רב חסדא הכהן
דור שלישי לאמוראים, רב הונא רבו המובהק ואמר עליו: חסדא שמך וחסודים ונאים דבריך. נעשה ראש ישיבה אחרי פטירת רב הונא בסורא שבבבל, רבא היה חתנו ותלמידו בדורו. חבריו רב יהודה בר יחזקאל ורב נחמן בר יעקב, רב המנונא היה תלמיד חבר ובזמנו רבי יוחנן היה ראש הישיבה בארץ ישראל.
גדולת בנותיו וחתניו
סיפר רבי יצחק: הייתה עיר אחת בארץ ישראל ושמה נקרא גופנית, כלשון הפסוק: "אשתך כגפן פוריה", חבקוק ג כלומר זווג מוצלח. מהרש"א.
חיו בה שמונים זוגות של אחים כהנים שהיו נשואים לשמונים זוגות של אחיות ממשפחת כהונה שאביהן היה כהן, ועשו כך, משום שבת כהן שנישאת לישראל אין זיווגם עולה יפה.
בדקו חכמים מהעיר סורא שבבבל ועד נהרדעא ולא מצאו כהן שנשא בת ישראל שאינה כהנת חוץ מבנותיו של רב חסדא, שהיו נשואות להאמוראים רמי בר חמא ולאחיו מר עוקבא שלא היו כהנים. ברכות מד.
אמר רבי יוחנן: בת כהן שנישאת לישראל, אין זיווגן עולה יפה, מה הענין בכך?
אומר רב חסדא: או שהוא ימות קודם זמנו ואשתו תשאר אלמנה או שיתגרשו או שלא תיפקד האשה בילדים, והביא ראיה רב חסדא מסמיכות הפסוקים.
כתוב: "ובת כהן כי תהיה לאיש זר". וסמוך לו הפסוק: "ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה". ויקרא כב, יב אם בת כהן תינשא לאיש זר (ישראל), תהיה אלמנה או גרושה או ללא זרע. בברייתא הוסיפו, שזווג כזה יביא אותם לידי עניות, וכל זה דוקא בעם הארץ שנשא בת כהן משום שהדבר הוא גנאי לאהרון הכהן ולכן יש הקפדה על זווג כזה.
מצד שני, אמר רבי יוחנן: מי שרוצה להתעשר ידבק בזרעו של אהרון הכהן וישא בת של כהן, וכל שכן אם הוא תלמיד חכם וישא כהנת, זכות התורה והכהונה שלה תעשיר אותם, לכן נישאו בנותיו של רב חסדא לשני אמוראים וזכות התורה והכהונה העשירה אותם. פסחים מט.
דרשותיו
אומר רב חסדא: אדם שאין לו הרבה לחם לא יאכל הרבה ירק, משום שהירק גורר את תאבון אכילת הלחם והוא אין לו הרבה לחם לאכול.
ואמר רב חסדא: לכן בזמן שהייתי עני לא אכלתי ירקות. ואף בזמן עשירותי לא אכלתי ירקות משום שעדיף לאכול בשר ודגים.
עוד אומר רב חסדא: אדם שאין לו הרבה לחם לא יאכל אותו קצת קצת אלא יאכל כל מה שיש לו בבת אחת וישבע.
עוד הוסיף ואמר: לפני שהתעשרתי לא הייתי בוצע לאכול לחם, עד שהייתי בודק את כל הכלי שנמצא בו הלחם ומצאתי בו כל צרכי. שבת קמ:
כך התעשר ר' חסדא
מובא בזוהר הקדוש: למדנו, אדם יתגורר במקום שיש בו אנשי מעשה, הכוונה לבעלי צורה שהם בעלי תורה, מידות, מצוות והנהגות ישרות, ומדוע?
אם גר אדם במקום שיש בו צדיקים, מטיבים לו מן השמיים בזכותם.
שהרי רב חסדא גר בתחילה בין קפוטקאים שמעשיהם לא כל כך טובים והשעה הייתה דחוקה לו וחי חיי עוני ומחלות רודפות אחריו.
נסע משם והלך לגור בציפורי בין תלמידי חכמים ועלה וזכה להרבה טובות, עושר רב ותורה. וכך היה אומר: לכל זה זכיתי, על שנכנסתי בין אותם שהקב"ה משגיח להטיב להם. זוהר פרשת בא, לח:
אמר רב פפא: אם לא הייתי עוסק בעשיית שיכר לא הייתי מתעשר.
ויש אומרים שכך אמר רב חסדא, אם לא הייתי עוסק בעשיית שיכר לא הייתי מתעשר. לכן אומרת הגמרא: אם יש לך סאה תמרים רוץ לסודנא, הוא המקום בו עושים שיכר, כי אחרת אתה תאכל אותם ותפסיד! כי בזמנם היו מרויחים הרבה ממכירת שיכר.
מדוע נקרא בית השיכר סודנא? אומר רב חסדא: סודנא, לשון סוד – נאה, כלומר, עצה טובה וגמילות חסדים, שיכול ליתן מהשכר לעניים ולעשות צדקה וחסד, לפי - שמתעשרים ממנה שאינו משקיע הרבה בקרן, כלומר בקניית התמרים, והרווח מהשיכר הוא גדול. פסחים קיג. רשב"ם
עושרו ורוב בניו
לרב חסדא היה עושר, בנים ובנות וכך היה אומר: מי שנולדה לו בת בתחילה סימן יפה ומועיל לבנים שיוולדו אחר כך.
הסיבה לכך היא: יש אומרים, שלא תשלוט בבנים עין הרע, כי היות ויש לו בת ראשונה כבר לא משגיחים אחר כך על בניו ולא משליטים בהם עין הרע.
ואמר רב חסדא: אצלי, הבנות עדיפות מבניי, ומדוע? מכיון שזכיתי לחתנים כמרי ומר עוקבא בני חמא.
ונולדו לי בנים חכמים יותר, והם: רב נחמן, מר ינוקא, מר קשישא, רב מרי, רב פנחס, רב חנן ורב תחליפא, וערכתי בביתי שישים חופות, עושר ואריכות ימים. ב"ב קמא. תו"ס
בביתי המזונות היו מצויים בשפע שלא נצרכנו לאחרים. מועד קטן כח.
מזלמוצלח
דאגו חכמים כשנפטר רב הונא בפתאומיות! אמר להם חכם אחד, שנינו: מתי נקרא שאדם מת מיתה חטופה דוקא כשלא הגיע לגבורות לגיל שמונים, אבל כשהגיע לגבורות ומת ללא חולי זוהי מיתת נשיקה.
אמר רבא: בנים, אורך שנים ומזונות של האדם, לא תלויים בזכויותיו של האדם אלא במזל העליון שאיתו נברא האדם, כלומר: אין הדבר תלוי בזכות בלבד ככל ההבטחות המפורשות בתורה. ריטב"א שהרי רבה ורב חסדא שניהם תלמידי חכמים צדיקים וכשהם התפללו על גשם ירד גשם, ובכל זאת, בבנים, חיים ומזונות היה הפרש רב ביניהם.
רב חסדא חי תשעים ושניים שנה ואילו רבה חי רק ארבעים שנה, ואם לא היה הדבר תלוי במזל כלל היה מועיל לרבה זכות התורה שלמד.
גם כן בבנים, רב חסדא עשה שישים חתונות לבניו ורבה להיפך.
אצל רב חסדא המזונות היו בשפע ואילו אצל רבה, חיפשו לחם שעורים לאכול ולא מצאו. מועד קטן כח.
גדולתו ושבחיו
אמר רב חסדא: זה שאני גדול מחבריי, משום שנשאתי אשה בגיל שש עשרה. קידושין כט: הוסיף ואמר: אמרו לי החוזים בכוכבים שאהיה חכם, וניצלתי זאת להיות חכם בתורה. יבמות כא: כשהיו נפגשים רב חסדא ורב ששת, שפתיו של רב חסדא היו רועדות מכיון שרב ששת היה בקיא במשניות, וחשש רב חסדא שמא יקשה לו רב ששת ממשנה על משנה ויאמר לו לתרצן. ואילו רב ששת, היה נרתע כולו מהפלפול של רב חסדא, שהיה חריף, בעל סברא ועמוק בשאלותיו. עירובין סז.
רב הונא ורב חסדא.- מי הם הנחשבים חסידי בבל המתנהגים בענווה כך היה מנהגם: כאשר הוצרך העולם למטר, אמרו, נתכנס יחד ונבקש רחמים אולי יתרצה הקדוש ברוך הוא ויביא לנו מטר, הרי לנו, שאף שהיה בא מטר בזכות אחד מהם התכנסו יחד, שייראה שבא הגשם מחמת תפילתם יחד. תענית כג:
לא פסיק פומיה מגירסא
נשאלה השאלה: מהו הביטוי, דברי תורה "קולטין"? השיבו, קולטים ומגינים ממלאך המוות, שהוא בידי שמים, אך לא מצילים ממיתה בידי אדם.
כמו במקרה של רב חסדא: רב חסדא היה יושב ולומד תורה בבית המדרש ולא היה יכול שליחו של מלאך המות לגשת אליו וליטול את נשמתו, משום שלא פסק פיו מלעסוק בתורה שהיא עץ החיים, וכל האוחז בה אינו יכול למות.
מה עשה שלוחו של מלאך המות? עלה וישב על עץ הארז שהיה בבית המדרש, שבר ענף גדול והקים רעש בסביבת בית המדרש, השתתק רב חסדא מלימודו מפאת הרעש הגדול ואז יכול היה להתגבר עליו ונטל את נשמתו. מכות י.
מקורות מדויקים
לדף המקורות המלא של החכם (14)- ברכות מד ע"א ↗“מַתְנִי׳ הֵבִיאוּ לְפָנָיו מָלִיחַ תְּחִלָּה וּפַת עִמּוֹ — מְבָרֵךְ עַל הַמָּלִיחַ וּפוֹטֵר אֶת הַפַּת, שֶׁהַפַּת טְפֵלָה לוֹ. זֶה הַכְּלָל: כׇּל שֶׁהוּא עִיקָּר וְעִמּוֹ טְפֵלָה — מְבָרֵךְ עַל הָעִיקָּר וּפוֹטֵר אֶת הַטְּפֵלָה.”
- פסחים מט ע"א ↗“מַתְנִי׳ אַרְבָּעָה עָשָׂר שֶׁחָל לִהְיוֹת בְּשַׁבָּת — מְבַעֲרִין אֶת הַכֹּל מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, דִּבְרֵי רַבִּי מֵאִיר. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּזְמַנּוֹ. רַבִּי אֱלִיעֶזֶר בַּר צָדוֹק אוֹמֵר: תְּרוּמָה — מִלִּפְנֵי הַשַּׁבָּת, וְחוּלִּין — בִּזְמַנָּן.”
- שבת קמ ע"ב ↗“מִשְׁלְפָא לְדִידַהּ מִקַּנְיָא — שְׁרֵי, קַנְיָא מִינַּהּ — אֲסִיר. אָמַר רָבָא: וְאִם כְּלִי קִיוָּאֵי הוּא — מוּתָּר.”
- פסחים קיג ע"א ↗“גָּזְיָיתָא נִינְהוּ, דְּשָׁמְטִי סוּסַיָּא וְאָתוּ דָּבְרִי לְהוּ.”
- בבא בתרא קמא ע"א ↗“אֶלָּא לְאַבָּיֵי, מַאי ״נִיזּוֹן כְּבַת״? וּלְטַעְמָיךְ – לְרָבָא מַאי ״יוֹרֵשׁ כְּבֵן״? אֶלָּא רָאוּי לִירַשׁ – וְאֵין לוֹ; הָכָא נָמֵי, רָאוּי לִזּוֹן – וְאֵין לוֹ.”
- מועד קטן כח ע"א ↗“אֶלָּא חָיָה. אֲבָל שְׁאָר נָשִׁים — מַנִּיחִין.”
- קידושין כט ע"ב ↗“כׇּל הֵיכָא דְּלֵיכָּא אֶלָּא חָמֵשׁ סְלָעִים – הוּא קוֹדֵם לִבְנוֹ. מַאי טַעְמָא? מִצְוָה דְגוּפֵיהּ עֲדִיפָא. כִּי פְּלִיגִי הֵיכָא דְּאִיכָּא חָמֵשׁ מְשׁוּעְבָּדִים וְחָמֵשׁ בְּנֵי חוֹרִין.”
- יבמות כא ע"ב ↗“דְּאוֹרָיְיתָא הִיא, דִּכְתִיב: ״עֶרְוַת כַּלָּתְךָ לֹא תְגַלֵּה״! אֵימָא כַּלַּת בְּנוֹ. וְכַלַּת בְּנוֹ יֵשׁ לָהּ הֶפְסֵק? וְהָא תַּנְיָא: כַּלָּתוֹ עֶרְוָה, כַּלַּת בְּנוֹ שְׁנִיָּה, וְכֵן אַתָּה אוֹמֵר בִּבְנוֹ וּבֶן בְּנוֹ עַד סוֹף כׇּל הַדּוֹרוֹת. אֶלָּא אֵימָא: כַּלַּת בִּתּוֹ.”
- עירובין סז ע"א ↗“שָׁכַח אֶחָד מִן הַחִיצוֹנָה וְלֹא עֵירַב — וַדַּאי פְּנִימִית מוּתֶּרֶת, דְּאָחֲדָא דַּשָּׁא, וּמִשְׁתַּמְּשָׁא, וְחִיצוֹנָה אֲסוּרָה.”
- תענית כג ע"ב ↗“וְלָא אַסְבַּר לְהוּ אַפֵּיהּ. בְּפַנְיָא, כִּי הֲוָה מְנַקֵּט צִיבֵי, דְּרָא צִיבֵי וּמָרָא בְּחַד כַּתְפָּא, וּגְלִימָא בְּחַד כַּתְפָּא. כּוּלַּהּ אוֹרְחָא לָא סָיֵים מְסָאנֵי, כִּי מָטֵי לְמַיָּא סָיֵים מְסָאנֵיהּ. כִּי מְטָא לְהִיזְמֵי וְהִיגֵי דַּלִּינְהוּ לְמָנֵיהּ. כִּי מְטָא לְמָתָא, נָפְקָה דְּבֵיתְהוּ…”
- מכות י ע"א ↗“דִּכְתִיב: ״גִּלְעָד קִרְיַת פֹּעֲלֵי אָוֶן עֲקֻבָּה מִדָּם״, מַאי ״עֲקוּבָּה מִדָּם״? אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: שֶׁהָיוּ עוֹקְבִין לַהֲרוֹג נְפָשׁוֹת.”
- חבקוק ג ↗“תְּפִלָּ֖ה לַחֲבַקּ֣וּק הַנָּבִ֑יא עַ֖ל שִׁגְיֹנֽוֹת׃”