מסכת קידושין דף י׳ עמוד א׳

ומתו גם שניהם עד שיהיו שניהם שוין כאחד - כך גריס רש"י ז"ל, ופירוש למעוטי גדול הבא על הקטנה דכיון שהיא פטורה אף הוא אינו מומת. ואינו מחוור. והגירסא הנכונה ומתו גם שניהם שיהו שניהם שוין. וכן גרס הראב"ד. ואם ר"ת נראה שגורס כן. ופירשוה שיהו שניהם שוין במיתה אחת, ובא הכתוב ללמדנולדעת רבנן דאמרינן במסכת סנהדרין (סו, ב) נערה ואפילו קטנה במשמע, שאם האשה קטנה אע"פ שהיא פטורה שידון הבועל בסקילה כמיתתה אילו היתה גדולה, וכיון שבמיתה אחד הן, שניהם שוין קרינא ביה, שאילו היה הוא נידון בחנק לא היו שוין כלל לא בעונש ולא במיתה, ולדעת ר' מאיר דאמר נערה ולא קטנה, בא ללמד על גדול שבא על הקטנה שיהא פטור לגמרי, ולאפוקי מדרב דאמר התם לדעת ר' מאיר דכי ממעט ליה מסקילה, אבל מחנק כשאר הבא על שאת איש לא ממעט ליה, דאלו לדברי רב לא היו שניהם שווים כלל. ור' יונתן אומר ומת האיש אשר שכתב עמה לבדו, ולרבנן האיש לבדו נידן אף על פי שהיא פטורה, ולעולם בסקילה כדי שיהו שניהם שוין במיתה אחת, ולרבי מאיר נידון את הבועל לבדו אע"פ שהיא פטורה ונידון בחנק דנערה ולא קטנה, וכדעת רב דכי ממעט ר' מאיר מסקילה, אבל בחנק חייב ומתו גם שניהם, ומוקמינן לרב מאיר לבאו עליה עשרה שלא כדרכה הראשון בסקילה וכולם בחנק. ומתניתין דנדה דמייתי בסמוך דקתני בת ג' שנים ויום אחד מתקדש בביאה וכו' ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה כולם מומתים על ידה והיא פטורה, השתא אתיא ככולי עלמא.

כל הבועל דעתו על גמר ביאה - קהו רבוותא ז"ל בהא מלתא מהא דאמרינן ביבמתו פרק הבא על יבמתו בתחלתו (נה, ב) אשה לבעלה מנין, כלומר דקניא בהעראה, גמר קיחה קיחה מעריות. ותירץ רבינו אלפסי דהתם בביאה דאחר אירוסין וקודם שנכנסה לחופה, וליורשה וליטמא לה ולהפר נדריה, ודומיא דיבמה דזקוקה ועומדת. אבל ביאה דמחמת קדושין בגמרא ביאה קונה ולא בתחלתה. ואם תאמר והא קיחה קיחה גמרינן, וקיחה בקדושין עצמן איכתיב ולא בביאה דאחר אירוסין. יש לומר כי יקח ובעלה משמע ביאה דבתר קדושין כדאיתא בשמעתין. ומיהו לא נהירא, דאם כן לעולם לא יקנה עד דקדיש והדר בעיל, וכי תימא אתא בעותת בעל וגלי על ביאה לבדה שתקנה, אם כן ובעלה לחודה משמע, והדרא קושיא לדוכתא. ויש שתירצו דכי אמרינן הכא דסוף ביאה קונה, הני מילי בשגמר ביאתו, דהוכיח סופו על תחלתו, אבל פירש אחר העראה, העראה קונה, והכי מוכח מדאמרינן כל הבועל דעתו על גמר ביאה, דאלמא בגמרא דעתו תליא מילתא. ויש מי שהקשה אם כן אף ביבמה נאמר כן, שאם גמר ביאתו דעתו על גמר ביאה, ואי אפשר לומר כן דהא תנן פרק כיצד ביבמות (כ, א) אלמנה לכהן גדול חולצת ולא מתייבמת, והוינן בה בגמרא קא פסיק ותני לא שנא מן האירוסין ולא שנא מן הנשואין, בשלמא מן הנשואין לא אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, אלא מן האירוסין אמאי, ליתי עשה ולידחי לא תעשה, ואסיקנא גזרה ביאה ראשונה אטו ביאה שניה, ואי אמרת סוף ביאה קונה אף ביאה ראשונה אסירה, דהא בסוף ביאה איכא לאו דאלמנה לא יקח (ויקרא כא, יד) ועשה דכי אם בתולה מעמיו יקח אשה (שם) ולא בעולה, דבעולת עצמו היא, ומפותת עצמו ואנוסת עצמו קיימא עליה בעשה כדאיתא התם בפרק הבא על יבמתו (יבמות נט, א), וכדאמר נמי הכא אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה. ויש לומר יבמה שאני, דבההיא לא אזלינן בה בתר דעתו, דהבא על יבמתו בין באונס בין ברצון בין בשוגג בין במזיד קנאה, דבפירוש רבתה תורה ביאת שוגג כמתכוין, ואונס כרצון דאיתא בפרק הבא על יבמתו (יבמות נד, א). ואם תאמר מכל מקום כיון שקנאה בהעראה, אף סוף ביאה ראשונה אסירא, דהא כיון שהערה בה קיים ליה מצות יבמה יבא עליה, והלכך סוף ביאה דליכא עשה איתסר, ולמה אמרו גזירה אטו ביאה שניה לימא גזרה אטו סוף ביאה. ויש לומר דאף על פי שקונה הוא בתחלת ביאה, מכל מקום כולה ביאה בכלל יבמה יבא עליה היא, שזו היא ביאת מצות יבום האמורה בתורה, אלא שבפירוש רבתה אף העראה, ומכל מקום משהערא בה קנאה ואשתו היא, ותו ליכא משום בעולה אלא משום אלמנה, ואתי עשה דיבמה יבא עליה שהיא אף בגמרא ביאה ודחי לא תעשה דאלמנה. ועוד דכתיב (דברים כה, ז) להקים לאחר שם ובגמר ביאה איכא הקמת זרע, בהעראה ליכא הקמת זרע. והרב בעל ההלכות ז"ל (הל' קידושין בסופו) כתב דעתו על גמר ביאה, דהיכא דאמר לה איקדש לי בביאה סתם, אי פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוו קדושין, והני מילי בסתם, אבל פירש ואמר בתחלת ביאה הוי מקודשת בתחלת ביאה, ואי אמר בסוף ביאה לא מקודשת עד סוף ביאה, ובסתם דעתו על גמר ביאה, ע"כ.

אי נמי לכהן גדול דקא קני בתולה בביאה - ואיכא דקשיא ליה והיכי קני לה בביאה, והא בתר נשואין אזלינן ולא בתר איוסין, ובשעת נשואין בעולת עצמו היא ואסורה, וכדאמרינן ביבמות בפרק הבא על יבמתו (יבמות נח, ב) כהן גדול שקדש את הקטנה ובגרה תחתיו מהו, בתר נשואין אזלינן, כלומר ואסירא, כלומר דבוגרת אסורה לכהן גדול, איכא דאמרי בתר אירוסין אזלינן, ושריא, בותר דבעיא הדר פשטה דבתר נשואין אזלינן ואסירא. ויש לומר דהכא הוה סלקא דעתך דביאת נשואין עושה כדבעינן למימר בגמרא בסמוך. אי נמי הכא במאי עסקינן בשכנסה לחופה בלא קדושין ובעלה בחופה לשם קדושין, דמשעה שבא עליה קנאה ונעשית כאשתו נשואה לכל דבר.

הא דקתני וחייבין עליה משום אשת איש - פירש רש"י ז"ל אם קבל בה אביה קדושין ובא עליה אחר חייב משום אשת איש. ואיכא למידק היינו סיפא ואם בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה הן מומתין על ידה, ואשת איש בכלל עריות היא. ופירשו בתוס' בשם רש"י דמשום דכתיב (שם כב, כב)ומתו גם שניהם, אצטריך הכא לאשמועינן שאע"פ שאינה בת עונשין שאינה בת עונשין הבא עליה חייב משום אשת איש.