מסכת סוכה דף מ״ד עמוד א׳

לדידהו נמי לא דחי שלא לעשות ישראל אגודות אגודות ונראה כשתי תורות דלדידן לא דחי לולב שבת:

בגבולין מוליכין לבית הכנסת וכולהו בזמן הבית דהוו כולהו בארץ וסמוכים להיות ב"ד ויודעים אימת הוקבע החדש אבל עתה משחרב בית המקדש אין לולב דוחה שבת אפי' לבני א"י:

דלא עבדינן לה שבעה אבל יום אחד מיהא עבדינן כדאמרינן לקמן (עמוד ב) בר"א בר צדוק והוא היה לאחר חורבן שהיה ר' צדוק אביו בימי ר' יוחנן בן זכאי ובימי ר"א ור' יהושע ור"ג היה כדאמרינן בבכורות (ד' לו.) כלום חלקנו בין חבר לעם הארץ והוא היה השואל:

למאן אליבא דמאן קאמר ערבה דרבנן:

עיקר יום אחד מיהא יש לו שורש אבל ערבה אין לה שום שורש מן התורה בגבולין:

כהנים בעלי מומין אף הם דוחקים ונכנסין להקיף ברגליהם וערבה בידם וא"א להקיף שלא יכנסו בין האולם למזבח וכל השנה אסורים ליכנס שם כדאמרינן במסכת כלים בפרק ראשון:

מי אמרה השתא ס"ד דה"ק מי אמרה שהיא חובה וקאמר לצאת בה ידי חובה ולהכי פריך מאן אמרה בתמיה:

מי אמרה בנטילה ותהא חובת כהנים דקאמר לצאת:

אמרי לדידהו נמי לא דחי ל"ק מידי משופר כדפרישנא לעיל:

כהנים בעלי מומים ה"ה דהוה מצי למימר ופרועי ראש דתרוייהו אסירי אי לאו משום ערבה כדתנן פ"ק דכלים (מ"ט) בין האולם ולמזבח מקודש הימנו שאין בעלי מומין ופרועי ראש נכנסים לשם:

אמר ליה ר' יוחנן מי אמרה סלקא דעתיה דה"ק מי אמרה שהיא חובה דאורייתא ואתיא ודחיא מעלות דרבנן דלמא רבנן היא דלא דחינן מעלות דרבנן משום תקנתא דרבנן ולכך פריך הא איהו אמרה ומשני מי אמרה שהיא בנטילה דלמא בזקיפה וכיון דאין מקיפין את המזבח ולא בעי אלא זקיפה בעלמא אחד זוקף ע"י כולן א"נ בעלי מומין אפשר להו לזקוף בשאר רוחות ולא יכנסו בין האולם ולמזבח ואפי' תימצי לומר בנטילה כדאסקינן לעיל דאיתותב מ"ד בזקיפה מי אמרה בבעלי מומין דלמא אין הלכה למשה מסיני אלא בתמימין הראוין לעבודה כמו שאין הלכה למשה מסיני בזרים אלא בכהנים דבהא מודית מדלא אמרת זרים נכנסין ולפי שיטה זו דפרי' דמעלה דרבנן היא קשה לאבא שאול דיליף (לעיל סוכה דף לד.) ערבה של מזבח מדכתיב ערבי אמאי בכהנים דלמא אפי' בישראל כמו ערבה דלולב וי"ל דשמא הקפת מזבח בכהנים ושאר ישראל בעזרה בלא הקפה:

והא א"ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא רב כהנא מתלמידי דרב היה ומבבל ברח לא"י לפני ר' יוחנן מחמת מרדין כדאמרינן פרק בתרא דב"ק (דף קיז. ושם:) והוצרך לו ר' יוחנן לכמה ספיקות וא"ר יוחנן לבני א"י סבור הייתי שהתורה שלכם שלא גליתם מארצכם לא היה לכם טירוף הדעת אבל ראיתי שהיא של בני בבל שאע"פ שגלו עמדה להם חכמת החרש והמסגר שגלו עם יכניה כדכתיב הכל גבורים עושי מלחמה ותניא בסדר עולם וכי מה גבורה עושים בני אדם הנתונים בשלשלאות של ברזל אלא שהיו גבורים במלחמתה של תורה אלמא לר' יוחנן לא נשתכחה תורה בגלות בבל כך פי' בקונטרס והקשה רבינו תם אטו מי לא אשכחן פ' הבונה (שבת קד. ושם) גבי מנצפ"ך שכחום וחזרו ויסדום ולא פריך הכי ועוד אטו משום דהם בני תורה א"א שישתכחו תורת ערבה ורבינו חננאל גרס דלכון אמר דלהון היא ומפרש רבינו תם שהיה ר' יוחנן אומר לתלמידיו שהיו לפניו מבבל אחד משלכם אומר דהוא רב כהנא שעלה מבבל דלהון היא משלהם היא ערבה כלומר שהיא מנהג נביאים שהיו רגילין לדבר לתלמידים שבבבל וכן ת"ח שמבבל לתלמידים שמא"י כדאשכחן לקמן (סוכה דף מח.) רב חייא בר רב (אשי) שהיה מבבל דאמר פוחת בה ארבעה דמיירי לבני א"י ור' יהושע בן לוי שהיה מא"י דאמר מדליקין בה את הנר איירי לבני בבל וכן פ"ק דשבת (דף ט: ושם) גבי משיתיר חגורו והשתא ניחא דפריך הכא שפיר דרבי יוחנן אדר' יוחנן דאמר יסוד נביאים ודלהון היא משמע דמנהג הנביאים ולא יסוד והשתא נמי ניחא פרק המגרש (גיטין דף פד:) אמתני' דכיצד יעשה יטלנו הימנה ויחזור ויתננו לה דאמר חזקיה רשב"א היא שמצריך כן פרק הזורק (גיטין דף עח.) גבי כנסי שטר חוב זה ור' יוחנן אמר אפי' תימא רבי דילכון אמרי שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל בו ופי' שם בקונט' דר' חייא ובניו עלו מבבל כדאמרינן לעיל בסוף פ"ק (סוכה דף כ.) וחזקיה בנו של ר' חייא היה וא"ל ר' יוחנן אחד משלכם דהוא רב כהנא שעלה מבבל כמותו אומר דאתיא אפי' כר' וקשה והלא חזקיה רבו של ר' יוחנן היה כדמוכח פרק אלו קשרים (שבת דף קיב:) וכשעלה רב כהנא היה ר' יוחנן ראש ישיבה כדמוכח בהגוזל בתרא (ב"ק דף קיז.) וזקן גדול היה דמסרחו ליה גביניה וסתמא לא היה ר' יוחנן ראש ישיבה כל ימי חזקיה רבו ואע"ג דאשכחן בהקומץ רבה (מנחות דף כג: ושם) דכשעלה רב כהנא אשכחינהו לבני ר' חייא דיתבי וקאמרי עשרון שחלקו והניחו בביסא ונגע טבול יום באחת מהן מהו שמא פעמיים עלה אחת בימי חזקיה ואחת בימי ר' יוחנן כששאל ממנו ר' יוחנן כל ספיקי דה"ל ולפירוש ר"ת ניחא דלתלמידיו שמבבל היה אומר ר' יוחנן דלכון אמרי אפי' תימא ר' ודכוותיה אשכחן פ' אין מעמידין בירושל' דא"ל ר' יוחנן לר' חייא בר אבא הלין תלת מילין סלקון מן גביכון:

איני והא לולב שחל להיות י"ט ראשון בשבת דלדידהו דחו מדתנא כל העם מוליכין את לולביהן לכנסת ומשנה אחרת כל העם להר הבית. ואוקימנא להו הא דתנא בהר הבית בזמן שביהמ"ק [היה קיים] והא דתנן בכנסת בזמן הזה. ודחי' לא תרויהו בזמן בית המקדש והא דתנן בהר הבית במקדש. והא דתנן בכנסת בגבולין זולתי ירושלים פי' בשאר מדינות ותרוייהו כשהמקדש קיים. ועל זה הפסק של שמועה זו קבלנו שאלו שראו שחל יום ז' של ערבה בשבת בזמן שלא נתקבעו השנים כתיקונן כגון יסוד השמד: ירושלמי ר' סימון מפקד לאילין [דמחשבין] יהבון דעתכון כי היכי דלא תעבדון תקיעתא ולא ערבתא בשבת. ואין תדחקון עבדון תקיעתא בשבת ולא תעבדון ערבה בשבתא א"ל אביי לרבא מ"ש לולב דעבדינן ליה זכר למקדש ומ"ש ערבה דלא עבדינן.

ואסיק' לולב דאית ליה עיקר מן התורה בפני עצמה בגבולין לא עבדינן לה זכר למקדש א"ר לוי כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כשמקיפין את המזבח כדי לצאת בערבה א"ל ר' יוחנן מי אמרה בנטילה דלמא בזקיפה. פי' זה שהיו מקיפין שבעה פעמים בלולב היה ולא בערבה כאשר א"ר אלעזר בראש השמועה.

מי אמרה בבעלי מומין דלמא בתמימים פי' שכיון שמצותה בזקיפה לא יתכן כהנים בעלי מומין לזוקפה על המזבח שמתראה כאילו הן כשרים לגבי המזבח. תמימין לזוקפה כלומר הכהנים התמימים הן זוקפין אותה על המזבח.

א"ר יוחנן עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הל"מ:

ירושלמי ערבה ולא כאבא שאול דאמר ערבה מן התורה ניסוך המים [ודלא] כרבי עקיבא דאמר [בשני] ונסכיהם בששי ונסכיה בשביעי כמשפטם. מ"ם. יו"ד. מ"ם. מים.

מיכן לניסוך המים מן התורה:

איתמר ר' יוחנן אמר יסוד נביאים היא כלומר הנביאים הורו אותה לעשות כך. ריב"ל אמר מנהג נביאים היא כלומר הוראה בלא תיקון ואקשינן איני והא אמר ר' יוחנן הל"מ. פי' וכיון שהל"מ אמאי צריכא הוראת נביאים ותיקונם והלא מתוקנת ועומדת היא. ופריק [אין] הכי נמי מיהו שכחוה וחזרו הנביאים והורו להן הלכה ויסדוה להן ונתקיימה יסוד נביאים. ונתברר כי דברי ר' יוחנן שאמר יסוד נביאים היא כלומר יסדוה נביאים כי היא הל"מ קאמר. איני והא [אמר] ר' יוחנן לחזקיה בנו של ר' חייא שהוא בבלי דלכון אמרי כלומר רב כהנא החכם שלכם שהוא בבלי אמר דלהון היא פי' החכם שלכם אמר לי כי ערבה מדרבנן היא ואינה לא יסוד נביאים ולא הלכה.

מ״ש לולב דעבדי שבע׳‎ זכר למקדש ואסיקנ׳‎ דלולב דאית ליה עיקר מן התורה בגבולין יום אחד עבדינן ליה שבעה השתא זכר למקדש. פי׳‎ שא״א לעשות זכר למקדש ביום א׳‎ שהרי יום ראשון מן התורה נוטלין אותו ולא משום זכר למקדש אבל ערבה שאין לה עיקר מן התורה בגבולין כלל ביום א׳‎ סגי לה דהוי זכר למקדש והיינו לדידהו דהוה מקלע ז׳‎ בשבת אבל אנן השתא לדידן לא מקלע כדכתיב׳‎ לעיל:

אמר ר״ל כהנים בעלי מומין נכנסין בין האולם ולמזבח כדי לצאת בערבה איכא דקשיא ליה הא דאמרינן במסכת כלים י׳‎ קדושות הן והאחת מהן בין האולם ולמזבח שאין כהנים בעלי מומין ופרועי ראש נכנסין לשם ול״ק דההיא לאו מדאורייתא היא אלא מעלה היא דרבנן והכא אוקמוה אדין תורה משום הקפת מצות ערבה של תורה אבל זרים שאסורים ליכנס שם מן התורה אין נכנסין שם אף להקפה:

מאן אמרה בנטילה דלמא בזקיפה.‎ פי׳‎ ‎ואין צורך ליכנס שם כהנים בעלי מומין ולדחות מעלה דעביד רבנן בין האולם ולמזבח שהרי אפשר בכהן אחר שיזקוף אותה ואינה מצוה מוטלת על כל הכהנים ויש שפירשו שאפשר לבעלי מומין לזקוף בצד העזרה כיון שאין כאן מצות הקפה אלא מצות זקיפה בלבד והרי העזרה כמזבח לענין זה ול״נ כלל:

מי אמרה בבעלי מומין דלמא בתמימין.‎ פי׳‎ ‎שאפילו תאמר שמצותה בנטילה שמא היא כשאר עבודות שהן מסורות לתמימין בלבד ולא לבעלי מומין:

אתמר רב ורבי יוחנן חד אמר ערבה יסוד נביאים וחד אמר מנהג נביאים פי׳‎ שלא יסדו ולא תקנו בזה כלום אלא שנהגו כן ונהגו העם כמותם מאליהן היינו דאמרי׳‎ לקמן חביט ולא בריך קסבר מנהג נביאים פי׳‎ וכיון שאין למנהג עיקר ותקנת חכמים לנהוג אין מברכין עליו אבל מנהג מצות דרבנן מברכין עליהן כמו שאנו מברכין ומקדשין בי״ט שני בזמן הזה שחייבנו חכמים לנהוג בו כמנהג אבותינו ובהכי מפרק לן שפיר מאי דהוה קשיא לרבנן ז״ל מאי דאמרינן במסכת תענית ברב דאיקלע לההוא אתרא וחזינהו דקרו הלל בר״ח סבר לאסוקינהו כיון דחזא דמדלגי דלוגי אמר ש״מ מנהג אבותיהם הוא. והאי ודאי מכיון דלא אמרי׳‎ דאיקלע לבי כנשתא ואשכחי׳‎ דקרו הללא דהוה משמע שכבר התחילו ההלל כשנכנס ולא ראה שברכו עליו לפניו אלא דקאמר דאיקלע לההוא אתרא וחזינהו דקרו הללא אלמא ודאי בתחלת ההלל היה שם ואם איתא שלא ברכו לפניו היכי לא ידע לאלתר שמנהג אבותיהם בידיהם מכיון דלא מברכין עליה ולא ידע במלתא עד דחזינהו דמדליג דלוגי אלא ודאי שמברכין היו לפניו וכיון דחזא לבסוף דמנהג אבותיהם בידיהם שתיק ולא אמר להו מידי. ושמעינן מינה שמברכין על הלל דר״ת אע״פ שהוא מנהגא ואמאי דהא אמרי הכא שאין מברכין על המנהג ופתרו רבנן ז״ל טובא ומחוורתא כדפרישנא דשאני התם דאיכא תקנתא דרבנן למקרי הלל בר״ח במקום שנהגו בו ובלבד בצבור דאלו יחיד לא יקרא כלל כדאמרינן התם תאנא יחיד לא יתחיל ואי התחיל גומר דפי׳‎ לא יתחיל כלל ואפילו בלא ברכה שלא תקנוהו חכמים אפילו במקום שנהגו אלא בצבור ושלא כפי׳‎ רי״ף ז״ל שפי׳‎ לא יתחיל בברכה והא דחזא במאי דמדלגי דלוגי שהוא מנהג אע״פ שכל ימי הפסח קרינן בדלוג לבד יום ראשון והאי יסוד חכמים ולא מנהג משום דר״ח מדאורייתא כדאיתא במסכת תענית והוא חלוק בקרבנו משאר ימים משא״כ בימי הפסח שאינם חלוקין מיום ראשון ולפיכך אלו תקנו בו הלל היו מתקנין אותו הלל גמור וזה נכון מפי מורי נר״ו:

הא דאקשינא והא״ר יוחנן דלכון אמרי דלהון היא.‎ פי׳‎ ‎רש״י ז״ל כי רבי יוחנן שהוא מארץ ישראל היה אומר לתלמידיו בני ארץ ישראל אני הייתי אומר שהתורה שלכם היא והיא שלהם של בני בבל והקושיא למה שאמרה ששכחם שכיון שהתורה שלהם א״א ששכחום ואין זה כלום אבל הענין כי תלמידים מבבל היו שם לומדים תורה לפני רבי יוחנן ורב כהנא היה מבבל והיה ר׳‎ יוחנן אומר שמועות משמו ממעשה דפרק הגוזל זוטא דאמרינן התם דשייליה כל ספיקי דהוו ליה וזה שהיה אומר בכאן לתלמידיו בני בבל התלמוד שלכם דהיינו רב כהנא אמר כי הערבה משל סופרים ודכותיה קאמר רבי יוחנן בשם רב כהנא במסכת גיטין דלכון אמרי הואיל וקנאתו להתגרש בו וכדכתיבנא התם וכן פירש ר״ח ז״ל:

כבר ביארנו במשנה שערבה היתה נוהגת כל שבעה במקדש וערבה זו אין אדם יוצא בה בערבה שבלולב אלא שהיו מביאים ערבה אחרת ובכל יום ויום היו נוטלין אותה וחובטין על גבי כלי או על גבי קרקע והוא שהיו קורין אותו חבוט ערבה וי"מ בה נענוע לבד ולא חבטה על שום מקום ואחר נטילתם אם בחבטה אם בנענוע היו הכהנים מביאין אותה וזוקפין אותה אצל המזבח שהרי אין ישראל נכנס בין האולם ולמזבח ובזמן הזה הואיל ואין ערבה זו מן התורה אף בזמן המקדש אלא או מדכתיב ערבי נחל לדעת אבא שאול כמו שהוזכר בסוגיא זו או מכח הלכה למשה מסיני לדעת חכמים אין נוטלין אותה כל שבעה אלא בשביעי ומנענע או חובט בה על הכלי או על הקרקע ומקצת חסידים נוהגים לחבוט בה על הדוכן או על דלתות הארון:

ערבה כשהיתה דוחה שבת מאתמול היו מביאין אותה כמו שיתבאר שאפי' איסור טלטול אינו נדחה בשבילה ופעם אחת חל שביעי של ערבה להיות בשבת והביאו מורביות של ערבה ר"ל בדים של נטיעות שהן דקות וישרות וגבוהות והביאום מערב שבת והניחום בעזרה הכירו בהם בייתוסים ונטלום וכבשום תחת האבנים כדי שלא יהו רשאים לטלטלם מפני שהיו הביתוסים אומרים וחולקים לומר שלא יהא חבוט ערבה דוחה שבת אלא שעמי הארץ שביניהם שלא היו יודעים באיסור טלטול שמטום מתחת האבנים והביאום הכהנים וזקפום בצד המזבח:

עשר נטיעות חורשין כל בית סאה בשבילם מכח הלכה למשה מסיני והוא שאמרו עשר נטיעות ערבה וניסוך המים הלכה למשה מסיני וכבר ביארנוה למעלה בראשון של תענית:

בית המקדש מקומות שבו חלוקות למדריגת קדושה זו למעלה מזו הר הבית זבים וזבות ונדות ויולדות אין נכנסין לשם ושאר טמאים אפי' טמא מת ואפי' מת עצמו נכנס לשם החיל מקודש הימנו שאין נכנסין שם גוים וטמאי מת ובועלי נדה עזרת נשים מקודשת הימנה שאין טבול יום נכנס לשם עזרת ישראל מקודשת הימנה שלא ליכנס שם מחוסר כפורים עזרת הכהנים מקודשת הימנה שאף הם אין נכנסים לשם אלא לצורך כגון סמיכה ושחיטה ותנופה בין האולם ולמזבח מקודש הימנה שאין כהנים בעלי מומין ופרועי ראש וקרועי בגדים נכנסין לשם היכל מקודש הימנו שלא ליכנס [אלא] רחוץ ידים ורגלים בית קדשי הקדשים מקודש הימנו שאין נכנס שם אלא כהן גדול ביום הכפורים למדת שזה שאמרו בכאן שהכהנים נוטלין אותה ומקיפין אותה אצל המזבח דוקא בכהנים תמימים:

זה שביארנו בערבה שהיא הלכה למשה מסיני דוקא בזמן ביהמ"ק ובמקדש כמו שביארנו למעלה אבל בזמן הזה או בגבולין אף בזמן המקדש אינה אלא מנהג נביאים אחרונים שהם חגי זכריה מלאכי עם שאר אנשי כנסת הגדולה ולא מנהג דרך תקנה לכל והוא הנקרא יסוד נביאים שא"כ היינו מברכים עליה כיו"ט שני והלל של ראש חודש אלא מנהג שנהגו כן והעם רואים ועושים כמותם מאליהם והלכך אינה טעונה ברכה והוא שאמרו חכמים חביט ולא בריך ר"ל שהיה מנענע הבדים ויש אומרים חביטה על גבי קרקע או על גבי כלי כמו שהתבאר:

תוס' בד"ה א"ל רבי יוחנן מי אמרה כו' וי"ל דשמא הקפת מזבח בכהנים ושאר ישראל כו' עכ"ל יראה פי' לדבריהם דשאר ישראל נמי דאורייתא בנטילת ערבה והקפת כהנים אינה אלא תקנתא דרבנן דמי כתיב הקפה באורייתא דהכא נמי צ"ל למאן דאית ליה מקיפין בלולב דהוי נמי הקפת כהנים דרבנן ויש לדקדק השתא לתירוצם הדרא קושיין לדוכתין כיון דשאר ישראל נמי דאורייתא בנטילת ערבה בלא הקפה אם כן ערבה נמי לכל מסורה ולא תדחי שבת גם אמאי לא היו מתנין בה כמו בלולב לחד תירוצא כיון דכל אחד מישראל היה לו ערבה ומה תולה בהקפת כהנים שאינו אלא תיקון דרבנן וי"ל דקושטא דמלתא לאבא שאול דבשאר ישראל לא דחי ערבה שבת אלא בכהנים בהקפת מזבח בערבה הוי דחי וליכא למימר הכא כיון דלא דחי בישראל בכהנים נמי לא דחי כמ"ש התוס' לעיל גבי לולב דהכא בערבה הוה היכרא שהם היו מקיפין גם בשאר ימים ולא ישראל מיהו למ"ד בלולב היו מקיפין קשה בלולב אמאי לא נימא נמי הכי וי"ל בדוחק וק"ל:

גמ' לא קשיא כאן במקדש כאן בגבולין לפרש"י הל"ל אלא לא קשיא כו' דהא חזר מתירוצא קמא ולשיטת התוס' בשם ר"ת ניחא וק"ל:

ברש"י ד"ה שכחום וכו' וחזרו נביאים אחרונים ויסדוה ע"פ הדיבור הא דהוצרך רש"י לפרש דיסדוה ע"פ הדיבור נ"ל משום דהכא אית ליה לר' יוחנן משום דיסוד נביאים היא מברכינן עליה ולקמן בדף מ"ה ע"ב אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן לולב יום א' משמע שם דס"ל לר"י דלא מברכינן אמידי דתיקון דרבנן לכך הוצרך רש"י לפרש גבי ערבה דיסדוה על פי הדיבור ולכך מברכינן עליה וק"ל:

תוס' ד"ה כהנים בעלי מומין כו' וד"ה בין האולם ולמזבח שניהם דבור אחד:

ד"ה א"ל ר' יוחנן מי אמרה כו' עד ולפי שיטה זו דפרי' לעיל דמעלה דרבנן היא קשה לאבא שאול וכו' ור"ל דבשלמא אי הוה אמרי' דהא דאסורין בעלי מומין שיכנסו בין האולם ולמזבח היא מדאורייתא לא הוי קשה מידי לאבא שאול דיליף ערבה של מזבח מדכתיב ערבי אמאי בכהנים דלמא בישראל דא"א לומר בישראל דהא אסורים מה"ת שיכנסו בין האולם ולמזבח ולכך ע"כ צ"ל דהא דאיתרבי מדכתיב ערבי ערבה של מזבח היינו דוקא בכהנים ולא בישראל אבל השתא דפרישית דאיסור כניסה של בעלי מומין אינה כ"א מעלה דרבנן ומה"ת מותרים לכנוס א"כ ה"ה זרים מותרים שיכנסו בין האולם ולמזבח דמאי שנא בעל מום מזר א"כ קשיא לאבא שאול דיליף ערבה דמזבח דהוי דאורייתא מדכתיב ערבי אמאי בכהנים דלמא בישראל כמו ערבה דלולב דהא מדאורייתא מותר לזרים שיכנסו בין האולם ולמזבח וליתי דאורייתא ולדחי מעלה דרבנן וק"ל:

ד"ה והא א"ר יוחנן דילכון אמרי וכו' עד ורבינו חננאל גריס דילכון אמר דילהון היא כצ"ל:

בא"ד דאמר חזקיה רשב"א היא שמצריך כן פ' הזורק וכו' ור"י אמר אפי' תימא (וכו') [רבי] דלכון אמר שאני הכא וכו' כצ"ל:

גמ' שכחום וחזרו ויסדום שבת דף קד ע"א מגילה דף ג ע"א: