מסכת קידושין דף ד׳ עמוד א׳

יציאה דכוותה קא ממעט יציאת אירוסין דומיא דיציאת אמה קא ממעט מדין אמה ולמימר דיש כסף בה ומה יציאת אמה העבריה אין כסף לאדון דנפקא מרשותיה קאמר קרא אף מיעוט דיש כסף דקא דייק ליציאת אירוסין יש כסף למי שיצאה הימנו קאמר והיינו אב:

והא לא דמיא יציאת אירוסין ליציאת אמה והיכי קאמרת דיציאת אירוסין אתי למעוטי הא לאו דכוותה היא דאכתי לא נפקא מרשותיה דאב למעשה ידיה ולירושתה עד שתכנס לחופה:

בהפרת נדרים מיהא נפקא ליה מרשותיה שאינו יכול להפר לבדו:

ויצאה חנם ולא פירש מתי תצא:

אלו ימי בגרות שהיא משתנה מנערות להיות בוגרת:

אין כסף אלא דבר אחר מוציאה אלו ימי נערות ולקמיה פריך מכי נפקא לה בנערות בגרות מאי עבידתיה:

אן כסף בלא יו"ד כדכתיב מאן יבמי:

מנלן דדרשינן יו"ד דאין כי האי גוונא באנפי נפשיה:

יציאה דכוותה קא ממעט פי' ר"ח יציאת אמה העבריה מאדון שהוא עת נעורים אף כאן נערה מיהו סוגיא לא משמע כלל שהוא צריך ללמוד דביום נערות מיירי אלא מנלן דכסף דאביה הוי ונראה לפרש יציאה דכוותה כגון ברשות אדון אם היה שם כסף אז היה נותן לאדון שיצאה ממנו כמו כן כאן שיש כסף ביציאתה מרשות אב דאביה הוי וכן משמע לשון הקושיא:

זרע פסול מנין אומר ר"י זרע זרעה פסול קאמר דהא כיון שנבעלה לפסול לה פסלה מן הכהונה ולא תאכל עוד בתרומה הילכך ליכא לפרש זרע פסול ממש אלא זרע זרעה:

ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות וא"ת ברישא הוה ליה למנקט אלו ימי נערות והדר ימי בגרות וי"ל משום דאין כסף צריך לאוקמיה לימי נערות כדאמר לעיל אבל יש כסף לאדון אחר דהיינו ימי נערות דאין האב זכאי בקדושי בתו בוגרת:

בא זה ולימד על זה פירוש אי לא כתב אלא חד הוי מוקמי ליה בנראה יותר דהיינו בגרות וא"ת ולמה לי ויצאה חנם ללמוד על אין כסף הא ע"כ לא הוה מצינן לאוקמי אין כסף בבגרות אלא בנערות דהא מיניה דרשינן לעיל אבל יש כסף לאדון אחר ומנו אב אם כן ע"כ האי קרא איירי בנערות דאילו בבגרות אין האב זכאי בקדושין דכיון שבגרה אין לאביה רשות בה ואומר הר"ם דאי לאו ויצאה חנם הוה מוקמינן אין כסף ויתורא דיו"ד דאמר רבינא חד לנערות וחד לבגרות ודרשה דאין כסף לאדון זה לא הוה דרשינן להכי איצטריך ויצאה חנם:

בגרות שמוציאה מרשות האב כו' וא"ת מיתת האב תוכיח שמוציאה מרשות האב ואינה מוציאה מרשות אדון אף אני אביא ויש לומר דאיכא למפרך מה למיתת האב שכן לא נשתנה הגוף תאמר בבגרות שנשתנה הגוף:

דלא אתיא סימני נערות לא הוי זבינה זבינא וא"ת ובקטנות איך נדע שלא תביא סימני נערות דסימני אילונית היינו כשהיא בת עשרים ולא הביאה שערות כדאיתא פרק הערל (יבמות דף פ:) ואע"פ שיש סימני אילונית שאפשר להכיר בקטנות כגון סימן דקולה עבה ואין שיפולי מעיה כנשים הא אמרינן (שם) גבי סריס עד שיהא בו כולן ומסתמא הוא הדין באילונית וי"ל דהכי קאמר לא הוי זבינה זבינא וצריך האדון להחזיר מעשיה והאב יחזיר הכסף וגם אין שייך בה דין ייעוד אם יעדה:

זרע זרעה פוסל מנין יש מי שגורס כן, דאי זרעה ממש פסול, מאי איריא משום זרע, הא מכיון שבא עליה פסול לה פסלה כדאיתא ביבמות פרק אלמנה (סח, א), וכדמוכח מבת כהן אלא זרע זרעה פסול כגון שיש לו בן כשר והלך הבן ונכבש על הערוה והוליד ממנה בן ממזר. ואפילו לגירסת הספרים דגרסי זרע פסול מנין. הכי נמי מפרשינן לה בזרע זרעה ולא בזרעה ממש.

לזרע זרעה לא אצטריך קרא בני בנים הרי הם כבנים ואם תאמר והא בפרק יש נוחלין (ב"ב קטו, א) לא משמע הכי. דאמרינן התם ובין אין לו אין לי אלא [בן הבן בת הבן בן בת הבן] (בן בן הבת בת הבן) מנים תלמוד לומר ובין אין לו עיין עליו, אלא בן הבן צריך קראי. יש לומר בן משמע בן ממש, אבל זרע כל יוצאי ירכו נקרא זרעו, והכא דקאמר בני בנים הרי הם כבנים לא בני בנים הרי כבנים דוקא קאמר, אלא זרעו הרי הוא כבנים. וכן משמע בסנהדרין (סד, ב) דתניא מעביר בנו בותו באש אין לי אלא בנו ובתו וכו' בן בנו וכו' מנין תלמוד לומר כי מזרעו, דאלמא זרעו משמע כל יוצאי ירכו, אבל בנו בנו ממש משמע.

כי אצטריך קרא לזרע פסול יש מקשים בזרע פסול נמי לא צריך קרא. ותדע דתנן ביבמות פרק כיצד (כב, א) מי שיש לו בן מכל מקום פוטר את אשת אביו מן היבום, וכן מי שיש לו אח מכל מקום זוקק את אשר אחיו ליבום, ואמרינן עלה בגמרא מכל מקום לאתויי מא י לאתויי ממזר, ואקשינן עלה פשיטא אחיו הוא סלקא דעתך אמינא ניליף אחוה אחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולין הכא נמי וכו', אלמא זרע פוסל נמי לא צריך קרא, וניחא להו דזרע משמע זרעו מיוחד אחר, אבל בן ואח משמע כל שהוא בנו ואחיו, ואנא גברי חזינא תיובתא לא חזינא, דהתם נמי בן ממזר מקרא נפקא לן כדאמרינן התם מי שיש לו בן מכל מקום לאתויי מאי לאתויי ממזר, ואמרינן מאי טעמא, ואהדרינן אמר קרא ובן אין לו עיין עליו, ואח ממזר דפשיטא לן התם דאחיו הוא לאו מנפשא איפשיטא להו התם, אלא מבן הוא דאיפשיטא, דכיון דבנו הוא כדנפקא לן מאין לו, אם כן פשיטא דאחיו הוא. ותדע לך מדאמרינן התם פשיטא אחיו הוא, ופרקינן מהו דתימא לילך אחוה ואחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולין הכי נמי כשרין ולא פסולין, ואמרינן ואימא הכי נמי, ופרקינן מדמפטר פטור מזקק נמי זקיק, אלמא כל עיקר לא איפשיט לן התם אלא מדפטר אשר אביו מן היבום, וההוא לא נפקא לן אלא מאין לו עיין עליו, אבל בן ואח לא משמע כל שהוא בנו ואחיו.

אי אשמועינן מעשה ידיה משום דקא מתזנא מיניה פירש רש"י ז"ל דקא מתזנא מיניה ודעתיה על מעשה ידיה, אבל קדושין דמעלמא קאתו לא היתה דעתו עליהם לזונה בשבילן. ואינו מיושב לפי לשון הגמרא, דהא משמע דמשום דהני מזונת גרמי להו, והני משום דלאו מזונות גמרי להו. ואי כפירוש רש"י הוה לן למימר משום דשכיחי ודעתיה עלוייהו, אבל הני דמעלמא קא אתו לא. ונראה לי דהכי פירושו משום דקא מיתזנא מיניה דמעשה ידיה מכח מזונות קא אתו, דכל דאכלה שבחא ועבדא טפי כדאמרינן בגיטין (יב, ב) הקדש גופיה ניחא ליה דליכול עבדא כי היכי דלישבח, כלומר וליעביד טפי והלכך הוו להו מעשה ידיה (בגדול) [בשביל] מזונותיו אבל קידושין דמעלמא קא אתו ומזונות לא קא גרמי להו אימא דידה הוו. כך נראה לי.

לא נצרכה אלא לבגר אילונית סלקא דעתך אמינא בבגרות לא תיפוק קא משמע לן. הקשה הראב"ד דזבין לה אימת, אי דזבנא בעודה קטנה בבגרות מאי בעיא גביה, דהיינו בשנת עשרים כדאמרינן (נדה מז, ב) תביא ראיה שהיא בת עשרים והיא אילונית והא נפקא לה בשש. ופריק בשמכרה כשהיא בת שש עשרה דעדיין היא קטנה כיון שלא הביאה שערות ונפקא כשהיא בת עשרים. והקשה עוד לרב דאמר ביבמות (פ, א) גבי סריס שלא הביא ב' שערות אכל חלב מבן י"ג עד י"ח נעשה גדול למפרע, היכא הוה סלקא דעתך דלא תיפוק, אדרבה כשהגיעה לעשרים ולא הביאה ב' שערות איגלי מילתא למפרע דגדולה היתה בשעת מכירה, ומכירה בטעות היתה, והדרי זביני וניחא ליה דנעשה גדול למפרע דקאמר רב משעה שנולדו בו סימני סריס קאמר, והכא בשמכרה בשנת י"ו ונולדו בה סימני אילונית בשנת י"ז דמכירתה מכירה, וכשהגיע לעשרים נעשה בוגרת משנת י"ז ולמעלה ומחזיר לה אדון מעשה ידיה, דמשנת י"ז עד שנת עשרים שעשתה עמו. והרמב"ם נר"ו כתב דעיקר קושיא ליתא, דלרב משכחת לה דזבנה בת ט' או בת עשר כשהיתה קטנה ויצאה בשש, וכשהגיעה לכ' ונודע שהיא אילונית נעשית גדולה למפרע, ואיגלי מלתא שהיתה דינה לצאת מבת י"ב שנה ומחצה, נמצא שהוא צריך להחזיר לה מה שעשתה עמו יותר, וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביני דאילונית, סלקא דעתך אמינא לא הוו זביני, הכי נמי קאמר דלכשתהא בת עשרים ואיגלי מלתא שהיא אילונית ובטל מקחו ויחזירו זה לזה.

דתניא זרע אין לה אין לי אלא זרעה זרע זרעה מניין ת"ל זרע אין לה מכל מקום אין לי אלא זרע כשר זרע פסול מנין. פי' לאו זרע פסול ממש דהאי לא צריך קרא דכל שנבעלה לפסל לה פסלה מן הכהונה אלא ה"פ זרע זרעה פסול מנין ת"ל זרע אין לה עיין עלה:

והא אפיקת' לזרע זרעה דקס"ד דמאין לה היא דמפקינן ברישא זרע זרעה ומהדרינן זרע זרעה לא צריך קרא דבני בנים הרי הם כבנים איכא למידק דהא בפ' יש נוחלין גבי הא דכתב בפ' נחלות בן אין לו מרבינן בני בנים מדכתיב בן אין לו עיין עליו וכן נמי ביבמות גבי יבם אלמא בני בנים אינם כבנים. ותירצו בתוספות דשאני הכא דכתיב זרע משמע אפילו בני בנים והיינו נמי דאמרינן דלזרע זרעה לא צריך קרא דאין לו מלשון זרע משמע אפילו בני בנים. והכי מוכח בסנהדרין דאמרינן מעביר בנו ובתו באש אין לי אלא בנו ובתו בן בנו בן בתו מנין ת"ל כי מזרעו נתן למלך אלמא בנו ובתו דוקא וזרעו משמע אפילו בני בנים מיהו יש אחרת שיפה כח הבן מכח הזרע דאלו בן משמע אפילו זרע פסול וכדאמרינן ביבמות מי שיש לו אח מ"מ זוקק את אשתו ליבום ואמרינן מ"מ לאתויי ממזר סד"א נילף אחוה אחוה מבני יעקב מה התם כשרים ולא פסולים אף הכא נמי כשרים ולא פסולים קמ"ל אלמא דהתם דכתיב בן ואח משמע אפילו פסול אבל זרע לא משמע אלא כשר והיינו דאמרי' הכא דכי איצטרך רבייה דאין לו עיין עליו לזרע פסול דאלו זרע גופיה לא משמע אלא כשר:

ואיצטרך למיכתב קדושיה לאביה ואיצטרך למיכתב מעשה ידיה לאביה דאי כתב רחמנא קדושי' לאביה ה"א התם היא דלא טרח' בהו וכי תימא אי מהאי טעמא היא נילף מנייהו מציאתה דהוא דאביה מדאו' דההיא נמי אתי לי' מעלמא ולא טרחא בהו ואלו בכתובות אמרי' דמדינא דאורייתא מציאתה לעצמה אלא דזכי בה מדרבנן משום איבה ואיכא למימר דלא דמיא מציאתה לקידושין דדלמא שאני קידושין שהיא יוצאה מרשותו משום הכי זכינהו ליה רחמנא אי נמי דשאני מציאות דלא שכיחא וכיון דלא שכיח לא זכי ליה רחמנא: ואי אשמעינן מעשה ידיה משום דקא מיתזנא מיניה תמיהא מילתא היכי אפשר לומר דמעשה ידיה תחת מזונות והא אם לא רצה לזונה הרשות בידו ואפילו הכי העדפתו שלו. ואיכא למימר דהכי קאמרינן דרחמנא זכה לאביה מעשה ידיה משום שירדה תורה לסוף דעתן של בריות שדרך האב לזון את בתו מסתמא אף ע"ג דלא חייב במזונותיה מ"מ מפני שכן דרכו זיכה לו מעשה ידיה כלם בין כשזן אותה בין העדפתו וכי מתזנא ממעשה ידיה חשבינן כאלו אמר לה צאי ממעשה ידיך במזונותיך ולפיכך העדפה שלו. מורי רבינו ז"ל:

גופא ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות הא דדריש בוגרות קמי נערות אע"ג דנערות קודם בזמן אפשר דמשום דפשיט דיניה טפי מקדים ליה אי נמי משום דדרשינן לעיל בנערות אין כסף לאדון זה אבל יש כסף לאדון אחר נקט תנא ויצאה חנם לבגרות ואין כסף לנערות:

ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות אמר רבה בא זה ולימד על זה. פי' קס"ד דרבה דה"ק דלכתוב רחמנא אין כסף ימי נערות ולא בגרות ומשום הכי אהדר רבה בא זה ולימד על זה דלא ניקים אין כסף לימי בגרות מידי דהוי אתושב ושכיר וא"ל אביי מי דמי התם תרי גופי נינהו. פי' ומלתא דעבידא דאתו הוא דהוי תרוייהו וכיון דכן אע"ג דיליף שכיר מתושב מק"ו אפילו הכי טרח וכתב לה קרא אבל הכא חדיא גופא היא ואז נפקא בנערות תו לא אתי לקמן דינא דתיפוק בבגרות ואמאי כתב רחמנא מילתא דלא אתי לעולם כלומר ואנן הכי פרכינן דלכתוב רחמנא נערות בפירוש ותו לא צריך בגרות כלל: אמר אביי לא נצרכה אלא לבגר דאיילנית שאין לה ימי נערות ומקטנות יוצאת לבוגרות סד"א בנערות תיפוק בבגרות לא תיפוק קמ"ל. הקשה הראב"ד ז"ל אכתי הא למה לי קרא דבלאו הכי נמי דהאי גברא אימת קא זבין לה אם בשמכרה בעודה קטנה קודם י"ב שנה תיפוק לי' דהא מקמי דהוה בוגרת כשהיה בת עשרים נפקא לה בשש ואם כשמכרה כשהיא בת י"ו שנה מפני שלא הביאה סימנים והיא קטנה ואלו לתשלום שש היה לה לעבוד עד בת כ"ב שנה והשתא נפקא כשהיא בת כ' שנה בבגרות הניחא למ"ד התם ביבמות דסריס ואיילונית שלא הביאו סימנים כי הוה בני עשרים היה גדולים מכאן ולהבא אלא למ"ד התם נעשה גדולה למפרע היכי קס"ד דלא תיפוק דהא איגלאי מילתא למפרע דזבינ' לאו זבוני דכי זבנה כשהיא בת י"ו גדולה הות. ואיכא למימר דהאי קושיא ליתא דלעולם כשמכרה כשהיא קטנה כשהיא בת עשר ומפני שלא הביאה סימנים עבדה עד י"ו ויוצאה בשש וכשהגיעה לעשרים ויודע שהיא איילנית נעשית גדולה למפרע ואיגלאי מילתא שהיה דינה לצאת בשנת י"ב שנה ומחצה דהוה בוגרת ויש לאדון לשלם לה כל מה שנשתעבד בה מי"ב שנה ומחצה ומעלה עד י"ו וכן הא דאמר רב אשי לא נצרכה אלא לעיקר זביניה דאיילונית הכא נמי קאמר סד"א לא היה זבינה זביני וכי הות בת עשרים ואגלאי מלתא למפרע שהיא איילונית בטל המקח ויחזירו זה לזה דלא אמר רחמנא דלזבין לה אלא כשיש לה נערות דתיפוק ולא תתעכב הרבה ברשות אדון אבל דלא מייתי סימני נערות דאית לה לעכוב' טובא לא הוו זבינה זביני קמ"ל דכיון דגלי רחמנא דתיפוק בבגרות אשמועינן דזבינה זביני רבינו הגדול ז"ל. ויש להראב"ד ז"ל בזה תירוץ נכון שאינ' נעשי' גדול או גדולה למפרע אלא כשהביאו סימני סריס ואילנות ובלקוטי פרשתי' כ"א:

ותנא דמתני' אייתי קדושי כסף מהכא דתניא כי יקח כול' פירוש ומוכח הכי לישנא דנקנית כדדייקינן לעיל:

והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה נקנית בכסף וק"ל מה לאמה העבריה שכן אין קניינה לשם אישות ולא שייכא בה ביאה ולאו משום קולא דביאה הוא. ואיכא למימר דתנא סמיך אהא דאפילו כי מיפרך מדין ק"ו ילפינן במה מצינו באמה העבריה שכסף קונה בה אף זו נמי נקנית בכסף ומשום הכי לא קפיד ואייתי לה בתירת ק"ו ואנן מהדרינן דאפילו במה מצינו לא אתי דאמדמדית לה לאמה נדמי' ליבמה שאין כסף קונה בה ואמרינן מה ליבמה שכן אין נקנית:

בת כהן שנשאת לישראל ונתאלמנה או נתגרשה אם אין לה זרע בשעה שמת בעלה חוזרת לאכול בתרומה אפילו היו לה ומתו אבל יש לה זרע הרי אותו זרע פוסלה מלחזור לבית אביה לדין אכילת תרומה בין זכר בין נקבה ולא סוף דבר זרע ממש אלא אף זרע זרעה ולא סוף דבר בזרע זרעה כשר שהרי בני בנים ובני בנות הרי הם כבנים כמו שהתבאר ביבמות פרק הבא על יבמתו בענין קיום מצות פריה ורביה אלא אף זרע זרעה פסול והוא שבבת ישראל לכהן מאכיל ומכל מקום זרעה פסול אין צריך לומר שהרי מצד אחר אתה בא לפסלה והוא שכל שנבעלה לפסול לה פסלה מלאכול בתרומה אלא שאף לגירסא זו פירושה בזרע זרעה ומכל מקום בזרע זרעה מן השפחה ומן הנכרית אינו פוסל כיצד בת כהן לישראל וילדה ממנו בן ובא על השפחה וילדה ממנו ומת הבן הראשון ואחר כך מת הכהן אין זרע זרעה הבא מן השפחה והנכרית פוסלה וכן הדין שאינו מאכילתה בבת ישראל לכהן שאין זה זרעה וכן היא שנויה בסיפרא פרשת אמור אל הכהנים:

שמא תאמר למה באו שני מקראות לקדושין ולמעשי ידיה להיותם לאב תלמוד אחת מחברתה אינו כן שאם בא ללמוד קדושין ממעשי ידיה אני אומר מעשי ידיה לאב מפני שמזונותיה עליו ונותן לה מתוכם על מעשי ידיה אבל קדושין שממקום אחר באו לא יהיו לאב ואם באת ללמוד מעשי ידיה מקדושין אף אני אומר קדושין לאב שלא טרחה בהם אבל מעשי ידיה שטורחת בהם לא יהו לאב לכך הוצרכו שניהם:

עבד כנעני של כהן אוכל בתרומה שנאמר וכהן כי יקנה קנין כספו הוא יאכל בו אבל עבד עברי אינו קנין שלו ואינו אוכל ולא סוף דבר שלא נרצע אלא אפילו נרצע והוא שנאמר תושב כהן ושכיר לא יאכל בו ותושב זה נרצע שקנוי קנין עולם ושכיר הוא שאינו נרצע שאינו קנוי אלא קנין שנים ושמא תאמר מאחר שהתושב אינו אוכל מה הוצרך ללמד בשכיר שלא יאכל אלו לא נאמר שכיר הייתי אומר שהתושב הוא הקנוי קנין שנים אבל הקנוי קנין עולם אוכל מתוך כך בא שכיר ולמד על תושב:

אמה העבריה יוצאה מרשות אדון בסמני נערות ואם אין לה סמני נערות כגון שהיא אילונית יוצאה בבגרות שלה שהוא לעשרים שנה כל שהביאה סמני אילונית ולמדת לפי דרכך שהאלונית מכירתה מכירה ואין אומרין דמייתיא סימני נערות ליהוו זבינה זביני דלא מייתיא סימני נערות לא ליהוו זבינה זביני הואיל ואי אתה קורא בה ויצאה בנערות ויחזרו מעשי ידיה לאביה והכסף לרבה וכן שאם יעדה באותן המעות לא יהיו קדושיו קדושין אלא מכירתה מכירה גמורה:

ומכל מקום לענין ביאור יש בדבר זה קצת בלבול אלא שאני מעירך בביאור הסוגיא תחלה על הסדר והוא שאמרו ויצאה חנם אלו ימי בגרות אין כסף אלו ימי נערות והקשה ולכתוב רחמנא נערות ולא בעי בגרות ר"ל ליכתוב רחמנא ויצאה אין כסף שהוא בא לנערות ולא הוצרך לכתוב חנם שבא לסמני בגרות ויש גורסין בהפך ר"ל ויצאה חנם אלי ימי נערות אין כסף אלו ימי בגרות ואינו נכון שמאחר שלמדנו יציאה לנערות לא הוצרכנו ללמדה לבגרות ועוד שהרי אתה צריך לפרש וליכתוב רחמנא נערות ר"ל ויצאה חנם ולא בעי בגרות ר"ל אין כסף והאיך אתה אומר כן והלא אתה צריך לאין כסף מצד אחר לדקדק ממנו אין כסף לאדון זה וכו' אלא עקר הדברים כגרסא שכתבנו ותירץ בה בא זה ולמד על זה כענין תושב ושכיר והקשה מי דמי תושב ושכיר תרי גופי נינהו נרצע ושאינו נרצע ואיפשר להיות שניהם בבית הכהן ואף לכשיכתוב בהדיא תושב נרצע לא יאכל שהיה השכיר בא מקל וחומר על כל פנים אין קפידא אם חזר וכתבו דמילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא וכל שכן כשבאו בסתם שאם נאמר בא זה ולמד על זה אין תמה ושאלה בכתיבת שניהם אלא הכא דחד גופה הוא ליכתוב בהדיא ויצאה בנערות ושוב אין מקום לבגרות דמכי נפקה בנערות בבגרות מאי בעיא גביה והאיך כתבה תורה דבר שאי אפשר ופירש לא נצרכה אלא לבגר דאילונית דהוה אמינא אילונית דלית לה סימני נערות לא תצא לעולם קמ"ל דבבגרות שלה מיהא נפקא ובגרות שלה כשהביאה סימני אילונית הוא לעשרים שנה כמו שיתבאר במסכת נדה פרק דופן ושמא תאמר והרי נמכרה כשהיא קטנה וכבר באו שש פירשוה גדולי המפרשים שמכרה בי"ו שמאחר שאין לה סימני נערות הרי היא קטנה אף בהבאת סימני אילונית עד שתגיע לעשרים ואף הם הקשו הרי מכל מקום כשהיא בת עשרים הוברר הדבר שהיא אילונית ונעשית גדולה למפרע מי"ב שנה ולמעלה לדעת רב שאמר ביבמות פרק הערל אכל חלב מבן שתים עשרה ועד שמנה עשרה שנה נעשה גדול סריס למפרע וחייב קרבן וכבר ביארנו במקומו ששמועה זו בנקבה נאמרה שזמנה מי"ב וכן שלדעת בית שמאי נאמרה שאמרו שכל שלא הביא שתי שערות והוא בן שמנה עשרה הוא הסריס בזכר והאילונית בנקבה הא מכל מקום לדעת פסק כך הדין בזכר מי"ג עד עשרים ובנקבה מי"ב עד עשרים ואם כן אף באמה כן והאיך יעלה על הדעת שלא לצאת עד שנצטרך להביאה לנו מן המקרא כתבו גדולי המפרשים שלא אמרה רב אלא כשהביא סימני סירוס בשעת אכילת החלב ואעפ"י שהביא סימני סירוס אינו סריס ודאי עד שיהיה בן י"ח לדעת בית שמאי או בן עשרים לדעת בית הלל ומכל מקום סוגיא של יבמות אינה מוכרחת כן אלא שאפשר לישב ולפרש כאן שהוא סבור שלא אמרה רב אלא בדרך זה אבל זו אתה מפרשה שמכרה בי"ו ועדין לא הביאה סימני אילונית עד י"ז וכבר הגיעו עשרים קודם שש והייתי אומר שלא תצא עד שיגיעו שש עד שבא ולימד שהאילונית יוצאה בבגרות וכתבו גדולי המפרשים שמשעה שנולדו בה סימני אילונית ואילך מיהא חוזרין מעשי ידיה לעצמה וגדולי הדורות כתבו שאפילו מכרה בי"א כשהביאה סימני אילונית לי"ד או לט"ו יוצאה שאע"פ שאינה אילונית ודאית עד שתהא בת עשרים מכל מקום אינה משתעבד בה מספק וחזר והקשה ולא קל וחומר הוא וכו' עד שתירצה לעקר זבינא דאילונית על הדרך שכתבנו:

שעור זה של עשרים שכתבנו בהבאת סימני אילונית שהיא גדולה וכן לזכר בסימני סירוס עקר ענינו במסכת נדה פרק דופן וכלל הענין הוא שהנקבה נקראת קטנה עד שתים עשרה שנה ויום אחד והזכר נקרא קטן עד שלש עשרה שנה ויום אחד ואפילו הביאו כמה שערות בתוך זמן זה הרי הן שומא הגיעו כל אחד לפרקן והביאו שתי שערות הזכר נקרא גדול לכל דבר והנקבה נקראת נערה עד שתכלה ששה חדשים ומשם ומעלה נקראת בוגרת הגיעו לפרקן ולא הביאו שתי שערות באשה מיהא יש לה הרבה סימנין מלמעלה שנקראין סימן העליון והן שמנה כמו שהתבארו במסכת נדה וכל שבאו כלם אע"פ שלא הביאה שתי שערות שהן סימן התחתון דנין אותה בגדולה שאי אפשר לביאת כלם בלא סימן התחתון וודאי כבר בא ונשר אבל אם באו מקצתן הואיל ותחתון אין כאן הרי זו נערה וקטנה ודנין בה להחמיר הא כל שלא הביאה לא עליון ולא תחתון אפילו נראו לנקבה סימני אילונית ולזכר סימני סירוס הרי הן בקטנותם עד עשרים ואם כשהגיעו לעשרים הביאו שתי שערות נעשה האיש גדול והנקבה נערה ששה חדשים ואחר כך בוגרת הגיעו לעשרים ר"ל שנכנסו שלשים יום לשנת העשרים ולא הביאו שתי שערות אם נראו באשה סימני אילונית הרי היא גדולה ואם לא נראו בה הרי היא קטנה עדין עד שתביא שתי שערות או עד שתגיע לרוב שנותיה והוא שלשים וחמש שנה ויום אחד ומשהגיעה לזמן הזה אע"פ שלא נראה בה סימן של אילונית הרי היא גדולה ונקראת אילונית וכן בזכר לסימני סירוס וכל שכתבנו בנקבה סימני אילונית לא מצינו שתהא גדולה ודאית אלא בכלם אבל בקצתם לא נתברר והרי זה ספק ודנין בו להחמיר ובזכר מיהא אם נראה בו אף אחד מסימני סירוס ולא הביא שערות בזקנו הרי הוא גדול ודאי הא אם הביא שערות בזקן אינו נעשה גדול אלא בכלם כמו שביארנו בפרק הערל ואם לא נראה בו אפילו אחד הרי הוא קטן עד שיביא שתי שערות או שיגיע לרוב שנותיו ומשיגיע לרוב שנותיו הרי זה סריס ונקרא גדול אף בלא שום סימן סירוס וסימני סירוס ואילונית כבר פירשנום בארכה בפרק הערל בסוגיית המשנה הרביעית זהו כלל הענין אלא שיש בדין זה עוד תנאים אחרים ואף קצת מפרשים כתבו בקצת ענינים אלו דרך אחרת ובמקומו יתבאר בע"ה:

גמרא אם כן לימא קרא אן כסף מאי אין כסף כו' בערוך בערך אן פי' מדכתיב קרא אין ביו"ד ולא כתיב אן חסר בלא יו"ד דרשינן ליה לאו והן אין כסף לאדון כו' יש כסף לאדון כו' עכ"ל ע"ש:

תוס' בד"ה יציאה דכוותה כו' אם היה שם כסף אז היה נותן לאדון שיצאה ממנו כו' עכ"ל ר"ל אם היה שם כסף בקטנותה קודם שיוצאת בנערות היה נותן הכסף בפדיון גרעונה לאדון שיוצאה ממנו כך כשיוצאה מרשות אביה ע"י אירוסין בנערות הכסף לאב שיוצאה מרשותו וכן פירש רש"י בפרק נערה בשם השאלתות ולפי זה יציאה דכוותה היינו לענין שהכסף הוא למי שיוצאה ממנו אבל לענין נערות לא הוה דכוותה דבנערות ליכא כסף כלל לאדון שיוצאה ממנו בסימנין אבל לפירוש ר"ח לא מדמה להו אלא לענין דאיירי בימי נעורים ואין כסף לאדון ממש דנערה יוצאה בסימנין ואהא קאמרי דכן משמע לשון הקושיא דפריך והא לא דמיא כו' דהיינו כפירושם דמדמה להו לענין דינא דכמו באם היה שם כסף היה לאדון כן בקידושין הכסף לאביה שיוצאה גם כן ממנו אבל לפירוש ר"ח קשה ומאי קושיא והא לא דמיא כו' דהיינו לענין דינא דיציאת רשות דהא ודאי לענין דינא לא מדמה להו כלל אלא לענין דבימי נערות הוא מדמה להו אבל אין לפרש וכן משמע לשון הקושיא דהיינו קושיא דלעיל ואימא לדידה כו' דהא מלתא דפשיטא הוא דכבר כתבו זה דסוגיא לא משמע כלל שהוא צריך ללמוד דביום נערות איירי כו' ושמעתי יש מגיהים וכן משמע לשון הקונטרס ונכון הוא דפי' הקונטרס בשמעתין משמע ודאי כפי' זה וכמו שפירש בפרק נערה בשם השאלתות דלאו לענין ימי נעורים מדמה להו אלא לענין דינא שהכסף ליוצאה ממנו הגם שלא הזכיר בפירושו אם היה שם כסף לאדון היה מ"מ הוא בכח המאמר שפי' אין כסף לאדון דנפקא מרשותיה כו' דהיינו דנפקא מרשותיה בסימנין אבל אם היה שם כסף קודם סימנין היה לאדון ודו"ק:

בד"ה ויצאה חנם כו' וא"ת ברישא ה"ל למנקט אלו ימי נערות כו' עכ"ל ונראה משום דמשמע להו דבכה"ג יש למנקט מלתא דצריכא טפי ברישא כמו בתושב ושכיר דנקיט תושב שהוא קנין עולם ברישא ורש"י שפי' ומאחר שנכתבו שניהם משמעותא דנרצע מתושב אתיא כו' אין זה מספיק דמ"מ אמאי נקט הקרא תושב ברישא אי לאו דכן דרך הכתוב בכה"ג למנקט ברישא מילתא דצריכא טפי ורש"י בחומש פי' בהיפך הברייתא דמייתי הכא ויצאה חנם אלו ימי נערות ואין כסף לימי בגרות וכתב הרא"ם על דבריו דבברייתא אילו לא נאמר אלא ויצאה חנם קאמר כו' אבל רש"י דורש ב' המקראות לפי מה שהן כבר נכתבו כו' עכ"ל והאריך ע"ש ואין כל זה מספיק למה שינה והפך רש"י דברי הברייתא גם אם דרך הברייתא אילו לא נאמר קאמר ולמנקט ברישא דבר הפשוט טפי אמאי לא נקט כן בכה"ג גבי תושב ושכיר גם נעלם ממנו דברי התוספות דהכא דמוכח מדבריהם דאי לאו משום דרשא דיש כסף לאדון אחר כו' ה"ל למנקט אלו ימי נערות ברישא דהוא מלתא דצריכא ובזה ניחא פרש"י בחומש שלא הביא הך דרשא דיש כסף לאדון כו' דאינו קרוב לפשוטו לכך פי' ב' המקראות כדרכן למנקט מלתא דצריכא ברישא כמו בתושב ושכיר ותו לא מידי:

ודע עוד שהרא"ם כתב עוד בזה שהברייתא דמכילתא גבי ויצאה חנם אין כסף אילו לא נאמר קאמר היינו דלא כאביי דמוקי לה לבגרות דאיילונית אלא כרבה דמוקי לה הכי והוא תמוה דדברי רבה ודאי נדחין בין לאביי בין למר בר רב אשי דלא שייך בא זה ולימד על זה בחד גופא ונראה דאביי נמי ס"ל דבגר דאיילונית הוה ק"ו מנערות וכדקאמר מר בר רב אשי אלא דלא ס"ל דאתא לעיקר זבינא דאיילונית אלא כדקאמר ליציאת בגר דאיילונית והא דקאמר ביה דלא תיפוק היינו ע"י נערות אי הוה חד גופא אבל ע"י בגרות דאיילונית תיפוק מק"ו דקאמר מר בר רב אשי וס"ל לאביי מלתא דאתיא בק"ו טרח וכתב לה קרא כדקאמר לקמן ואתיא שפיר ברייתא דמכילתא לדברי אביי בפשיטות דבא זה ולימד על זה ותו לא מידי ודו"ק:

תוספות בד"ה יציאה דכוותה קממעט פירש רבינו חננאל אף כאן נערה עכ"ל ורש"י ז"ל הביא פי' זה בכתובות דף מ"ו והקשה ע"ז דאכתי אימא לדידה וכתב דבמסכת קידושין פירש לשון זה בקושי וכאן חזר בו ולענ"ד היה נ"ל ליישב שיטת ר"ח לפי מאי דפרישית לעיל דהא דמקשה מעיקרא ואימא לדידה קס"ד דאכתי איצטריך קרא דאין כסף אע"ג דעיקר קידושין ילפינן מכי יקח אפ"ה קידושי קטנה מיהא לא ילפינן מכי יקח איש אשה דאשה היינו גדולה ומאין כסף הוא דילפינן לקידושי קטנה משא"כ עכשיו דמסקינן יציאה דכוותה ממעט דהיינו נערה תו לא מצינן להקשות ואימא לדידה דא"כ קרא למאי איצטריך הא קידושי נערה ילפינן מכי יקח כנ"ל ודו"ק:

שם א"כ ניכתוב רחמנא אן כסף כו' ומנ"ל דדרשינן הכי כו' ואע"ג דבכמה דוכתי כתיב אין מלא ולא דרשינן מ"מ הכא דכולה קרא יתירא שפיר הוי מצי למיכתב אן כסף:

בא"ד כגון ברשות אדון אם היה שם כסף כו' עכ"ל פי' דאי לאו דגלי קרא ויצאה חנם א"כ אפילו בימי נערות היתה צריכה מדינא לצאת בגירעון כסף וליתן הכסף לאדון שיוצאה מרשותו וכמו כן ביוצאה מרשות אב ולא ידעתי למה נדחק מהרש"א ז"ל לפרש דאיצאה בקטנותה קאי וכתב שכן מבואר בל' רש"י בכתובות בשם השאלתות ולאחר העיון ליתא שם וזה שכתבו התוספות וכן משמע לשון הקונטרס היינו דפירושו כאן כמו שם בשם השאלתות וזו הגירסא נ"ל עיקר:

גמרא ואי אשמעינן מעשה ידיה דקא מיתזנא מיניה ואע"ג דאין האב חייב במזונות בתו מדאורייתא מ"מ כיון דאורחא דמילתא דקמיתזנא מיניה שדרך האב לזון את בתו שפיר איצטריך קרא וכ"כ התוס' פרק השולח דף מ"ז ע"ב. מיהו נ"ל לולא דברי התוס' דהכא ה"נ אי אשמעינן מעשה ידיה לחוד ה"א דוקא היכא דמיתזנא מיניה דבהכי איירי הקישא בקרא דומיא דאמה דמיתזנא אבל השתא דכתיב נמי גבי קידושין ילפינן שפיר דאפי' היכא דלא מיתזנא כיון דאשכחן דזוכה האב בכל ענין ובחידושי לכתובות ד' מ"ו ע"ב בד"ה וא"ת) הארכתי ע"ש:

שם אלא הכא חד גופא הוא כי נפקא בנערות בבוגרת מאי בעי גביה. ויש לי לדקדק במס' ערכין פליגי רב ושמואל במוכר שדהו בשנת היובל דלרב מכורה ויוצאה ושמואל אמר ק"ו מכורה כבר יוצאה כו' ומקשה הש"ס ורב לית ליה ק"ו והתניא יכול ימכור אדם את בתו כשהיא נערה אמרת מכורה כבר יוצאה שאינה מכורה אינו דין שלא תמכר ומשני הש"ס התם הדרא מיזדבנא הכא לא הדרא מיזדבנא וכתבו שם התוספות דהיינו להנך תנאי דדרשי בבגדו בה שאין יכול למכור לשפחה אחר שפחה וא"כ משמע דלהנך תנאי דדרשי בבגדו בה לענין שפחה אחר אישות אבל שפחה אחר שפחות מוכר ושונה וא"כ לפ"ז לרב יכול למכור את בתו בנערות וממילא דלא שייך לימר חד גופא הוא דהא אשכחן שפיר שמכרה סמוך לימי בגרותה וליכא למימר דהכא לאינך תנאי ואמוראי פריך דאכתי היא גופא קשיא מאי מקשה מעיקרא והאי אין כסף להכי הוא דאתא הא מיבעי ליה לכדתני' ואיצטריך לדחוקי א"כ נכתוב אן כסף וטפי ה"ל לשנויי דמאן דמפיק ויצאה חנם לימי בגרות סובר כהאי תנא דמוכרה לשפחה אחר שפחה מש"ה איצטריך קרא לימי בגרות אבל רב דיליף אין כסף לענין קידושין סובר כי האי תנא דאין מוכרה לשפחה אחר שפחה וממילא דכיון דלא הדרא מזדבנא אין יכול למוכרה כלל בימי נערות ולא איצטריך קרא לבוגרת דחד גופא הוא אע"כ לקידושין אתא כיון דאף אם נאמר שיכול למכור בתו נערה היינו שמכורה ויוצאה מיד כדמשמע מסוגיא דערכין וא"כ אכתי לא איצטריך קרא לבגרות ויש ליישב ודו"ק:

שם מתקיף לה מר בר רב אשי ולאו ק"ו הוא ומה סימנין כו' נראה דה"ה דה"מ למימר מה שנים ויובל וכסף שאין מוציאין מרשות אב מוציאין מרשות אדון בגרות לא כ"ש וחדא מינייהו נקיט ובזה נ"ל ליישב מה שכתבו התוספות ד"ה ויצאה חנם וא"ת ברישא ה"ל למינקט אלו ימי נערות ולכאורה יש לתמוה דלעיל בגופא דברייתא ה"ל להקשות כן ולמאי דפרישית יש ליישב דודאי אגופא דברייתא לא קשיא להו דאיכא למימר דהיותר פשוט נקיט ברישא ואילו לא נאמר קאמר דאם לא נאמר אין כסף הייתי אומר דויצאה חנם אתא לימי בגרות כמ"ש מהרש"א ז"ל בשם הר"א מזרחי ז"ל על רש"י בחומש אלא דעיקר קושית התוספות לפי המסקנא דאפילו אם לא היה נאמר אין כסף לא הוי מצי לאוקמי ויצאה חנם לימי בגרות דבגרות לא איצטריך קרא דק"ו הוא משנים ויובל וכסף אע"כ דאתא לעיקר זבינא דאיילונית וא"כ ברישא ה"ל למיתני ויצאה חנם אלו ימי נערות שהיא דרשא היותר פשוטה: