מסכת קידושין דף ד׳ עמוד א׳

זרע זרעה פוסל מנין - יש מי שגורס כן, דאי זרעה ממש פסול, מאי איריא משום זרע, הא מכיון שבא עליה פסול לה פסלה כדאיתא ביבמות פרק אלמנה (סח, א), וכדמוכח מבת כהן אלא זרע זרעה פסול כגון שיש לו בן כשר והלך הבן ונכבש על הערוה והוליד ממנה בן ממזר. ואפילו לגירסת הספרים דגרסי זרע פסול מנין. הכי נמי מפרשינן לה בזרע זרעה ולא בזרעה ממש.

לזרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים - ואם תאמר והא בפרק יש נוחלין (ב"ב קטו, א) לא משמע הכי. דאמרינן התם ובין אין לו אין לי אלא [בן הבן בת הבן בן בת הבן] (בן בן הבת בת הבן) מנים תלמוד לומר ובין אין לו עיין עליו, אלא בן הבן צריך קראי. יש לומר בן משמע בן ממש, אבל זרע כל יוצאי ירכו נקרא זרעו, והכא דקאמר בני בנים הרי הם כבנים לא בני בנים הרי כבנים דוקא קאמר, אלא זרעו הרי הוא כבנים. וכן משמע בסנהדרין (סד, ב) דתניא מעביר בנו בותו באש אין לי אלא בנו ובתו וכו' בן בנו וכו' מנין תלמוד לומר כי מזרעו, דאלמא זרעו משמע כל יוצאי ירכו, אבל בנו בנו ממש משמע.

כי אצטריך קרא לזרע פסול - יש מקשים בזרע פסול נמי לא צריך קרא. ותדע דתנן ביבמות פרק כיצד (כב, א) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום, וכן מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשר אחיו ליבום, ואמרינן עלה בגמרא מכל מקום לאתויי מא י לאתויי ממזר, ואקשינן עלה פשיטא אחיו הוא סלקא דעתך אמינא ניליף אחוה אחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולין הכא נמי וכו', אלמא זרע פוסל נמי לא צריך קרא, וניחא להו דזרע משמע זרעו מיוחד אחר, אבל בן ואח משמע כל שהוא בנו ואחיו, ואנא גברי חזינא תיובתא לא חזינא, דהתם נמי בן ממזר מקרא נפקא לן כדאמרינן התם מי שיש לו בן מכל מקום לאתויי מאי לאתויי ממזר, ואמרינן מאי טעמא, ואהדרינן אמר קרא ובן אין לו עיין עליו, ואח ממזר דפשיטא לן התם דאחיו הוא לאו מנפשא איפשיטא להו התם, אלא מבן הוא דאיפשיטא, דכיון דבנו הוא כדנפקא לן מאין לו, אם כן פשיטא דאחיו הוא. ותדע לך מדאמרינן התם פשיטא אחיו הוא, ופרקינן מהו דתימא לילך אחוה ואחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולין הכי נמי כשרין ולא פסולין, ואמרינן ואימא הכי נמי, ופרקינן מדמפטר פטור מזקק נמי זקיק, אלמא כל עיקר לא איפשיט לן התם אלא מדפטר אשר אביו מן היבום, וההוא לא נפקא לן אלא מאין לו עיין עליו, אבל בן ואח לא משמע כל שהוא בנו ואחיו.

אי אשמועינן מעשה ידיה משום דקא מתזנא מיניה - פירש רש"י ז"ל דקא מתזנא מיניה ודעתיה על מעשה ידיה, אבל קדושין דמעלמא קאתו לא היתה דעתו עליהם לזונה בשבילן. ואינו מיושב לפי לשון הגמרא, דהא משמע דמשום דהני מזונת גרמי להו, והני משום דלאו מזונות גמרי להו. ואי כפירוש רש"י הוה לן למימר משום דשכיחי ודעתיה עלוייהו, אבל הני דמעלמא קא אתו לא. ונראה לי דהכי פירושו משום דקא מיתזנא מיניה דמעשה ידיה מכח מזונות קא אתו, דכל דאכלה שבחא ועבדא טפי כדאמרינן בגיטין (יב, ב) הקדש גופיה ניחא ליה דליכול עבדא כי היכי דלישבח, כלומר וליעביד טפי והלכך הוו להו מעשה ידיה (בגדול) [בשביל] מזונותיו אבל קידושין דמעלמא קא אתו ומזונות לא קא גרמי להו אימא דידה הוו. כך נראה לי.

לא נצרכה אלא לבגר אילונית סלקא דעתך אמינא בבגרות לא תיפוק קא משמע לן. הקשה הראב"ד דזבין לה אימת, אי דזבנא בעודה קטנה בבגרות מאי בעיא גביה, דהיינו בשנת עשרים כדאמרינן (נדה מז, ב) תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית והא נפקא לה בשש. ופריק בשמכרה כשהיא בת שש עשרה דעדיין היא קטנה כיון שלא הביאה שערות ונפקא כשהיא בת עשרים. והקשה עוד לרב דאמר ביבמות (פ, א) גבי סריס שלא הביא ב' שערות אכל חלב מבן י"ג עד י"ח נעשה גדול למפרע, היכא הוה סלקא דעתך דלא תיפוק, אדרבה כשהגיעה לעשרים ולא הביאה ב' שערות איגלי מילתא למפרע דגדולה היתה בשעת מכירה, ומכירה בטעות היתה, והדרי זביני וניחא ליה דנעשה גדול למפרע דקאמר רב משעה שנולדו בו סימני סריס קאמר, והכא בשמכרה בשנת י"ו ונולדו בה סימני אילונית בשנת י"ז דמכירתה מכירה, וכשהגיע לעשרים נעשה בוגרת משנת י"ז ולמעלה ומחזיר לה אדון מעשה ידיה, דמשנת י"ז עד שנת עשרים שעשתה עמו. והרמב"ם נר"ו כתב דעיקר קושיא ליתא, דלרב משכחת לה דזבנה בת ט' או בת עשר כשהיתה קטנה ויצאה בשש, וכשהגיעה לכ' ונודע שהיא אילונית נעשית גדולה למפרע, ואיגלי מלתא שהיתה דינה לצאת מבת י"ב שנה ומחצה, נמצא שהוא צריך להחזיר לה מה שעשתה עמו יותר, וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביני דאילונית, סלקא דעתך אמינא לא הוו זביני, הכי נמי קאמר דלכשתהא בת עשרים ואיגלי מלתא שהיא אילונית ובטל מקחו ויחזירו זה לזה.