מסכת ברכות דף כ״ז עמוד א׳

היינו רבנן דקס"ד רבי יהודה פלג אחרון של מנחה אחרונה קאמר:

מתפלל של מנחה וכו' רבנן לטעמייהו דאמרי תפלת המוספים כל היום כמו של מנחה הלכך תדיר קודם ור' יהודה לטעמיה דאמר מוספין עד שבע שעות ותו לא והויא לה מצוה עוברת ושל מנחה יש לה עוד שהות עד פלג המנחה:

שתי תפלות בהדי הדדי חצי האחרון של שעה שביעית הוא זמן לשתיהן דהא אמר מנחה גדולה משש שעות ומחצה ולמעלה:

היכי משכחת לה הרי עבר זמן המוספים משעברה שעה ששית:

פלג ראשונה של מנחה אחרונה ועד בכלל ואף על גב דתנא יהב סימנא לפלג אחרונה דקתני איזו פלג מנחה מי"א שעות חסר רביע ה"ק כו':

אף אנן נמי תנינא לרבי יהודה עד ועד בכלל:

שממאנין את הקטנ' קטנה שהשיאתה אמה לאחר מיתת אביה דמדאורייתא אין קדושיה כלום שהרי קטנה אינה בת דעת ואת אמה לא זכתה תורה להיות לה כח לקדשה אלא לאב שנאמר את בתי נתתי לאיש הזה (דברי' כב) ומיהו רבנן תקינו לה קדושין להצריכה מיאון כדי שישאוה ולא תצא לזנות לפיכך אם מיאנה לאחר זמן ואמרה אי אפשי בו יוצאת ומותרת לכל אדם ואינה צריכה הימנו גט והעיד ר' יהודה בן בבא שפעמים שמצוה על בית דין ללמדה שתמאן בו כגון שני אחים נשואין שתי אחיות יתומות אחת גדולה וקדושיה קדושי תורה ואחת קטנה שאין קדושיה אלא מדרבנן ומת בעלה של גדולה בלא בנים ונפלה לפני אחיו ליבום ונמצאת זקוקה לו מן התורה וזיקה זו אוסרת את אשתו עליו משום אחות זקוקה שהיא כאחות אשתו וא"ר אליעזר במסכת יבמות (דף קט.) מלמדין קטנה זו שתמאן בבעלה ותעקור קדושיה למפרע ותעשה כל בעילותיה כאלו הן של זנות כדי להתיר את בעלה ליבם את אחותה דתנן נושאין על האנוסה ועל המפותה (יבמות דף צז.) והעיד רבי יהודה בן בבא ביום שנשנית עדיות שהלכה כר"א:

ע"פ עד אחד שאמר לה מת בעליך במדינת הים (יבמות דף קכב.):

תא שמע ושל מוספין כל היום ורבי יהודה אומר עד שבע שעות ותניא היו לפניו וכו' - ולא גרסי' אימא סיפא ושל וכו' שאינו במשנה שדברי רבי יהודה שאמר עד שבע שעות אינו במשנה ויש ספרים שהגיהו אותו במשנה ומיהו בכל הספרים הישנים אינו. וא"ת ורבי למה לא הזכיר אותו במשנה וי"ל משום דלא ס"ל כוותיה בהא דאמר עד שבע שעות אבל בהא דקאמר עד ארבע שעות ס"ל כוותיה משום דתנן בבחירתא כוותיה ובההיא דפלג המנחה נמי משום דאמרינן לקמן דעבד כמר עבד ודעבד כמר עבד דהכי פירושא דעבד כר' יהודה (עבד) דאמר מפלג המנחה ליליא הוא עבד ומשום הכי מנחה לא אבל אין לפרש הכל בתפלת המנחה ועבד כרבי יהודה שהתפלל מנחה קודם פלג דפשיטא דרבנן מודו בשיעורו דרבי יהודה:

דרב צלי של שבת בע"ש תימה דהא אמרינן בפרק במה מדליקין (שבת ד' כג:) ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר. ויש לומר דהתם בשאינו מקבל עליו שבת מיד אבל הכא מיירי שמקבל עליו שבת מיד הלכך לא הויא הקדמה וטעמא משום דס"ל כרבי יהודה וכן הנך דלקמן שהתפללו של מ"ש בשבת היינו משום דסבירא להו כרבי יהודה לענין תפלת הערב שהיא שעה ורביע קודם הלילה אעפ"כ [אין] אסור לעשות מלאכה במ"ש מיד לאחר פלג המנחה וכן לענין תוספת שבת (וט' באב) וי"ה דקי"ל שהוא מן התורה אם כן לא צריך שיעור גדול כל כך:

העיד ר' יהודה בן בבא על חמשה דברים הא דתני על התרנגול שנסקל בירושלים [על] שהרג את הנפש כבר מפורש בתלמוד ארץ ישראל במסכת עירובין בפרק המוצא תפילין (הלכה א) והכי גרסינן ראו (נ"א ראה) מוחו של תינוק רופף והלך וניקרו וזה הדבר ידוע הוא כי התינוקות מוחיהן פתוחין ונראה להן רפרוף מתחת העור שעל המוח ניקר אותו מקום עד שנקבו הרגו לתינוק וזה התרנגול ראוי להורגו מן הכתוב כי אין הפרש לשורו לתרנגלו וכל בעלי חיים שברשותו אכולהי אמר רחמנא סקל יסקל השור: הואיל ותנן (בבתריתא) [בבחירתא] כוותיה ומאי היא מס' עדיות פ"ו מ"א שזו המשנה שנויה בה העיד ר' יודה בן בבא:

השתא דלא איתמר הלכתא לא כמר ולא כמר, דעבד כמר עבד דעבד כמר עבד. וכתב הגאון ז"ל דמאן דמקדים ומצלי מפלג המנחה ולמעלה תפלת הערב כרבי יהודה תו לא מצי לצלויי מנחה אלא עד פלג המנחה כרבי יהודה, דאם איתא לדברי רבי יהודה ליתא לדרבנן ואי איתא לדרבנן ליתא לדרבי יהודה, והלכך אי צלי תפלת המנחה עד הערב תו לא מצי לאקדומי ולצלויי תפלת הערב בפלג המנחה, ולא יהא עושה פעם כרבי יהודה ופעם כרבנן. ומינה אנן דנהיגינן לצלויי תפלת המנחה עד הערב תו לית לן לצלויי של ערב עד דאתפני יומא כרבנן. ורבי ורב וכל הני דצלו של שבת בערב שבת כרבי יהודה סבירא להו, ולא מאחרי תפלת המנחה לעולם מפלג המנחה ולעיל. ומיהו תפלה בלחוד הוא דהוו מצלו ולצורך שעה למצוה, אבל קריאת שמע לא הוו קרו עד צאת הכוכבים, ומשום צורך מצוה הוא שלא היו חוששין לסמוך גאולה לתפלה.

אף אנן נמי תנינא דעד ועד בכלל. שממאנים את הקטנות כגון שני אחים שנושאים שתי אחיות אחת גדולה וקדושיה מן התורה ואחת קטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאין קדושיה מן התורה מפני שיכולה למאן בו כל זמן שלא הגדילה ורבנן הוא דתקינו לה קדושין כדי שלא תצא לזנות ומת בעלה של גדולה בלא בנים ונפלה אשתו קמי אחיו ליבום ואינו יכול ליבם מפני שהיא אחות אשתו ואם היתה אשתו גדולה דקדושיה מן התורה היה פטור מן הכל בין לחלוץ בין לייבם אבל השתא דהיא קטנה ואין קדושיה מן התורה יש לו לחלוץ וכיון שחלץ לאשת אחיו מתסרא אתתיה עליה דהוה לה אחות חלוצתו דהויא כאחות גרושתו ועל זה נאמר ביבמות אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו דשתיהן נאסרות עליו כיצד מתקנין מצוה על ב"ד ללמדה למאן בו ותעקור הקדושין לגמרי ואח"כ יכול ליבם אשת אחיו בהיתר. ושמשיאין את האשה על פי עד אחד שהעיד שמת בעלה. ושנסקל תרנגול בירושלים שהרג את הנפש שנקר מוחו של תינוק במקום שהוא רופף ונקבו. וקמ"ל דשור דאמרה תורה לאו דוקא דה"ה לכל שאר בהמה חיה ועוף שהרגו נפש דנסקלין. ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך ע"ג המזבח דבארבעים יום הוא גמר עשייתו ויצא מכלל יין מגתו:

בבחירתא היינו מס' עדיות:

אי בעית אימא רבנן האי וילקטו אותו בבקר בבקר חלקהו לשני בקרים והם היו לוקטין אותו בבקר ראשון דהיינו בג' שעות דלהכי אהני כפל לשון. אי בעית אימא ר' יהודה אהני בבקר יתירא להקדים ללקוט שעה אחת קודם לבקר דבקר שלם הוי עד ד' שעות והם היו מקדימים שעה אחת דהיינו עד ג' ותו לא:

איזו היא שעה שהשמש חם וצל צונן הוי אומר בד' שעות וא"ת וכיון דמגופיה דקרא משמע אמאי דייקינן לעיל או אינו אלא בשש שעות ואיצטרכינן לאתויי ראיה מכחום היום דהא בקרא משמע דבד' שעות מיירי. יש לומר דאצטריך דאי לאו כחום היום הוה אמינא וחם השמש היינו חום היום והוא כשש שעות אבל השתא דשני קרא בלישניה בדוכתא אחרינא וחמר כחום היום ודאי משמע דחום היום וחם השמש אין הכל אחד וא"כ מסתמא חם השמש היינו בד' שעות:

מדרב צלי של שבת בע"ש כלומר בתר פלג מנחה קמייתא ש"מ כר' יהודה ס"ל דמשם ואילך הוא שעת ערבית והוי ליליא ואפשר לקבל שבת דחייב להוסיף מחול על הקדש מן התורה ובודאי בתוספת כל שהוא יצא אבל אם רצה להוסיף יותר הוי תוספת ודוקא משעה זו דצלי רב והיינו ודאי משעת שקיעת החמה כיצד הרי אמרו חכמים שמהלך אדם בינוני עשר פרסאות ביום ונמצא שהולך פרסה בשעה וחומש דחמשה חומשין יש בשעה שתי שעות הנשארות הם עשרה חומשין ועוד אמרו דמהלך פרסה איכא משקיעת החמה ועד צאת הכוכבים נמצא ששקיעת החמה בי"א שעות חסר חומש. וזמן ערבית לר' יהודה היא בי"א שעות חסר רביע ולמעלה ואותו זמן שיש בין רביע לחומש היה מתפלל רב והיה גומר תפלתו בשקיעת החמה ומשם ואילך כשנשקע החמה הוי ליה תוספת ואסור במלאכה מזמן זה וא"ל לר' ירמיה אין בדילנא ממלאכה אבל קודם לזה הזמן לא מהני קבלה שיאסר במלאכה ודוקא כשקבל השבת בתפלה אבל בדבור בעלמא לא הוי קבלה:

ולא פסקי' לצלותיה דר' ירמיה שלא פסע לפניו וש"מ אסור לעבור כנגד המתפללין ודוקא כנגד פניהם אבל בצדם לא חיישינן בהעברה בעלמא:

אל יתפלל אדם לא כנגד רבו פי' משום שמשוה עצמו לרבו, והנותן שלום לרבו פירוש כשאר בני אדם חבל ע"י שינוי משום כבודו מותר והמחזיר שלום רבו כדרך שאר בני אדם. והאומר דבר שלא שמע מפי רבו, פי' שלא שמע הדבר ממנו ואומר הדבר בשמו:

מי שהיו לפניו שתי תפלות ר"ל שהוא בזמן שתיהן ואתה מוצאה במי שלא התפלל תפלת מוסף והגיע זמן המנחה אפילו מנחה גדולה, יתבאר למטה שמתפלל של מנחה צחלה אע"פ שזמן המנחה ארוך לא מפני שתפלת תשלומין מאוחרת שהרי מוסף זמנו כל ז' או כל היום כלו ואין נקרא תשלומין, אלא מפני שהמנחה תדירה והמוסף אינו תדיר ותדיר ושאינו תדיר תדיר קודם, ויש אומרים שלא נאמר דבר זה אלא ביחיד, אבל בצבור מוסף קודם כדי שלא יטעו, והוא שאנו סומכים עכשיו להקדים מוסף ביום הכיפורים אע"פ שהגיע שעת המנחה, ויש אומרים שאף ביחיד לא נאמר דבר זה אלא בשהגיעה שעת מנחה קטנה אבל מנחה גדולה הואיל ואין זמן זה תדיר ולא עוד אלא שזמן המנחה ארוך מאד מתפלל של מוסף תחלה, וכן יש מפרשים דוקא בשהיו שתיהן לפניו ר"ל שרוצה עכשיו להתפלל שתיהם אבל אם דעתו להתפלל מנחה עם דמדומי חמה מתפלל של מוסף עכשיו וממתין למנחה עד הערב:

יתבאר שאסור לאדם שיקדים תפלתו לתפלת הצבור בד"א בצבור אבל יחיד בביתו אם צריך להקדים כדי לילך לשמוע דבר תורה רשאי ואם אינו צריך לכך ראוי לו שישוה תפלתו עם הצבור כמו שביארנו בפרק ראשון, ומכל מקום עכשיו נהגו קצת חכמים להקדים תפלתם לתפלת הצבור בשבתות וימים טובים מפני שרוב ההמון מטרידם ואין יכולים לכוין ואחר כונת הלב הן הן הדברים:

כבר ביארנו בפרק ראשון שאין זמן ק"ש ערבית נכנסת בתחום חמה לעולם, יש חולקים בה מכח סוגיא ממה שאמרו על רב שהתפלל של ערב שבת בשבת וקדש, ומאחר שקדש ודאי אכל ואחר שאכל ודאי קרא שהרי אמרו לא יאמר ארם אוכל קמעא וכו' אלא נכנס לבית הכנסת וקורא את שמע וכו', ואין זה כלום חדא שהם לא העידו על רב שקדש אלא שאמרו בשם שמואל שאומר קדושה על הכוס אם ירצה אבל רב ודאי לא קדש על הכוס ולא אכל, ועוד שהרי מכל מקום כל שלא הגיע זמן התפלה מיהא יכול לאכול ומשהתחיל קודם זמן אינו מפסיק לתפלה ולא נחלקו במפסיקין לשבתות אלא לקידוש אבל לתפלה לא, ומה שאמרו בשבת של תפלת ערבית מפסיק, דוקא בהגיע זמן קודם שיתחיל ומשום דשכיח בה שכרות ואף זו יש מפרשים שלא התחיל באכילה אלא שהתחיל במכשירי האכילה כגון שהתיר חגורו לבני בבל או נטל ידיו לבני ארץ ישראל אבל התחיל בגוף האכילה לא כמו שביארנו שם:

ולענין מוסף ומנחה מיהא פסקו קצת גאונים שמותר לאכול אכילת עראי קודם תפלת המוסף וקודם תפלת המנחה ואע"פ שהגיע זמנן ממה שאמרו למטה שאין הלכה כרב הונא שאמר אסור לטעום קודם תפלת המוסף, ולא כר' יהושע אסור לטעום קודם תפלה המנחה משהגיע זמנה, אלא בשתיהן טועם אחלשי לבו אכילת עראי שיהא לבו נסעד בה, שהרי התנצל רב אויא כשלא הלך לפרקו של רב יוסף דחליש ליביה ואמר ליה הוה לך למטעם מידי ולמיתי, אבל אכילת קבע כל שהגיע זמן איזו תפלה אסור אפי' סמוך למנחה ואם התחיל קודם זמנה אינו מפסיק, וכן אפי' התחיל משהגיע זמנה כל שיש שהות ביום, ועל דבר זה העמדנו זו של ר' יהושע שאמר אסור לאדם שיטעום כלום קודם שיתפלל מנחה ואע"פ שדחינוה כאן, לא נדחית אלא לענין שלדעתו מפסיק אף בשיש שהות ביום או שמא לענין מה שאסור אף עראי, ויש אומרים שלמנחה גדולה מתחילין אף באכילת קבע, ומכל מקום בתלמוד המערב ראיתי ר' יהושע בן לוי מפקד לתלמידוי אין הוה לכון אריסטוון ומטא יומא לשית שעין עד דלא תסקון לאריסטוון תיהיון מצלאין, עד לא תיסקון לאריסטוון ואע"פ ששש שעות אינן זמנה עדיין זו מסכמת עם אותה שנאמרה בראשון של שבת [ט' ע"ב] לא יכנס אדם סמוך למנחה ופירשנוה שם אף במנחה גדולה, ומה שנתגלגל כאן באיסור רחיצה בחמי האור בשבת ושגזרו אף ליכנס בחדר העשוי להזיע בתוכו מגזרה שמא יבא ממנה לרחוץ ולהחם יתבאר בשלישי של שבת ובשאר מקומות שבאותה מסכתא:

כבר ידעת על מצות יבום שהיא מצות עשה מן התורה וכן יעדת על הקטנה שאינה בת קדושין אלא אם כן קבלם אביה, הא השיאוה אמה או אחיה או היא עצמה יכולה למאן כמו שיתבאר במקומו, מעתה שתי אחיות נשואות לשני אחים אחת גדולה ואחת קטנה שהשיאוה אמה ואחיה ומת בעל הגדולה ונמצאת זקוקה לבעלה של קטנה זו והוא רוצה ליבמה אלא שנשואי אחותה מעכבים עליו, מלמדים אותה שתמאן ונמצאת זרה למפרע וכל ביאותיה בזנות ומיבם לאחותה, שנושאין על האנוסה ועל המפותה ומשתדלים בכך כדי לקיים מצות יבום וכן כדי שלא תעמוד זו עגונה עד שתגיל זו ויודע אם תמאן אם לאו:

מי שהוחזקה אשת איש והלך בעלה למדינת הים ובא אחר והעיד לה שמת בעלה תנשא על פיו אפילו עבד ואפילו שפחה ואפילו עד מפי עד כמו שיתבאר במקומו:

מה שאמרה תורה על שור שהמית האדם שהוא נסקל לא סוף דבר שור אלא אף כל במה וחיה במשמע ואפילו עוף, מעשה היה ונסקל תרנגול בירושלים על שנקר במוחו של תינוק והרגו:

היין שהיו מביאים במקדש לנסכים לא היה ראשי להביא יין מגתו עד שיעברו עליו מ' יום לדריכתו ומכל מקום אם הביא כשר כמו שיתבאר במקומו:

בד"ה ת"ש ושל כו' שאמר עד ז' שעות אינו במשנה כו' עכ"ל כצ"ל:

בא"ד דה"פ דעבד כר"י עבד דאמר מפלג המנחה לילה הוא עבד ומ"ה מנחה לא אבל אין לפרש כו' דפשיטא דרבנן מודו בשיעורא דר"י עכ"ל כצ"ל נ"ל דר"ל שהפירוש דעבד כר"י עבד היינו דחשב ליה מפלג המנחה לילה להתפלל ערבית ולא מנחה אבל אין לפרש דעבד כר"י עבד לענין אם התפלל קודם פלג המנחה דבהא רבנן נמי מודו ומיהו ק"ק דלא הוה צריכא להוכחה זו דבהדיא מוכח דעבד כר"י עבד איירי לענין דהוי לילה ושרי להתפלל ערבית דהא מייתי לה לקמן אהא דרב צלי של שבת בע"ש מבע"י ודו"ק:

בד"ה דרב צלי כו' וכן לענין תוספת שבת וט"ב וי"ה וכו' עכ"ל ר"ל כמו דלענין מלאכה במ"ש לא אמרינן דהוי לילה ה"נ לענין תוספת שבת וכו' דהוי נמי מילי דאורייתא לא אמרי' דהוי לילה לאסור בשיעור גדול כ"כ דלא ס"ל כר"י אלא לענין תפלה וקבלת שבת דרבנן ועיין ברא"ש:

אלא מאי עד ולא עד בכלל ואלא הא דתניא ושל מוספין כל היום וכו' אי אמרת בשלמא עד ועד בכלל וכו'. אלא אי אמרת עד ולא עד בכלל דתפלת המוספין דקאמר ר' יהודה עד שבע שעות ולא שעה שביעית בכלל ואם כן לא הוי זמנה אלא שש שעות:

אי הכי היכי משכחת תפלת מוספין ומנחה בהדי הדדי דבהתחלת שעה שביעית עבר זמן מוסף ותפלת מנחה לא מטי זימנה אלא בחצי שעה אחרונה שבשעה שביעית ואם כן הא עבר זמן מוסף כבר חצי שעה:

לא מאי פלג ראשון ועד בכלל ואיכא בינייהו פלג אחרון והכי קאמר. פירוש משום הכי איצטריך ליה לתרוצי ברייתא דלא תימא דפלג המנחה דקאמר ר' יהודה הוא דמפרש ואזיל והוא פלג אחרון דהכי קאמר אימת נפיק פלג ראשון. פירוש דמהתחלת פלג אחרון אתה למד אימת הוי סוף פלג ראשון דר' יהודה:

אף אנן נמי תנינא דעד ועד בכלל:

שממאנים את הקטנות כגון שני אחים (שנושאים) [שנשואים] שתי אחיות. אחת גדולה וקדושיה מן התורה. ואחת קטנה שהשיאוה אמה ואחיה שאין קדושיה מן התורה מפני שיכולה למאן בו כל זמן שלא הגדילה ורבנן הוא דתקינו לה קדושין כדי שלא תצא לזנות. ומת בעלה של גדולה בלא בנים ונפלה אשתו קמי אחיו ליבום ואינו יכול ליבם מפני שהיא אחות אשתו. ואם היתה אשתו גדולה דקדושיה מן התורה היה פטור מן הכל בין לחלוץ בין לייבם. אבל השתא דהיא קטנה ואין קדושיה מן התורה יש לו לחלוץ וכיון שחלץ לאשת אחיו מתסרא איתתיה עליה דהוה לה אחות חלוצתו דהויא כאחות גרושתו. ועל זה נאמר ביבמות אוי לו על אשתו אוי לו על אשת אחיו דשתיהן נאסרות עליו. כיצד מתקנין מצוה על בית דין ללמדה למאן בו ותעקור הקדושין לגמרי ואחר כך יכול ליבם אשת אחיו בהיתר:

ושמשיאין את האשה על פי עד אחד -שהעיד שמת בעלה:

ושנסקל תרנגול בירושלים שהרג את הנפש שנקר מוחו של תינוק במקום שהוא רופף ונקבו. וקא משמע לן דשור דאמרה תורה לאו דוקא דהוא הדין לכל שאר בהמה חיה ועוף שהרגו נפש דנסקלין:

ועל היין בן ארבעים יום שנתנסך על גבי המזבח דבארבעים יום הוא גמר עשייתו ויצא מכלל יין מגתו:

בגמ' אמר רבי נחמן אף אנן נמי תנינא ריב"ב העיד כו' על תמיד של שחר שקרב בד' שעות. ואף לפמ"ש בסמוך דבעל האיבעיא בהא גופא מספקא ליה אי האי שקרב בארבע שעות איירי בשחיטת וזריקת התמיד או בהקטרתו אפ"ה שפיר מצינו למימר דלרבי נחמן פשיטא ליה דאשחיטה וזריקה קאי כדמשמע להדיא בירושלמי דשמעתין דמעשה שהיה כך היה שבשעת הגזירה היה שלא נמצאו להם טלאים עד אותו שעה ועוד נראה דלענין הקטרת תמיד ר"י נמי מודה דכשר עד חצות דתעשו בבוקר אשחיטה וזריקה קאי ועוד נלע"ד דממקומו הוא מוכרע דאלת"ה אלא דאהקטרה קאי וכר"י א"כ מאי עדותו של ריב"ב אי לאפוקי מדרבנן דאמרי עד חצות הא לדידהו כ"ש דכשר בד' שעות ולפ"ז הו"ל לריב"ב להעיד שאינו כשר אלא בד' שעות ולא יותר אלא ע"כ דאשחיטה וזריקה קאי דלפ"ז שפיר הוצרך להעיד שכשר בד' שעות לאפוקי דלא נימא דאינו כשר אלא עד סוף ג' מדכתיב תרי זימני בבוקר כמו שכתבתי בסוגיא דיומא וסד"א דהיינו למידרש מינה לרבנן חלקהו לשני בקרים ולר"י להקדים שעה אחת והיינו סוף ג' קמ"ל דלא והיינו כדפרישית וכמו שאבאר עוד בסמוך כנ"ל ודו"ק:

שם אבע"א רבנן אמר קרא בבוקר בבוקר חלקהו ואבע"א ר"י כו' להקדים שעה א'. לכאורה יל"ד א"כ אמאי לא דרשינן כה"ג ביומא דף ל"ג לענין דם התמיד ונרות וקטורת דכתיבי נמי בבוקר בבוקר אפ"ה לא אשכחן בשום דוכתא שאינן כשרים אלא עד סוף שלש ונהי דלא קשיא לי לפי מ"ש בסמוך דעדותו של ריב"ב אשחיטה וזריקה קאי וכמעשה שהיה ואם כן היאך הקטירו קטורת באותו זמן הא דם התמיד קודם לקטורת אליבא דכ"ע ואם כן בהאי שעתא לאחר ארבע תו לא מתכשר קטורת לר"י דלא מקרי בוקר אלא דבהא מצ"ל דהא דהעיד ריב"ב על תמיד שקרב בד' שעות לאו אסוף ד' קאי אלא בענין שיש עדיין שהות להקטיר קטורת סוף ד' אלא דאכתי קושיא קמייתא בדוכתא קאי דלפי האי דרשא דדרשינן הכא קרא דבבוקר בבוקר גבי מן ה"נ הו"ל למדרש לענין קרבנות ולומר שתחלת מצותו מיהו היינו בסוף ג' ונהי דלר"י איכא למימר דהא דדרשינן הכא אליביה בבוקר בבוקר דמן להקדים שעה א' האי שעה א' לאו שעה א' ממש מחלקי היום אלא שעה מועטת קודם סוף ד' וכיון דאין שיעור ממש בדבר א"כ שפיר שייך לומר דלענין קרבנות כל מה שמקדימין יותר טפי עדיף דזריזין מקדימין למצות אלא דלרבנן ודאי קשה דדרשא דחלקהו משמע דדוקא קאמר כדאיתא להדיא בריש פרק תמיד נשחט בדרשא דריב"ל דדרש בין הערבים חלקהו ויש ליישב דכיון דבסוגיא דיומא אשכחן קרבנות טובא דכתיב תרי זימני בבוקר מש"ה לא שייך למידרש כה"ג חלקהו ממש שהרי א"א להקריב כולם בזמן אחד ממש אע"כ דהנך תרי בבוקר דהתם היינו לקדימה בעלמא להקדים עבודה א' לחברתה כדאיתא בסוגיא דהתם ואין להאריך כאן יותר:

שם אמר ר"ח נחזי אנן מדרב מצלי של שבת בע"ש ש"מ כר"י ס"ל כו' ופרש"י דכיון דלר"י מפלג המנחה עבר זמן תפילת המנחה ועייל ליה זמן תפילת ערבית עכ"ל. וכן מבואר בלשון התוס' בריש מכילתין ע"ש וכבר כתבתי מה שיש לדקדק על זה מיהו בלא"ה לכאורה אין זה מוכרח דהא מצ"ל דלעולם רב כרבנן ס"ל דתפילת המנחה עד הערב משום שתמיד של בין הערבים היה קרב והולך עד הערב ואפ"ה הוה מצלי של שבת בערב שבת מבע"י משום דתפילת ערבית לאו כנגד איברים ופדרים של בין הערבים לבד תקנוהו אלא כנגד איברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב סתם תיקנוהו אפילו דשחרית נמי ואפילו את"ל דעיקר תפילת ערבית נגד איברים של בין ערבים תיקנו אפ"ה ודאי רבנן נמי מודו דעיקר זמן הקטרת התמיד הוא בט' ומחצה כדאיתא להדיא במשנה ר"פ תמיד נשחט בח' ומחצה וקרב בט' ומחצה א"כ לפ"ז שפיר מצ"ל דמהאי שעתא ואילך לרבנן הוי זמן תפילת המנחה ותפילת הערב וא"כ לא מוכח מידי מהא דרב מצלי ואף שיש ליישב בדוחק דפשיטא ליה לר"ח שאין שום סברא לומר שזמן תפילת מנחה ותפילת ערב יהיה בזמן אחד אלא דאכתי קשה יותר דעכ"פ לשיטת רש"י לא יתכן לפרש כן דהא בריש מכילתין הביא רש"י לשון ברייתא דירושלמי דמשמע מינה להדיא דאליבא דכ"ע היו רגילין להתפלל תפילת ערבית מבע"י אפי' לת"ק דמתני' דריש מכילתין דלא הוי זמן ק"ש אפ"ה זמן תפילה מבע"י ולפ"ז קשה אדמייתי הכא ר"ח מדרב מצלי טפי הו"ל לאתויי הך ברייתא דירושלמי אלא ע"כ דאין שום ראיה מתפילת ערבית לתפילת מנחה מטעמא דפרישית וכה"ג קשיא לי על שיטת התוס' דאכתי מה ראיה מייתי מדרב מצלי של שבת בע"ש דכר"י ס"ל אדרבה איכא למשמע מיניה איפכא מדרב מצלי של שבת בע"ש מבע"י משמע להדיא דבשאר ימות החול לא היה מתפלל של ערבית מבע"י אלא משתחשך וא"כ אס"ד דרב כר"י ס"ל לעולם אפילו בחול נמי היה לו להתפלל מבע"י שהרי כתבו התוס' לעיל בסוגיא בד"ה יעקב תיקן דיפה מנהג שלנו דאדרבא טוב להתפלל מבע"י קצת עכ"ל לפ"ו אדרבא טפי אית לן למימר דרב כרבנן ס"ל דהא לשיטת התוס' רבנן דהכא סברו כסתם מתני' דריש מכילתין דזמן ק"ש ועיקר זמן תפלת ערבית היינו מצאת הכוכבים. אלא דא"ה הוי רב מצלי בע"ש מבע"י תפילת ערבית. והיינו בחד מתרי ותלת טעמי. אי משום דאיתא בירושלמי דבעי למימר התם דרבי יוחנן פליג אדרב דהוי מצלי של שבת בערב שבת ומסיק התם דאין שום חולק בדבר דכיון שמוסיף מחול על הקודש יש לו להתפלל מבע"י ומייתי נמי התם דרבי הוי מכריז קמי ציבורא מאן דמצלי ליצלי דרמשא אדיומא קאים וכן רב חייא ב"א א"כ משמע להדיא דמעיקר הדין כן הוא ודוקא בע"ש. ועוד נראה דכיון שרב היה רוצה להקדים לאלתר לסעודת שבת וכדאשכחן להדיא בברייתא דריש מכילתין דאמר ר"מ משעה שב"א נכנסין להסב בע"ש וכפירוש הר"י בריש מכילתין שע"ו אנו סומכין להתפלל ולקרות מבע"י אלמא עודבר וה היה ידוע שהיו רגילין להסב בע"ש מבע"י וא"כ כיון דקיל"ל שאסור לאכול עד שיתפלל מש"ה הוצרך רב להתפלל תחלה בע"ש מבע"י. ועוד יש ליתן טעם כיון דתפלת ערבית כנגד אברים ופדרים תקנו א"כ בע"ש היה זמן אברים ופדרים מבע"י דהא כתיב עולת שבת בשבתו ולא עולת חול בשבת ועיין בזה בתוס' בסוף פ"ק ומכ"ש כיון דקיי"ל מוסיפין מחול על הקודש דאורייתא א"כ במקדש נמי היו צריכין לעשות כן:

העולה מכל זה דכל הני טעמי לא שייכי אלא בע"ש דוקא מה שא"כ בחול וכן מבואר להדיא בלשון הרמב"ם ז"ל פ"ה מהלכות תפלה. וכן כתב' רבינו יונה והרא"ש ז"ל בשמעתין ויש לחלק בין תפלת ערבית של ע"ש לשאר ימים וא"כ הדרא קושיא לדוכתא מאי ראיה מייתי כאן מדרב מצלי של שבת בע"ש דכר"י ס"ל דהא שפיר מצי סבר כרבנן וכדכתיבנא:

ולולי פרש"י ותוס' היה נ"ל דעיקר הראיה מדרב לאו משום שהתפלל בע"ש ת"ע מבע"י אלא ממה שהתפלל תפלה של שבת בע"ש דאי ס"ד דכרבנן ס"ל היה לו להתפלל ת"ע של חול בע"ש מבע"י ולא של שבת. אע"כ דכר"י ס"ל דלאחר פלג המנחה עבר זמן תפלת מנחה לילה חשיב לענין תפלה ומש"ה היה צריך להתפלל של שבת משום תוספת. ועוד נ"ל שזה מוכרח מהא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שבת דף כ"ג ע"ב) גבי דביתהו דרב יוסף דהוה סברה לאקדומי ולאדלוקא שרגא ואמר לה האי סבא תנינא ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר וקשיא לן מאי שיעור יש בדבר דנהי לענין שלא יאחר שפיר ידעינן לה מסברא שהוא לחשיכה כמו שפירש רש"י שם. משא"כ שיעורא דשלא יקדים מאי שיעור יש בדבר. אע"כ דהיינו בפלג המנחה וכר"י וכמו שנראה באמת מלשון הרא"ש והפוסקים בשמעתין. ויש לפרש עוד דטעמא דר"י גופא דאמר עד פלג המנחה ויהיב טעמא שכן תמיד של בין הערבים קרב והולך עד פלג המנחה. וכבר כתבתי שהיא זמן הקטרת האברים או קטורת לפירוש התוס' וכיון שכל זה היו צריכין לעשות במקדש בע"ש משום דמוסיפין מחול על הקודש מההיא שעתא משום הכי השוו חכמים מדותיהם לענין תפלת המנחה כן נ"ל נכון ודוק היטב ועיין עוד בסמוך:

בתוס' בד"ה דרב צלי כו' תימא דהא אמרינן בפרק במה מדליקין ובלבד שלא יקדים ושלא יאחר כו' עכ"ל. ונראה דכוונתן בזה דמסתמא כיון דרב מצלי של שבת בע"ש היה צריך להדליק נר של שבת מיד כיון שקיבל שבת עליו וע"ז מקשו מהא דאמרינן התם ובלבד שלא יקדים. וכן מבואר להדיא בלשון הרא"ש ז"ל בענין קושיא זו. אלא דאכתי תמיה לי טובא דמעיקרא מאי קשיא להו מהא דאמרינן ובלבד שלא יקדים הא שפיר מצינו לפרש דההיא שלא יקדים היינו קודם פלג המנחה. ואפילו את"ל דהתוס' לא נחתו להאי סברא שכתבתי בסמוך דפשטא דלישנא דקתני ובלבד שלא יקדים משמע כן מדלא יהיב שיעורא אלא דמ"מ מאי פסיקא להו להקשות כיון דשפיר מצינו לפרש כן. וליכא למימר דמסברא פשיטא להו טובא דלא שייך להקדים כ"כ מפלג המנחה שהוא זמן גדול קודם שקיעת החמה והוי ודאי בכלל שלא יקדים. דהא ליתא דהא בסוף פרק ב"מ אמר ליה רבא לשמעיה אדשמשא בריש דיקלי אתלו שרגא וא"כ זמן זה שהחמה בראש אילנות נראה שהוא קודם זמן פלג מנחה קטנה שהרי מתחלת השקיעה עד סוף השקיעה הוא שיעור ד' או ה' מילין שהוא גם כן לערך שיעור פלג המנחה. א"כ לפ"ז שפיר מצינו למימר דהא דאמר רב יוסף לדביתהו ובלבד שלא יקדים היינו קודם פלג המנחה. ואפשר דמשמע להו כיון שאשתו של ר"י בתחלה היתה מדלקת סמוך לחשיכה אין סברא לומר דלאחר שאמר לה שעמוד הענן משלים היתה מקדמת הרבה ביותר להדליק קודם לפלג המנחה שאין זה ענין השלמה כיון שהוא שעה ורביע קודם הלילה. ועוד דבלא"ה אין סברא לומר שהיתה רוצה להדליק קודם זמן עיקר תפלת המנחה ולהתפלל אח"כ של חול ומש"ה פשיטא להו שאשתו של רב יוסף היתה רוצה להדליק זמן הרבה אחר פלג מנחה קטנה אלא זמן משך מרובה קודם שיעור בין השמשות ואפ"ה אמר ליה האי סבא ובלבד שלא יקדים א"כ מקשו התוס' שפיר מהא דמשמע הכא דאחר פלג המנחה ואילך מיד יוכל להתפלל של שבת והיינו נמי להדליק באותה שעה כמ"ש הרא"ש כנ"ל בכוונת התוס' והרא"ש דמש"ה הוצרכו לחלק בתירוצם דהתם איירי שאין רוצה לקבל שבת מיד:

מיהו אכתי קשיא לי על התוס' דמאי תימא יש בזה דהא שפיר מצינו למימר דהא דרב צלי של שבת בערב שבת אין ה"נ שלא התפלל ת"ע מיד אחר פלג המנחה אלא הרבה סמוך לבין השמשות כדמשמע להדיא לישנא דגמרא דקאמר הוי מצלי מבע"י וא"כ היינו מאותו הטעם עצמו דבלבד שלא יקדים אלא דאפ"ה שפיר מייתי הגמרא ראיה דרב ס"ל כר"י דאי ס"ד כרבנן ס"ל לא היה לו להתפלל ולקרות ק"ש מבע"י כלל לאחר צאת הכוכבים שהרי לשיטת התוס' דריש מכילתין זמן ק"ש ותפלה כחדא נינהו ותליא בפלוגתא דרבנן ור"י דהכא ע"ש וצ"ע ליישב ודוק היטב:

בא"ד אע"פ כן אסור לעשות מלאכה במ"ש מיד לאחר פלג המנחה כו' עד סוף הדבור. ודבריהם תמוהים מאד למה הוצרכו ליכתוב כן שזה אפילו תינוקות של ב"ר יודעין שאפילו העושה מלאכה בב' בה"ש אמרינן דחייב חטאת ממ"נ. ועוד דאפילו להוסיף מחול על הקודש הוא צריך ביציאתו כמו בהכנסתו כדאיתא פ"ק דר"ה ובכמה דוכתי. וא"כ מאי סברא יש לומר דתפלת ערבית שהוא מתפלל מבע"י יעשה קודש גמור חול בדבר שהוא איסור סקילה. ומ"ש מהרש"א ז"ל בזה דכוונת התוס' להביא ראיה משל מ"ש בשבת דה"ה שכן הדין לענין של שבת בע"ש ע"ש בפירושו ולע"ד מלבד שהוא דוחק גדול דמה ראיה שייך בזה דנהי דמלתא דפשיטא ופשיטא היא דבשביל תפלת חול שמתפלל בשבת לא נעשה הקדש חול לעשות מלאכה דאיסור סקילה אפ"ה שפיר מצינו למימר דבשביל זמן תפלת שבת שמתפללין בע"ש נעשה החול קודש לחומרא שיאסור בעשיית מלאכה כמי שכבר התפלל של שבת כדמשמע להדיא מלישנא דשקלא וטריא דבסמוך בגמרא בהא דקאמר ומי בדלת. ועוד קשה יותר במ"ש התוס' אעפ"כ אסור לעשות מלאכה במ"ש מיד ומה לשון מיד שייך בזה דהא האי לישנא משמע דדוקא מיד סמוך לתפלה הוא דאסור לעשות מלאכה בשבת לאחר פלג המנחה אבל לבתר הכי שרי וחלילה לומר כן. וטפי הו"ל לפרש דאפילו להוסיף מחול על הקודש צריך בכה"ג לכך נלע"ד ברור להגיה בלשון התוס' בזה הלשון אעפ"כ אין איסור לעשות מלאכה בע"ש מיד לאחר פלג המנחה ועל זה כתבו שפיר וכן לענין תוספת כו' עד סוף הדיבור דכוונתן בזה דכי היכי שאין איסור לעשות מלאכה בע"ש בעוד היום גדול מצד זמן תפלת שבת אלא דאפילו מצד איסור תוספת שהוא מדאורייתא נמי א"צ שיעור גדול להקדיש כ"כ. ובזה נתחוורו כל דברי התוס' כהוגן וכהלכה ועיין עוד בסמוך:

גמ' שממאנין את הקטנה הקטנות כצ"ל [וכמבואר בנדה ח]:

שם ועל תמיד של שחר עי' ברש"י משלי לא ועי' מנחות ד' סד ע"ב תוס' ד"ה ועל:

שם לאחוריה דרב תפלה של חול. כן הוא בבה"ג: