מסכת ברכות דף כ׳ עמוד א׳

אבל מטמא הוא למת מצוה והוא כבוד הבריות ודוחה דבר תורה:

שב ואל תעשה שאני דברים רבים התירו לעקור דבר תורה מפני סייג ומפני כבוד הבריות היכא דאינו עוקר דבר במעשה ידים אלא יושב במקומו ודבר תורה נעקר מאליו כגון תקיעת שופר ולולב בשבת וסדין בציצית ודכוותייהו טובא ביבמות (דף צ:) אבל מעקר בידים לא והלובש כלאים עוקרו במעשה ממש שהוא לובשו וטומאת גופי' שהותרה לכהן ולנזיר ליטמא למת מצוה דקא מעקר בידים מפני כבוד הבריות דלאו שב ואל תעשה הוא היינו טעמא דלא גמרינן מיניה דהתם לאו כבוד הבריות הוא דדחי לא תעשה דידה דמעיקרא כשנכתב ל"ת דטומאה לא על מת מצוה נכתב כשם שלא נכתב על הקרובים אבל השבת אבדה ופסח לכל ישראל נאמר ואצל כבוד הבריות נתנו לדחות ע"כ היינו דדחייתן אינה בידים אלא בישיבתו תדחה המצוה אבל כלאים דבמעשה ידיו ידחה הזהיר באזהרתו:

בנזיקין הוה לא היו גדולים בכל גמרא של ד' סדרים אלא בתלתא בבי שלנו והאי מילתא נקט הכא משום דמיירי שמוסרין נפשם על קדושת השם ועד השתא איירי נמי במי שמבזה עצמו על קדושת השם לפשוט כלאים בשוק:

האשה שכובשת ירק או זיתים שכבשן בטרפיהן משנה היא במס' עוקצין:

טהורים שמוסקין זיתים עם העלין כדי לאחזן בהן דהוו להו עלין יד לזיתים להביא להם טומאה כדאמרינן בהעור והרוטב (דף קיח.) שהיד מביא טומאה על האוכל ואם כבשן בטרפיהן בחומץ בטלה תורת יד מן העלין לפי שהכבישה מרקבתן ומרככתן ואינן ראוין שוב לאחוז בהן:

הויות דרב ושמואל קא חזינא הכא כלומר טעם המשניות הללו קשה עלי ככל הקושיות שהיו שני רבותי מתקשין בהן בכל הגמ':

בתליסר מתיבתא בי"ג פנים יש בינינו משנה וברייתא של ששה סדרים ומסכת עוקצין גם היא בי"ג פנים כגון משנת רבי ור' חייא ומשנת בר קפרא ולוי ותנא דבי שמואל והכי אמרינן במסכת נדרים (דף מא.) רבי מתני הלכתא בי"ג פנים:

כרבלתא שם לבוש חשוב כמו פטשיהון וכרבלתהון (דניאל ג):

שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכ"ג קום עשה הוא דיטמא למת ותירץ רש"י דקרא גלי לן דלאו דלא יטמא לא נאמר גבי מת מצוה ולא נהירא דא"כ כל מקום דאמרי' שעשה דוחה ל"ת לקרי שב ואל תעשה וכו' והיאך קרי ליה דחייה אימא שאינו דחייה דהתם לא נאמר הלאו ועוד דהא מילה ותמיד ופסח דדחו שבת כדאמרינן פרק אלו דברים (פסחים דף סט:) אלמא מקרי שפיר דחייה. אלא נראה דמנזיר לא גמרינן דמה לנזיר שכן ישנו בשאלה וכן מכהן מה לכהן שכן לאו שאינו שוה בכל:

זיתים שכבשן בטרפיהן טהורים פירש הקונטרס כיון דכבשן בקדרה בטלים מתורת יד להביא טומאה ולא נהירא דא"כ מאי האי דקאמר עלה שלא נכבשו אלא למראה מה נתינת טעם יש דבטלינהו מתורת יד לכך נראה לפרש דטהורים משום דאותן עלין לא חשיבי אוכל שאינן ראויין לאכילה אלא ע"י אותה כבישה בקדרה שלא נכבשו אלא למראה כלומר מה שכבש העלין עמהן לא כבשן אלא להראות שהזיתים נאים וחדשים ומשום הכי טהורים. אבל כבשן להיות ראויין לאכילה משעה שיהו מתוקנין לראיית אכילה טמאים:

תליסר מתיבתא יש מפרשין תליסר ישיבות יש בנו שבקיאים ותליסר לאו דוקא אלא לשון הרגיל בגמ' כמו תליסר (חולין מד:) זוזי פשיטי ורש"י פי' בע"א:

וקטנים פטורין מק"ש פירש הקונטרס קטן שהגיע לחנוך ולא נהירא דהא פ' לולב הגזול (סוכה דף מב.) אמרי' קטן היודע לשמור תפילין אביו חייב לקנות לו תפילין אלמא כשהגיע לחנוך דשייכי ביה תפילין חייב בתפילין ובק"ש נמי יש לחייבו יותר מסתמא מדאשכחן התם קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק"ש ונראה לר"ת דמיירי בקטן שלא הגיע לחנוך ומיהו סיפא דקתני וחייבין בתפלה היה ר"י ר"ל דמיירי בקטן שהגיע לחנוך דאי לא הגיע לא הוו להו לחייבו בתפלה ולא נהירא דאם כן לא הוו להו קטנים דומיא דנשים ועבדים שפטורים בכל ענין וקטנים אינם פטורים אלא בשלא הגיע ואין יודע לשמור תפיליו ופי' ר"ת דודאי איירי הכל בקטן שלא הגיע לחנוך וחייבין דסיפא קאי אנשים ועבדים לחוד אבל קטנים פטורים מכל וכל כיון דלא הגיע לחנוך וא"ת א"כ אמאי תנא קטנים בהדי נשים ועבדים כיון דאין שוין כדפרישית וי"ל דכן דרך התנא לשנות יחד נשים ועבדים וקטנים שלא הגיעו לחנוך כמו נשים ועבדים וקטנים פטורים מסוכה (סוכה דף כח.):

הא ברייתא אהא קרא קיימא דאזהר ביה רחמנא לנזיר מליטמא כדכתיב (במדבר ו׳:ז׳) לאביו ולאמו לאחיו ולאחותו לא יטמא זה שדבר הכתוב בכל אלו הקרובין צריך היה הדבר להזכיר את כולם שאי אפשר שיזכיר דבר שאין בו תלמוד כדכתיב (דברים לב) כי לא דבר רק הוא מכם ואין לנו דרך לידע לאיזה תלמוד נכתבו כולם אלא מקבלת החכמים ז"ל לפי שאם באנו לעיין בהם מדרך דעתנו היה עולה על לבנו כי בהזכירו את האב שמעלתו למעלה מכולם והאם עם הבנים חייבים בכבודו לא היה צריך להזכיר את השאר והיינו אומרים אם הזהיר הכתוב מליטמא לאב שהוא עדיף מכולם כל שכן לשאר קרובין שהם פחותין ממנו ולא היינו יודעין מה צורך היה לו להזכיר האם והאח והאחות עד ששמענו קבלה של חכמים שביררום ופירשום ואמרו כי לאביו ולאמו צריך הדבר להזכיר את שניהם שאם היה מזכיר את אחד מהן לא היינו למדין ממנו חברו לפי שכל אחד מהם יש לו מעלה מיוחדת לו ואינה כחברו שהאב עדיף מן האם שבנו מיוחס אחריו ולא אחר האם והאם יש לה יתרון על האב מפני שהיא ודאי אמו ואביו אינו ודאי אלא חזקה שאפשר שתזנה אמו ותהר לזנונים ויהיה זה הבן מאיש אחר זולתי בעלה ולפיכך הוצרך לומר לאביו ולאמו ואיתא במסכת נזיר בפרק כהן גדול ונזיר אינן מטמאין לקרוביהן (דף מט) לאביו ולאמו למה לי צריכא דאי כתב רחמנא אביו הוה אמינא היינו טעמא דלא מיטמא ליה משום דחזקה בעלמא הוא אבל אמו (היא) דודאי ילדתיה ליטמא לה ואי כתב רחמנא אמו הוה אמינא אמו היא דלא מיטמי לה דלא אזיל זרעה בתרה אבל אביו כיון דאמר רחמנא (במדבר א׳:ב׳) למשפחותם ולבית אבותם אימא ליטמי ליה קמ"ל ועוד אמרו (שם דף מח) אם הוצרך לומר אביו ואמו למה הזכיר עוד את אחיו והלא אין צריך להזכירו מפני שהוא נלמד מאביו ואמו זה שהזכיר את אחיו לא לצורך עצמו נאמר אלא ללמד על מת מצוה שאין לו קוברין נאמר שמותר לנזיר להטמא לו ולהתעסק בקבורתו כדתניא לאחיו אינו מיטמא אבל מטמא למת מצוה ונשתיירה עדיין אחותו ושאלנו עליה למה הוצרך הכתוב עוד להזכירה ולאחותו מה תלמוד והשבנו כי הוצרך להזכירה ללמוד ממנה תוספת תלמוד שהנזיר אפי' אם היה הולך לעשות מצוה ונזדמן לו מת מצוה שיניח את המצוה שהיה סובר לעשותה ויטמא למת מצוה ויתעסק בו עד שיקברנו ולפיכך הזכיר הכתוב את אחותו כי כשהזכיר אחיו למדנו כי הנזיר מטמא למת מצוה בזמן שאינו מתעסק למצוה אחרת והוצרכנו עוד לידע אם בזמן כשהוא עוסק במצוה יניחנה ויתעסק במת מצוה אם לאו אתא ולאחותו ללמד כי מת מצוה קודם כמו שאמרו הרי שהיה הולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו כו' ת"ל ולאחותו לאחותו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה ודרשינן ליה תו בדרך אחרת לאביו לאביו הוא דאינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה ולאמו שאם היה כהן והוא נזיר לאמו לאמו אינו מיטמא אבל מיטמא למת מצוה לאחיו שאם היה כהן גדול והוא נזיר לאחיו אינו מטמא אבל מטמא למת מצוה ולאחותו מה תלמוד לומר הרי שהיה הולך לשחוט פסחו ולמול את בנו כו' מכל מקום ולאחותו בא ללמדנו מה שכבר הזכרנו:

ואילו רב יהודה כי מטי גבי האשה שכובשת ירק בקדרה זו המשנה בתחלת פרק שני דמסכת טהרות.

שב ואל תעשה שאני ואם תאמר והא דחי מת מצוה לאו דכהן ונזיר. יש לומר דההוא לא בטול לא תעשה הוא, דלא נאמר לאו דטומאה מעולם גבי מת מצוה. אבל הכא גבי פסח הא איתיה לעשה דפסח למדחי עשה דקרובים, ואפילו הכי לעשה דמת מצוה לא דחי, אלמא משום כבוד הבריות דאלים הוא. ואינו מחוור שהרי תמיד ופסח קאמר בפסחים (סט, ב) אלו דברים דוחין את השבת, אף על פי שלא מצינו מעולם שאסרה אותן התורה בשבת. אלא יש לומר דמכהן ונזיר לא מצי פריך, דאי מכהן איכא למימר שאני התם דלאו שאינו שוה בכל הוא. ואי מנזיר שאני נזיר דאיתיה בשאלה. ויש נוסחאות דמקשי בהדיא מכהן גדול ומפרק ליה משום דלאו שאינו שוה בכל הוא.

מתני' נשים ועבדים וקטנים פטורין מקריאת שמע ומן התפילין. וטעמא דנשים ועבדים, משום דקריאת שמע ותפילין הוו מצות עשה שהזמן גרמא. והוא הדין בכל שאר מצות שהזמן גרמא, אלא משום דאיירי לעיל בפטור קריאת שמע בעוסקים במת תנא הכא קריאת שמע. ומשום דבפרשת שמע איכתבה מצות תפילין נקט ליה נמי בהדה, וחייבין בתפלה ומזוזה וברכת המזון משום דתפלה באה אחר קריאת שמע נקט נמי תפלה, ומזוזה וברכת המזון דכתיבי בקריאת שמע, מזוזה דכתיב (דברים ו, ט) וכתבתם על מזוזות ביתך ובשעריך, וברכת המזון מדכתיב ביה (שם יא, טו) ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואכלת ושבעת. וקטן שפטור מקריאת שמע ומן התפילין, פירש רש"י ז"ל: אפילו קטן שהגיע לחינוך, וטעמא דקריאת שמע מפני שאין זמנו ארוך כל כך והוא אינו מצוי אצל אביו בכל עת שירגילהו לכך, ותפילין מפני שאינו יודע לשמור תפליו שלא יפיח בהן. ונראה שהזקיקו לרבנו ז"ל לפרש כן דאי בשלא הגיע לחינוך מאי שנא הני, אפילו מכל מצות האמורות בתורה ואפילו מן התפלה נמי פטור. ומכל מקום אין פירושו מחוור, דאי בשהגיע לחינוך אביו קונה לו תפילין כדאמרינן בסוכה (מב, א) קטן היודע לשמור תפליו אביו מניח לו תפילין. ויש לתרץ דהכא נמי בסתם תינוק שאינו יודע לשמור תפליו, והיינו דקתני התם יודע לשמור תפליו הא בסתם תינוקות אף על פי שהוא כבן תשע כבן עשר אם לא ראינוהו זריז ונזהר בפני עצמו לא. ור"ת ז"ל פירשה בשלא הגיע לחינוך, וחייבין בתפלה וברכת המזון לאו אקטנים קאי, אלא אנשים ועבדים. והני דנקט הכא כבר כתבתי דמשום דאיירי בקריאת שמע שכתוב בו תפילין ומזוזות נקט להו והוא הדין לשאר המצות בקטן שהוא פטור כל שלא הגיע לחינוך. ומכל מקום משום דאיכא אחריני דקטן חייב בהן אפילו קודם שהגיע לחינוך כגון סוכה דאמרינן (סוכה כח, א) קטן שאינו צריך לאמו חייב בסוכה, קתני הכא דבאלו פטור.

אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא לקמאי דאיתרחיש להו ניסא וכו' והאי מילתא נקט הכא משום סופה מעשה דרב אדא שמצוה לפשוט כלאים בשוק:

ידות האוכלים מביאות טומאה לאוכלים ר"ל שאם נטמאת היד נטמא האוכל באותה טומאה עצמה כאלו נגעה באוכל, ואם נכבש בחומץ או נשלק במים היד עם האוכל הואיל ואינה ראויה לאחוז בה עוד בטלה לה מתורת יד ולא נטמא האוכל בטומאתה אלא מתורת מגע הראשון לשני וכן כלם על הסדר, והירק בית יד שלו הקלח, והזיתים בית יד שלהם העלים, ואם כן כל שהאשה כובשת ירק בקדרה או זיתים שכבשן בטרפיהן ונגעה טומאה בקלח של ירק או בעלה של זית לא נטמא האוכל בטומאת היד, ויש מפרשים שכבשן בטרפיהן שאין העלים נותנים טומאה כלל לזיתים אף מראשון לשני מפני שאינו לא יד ולא אוכל והוא שאמרו במסכת עוקצין (משנה, עוקצין ב, א) שאין העלים נקראים יד כלל, וכן גדולי המחברים נראה שפירשו זו של כובשת ירק בדרך זה שאם היתה הקדרה מלאה כבשין ויצא עלה חוץ לקדרה ונגע ראשון בעלה שחות לקדרה במקום הנגוב, אע"פ שיש בעלה כביצה הוא טמא והכל טהוא חזר לקדרה טמא את המשקין שבה ונטמאה הקדרה וכל הכבשים, ואם נגע בעלה שחוץ לקדרה והיה בו משקה אם יש בעלה כביצה הכל טמא שהעלה מטמא משקים שעליו והמשקה מטמא כל משקים שבקדרה והקדרה:

המשנה הרביעית נשים ועבדים וקטנים וכו' כונת המשנה לבאר החלק השני ר"ל הפטורים מצד עצמן ר"ל מצד שאינם מחוייבים בדבר ואמרו על זה נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש ומן התפלין וטעם הדבר שהרי ק"ש מצות עשה שהזמן גרמא נשים פטורות והוצרך ללמדה בק"ש מפני שמצד שיש בה מלכות שמים ר"ל ייחוד השם הייתי סבור לחייבה וכן בעבדים כנענים שמלו וטבלו לשם עבדות שהם על מדרגה אחת עם הנשים וכן הדין בתפלין יש להם זמן קבוע שלילה ושבת אינו זמן תפלין, וכן הדין בכל מצות עשה שהזמן גרמא אלא דאגב ק"ש נקטניהו לתפלין דשייכי בהדה, וכן שהייתי סבור לחייבן מהירש תפלין למזוזה וכן בחיוב דנקט תפלה ומזוזה מהאי טעמא הוא שהמזוזה נזכרת בפרשת שמע עם התפילין ותפלה נמי בהדי ק"ש שייכא וברכת המזון דנקט משום דבפרשה שניה כתיב ואכלת ושבעת, וקטנים יש שפירשו בו אפילו הגיע לחנוך ונראה לי לפרש שהן פטורין מן הדין אבל מכל מקום מתורת חנוך אדם חייב לחנכן בכלה ובברכותיה ושלא הגיע לחנוך כל שיודע לדבר מחנכו בפסוק ראשון כמו שביארנו בסוף לולב הגזול. ומה שאמרו וחייבים במזוזה ותפלה וברכת המזון לא על הקטנים הוא חוזר לומר כן אלא על נשים ועבדים וטעם הדבר שהרי מזוזה וברכת המזון אין להם זמן ידוע וכל מצות עשה שלא הזמן גרמא נשים חייבות והוא הדין בעבדים. ותפלה יש שפרשו הטעם מפני שהתפלה מצות עשה מן התורה וקביעות זמנים שלה מדברי סופרים אבל מן התורה אין לה זמן קבוע והלכך נשים חייבות ויש שפרשו שאף התפלה עצמה אינה מן התורה אלא מדברי סופרים ואחר שגוף המצוה מדברי סופרים והם הם שנתנו לה זמן קבוע היה לנו לפטור את הנשים אלא טעם הדבר פרשוהו בירושלמי כדי שיהא כל אחד ואחד מבקש רחמים על עצמו, יש שפרשו משנה זו קטנים האמורים בה בענין אחר וזה נראה לי יותר, ומפני זה נראה לי שכתבו גדולי המחברים דרך פסק שמלמדים את הקטנים לקרותה בעונתה ולברך לפניה ולאחריה כדי לחנכן במצות:

ויש מפרשים במה שאמרו וחייבים בתפלה אף על הקטנים וטעם החלוק שבינה ובין ק"ש הוא שק"ש אין זמנה ארוך ואין הבן מצוי אצל אביו בשעתה אבל תפלה זמנה ארוך ותפלין שהוא פטור מפני שאינו יודע לשמור תפליו בנקיות שלא לישן בהם ושלא ליכנס בהם לבית הכנסת אע"פ שהגיע לחנוך לקצת דברים, שהחנוך חלוק להרבה מינים כל אחד לפי ענינו כמו שביארנו בראשון של חגיגה, ובברכת המזון שהוא חייב מתורת חנוך אף היא מפני שבשעת אכילה מצוי הוא אצל אביו, הא מזוזה מיהא לאו אקטנים קאי, ואחרוני הרבנים פירשו קטנים שבמשנתנו בשלא הגיעו לחנוך וחייבין לא לקטנים קאי ועיקר הדברים דקטנים דמתני' ושגר לישן הוא שאף בהגיע לחנוך חייבים הרי אין החיוב אלא על אביהם אלא אגב נשים ועבדים נקט קטנים, זהו ביאור המשנה וכן הלכה, ודברים שנכנסו תחתיה בגמ' אלו הן:

בא"ד יש לנו לומר כשיש לו שתי קדושות כו' על כל ישראל נזיר ואח"כ נזיר וכהן הדיוט ואח"כ נזיר וכ"ג ואם כן כו' כצ"ל:

פירש"י בד"ה שב כו' אבל מעקר כו' היינו טעמא דלא גמרינן כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה וקטנים פטורים כו' וחייבין בתפלה היה ר"י ר"ל כו' ולא נהירא דא"כ לא ה"ל קטנים דומיא כו' עכ"ל דכיון דבין פטורין דרישא ובין חייבין דסיפא איירי בקטנים א"כ פטורין דרישא בקטנים לא הוה דומיא כו' וכן יש להקשות בחייבין דסיפא דלא הוה קטנים דומיא דנשים ועבדים דחייבין בכל ענין וקטנים אינן חייבין אלא בהגיעו לחינוך אבל לפיר"ת ניחא דמתני' לא איירי בקטנים אלא בלא הגיעו לחינוך וחייבין דסיפא לא קאי אלא אנשים ועבדים הוה שפיר קטנים דומיא דנשים ועבדים בכל ענין דמיירי ביה מתני' דהיינו בשלא הגיעו לחינוך אבל הגיעו לחינוך לא איירי מתני' כלל ודרך התנא לשנות קטנים לענין פטור בלא הגיעו לחינוך גבי נשים ועבדים כמו בסוכה אבל לענין חיוב דהגיעו לחינוך לא מצינו דתני קטנים גבי נשים זהו הנראה מכוונת דבריהם ועיין ברא"ש ובמרדכי וק"ק ה"ל להקשות לפיר"י דחייבין דסיפא איירי נמי בקטנים ובהגיעו לחינוך אמאי קתני ליה גבי תפלה ה"ה דה"מ למתני הכי גבי ק"ש ותפילין וכן גבי תפלה ה"מ למתני פטורין בלא הגיעו לחינוך אבל לר"ת ניחא דלא איירי כלל בסיפא בקטנים ודו"ק:

אמר ליה רב פפא לאביי מאי שנא לקמאי דאיתרחיש להו ניסא וכו' והאי מילתא נקט הכא משום סופה מעשה דרב אדא שמצוה לפשוט כלאים בשוק:

בגמרא וליגמר מינה שב ואל תעשה שאני ופרש"י דמה שהותרה טומאה לכהן ונזיר אף ע"ג דלאו שב ואל תעשה הוא התם לאו משום כבוד הבריות הוא דדחי אלא משום דטומאה לאו על מת מצוה נכתבה כו' והקשו התוס' על פירושו דא"כ בכל עשה דדחי לא תעשה נימא נמי הכי. ולע"ד דכוונת רש"י דכיון דמ"מ נכתב בהאי קרא דטומאה ממש בכהן הדיוט להתירו בקרובים ובכ"ג ונזיר לאסור בקרובים ולהתיר מ"מ מקרא דלאביו ולאמו א"כ משמע להדיא דכמו שהתירה התורה בפירוש בכהן הדיוט בקרובים דלא קאי הלאו דטומאה עלייהו דכתיב כ"א לשארו ואדרבא מצוה לטמאו ה"ה במ"מ בכ"ג ונזיר משא"כ בשאר עשה דדחי לא תעשה לא נאמרה העשה אצל הל"ת וא"כ הלא תעשה לכל ישראל נאמרה אלא דמילף ילפינן מכלאים בציצית וא"כ שפיר שייך למגמר מיניה שכל עשה דוחה לא תעשה ובכה"ג במילה ותמיד ופסח שהביאו התוס' דהעשה לא כתיב גבי הלא תעשה כנ"ל בכוונת רש"י. אמנם באמת לא ידענא למה הוצרכו רש"י ותוס' לכל זה דהא בלא"ה יש לפרש בפשיטות דלא שייך למגמר מכ"ג ונזיר דכבוד הבריות גרידא לדחי ל"ת של תורה דשאני מ"מ דאפילו בלא כבוד הבריות איכא מ"ע להתעסק בקבורת המת כדאיתא בר"פ ובפרק הישן ומקרא מלא הוא וא"כ נהי דלא הוי אלים האי עשה גרידא למדחי כל הנך איסורי דכ"ג ונזיר אפ"ה כיון דאיכא כבוד הבריות בהדי האי עשה מש"ה אלים האי עשה דכבוד הבריות למדחי ולפ"ז ע"כ עיקר הקושיא דמקשה וליגמר מיניה היינו מפסח דכיון דפסח עשה שיש בו כרת הוא ואשכחן דדוחה כמה עשה ול"ת דשבת דאיסור סקילה הוא ואפ"ה מ"מ דוחה אח הפסח אלמא דכבוד הבריות עדיף מפסח שיש בו כרת א"כ מקשה שפיר דלגמר מיניה מיהא דכבוד הבריות בעלמא ידחה ל"ת גרידא כיון דאשכחן דדחי פסח וכ"ג ונזיר וע"ז משני שפיר דשב ואל תעשה הוא ואע"ג דבעלמא עשה דוחה ל"ת דקום ועשה התם לאו משום דעשה חמיר מל"ת דאדרבא ל"ת חמיר טפי כדאמרי' בפ"ק דיבמות להדיא הא דעשה דוחה ל"ת לאו משום דחמיר מינה אלא משום דהל"ת לא נאמרה במקום מצוה משא"כ הכא לענין כבוד הבריות לית לן למילף שידחה ל"ת מק"ו דפסח וכ"ג ונזיר דשאני התם דאיכא שב ואל תעשה אבל לעבור בקום ועשה לא דודאי הוי פירכא גמורה לדחות הק"ו דכה"ג אשכחן טובא דמפירכא כל דהו נדחה הק"ו כנ"ל ברור בשיטת הסוגיא ועיין בזה באריכות בספר תולדות אדם להרמב"ן ז"ל דף מ"ג:

בתוס' ד"ה שב ואל תעשה שאני וא"ת נזיר וכ"ג כו' אלא נראה דמנזיר לא גמרינן כו' עד סוף הדיבור. וקשיא לי דאכתי נילף במה הצד מנזיר וכ"ג מבינייהו ונהי שהתוספות הקשו כן בפ"ק דיבמות ותירצו דעל מה הצד פרכינן כל דהוא וא"כ איכא למיפרך מה לנזיר וכ"ג שישנן בגילוח משא"כ הכא לא שייך לתרץ כן דאכתי נילף מבינייהו מנזיר וכ"ג ופסח דאי פרכת מה לפסח שכן שב וא"ת כ"ג ונזיר יוכיחו מאי אמרת מה לכ"ג ונזיר שיש להם שאלה פסח יוכיח וצריך עיון ליישב מיהו למאי דפרישית בסמוך נתיישב הכל לנכון בעזה"י דלא כפי' התוס' וגם בזה עיין בספר ת"א להרמב"ן ודוק היטב:

במשנה נשים ועבדים וקטנים פטורים מק"ש כו' ומשמע מסוגיא דר"פ המוצא תפילין דאע"ג דסתם משנה ר"מ היא ואפ"ה הך סתמא דלא כר"מ דהא שמעינן לר"מ דאמר המוצא תפילין מכניסם זוג זוג אחד האיש ואחד האשה אלמא דקסבר דנשים חייבות בתפילין וע"ש בתוספות מה שהקשה הר"ר י"ט מווי"ן ומה שתירץ הר"י מיהו בסמוך אבאר דבירושלמי דשמעתין משמע דבעי לאוקמי מתני' דהכא כר"מ ושכן נראה מלשון רש"י במשנתינו:

בפרש"י בד"ה נשים ועבדים כו' דסבר לילה ושבת לאו זמן תפילין עכ"ל ולכאורה פרש"י בזה דלא כהלכתא דהא לקושטא דמילתא קי"ל במנחות פ' הקומץ דמדאורייתא לילה זמן תפילין הוא ושבת וי"ט לאו זמן תפילין ובחדא מינייהו סגי לפטור את הנשים דסוף סוף הוי מ"ע שהז"ג מיהו נראה לי ליישב שיטת רש"י משום דמשמע ליה לאוקמיה מתניתין דהכא כר"מ דק"ל סתם משנה ר"מ ועוד מדלא דייק בגמרא לימא מתניתין דלא כר"מ אלא ע"כ דמתוקמי נמי שפיר כר"מ ותדע שכן הוא מדמקשה בגמרא בסמוך ומן התפילין פשיטא ואס"ד דלר"מ חייבת כסוגיא דהמוצא תפילין תו לא שייך להקשות פשיטא וכמו שהקשו בתוס' שם ותירצו בדוחק גדול ע"ש אלא ע"כ מדמקשה הש"ס פשיטא אלמא דלא אשכחן שום תנא דמחייב נשים בתפילין מה"ת והטעם מבואר דהא אפילו את"ל דשבת ולילה זמן תפילין והוי מ"ע שלא הז"ג אפ"ה ודאי פטירי דהא תפילין איתקש לת"ת אף ע"ג דת"ת נמי לאו זמ"ג וכדמסיק סתמא להדיא בפ"ק דקדושין ואי משום דר"מ סובר בפ' המוצא תפילין דאפילו נשים מכניסים ע"כ שהטעם משום דס"ל נשים סומכות רשות ואע"ג דהתם מסקינן דר"מ לא מצי סבר רשות מדתנן אין מעכבים את התינוקות מלתקוע וסתם מתני' ר"מ אפ"ה טפי משמע איפכא דסתם מתני' דהכא מתוקמי כר"מ וכקושיית הר"ר י"ט מווי"ן שם דהנך תירוצים שתירץ ר"י שם ודאי לא סלקי כהוגן לשיטת רש"י כמו שאבאר בסמוך ובק"א:

ועוד מצאתי מקום ליישב דלפי האמת כולהו סתמי דמתניתין דהכא ודר"פ המוצא תפילין והאי דאין מעכבים את התינוקות שפיר מתוקמי כר"מ דאע"ג דס"ל בתקיעת שופר דאין לנשים רשות לתקוע בשבת היינו משום דילמא אתי לאפוקי לר"ה כמ"ש התוספות שם בד"ה מיכל בת כושי משא"כ בתפילין שפיר ס"ל דנשים רשות מי שיכולה להניחם בגוף נקי ואפשר דלענין הצלה מדליקה בשבת התירו חכמים לכל הנשים כדאשכחן התם בכה"ג והיינו טעמא דמיכל בת כושי והא דמשמע בסוגיא דהמוצא תפילין דשופר ותפילין וסמיכה הא בהא תליא היינו לפי מאי דס"ד מעיקרא דטעמא דמ"ד אין סומכות רשות היינו משום דשייך בנשים בל תוסיף והיינו להנך אמוראי דבפ' ראוהו ב"ד דאפילו שלא בכוונה ושלא בזמנו נמי שייך ב"ת משא"כ למסקנא דמסיק רבא בפ' ראוהו ב"ד דלעבור בב"ת שלא בזמנו בעי כוונה א"כ תו לא שייך ב"ת בנשים כמ"ש התוס' שם בד"ה מיכל נמצא דלפ"ז שפיר יש לחלק בין תפילין לתקיעת שופר כדפרישית כן נ"ל נכון ומאי שיש לדקדק עוד בזה יבואר אי"ה בק"א באריכות:

והשתא דאתינא להכי דמצינו לאוקמי טעם מתניתין דהכא כר"מ מש"ה הוכרח רש"י לפרש טעמא דלילה לאו זמן תפילין היא ולא סגי ליה בטעמא דשבת לאו זמן תפילין דהא אשכחן בר"פ המוצא תפילין דאמר זוג אחד אין טפי לא ומסקינן התם דהיינו משום דס"ל שבת זמן תפילין היא ומש"ה הוכרח לאתויי טעמא דלילה לאו זמן תפילין היא והשתא מתוקמי מתני' ככ"ע בין למ"ד שבת זמן תפילין היא ולילה לאו זמן תפילין וכ"ש למ"ד דתרווייהו לאו זמן תפילין. ואע"ג דלפי מ"ש בסמוך דאפילו למ"ד דתרווייהו זמן תפילין והוי מ"ע שאין הז"ג ואפ"ה פטורות מהיקשא דת"ת מ"מ מלשון משנתינו דקתני פטורים מק"ש ומתפילין משמע דתרווייהו חד טעמא אית להו משום דהוי מ"ע שהז"ג כנ"ל:

הנה הארכתי בכל זה בלשון רש"י אף ע"ג דאפשר דרש"י ז"ל לא נתכוין בזה דבכמה דוכתי מצינו דרש"י מפרש אף דלא כהלכתא מ"מ הוצרכתי להאריך כדי ליישב סוגיא דשמעתין על מכונו וגם לשון הירושלמי דשמעתין מסייעני וכמו שאבאר בסמוך ובק"א אי"ה אבאר דשיטה זו מוכרחת מכמה סוגיות הלכות פסוקות ע"ש ודוק היטב:

בתוס' בד"ה וקטנים כו' פי' הקונטרס קטן שהגיע לחנוך ולא נהירא דהא בפרק לולב הגזול אמרינן כו' עכ"ל. ולענ"ד משום הא לא איריא דלכאורה בלא"ה ע"כ הא דאמרינן בפ' לולב הגזול קטן היודע לשמור תפילין לאו מסתם קטנים שהגיעו לחנוך איירי דהא אפילו בגדולים רובא דעלמא אינם יכולים לשמור עצמן כדאיתא בשבת בפ' במה טומנין דבעינן כאלישע בעל כנפים אלא כיון דאיכא חיובא דאורייתא התירו בסתם בני אדם להניחן בשעת ק"ש ותפלה עכ"פ ובהאי שעתא ודאי מחינן ליה במרזפתא דנפחא עד דמכוין לשמור עצמו בגוף נקי נמצא דלפ"ז ודאי בקטנים כה"ג דבר שאינו מצוי הוא אף לא' מני אלף מש"ה לא איירי בהו תנא דמתניתין אלא בסתם קטנים שהגיעו לחנוך וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו ותדע שכן הוא דהא אפילו בנשים דקתני פטורות מתפילין כתבו התוספות בפ' המוצא תפילין בד"ה מיכל ובד"ה משמע דאיסורא נמי איכא מה"ט דאינן יודעות לשמור תפילין והיינו ע"כ בסתם נשים דוקא שהרי מיכל בת כושי לא מיחו בה חכמים שהיתה יודעת לשמור א"ע ואם כן ה"ה לקטנים ובכה"ג הוא דאמרינן בפרק לולב הגזול דבקטן החריף וידענא ביה בודאי שיודע לשמור אביו חייב לקנות לו. ומה שהקשו בתוס' עוד מק"ש גופא דאמרינן בפ' לולב הגזול קטן היודע לדבר אביו מלמדו תורה ופסוק ראשון של ק"ש לא ידענא מאי קשיא להו דאכתי לדידהו מי ניחא דאס"ד דהתם משום דבכה"ג הגיע לחנוך מיקרי א"כ מאי איריא פסוק ראשון דנקיט הא קי"ל דפרשה ראשונה עכ"פ מדאורייתא. ועוד דהא לא אשכחן בשום דוכתא דקטן כהאי שיודע לדבר מיקרי הגיע לחנוך לענין כל המצות תדע מדלא קתני התם נמי שאביו חייב לחנכו בבה"מ ובתפלה ובקדוש היום ובשאר ברכות לכך נלע"ד ברור דהא דאמרינן התם בקטן היודע לדבר דאביו מלמדו פסוק ראשון של ק"ש לאו מדין עיקר מצות ק"ש איירי שיהא חייב לחנכו בזמן ק"ש והיינו כמ"ש רש"י כאן שאינו מצוי תמיד כשיגיע זמן ק"ש אלא כיון שיכול לדבר ואביו מחויב ללמדו תורה כדכתיב ולמדתם אותם את בניכם מש"ה חייב ללמוד עמו עכ"פ פסוק תורה צוה כו' שכולל כל התורה וללמדו ג"כ פסוק ראשון של ק"ש דאית ביה מלכות שמים והיינו אפילו בשלא בזמן ק"ש דמצות ת"ת כל היום ובשני פסוקים אלו יוצא בו והגית בו יומם ולילה כדאיתא בעלמא דבק"ש מקיים והגית יומם ולילה כנ"ל נכון ליישב שיטת רש"י וכמ"ש נ"ל מבואר מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהלכות ת"ת שכתב דקטן היודע לדבר אביו חייב ללמדו תורה צוה כו' ופסוק שמע ישראל ואח"כ מלמדו מעט מעט אלמא דמטעם ת"ת דוקא הוא דמחייב ליה בפסוק ראשון ביודע לדבר ולא איירי בזמן ק"ש תדע שהרי בפ"ד מהלכות ק"ש לא כתב קטן היודע לדבר ואינו מחלק ג"כ בין פסוק ראשון לשאר ק"ש מכל זה מוכח שמפרש סוגיא דפ' לולב הגזול כדפרישית אלא שבעיקר משנתינו יש לו פי' אחר ויבואר בק"א ובר מן דין לא זכיתי להבין דברי התוס' דלמאי דמשמע להו דקטן היודע לדבר היינו חנוך דידיה ומש"ה מפרשין דמתני' איירי בלא הגיע לחנוך ולפי שיטתם היינו בשאין יכול לדבר והאיך שייך ביה פטור וחיוב לענין ק"ש ותפלה וצ"ע ועיין בסמוך:

גמ' רב גידל הוה רגיל כו' ויתיב כו' עי' תו' פסחים קי ע"א ד"ה האי מאן:

גמרא, שב ואל תעשה שאני, [ומ"ה ההולך לשחוט את פסחו ולמול את בנו ואירע לו מת מצוה מטמא לו משום גדול כבוד הבריות, משום דביטול הפסח ומילה הוא בשב וא"ת, אבל בקום ועשה אין כבוד דוחה ל"ת שבתורה]. הקשה רש"י ז"ל מ"מ נילף מנזיר ומכה"ג דמטמא למ"מ, ושם הוי קום ועשה, ותירצו בתוס' דשאני נזיר שכן ישנו בשאלה, ושאני כה"ג שכן לאו שאינו שוה בכל. וקשה לי על פירושם, דהא לדבריהם ע"כ פרכת הש"ס רק מלשחוט פסחו, וס"ל דהברייתא אתיא כמ"ד נשים בראשון חובה, והוי שוה בכל, אבל מלמול בנו וודאי ליכא קושיא דהא אינו שוה בכל, ולפ"ז קשה הא מדקתני בברייתא ולמול בנו יכול לא יטמא, הא דלא ילפינן מטומאת כהן, דמה דאינו שוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות, היינו משום דחמור שהוא מצוה שבכרת וא"כ היא גופה תקשה מנ"ל דולאחותו אתיא להולך לשקוט פסחו ולמול בנו, וללמוד מן לשחוט פסח דבשב וא"ת אף דשוה בכל נדחה מפני כבוד הבריות, דלמא הקרא אתיא ללמול בנו ומשום דאינו שוה בכל, אבל בשוה בכל י"ל דלא מהני שב וא"ת. ולשטת רש"י בפירוש שני דלמול היינו משום דמילת זכרים מעכבתו מלאכול בפסח, א"כ מיירי הכל מפסח, וי"ל דלמול בנו בעלמא ל"צ קרא, דילפינן מטומאת כהן, כיון דאינו שוה בכל, אבל מדברי תוס' עצמן ד"ה אמרת, נראה להדיא דמפרשים כפי' א' דרש"י דלמול בנו הוא ענין בפ"ע קשה, ע"כ נראה פי' ב' דרש"י ז"ל עיקר:

בתר"י ד"ה תפילה וכו', חיובא דרבנן הוא תמוה לי, הא הוא איבעי' דלא איפשטא. אי נשים חייבות בבהמ"ז דאורייתא או דרבנן, ורוב פוסקים פסקו דהוא דאורייתא, היינו דס"ל דמשמע דרבא ס"ל דהוא דאורייתא, אבל בהיפוך לפסוק דמדרבנן הוא לא ידעתי מקום לזה, והו"ל לרבינו יונה למנקט דהוי ספק, דהא נ"מ באכלו כדי שביעה ומסופקים אם ברכו בהמ"ז, דאם הוא דרבנן א"צ לברך מספק, ואולי י"ל דגם אם הוי ספק א"צ לברך מטעם ס"ס. ספק כבר ברכו וספק דאין מחויבות כלל, ולגבי דרבנן סגי בחד ספק שמא ברכו וכתבתי מזה בש"ע א"ח (סימן קפד) וצ"ע:

קַמָּאֵי הֲווּ קָא מַסְרֵי נַפְשַׁיְהוּ אַקְדֻשַּׁת הַשֵּׁם נראה לי בס"ד שאין הקב"ה עושה נס אלא להמוסרים נפשם, כי ידוע אם עושין לאדם נס מנכים מזכיותיו, ולכן אם מסר עצמו על קידוש השם, זה יורה שאין עולם הזה חשובה בעיניו כלום, וגם חייו בעולם הזה אין בעיניו כלום כנגד מצותו יתברך, לכן בדין הוא שלא ינכה לו הקב"ה מזכיותיו בשביל טובה שעשה לו בנס בעולם הזה, וכמו המשל שהביא בספר אהל יעקב בפרשת פינחס, על מאמר בדין הוא שיטול שכרו, לבן בית שהיה משמש אצל עשיר אחד בחנות וכו', עיין שם, ומאחר ששורת הדין מחייבת שלא יפסידו בעבור טובת הנס משכר עולם הבא, לכך יעשה להם נסים, מה שאין כן אותם דלא מסרי נפשייהו אין להם בירור זה, ואם יעשה להם נס יפסידו משכר עולם הבא, דמנכין להם מזכיותם, לכך לא יעשה להם כדי שלא יפסידו. או נראה לי בס"ד דהמוסר עצמו על קידוש השם הרי זה מיחד כל ד' אותיות שם הוי"ה ב"ה, לכך יעשה להם נס שהוא נעשה על ידי אותיות שם הוי"ה כנודע, ואותם שאין להם יחוד הזה של השם, יתנהג עמהם בדרך הטבע שהוא מספר שם אלהים, ובזה יובן בס"ד (תהילים ס' ו') נָתַתָּה לִּירֵאֶיךָ נֵּס לְהִתְנוֹסֵס מִפְּנֵי קֹשֶׁט סֶלָה, קֹשֶׁט ראשי תיבות ק דושתך ש מך ט וב:

חַזְיָיהּ לְהַהִיא כּוּתִית דַּהֲוָת לְבִישַׁת כַּרְבַּלְתָּא בְּשׁוּקָא סָבַר דְּבַת יִשְׂרָאֵל הִיא. קָם קַרְעֵיהּ מִינָהּ. יש להקשות מנא ליה דמסר נפשיה כיון דסבר דבת ישראל היא? ונראה לי בס"ד אף על גב דסבר כך מכל מקום לא נתברר זה אצלו, ועל כל פנים היה לו לחוש למיעוטא אולי נכרית היא, אלא ודאי כך אמר אותו צדיק ממה נפשך, אם היא ישראלית טוב אני עושה, ואם היא נכרית ועל זה יתחייב ממון, או יסורין של סכנה, כשהיא מן נשי השרים ארויח בזה שיתקדש שם שמים על ידי, כי השומעין יאמרו כמה חרדין ישראל על מצות שלהם, שזה החכם נתקנא והביא עצמו לידי סכנה, ולא חש שמא היא נכרית, ושמא היא מנשי השרים שיתחייב בה עונש גדול ועצום, ונמצא אנחנו למידין שמסר עצמו על קידוש השם.

מָתוּן מָתוּן, אַרְבַּע מְאָה זוּזֵי שַׁוְיָא פירוש בתמיה, ונראה לי בס"ד מה שכפל שמה, לומר לא מבעיא שאת בעצמך אינה שוה ת' זוז, אלא אפילו אם את כפולה בשתי נשים שיש כאן מתון מתון, אפילו הכי ת' זוז שויא בתמיה. או יובן בס"ד כמו שיש מלכות בקדושה, כן יש מלכות בקליפה, זה לעומת זה, ולזה שהיא בקליפה קורא אותה מתון, כי החשבון שוה, והוא אחר שמסר עצמו על קידוש השם, המית מלכות דקליפה של אותו היום, ולזה אמר מָתוּן מָתוּן, פירוש מָתוּן מתון הא' היא רצונו לומר מיתה, ותיבת מתון הב' היא מלכות דקליפה, וזהו מתון מתון רצונו לומר, מה שנעשה יום זה מיתה למתון היא מלכות דקליפה, הנה בודאי דבר זה יקר הוא וארבע מאה זוזי שויא, ולא על חנם נתתי המעות של ת' זוז. אי נמי הכי קאמר שם שלה מורה שאתן לה ארבע מאה, כי מתון אותיות מנו ת', רצונו לומר מנו ת' זוזי לה, וזהו מתון מתון כלומר, מנו ת' למתון, יען כי היא ת' זוזי שויא.

וַאַנָן קָא מְצַעֲרִינָן נַפְשִׁין וּמִצְוַוח קָא צַוְחִינָן וְלֵית דְּמַשְׁגָּח בָּן יש להקשות הוה ליה למימר מצערינן נפשין וצווחינן, ולמה כפל הלשון, ונראה לי בס"ד מצערינן נפשין בתענית, ומצווח בסליחות ועננו בשחרית, וצווחינן בסליחות, ועננו בתפלת מנחה.

רַב גִּידְל, הֲוָה רָגִיל דַּהֲוָה קָא אָזִיל וְיָתִיב בְּשַׁעֲרֵי טְבִילָה מקשים, והלא רבי יוחנן קדים לרב גידל והוה ליה למימר ברישא? ונראה לי בס"ד דרב גידל היה בבבל ששם סידרו תלמוד בבלי, ומה שהיה עושה המה ראו בעיניהם, אבל עובדא דרבי יוחנן נודעה להם על ידי אורחי ופרחי, לכך הזכירו מעשה דרב גידל ברישא, ומה שאמר קאקי חוורי, הא דהוצרך לומר חוורי ולא נקיט קאקי בסתם, נראה לי כונתו לומר אפילו היפים שבהם אין היופי והלובן שבבשרם פועל אצלי הרהור רע, אלא נדמה בעיני כיופי ולובן שיש באווזים.

לָא קָא מִסְתַּפִי מַר מֵעֵינָא בִּישָׁא? הא דלא אמרו מיצר הרע כמו שאמרו לרב גידל, התירוץ הוא פשוט כמו שתרצו המפרשים ז"ל, דר"ג היה מדבר עמהם בעסקי טבילה ולכך יש חשש יצר הרע, אבל רבי יוחנן לא היה מדבר עמהם ולא היה צריך לראותם, ורק רוצה שהם יראו אותו, ולעולם הוא היו עיניו כבושים בארץ, ועוסק בתורתו, וזה הוא תירוץ פשוט, ודלא כמו שכתב הרי"ף ז"ל. מיהו נראה לי בס"ד עוד, דרבי יוחנן חי שנים רבים יש אומרים יותר משלש מאות שנה, ויש אומרים יותר מן ת' מאות, ואפשר היה עושה זה בזמן שהיה מופלג בזקנה מאד, ולכך לא הוה מסתפי מיצר הרע. ועוד נראה לי בס"ד דרבי יוחנן היה ראש ישיבה בארץ ישראל, וכולהו רבנן שבמקומו חשיבי תלמידים שלו, לכך אינו משורת דרך ארץ שיאמרו לרבם כך, אבל רב גידל, חביריו אמרו לו כן.