מסכת קידושין דף ל״ח עמוד א׳

לא הוו צריכי שנסתפקו מן המן שבכליהם:

אל ארץ נושבת מעבר הירדן ואילך שהיא חשובה מארץ סיחון ועוג כדאשכחן במשה שהיה מתאוה ליכנס לה וקרי לה טובה:

קצה ארץ כנען בערבות מואב ששם מת משה שהיא ארץ האמורי ועל שפת הירדן שהוא קצה כניסת ארץ כנען:

חסר שלשים שנסתפקו מעוגות שהוציאו ממצרים דכתיב (שמות ט״ז:א׳) ויסעו מאילים ויבאו כל עדת בני ישראל אל מדבר סין אשר בין אילים ובין סיני בחמשה עשר יום לחדש השני וכתיב בתריה בשבתנו על סיר הבשר וגו' וכתיב (שם) הנני ממטיר לכם לחם אלמא בששה עשר באייר המן התחיל לירד:

ויבכו בני ישראל שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים ובשלישי עברו את הירדן דכתיב בעוד שלשת ימים וכתיב בעשור לחדש הראשון:

צא שלשים ושלשה למפרע והן עשרה דניסן ועשרים וג' דאדר למפרע והוא שבעה באדר ו' ימים עברו ממנו ועשרים ושלשה הרי כ"ט שאדר חסר הוא:

שלש מצות חדש וערלה וכלאים:

בכניסתן לארץ שהרי במדבר לא זרעו ולא קצרו ולא נטעו:

אקרוב עומר והדר אכול בירושלמי מקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה דבערב תאכלו מצות וידחה לא תעשה דחדש ומתרץ דאין עשה דקודם הדבור דוחה ל"ת דאחר הדבור אי נמי יש לומר דגזירה כזית ראשון אטו כזית שני:

ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה אי אפשר כו' וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה׳:י״ב) וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה למידרש מדברי תורה:

עד בואם אל ארץ נושבת פי' בקונטרס היינו מעבר לירדן ואילך דחשובה מארץ סיחון ועוג עד בואם אל קצה ארץ כנען היינו על שפת הירדן שהוא קצה ארץ כנען והיינו ארץ סיחון ועוג וי"מ איפכא דארץ נושבת היינו ארץ סיחון ועוג וקרי ליה נושבת לפי שקרובה למדבר ומפקא ממדבר והויא ישוב וקצה ארץ כנען היינו סוף ארץ כנען:

ובני ישראל אכלו את המן מ' שנה אי אפשר כו' וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא דכתיב (יהושע ה׳:י״ב) וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן אלמא דעד השתא הוה להו לישראל ושמא ניחא ליה למידרש מדברי תורה:

צא מהן ל"ג למפרע פי' בקונטרס שלשים יום עמדו בערבות מואב לבכי ומשנצטוה יהושע להסיען הכינו להם צדה לדרך ג' ימים כדכתיב בעוד שלשת ימים אתם עוברים נמצא שכלו שלשים יום אבל משה בז' בניסן ולמחרת ביום ח' דיבר הקב"ה עם יהושע שקודם לכן לא דיבר עמו שאין השכינה שורה מתוך עצבות. והיינו דכתיב והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש והקשה ר"י מקרא אחרינא דכתיב ביהושע ויהי מקצה שלשת ימים ויאמר יהושע אל העם התקדשו כי מחר יעשה ה' בקרבכם נפלאות ומקצה שלשת ימים היינו יום עשירי וקאמר להו למחר אלמא בי"א עברו וקרא קאמר בעשור לחדש וי"מ שהקב"ה דיבר עם יהושע ביום ל' דאבל משה שהוא ז' בניסן ואע"ג דאין שכינה שורה מתוך עצבות מ"מ מקצת היום ככולו וקאמר להו בעוד שלשת ימים תעברו את הירדן לבד מאותו יום שעומד בו ויהושע אמר להם מקצה ג' ימים עם אותו יום שנתייחד עמו הדבור דהיינו ל"ב כי מחר יעשה ה' נפלאות דהיינו ל"ג יום ויום עשירי בחודש ודוחק הוא דבעוד שלשת ימים דקאמר הקב"ה חלוק ממקצה שלשת ימים דקאמר יהושע ועוד לא הוי כמו בעוד שלשת ימים ישא פרעה (בראשית מ׳:י״ג) דהתם הוי בתוך שלשה ימים כדכתיב (שם) ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה וגו' לפיכך יש ליישב פירוש ראשון דודאי לא דיבר עמו אלא דוקא ביום ל"א לאבל משה דהיינו ח' ניסן ואמר לו הקב"ה בעוד שלשת ימים עם אותו יום שעמד בו דהיינו יום עשירי תעבורו ומקצה שלשת ימים דקאמר יהושע להעם היינו סוף יום שני שסמוך ליום ג' וזהו ביום ל"ב בסופו סמוך לתחלת יום ל"ג כמו ההוא דפסחים (דף יא:) במיפק תרתי ועייל תלת וכן מצינו בירמיה (לד) דכתיב מקץ שבע שנים תשלחו איש את עבדו ופריך בערכין (דף לג.) מאי קאמר שבע והלא עבד יוצא בשש ומשני שש לנמכר ושבע לנרצע פי' שאם פגע בו יובל שנת ז' לרציעתו או למכירתו תשלחהו אלמא אע"ג שהיובל משמט מתחלתו קורא מקץ שבע שנים הכא נמי קרי תחילת יום ג' מקצה שלשת ימים:

שאין איסורו איסור עולם פי' בקונטרס אלא כל ט"ז בלבד ויש היתר לאיסורו שביום ט"ז איסורו ניתר אם עומר קרב ולפי זה אתיא כר' יהודה דאמר במנחות בפרק ר' ישמעאל (מנחות דף סח.) דכל ט"ז אסור כי ליכא עומר ואיכא למאן דאמר התם האיר המזרח מתיר:

והוא הדין לערלה בשתים פי' בקונטרס אע"ג דאין איסורו איסור עולם דמותרת בשנה רביעית מיהו איסורו איסור הנאה ואין לו היתר תוך ימי איסורו והקשה ר"ת הרי הפרי שגדל בשני ערלה אסור לעולם ואין לו היתר ופי' ר"ת דערלה זו בשנה רביעית קאמר דיש היתר לאיסורו על ידי פדיון אבל בשתים ר"ל איסורו איסור עולם ואיסור הנאה והר"ר י"ט פירש דבערלה ממש קאמר דיש היתר לאיסורו והכי פירושו יש היתר לגרום איסור ולנוטעם וכלאים אסור לגדלם ולזורעם והקשה לו רבינו תם דקתני בספרי יש היתר לאחר איסורו משמע שהאיסור נפקע וה"ר משה מפונטייז"א מפרש דערלה יש היתר לאיסורו על ידי ב"ד דפרי ערלה אסורין עד ט"ו בשבט ואם חיסרו ב"ד חדש כסליו הרי ממהרין יום התירן וכן חדש דחדש אסור עד י"ז בניסן ואם חסרו ב"ד חדש אדר נמצא שממהרין יום התירו מה שאין כן בכלאים שאין ב"ד יכולים להתירן בשום ענין ועוד אומר ר"י דאאילן קאי דיש היתר לאיסורו לפרי שגדל בו דאינו נאסר מה שגדל לאחר ג' שנים וכן קנה שיבולת אין התבואה נאסרת משום חדש מה שגדל בקנה השבולת לאחר העומר הואיל והשריש קודם העומר ולפי זה אתי אפילו למ"ד האיר המזרח מתיר.:

והוא הדין לערלה בשתים ואם תאמר טבל ותרומה ומעשר נילף מק"ו דחדש דנוהג בין בארץ בין בחוצה לארץ או במה מצינו שהרי איסורו איסור עולם ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה וי"ל דאיכא למיפרך מה לחדש שכן אינו בשאלה תאמר בהני שהן בשאלה פי' שיכולין לשאול לחכם כדי לחזור מהפרשת תרומה ומעשר שהפריש וטבל אע"ג שאינו בשאלה דלעולם הוי טבל עד שתקנו מ"מ כיון דאיסורו אינו אלא מחמת תרומה ומעשר לא חמירי מינייהו עוד י"ל דאיכא למיפרך דלא דמי לחדש שהרי איסורו בא מאליו ולא ע"י מעשה אדם אבל טבל ותרומה איסורן בא ע"י מירוח שהוא מעשה אדם ושמא יש לדחות דחדש נמי בא ע"י אדם דהיינו החרישה והזריעה:

תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר שלש מצות נצטוו ישראל בכניסתן לארץ ונהגות בין בארץ בין בח"ל וה"ה שינהגו ומה חדש שהוא קל שאין איסורו איסור עולם. פירש"י זכרונו לברכה שאין איסורו אלא עד ששה עשר ואחרי כן מותר ואין איסורו איסור הנאה דהא תנן קוצר לשחת ומאכיל לבהמתו ויש היתר לאיסורו שאפי' ביום ששה עשר עצמו מותר לאחר הקרבת העומר כלאים שאיסורו איסור עולם וה"ה לערלה בב' שאסורה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה שאין היתר לפדות ערלה לעולם אבל אין איסורה איסור עולם שהרי פירות אילן זה שלאחר שלש מותרות ואין איסור אילן זה איסור עולם וקרוב לזה פירש רבינו חננאל שיש היתר לאיסירו שאפילו החדש שנקצר קודם לעומר הרי הוא מותר לאחר הקרבת העומר מה שאין כן בפירות הערלה שחנטו תוך שלש שאסורין לאחר שלשה ואין איסורו איסור עולם שתבואת שדה זו מותרת לאחר הקרבת העומר וה"ה דפירות אילן זה לאחר שלש מותרים אין דין ערלה נוהג בו:

והקשה עליו ר"ת ז"ל שהרי ערלה זו ממה שנאסר בה איסור עולם דפירות של תוך שלש שנקראי' ערלה אינם מותרים לעולם ושלאחר שלשה לא נאסרו מעולם ואין דין ערלה בהם והאילן עצמו לא נאסר מעולם. ולפיכך פירש הוא ז"ל דערלה איסורה איסור עולם אבל יש היתר לאיסורה שהרי פירות רבעי איסורה משום ערלה כל זמן שלא נפדו ולאחר פדיון מותרים:

ויש שפירשו יש היתר לאיסורו שיש היתר מעשה לאיסורו כלומר שהוא מותר להביא איסור זה לעולם שמותר לזרוע תבואתו קודם העומר אע"פ שיש לה לאסור בחדש וכן הערלה מותר ליטע אילן זה אע"פ שפירותיו סופן לאסור תוך שלש מדין ערלה מה שאין כן בכלאים שאף הזריעה אסורה בו כדכתיב לא תזרע כלאים:

אבל אין פירוש זה נכון שהרי בתורת כהנים גרסינן ויש היתר אחר איסורו דאלמא בהיתר הנאה הדברים אמורים ולא בהיתר מעשה שהוא קודם האיסור:

רבי אליעזר אומר כל מצוה שנצטוו ישראל קודם כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת הגוף נוהגת בין בארץ בין בחוצה לארץ וכל מצוה שנצטוו ישראל לאחר כניסתן לארץ כלומר שהיא חובת קרקע אינם נוהגת אלא בארץ דפליג עליה דאבוה בחדש וערלה וכלאים דאין נוהגין בחוצה לארץ מן התורה אלא מדבריהם כסתם מתניתן:

כבר ביארנו במקומו שזמן איסור חדש בזמן שבית המקדש קיים עד שקרב העומר בששה עשר בניסן ומשחרב בית המקדש האיר פני מזרח של יום ששה עשר מתיר אלא שרבן יוחנן בן זכאי תקן לאסרו כל יום הנף כמו שביארנו במקומו מכל מקום כל זמן שעכבו או נתרשלו בזמן המקדש ולא קירבו עומר אין חדש נאסר מששה עשר ואילך מתוך כך פירשו גדולי הדורות בסוגיא זו מה שאמרו בחדש שאין איסור איסור עולם שלאחר ששה עשר מותר אף כשלא הקריבו עומר ומה שאמרו בו ויש היתר לאיסורו פירושו בתוך יום האיסור ר"ל יום ששה עשר שהרי מקצתו אסור ומקצתו מותר וזהו לאחר הקרבת העומר אבל כלאים איסורן איסור עולם שאם זרע חטה ושעורה וחרצן אסורין לעולם הם והפירות הצומחים מהם ואיסורן איסור הנאה שנאמר פן תקדש פן תוקד אש ר"ל שלא יסיק בו תנור וכירים ואין היתר לאיסורו בתוך ימי האיסור דהיינו לעולם וזו לא הוצרכה שמאחר שאיסורו איסור הנאה ושאין לה היתר בתוך ימי האיסור ר"ל כל שלש אבל אין איסורה לעולם ר"ל לאחר שלש וקשה לפירוש זה שהרי הפירות של ערלה מכל מקום אין להם היתר ומתוך כך יש מפרשים בחדש יש היתר לאיסורו שאיסורו בא על ידי היתר שבשעת זריעתו לא עשה איסור ובכלאים אין היתר לאיסורו שהרי בעבירה זרע ושתים של ערלה הם איסור עולם ואיסור הנאה ויש מפרשין בחדש אין איסורו איסור עולם שלא נצטוו בני נח עליו אבל כלאים יש בהם שאיסורן אף לבני נח והוא הרכבת אילן ושתים של ערלה איסור הנאה ואין היתר לאיסורה אבל אינה איסור עולם שלא נאסרה לבני נח ויש מפרשים עוד בדרכים אחרים אלא שאין לנו בהם דין ודברים לענין פסק:

בד"ה אקרוב כו' ומקשה למה לא אכלו מצה מחדש ויבא עשה כו' עכ"ל לפר"י דלעיל ניחא דמדקאמר ויאכלו מעבור הארץ משמע מעיקרא לא אכול מעבור הארץ כלל בין מישן שלא היה להן ובין מחדש שהיה להן משום איסור חדש ואם כן פריך למה לא אכלו מצה מחדש כו' אבל לפי' ר"ת שהיה להן ישן וממנו אכלו מצה בט"ו לא מקשה כלום כיון דאפשר לקיים שניהם לא תדחה עשה דמצה את הל"ת דחדש ואין לפרש נמי לעיל הא דפריך ממחרת הפסח אכול מעיקרא וכו' דהכי קאמר ממחרת הפסח היינו ט"ו אכול משום עשה דמצה דדחי לא תעשה דחדש אבל מעיקרא בי"ד לא אכול משום איסור חדש וכדפריך בירושלמי דאם כן מאי קאמר תלמודא אלמא אקרוב והדר אכול וכו' ודו"ק:

בד"ה ובני ישראל וכו' אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא וכו' וישבות המן ממחרת וכו' עכ"ל הא דפסק המן מלירד בז' באדר לא מפיק מהתם אלא דר"ל כולה מלתא דלא הוו צריכי וכו' וק"ל:

בד"ה צא מהן וכו' ומשני שש לנמכר וז' לנרצע פירוש שאם פגע בו יובל שנת ז' וכו' עכ"ל כפי פרש"י שם דאיירי שפגע יובל בח' לא מוכח מידי דהשתא מקץ ז' שנים בסופו הוא אלא דלא ניחא להו לתוס' לפרש כן דאם כן אמאי נקט קרא טפי שפגע בח' משאר כל שנות היובל כמ"ש גם מהרש"ל וע"כ פירשו דאיירי קרא שפוגע יובל בז' לרציעתו דהשתא ניחא דנקט בכה"ג נרצע דומיא דנמכר דאינו עובד רק שש ובשביעית יצא ומיהו לא בעי תלמודא לשנויי מקץ שבע שנים בכה"ג לנמכר גופיה שיוצא מקץ שבע דהיינו בתחילת שבע דהרי נמכר כבר נאמר בההוא קרא גופיה ועבדך שש שנים דהיינו שיוצא בתחילת ז' ולהכי מוקי לה בנרצע דפעמים שיוצא גם הוא בשש לרציעתו דהיינו בתחילת שבע ומיהו מה שכתבו התוס' בדבריהם או למכירתו לא ידעתי להולמו דבלא פגע בו יובל נמי הוא יוצא בו' למכירתו דכתיב בשביעית יצא לחפשי ועוד מי הכריחם לכך לומר או למכירתו דהא לא מוקי ליה תלמודא אלא ושבע לנרצע והיינו כמ"ש לעיל משום דיוצא בשש למכירה דהיינו תחילת ז' כבר אמור בההוא קרא גופיה ויש ליישב דאו למכירתו לא קאי אפגע בו יובל דקאמרי אלא פירושו דקרא מקץ ז' שנים וגו' דהיינו אם פגע יובל בז' לרציעתו אז ועבדך שש שנים דהיינו למכירתו ושלחתו וגו' ודו"ק:

בד"ה שאין איסורו כו' ויש היתר לאיסורו שביום ט"ז כו' ולפי זה אתיא כר"י כו' עכ"ל קצת קשה דאיכא לפרושי בהיפך למ"ד האיר המזרח מתיר כי ליכא עומר והיינו תוך ימי איסורו שאיסורו הוא עד שעומר קרב ביום ט"ז ויש ליישב ודו"ק:

בד"ה וה"ה לערלה כו' ואם חיסרו ב"ד חודש כסליו הרי כו' עכ"ל ולא בעי למימר חדש טבת דסמוך לשבט דדרכו להיות חסר אבל כסליו היה ראוי להיות מלא כפי סדר החדשים אחד מלא ואחד חסר אבל לפי זה לא הל"ל אדר הסמוך לניסן חסר כיון שדרכו להיות חסר אבל הל"ל שחסרו בית דין שבט ויש ליישב ודו"ק:

בא"ד ולפי' זה אתי אפילו למ"ד האיר המזרח מתיר עכ"ל לאו דוקא לפי' זה דה"ה לאינך פירושים דלעיל וק"ל:

בד"ה וה"ה ערלה כו' ואין היתר לאיסורו בעודו טבל ותרומה עכ"ל ר"ל בעוד שאינו מתקן הטבל הוה איסור עולם ואין היתר לאיסורו ובעודו תרומה היינו בעוד שלא שאל עליה שאפשר שלא יהיה תרומה על ידי שאלה כמ"ש בתירוץ אלא דלא אסקי אדעתייהו למיעבד פירכא בכך וק"ל:

תוספות בד"ה דאקרוב עומר כו' בירושלמי מקשה כו' דין עשה דקודם הדיבור דוחה ל"ת דאחר הדיבור כו'. האי לישנא ליתא בירושלמי אלא דאין עשה דוחה לא תעשה אלא א"כ שכתובה בצידה ע"ש אלא דהר"ש בפירוש המשניות במסכת חלה מפרש לה הכי דהאי כתובה בצידה לאו דוקא אלא כל היכא דאיכא עשה דלאחר הדיבור ה"ל כאילו כתובה בצידה ולאפוקי עשה דקודם הדיבור אתא ע"ש. ולענ"ד הטעם מבואר דכיון דאין מוקדם ומאוחר בתורה וכל כללי עשה ולא תעשה נאמרו בסיני א"כ כל היכא דכתיב העשה סתם משמע דאפילו במקום דאיכא לא תעשה אפ"ה יקיים העשה דעשה דוחה ל"ת אם לא היכא דגלי קרא משא"כ הכא בעשה דבערב תאכלו מצות שנאמר במצרים דאכתי לא הוי נהוג איסור חדש כלל לא שייך לומר דכיון דסתם משמע אפילו מן החדש דהא אכתי לא נהוג הוצרך קרא למעוטי כן נ"ל. ולפ"ז נתיישב לי מה שמקשין העולם על דברי התוספות כאן דבפ"ק דיבמות דף ה' ע"ב מקשה הש"ס להיפך דלא מצינן למילף דעשה דוחה ל"ת מפסח ומילה ותמיד שדוחין שבת דמה להנך שכן ישנן לפני הדיבור א"כ משמע דעשה דלפני הדיבור חמיר טפי לדחות ל"ת וכן הקשה מהר"י מטראני ז"ל בחידושיו. אמנם כן לענ"ד לא קשה מידי דבפסח ומילה ותמיד נהי דאית בהו עשה דלפני הדיבור אפ"ה אית בהו נמי עשה בהדיא אף לאחר הדיבור דה"ל כאילו כתובין בצידה לענין דדחי שבת אף שכבר נצטוו על מצות שבת ואפ"ה לא מצינן למילף בעלמא דמה להנך דנהוג נמי אף קודם הדיבור והויא פירכא גמורה משא"כ הכא לענין עשה דבערב תאכלו מצות לא אשכחן לה אלא קודם הדיבור דאף על גב דבפרשת בהעלותך כתיב בפסח מדבר על מצות ומרורים יאכלוהו נ"ל דהאי לאו לשון עשה דמצה הוא אלא עשה דפסח שני שיאכלו מצה עמה וכמו שכתב הרמב"ם ז"ל להדיא דאין מעכבין הפסח אלא למצוה בעלמא דאכילת פסח לאכול מצה עמו ובפרש"י בחומש מפרש להדיא שלא בא אלא לאסור אכילת חמץ עם הפסח בפסח שני. ועוד דמהאי קרא לא שמעי' שאכילת מצה היא דוקא מחמשת המינין וסד"א דבאכילת מן נמי מקיים מצות מצה עם הפסח אי לאו דאיכא קרא אחרינ' בפרשת בא דאכילת מצה אינו אלא מחמשת המינין שבאין לידי חימוץ וא"כ הדר ה"ל עשה דלפני הדיבור כיון שלא נשנה לאחר הדיבור ולא הוי דומיא דעשה דפסח ותמיד ומילה דעיקר מילתא דילפינן בהו דדחי שבת היינו מהנן קראי דכתיבי עשה לאחר הדיבור ודוק ותשכח וא"כ שפיר קאמר בירושלמי דעשה דמצה לא דחי ל"ת דחדש כיון דאכתי לא הוי נהוג במצרים ועוד דאף בפסח מדבר נמי אכתי לא הוי נהוג איסור חדש אלא שאין צורך לכך דבלא"ה נ"ל פשוט ומוכרח דעשה דמצה לא דמי כלל לעשה דפסח ומילה ותמיד דעיקר עשה דידהו דדחי שבת נאמר לאחר הדיבור כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ודוק היטב:

בד"ה ובני ישראל וא"ת אמאי לא מפיק ליה כולה מילתא בהדיא כו' עד סוף הדיבור. ולענ"ד יש לתמוה טובא על דבריהם למה הוצרכו לידחק בכך דלכאורה אדרבא מהאי קרא דכתיב בהדיא מקשה הש"ס שפיר טפי דכיון דכתיב בהדיא וישבות המן ממחרת הפסח ולא היה עוד לבני ישראל מן ויאכלו מתבואת הארץ א"כ מיותר לגמרי האי קרא דויאכלו מעבור הארץ ממחרת הפסח וכבר כתבתי דבין לפירוש ר"ת ובין לפי' ר"י עיקר קושיי' המקשה הוי מייתורא דקראי ולפ"ז צריך לומר דהא דמשני הש"ס לא הוי צריכי היינו דייתורא דקרא להכי איצטריך ולאשמעינן חידוש טובא שהמן היה חביב כ"כ על ישראל שכל זמן שהיה אפשר להם באכילת המן לא רצו לאכול מתבואת והארץ כמו שכתבו התוס' בפ"ק דר"ה דף י"ב בשם המדרש ע"ש והך מילתא ודאי לא ידעי מפשטא דקרא דוישבות המן וגומר דלכאורה משמע דאירידת המן קאי אבל מייתורא דקרא דממחרת הפסח אכול מעיקרא לא אכול שפיר שמעינן להא מילתא דמעיקרא לא רצו לאכול כיון שהיה להם מן והיה חביב עליהם ביותר והיינו דמייתי נמי מקרא דובני ישראל דאף על גב שפסק המן מלירד בז' באדר שבאו לקצה הארץ אפ"ה נעשה להם נס שאכלו מהמן שבכליהם עד בואם לארץ נושבת בט"ו בניסן או איפכא ליש מפרשים ובודאי לא עביד רחמנא ניסא לשקרא כיון שכבר היה להם תבואה אלא ודאי דהנס נעשה להם גם כן לפי שהיה המן חביב עליהם יותר כן נ"ל נכון וברור בעזה"י:

גמרא תניא רבי שמעון בן יוחאי אומר ג' מצות כו' כלאים שאיסורן איסור עולם ואיסורן איסור הנאה כו'. משמע להדיא דאיירי בכלאי הכרם דוקא כפירש"י דכלאי זרעים והרכבת האילן מותרין בהנאה ואפילו באכילה כדאיתא להדיא במשנה דמסכת כלאים ואף ע"ג דלקמן משמע דהרכבת האילן פשיטא דאסור אף בח"ל היינו מהקישא דבהמתן אבל כלאי הכרם דלא אתיין מהן הקישא כדאיתא לקמן מש"ה הוצרך רשב"י למילף בק"ו אלא דאכתי יש לדקדק כיון דסוף סוף ע"כ לא דריש ר' שמעון הך דרשא דלקמן דמסקינן שדך למעוטי זרעים דח"ל והיינו כלאי הכרם לפרש"י ותוספות דלקמן א"כ אמאי הוצרך רשב"י למילף כלאי הכרם מערלה בק"ו ואמאי לא יליף לה בפשיטות מק"ו דהרכבת האילן דמותר אף באכילה ואפ"ה אסור בח"ל כ"ש לכלאי הכרם ואפשר דס"ל לרשב"י דהרכבת האילן אסור לבני נח וא"כ איכא למיפרך מה להרכבת האילן שאיסורן נוהג בבני נח דבכה"ג מסיק הש"ס בכמה דוכתי דשייך הך פירכא מש"ה איצטריך למילף בק"ו מערלה כן נ"ל ולקמן גבי ואלא הכתיב שדך ההיא למעוטי זרעים שבחוץ לארץ אבאר יותר ע"ש:

תוספות בד"ה וה"ה ערלה בשתים וא"ת טבל ותרומה ומעשר נילף מק"ו כו' עד סוף הדיבור. ואף על גב דלפי מה שפירש"י לקמן סוף פירקין דתרומה אינו נוהג אף בא"י אלא לאחר ירושה וישיבה ילפינן לה מדכתיב תבואת זרעך אפילו הכי לא שייך למעט ח"ל מהאי מיעוטא דנהי דלענין כלאים ממעטינן לקמן משדך למעוטי ח"ל וכן לענין ביכורים ממעטינן בפ' הספינה שדך למעוטי ח"ל אפ"ה בקל יש לחלק בין מיעוטא דשדך ובין מיעוטא דתבואת זרעך. אמנם למאי דפרישית לעיל דהא דתרומה אינו נוהג אלא לאחר ירושה וישיבה היינו משום דתרומה איתקש לביכורים א"כ אין מקום לקושיית התוס' כאן וכ"ש דהכא אליבא דרבי שמעון קיימינן דדריש להדיא בפרק הערל דף ע' דתרומה איתקש לביכורים ע"ש:

גמ' ר"א ב"ר שמעון אומר פליג על אבוהי וכן שבת מד ע"א:

רש"י ד"ה ואסורין בהנאה וכו' לשון הקדש אין זה המסקנא לקמן נו ע"ב וצ"ע:

עֻגּוֹת שֶׁהוֹצִיאוּ מִמִּצְרַיִם טַעֲמוּ בָּהֶם טַעַם מָן (שמות טז, לה) יש להבין למה עשה להם הקדוש ברוך הוא נס פלילי זה להטעימם בלחם הגשמי שלהם טעם מן? ונראה לי בס"ד כדי שיהיה לחם זה שהוא גופו גשמי מעשה אדם וטעמו טעם רוחני אמצעי בין לחם הגשמי הפשוט ובין מן שגופו גם כן רוחני שהיה יורד מן השמים שעל ידי אכילה זו יהיו יכולים לסבול כחו של מן המקרי היורד מן השמים ויתקיים בהם ויתקיימו בו. אי נמי רמז להם בזה שרצונו להוריד להם מן ובחינם צעקו ונתלוננו שגם בלא צעקתם ותלונתם יוריד להם לחם מן השמים ויאכלו וישבעו בו.

בְּשִׁבְעָה בַּאֲדָר מֵת מֹשֶׁה, וּבְשִׁבְעָה בַּאֲדָר נוֹלָד (דברים לד, ה) מקשים והלא הלידה היא קודם המיתה והוה ליה להקדים כאן את הלידה? ונראה לי בס"ד מפני שיום המיתה הוא גדול מיום הלידה אצל הצדיקים לכך הקדים יום המיתה דאיתא בדברי רבינו האר"י ז"ל מה שאמרו רז"ל (חולין ז:) גדולים צדיקים במיתתן קאי על יום הפטירה. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש כיון שיום הפטירה נלמד מקראי ויום הלידה נודע לנו אחר שנתברר לנו יום המיתה לכך הקדים הא להא עד כאן דבריו נר"ו.

מְלַמֵּד, שֶׁיּוֹשֵׁב הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּמְמַלֵּא שְׁנוֹתֵיהֶם שֶׁל צַדִּיקִים מִיּוֹם לְיוֹם וּמֵחֹדֶשׁ לְחֹדֶשׁ. מקשים והלא כמה צדיקים גמורים דלא מתו ביום הלידה ובחודש הלידה ואיך כאן עביד כלל זה יסוד חזק ואמיץ שבונה עליו בנין להכריח שלידת משה רבינו ע"ה היתה בשבעה באדר מפני שהמיתה היתה בשבעה באדר? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתב מהרש"ך ז"ל בביאור אדרא רבא על מאמר משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו דקדמאה שלים בתראה שלים מה שאין כן שמואל שמואל פסיק טעמא בגווייהו דבתראה שלים קדמאה לא שלים (זהר חלק ג קלח.), וזה לשונו כל הצדיקים והחסידים בשעה שנולדים ויוצאים לאויר העולם יוצאין במוחין דעיבור שהם אותיות 'אלם' מן אלקים ואחר כך זוכין למוחין דיניקה שהם שמות אלקים שלמים ואחר כך על ידי מעשיהם עולים במעלה יותר עליונה שזוכין למוחין דגדלות. ועל כן בזמן ימי שנות חייהם יש הפרש גדול שבתחלת ימיהם אין זוכין אלא למוחין דיניקה שהם שמות אלקים ועל זה אמרו קדמאה לא שלים ואחר כך זוכין למוחין דגדלות שהוא סוד הויות ועל זה אמרו בתראה שלים ולכן שמואל שמואל פסיק טעמא בגווייהו אבל משה רבינו ע"ה כבר נולד במוחין דיניקה שהם שמות אלקים שלמים וכיון דנולד בכך אז תכף כשנולד ויצא לאויר העולם זכה למוחין דגדלות ונמצא שאין שם הפרש בשנות חייו בין תחילתו לסופו הילכך משה משה לא פסיק טעמא בגווייהו דמיומא דאתייליד שלים הוה כל ימיו במוחין דגדלות עד כאן לשונו. ונמצא כל הצדיקים נולדים במוחין של אותיות 'אלם' דשם אלקים ואחר כך לוקחין מוחין של אותיות אלקים שלמים ולזה אמר אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא (שמות כג, כו) הנה ביושר 'אמלא' ולמפרע אלם א' פירוש אל"ם ראשון של שמות אלקים שהיה אצלך בעת הלידה ועל כל פנים נמצא שכל הצדיקים שנותיהם חלוקים לשני זמנים האחד של קטנות והאחד של גדלות רמז לדבר וְאִם הָיָה רֵאשִׁיתְךָ מִצְעָר אַחֲרִיתְךָ יִשְׂגֶּה מְאֹד (איוב ח, ז). והשתא לפי זה מה שאמר כאן שהקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש לא קאי על יום הלידה בעת שיצאו מבטן אמם אלא קאי על יום כניסת המוחין דגדלות בהם כי זה נחשב לגבי דידם יום לידה בפני עצמו מפני שזמן זה של ימי הגדלות הוא שלים ואינו מתערב עם זמן הראשון שהיה מיום יציאתם מכאן כי אותו זמן קדמאה לא הוה שנים כי היה במוחין דקטנות ובעת שזוכים למוחין דגדלות נעשו בריה חדשה וכאלו נולדו עתה מחדש. ולכן יום הפטירה שמסתלקין מהם מוחין דגדלות ונשארים בהם מוחין דקטנות כמו שאמר רבינו האר"י ז"ל צריך שיהיה אותו היום מכוון כנגד אותו היום שנולדו בהם מוחין דגדלות וכן החודש גם כן יהיה מכוון כנגד אותו החודש ועל זה אמר כאן הקדוש ברוך הוא ממלא שנותיהם של צדיקים מיום ליום ומחודש לחודש דעל שנותיהם השלמים איירי שנולדו בהם מוחין דגדלות שיהא מכוון יום הפטירה שהוא יום סילוק המוחין ההם כנגד יום הכניסה. ודבר זה נוהג בכל הצדיקים והחסידים אך משה רבינו ע"ה דנכנסו בו מוחין דגדלות כשיצא מבטן אמו שפיר עשה כאן הכרח זה לומר שכיון שבשבעה באדר מת מוכרח לומר שבשבעה באדר נולד כי לגבי משה רבינו ע"ה הכלל הזה עומד על יום יציאתו מן הבטן מה שאין כן שאר צדיקים אי אפשר לעשות הכרח הכלל הזה של יום יציאתם מן הבטן אלא קאי הכלל הזה על יום כניסת מוחין דגדלות בהם ואין מי שיודע מתי נכנסו מוחין דגדלות בהם ודוק היטב כי נכון ויציב הוא בעזה"י [בעזרת השם יתברך].