מסכת סוכה דף ל״ד עמוד ב׳

לגיטי נשים דקיימא לן (גיטין דף ב.) המביא גט מחוצה לארץ צריך שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם אי משום דאין מצויין לקיימו ואי משום דאין בקיאין לשמה והמביא מארץ ישראל אינו צריך לפי שבקיאין לשמה ועולי רגלים מצויין להכיר חתימת עדים לקיימו ואמרי' התם (דף ו.) בבל כארץ ישראל לגיטין לפי שהן בני תורה ובקיאין לשמה ובני ישיבה מצויין לילך וללמוד משם תורה מכל מקומות ובורסיף סמוך לבבל ואינן בני תורה כדאמרינן (סנהדרין דף קט.) מאי בורסיף בור ששפו את מימיו ולא נשתייר בו כלום והמביא משם צריך שיאמר אבל עכשיו נתחלף שמם הלכך המביא מבבל צריך שיאמר ומבורסיף אין צריך:

מתני' שלשה הדסים בגמרא יליף לה:

ואפילו שנים קטומין אהדסים קאי ובגמרא פריך מה נפשך אי קטום פסול והוא צריך שלשה ליבעי כולהו שלימים ואי קטום כשר לכשיר שלשתן קטומים ומשני חזר בו ר' ישמעאל מתחלת דבריו שהיה מצריך שלשה ואמר אפי' שנים קטומין והוא הדין אי לא מייתי להו לגמרי דהא קטומים כמאן דליתנהו דמי:

ר' טרפון אומר אפי' שלשתן קטומים דלא בעי הדר בהדס:

גמ' כפת תמרים אחד משמע דכפת כתיב:

ענף חד עץ חד עבות חד:

ואפילו שנים קטומים אהדס קאי:

יכול יאגדם כולן ואף האתרוג עמהם אמרת וכי נאמר וכפת תמרים דניהוי משמע וי"ו מוסיף על ענין ראשון לצרפו עם פרי עץ הדר והלא לא נאמר אלא כפת משמע בפני עצמן הן ולא עם האתרוג וענף עץ מוסיף עליהם וערבי נחל מוסיף עליהם שנאמר בהן ווי"ן לפיכך נאגדין עם הלולב:

נפקא מינה לגיטי נשים כדפירש בקונט' דקיימא לן בפ"ק דגיטין (דף ו.) דבבל כארץ ישראל לגיטין דאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם דשכיחי מתיבתא ובקיאין לשמה וגם עדים מצויין לקיימו והיינו מה שקורין בורסיף דמשתני שמה ובסוף במה מדליקין (שבת דף לו: ושם) פי' עוד לשון אחר ונפקא מינה לענין שמו ושמה ושם עירו ושם עירה ולא יתכן דבבל הוא שם המדינה כדאמר (קדושין דף עא.) א"י עיסה לבבל ואמרי' פרק עשרה יוחסין (שם) עד היכן הוא בבל ואין כותבין שם המדינה בגט אלא שם העיר:

ענף עץ עבות שלשה פי' בקונט' ענף חד עץ חד עבות חד ותימה דלעיל (סוכה דף לב:) אוקימנא ענף עץ שענפיו חופין את עציו ודרשינן נמי עץ עבות קלוע כמין קליעה וא"ת ונימא פרי עץ הדר שלשה וי"ל דמדרשא דעץ דרשינן שטעם עצו ופריו שוים:

ערבי נחל שתים אפילו נותן כמה הדסים וכמה ערבות בלולב אין זה בל תוסיף אפילו למ"ד צריך אגד אא"כ מוסיף מין אחר כדפרישית בסוף ראוהו בית דין (ר"ה דף כח: ד"ה ומנא):

שתהא לקיחה תמה מהאי טעמא נמי פסלינן אתרוג חסר משום דאין זה לקיחה תמה וביום שני לא חיישינן אף על גב דקפדינן אארבעה מינין וטעמא פירשתי בריש פירקין (סוכה דף כט: ושם ב"'ה בעינן) ובהקומץ רבה (מנחות דף כז.) מסיק דהא דמעכבי אהדדי לא שנו אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין ופירש בהלכות גדולות אין מעכבין דלא תימא עד דמגבה להו בהדי הדדי אלא אי מגבה כל חד וחד לחודיה שפיר דמי דקיימא לן לולב אין צריך אגד ודבר תימה הוא לומר כן דכיון דכולו מצוה אחת היאך יועילו בזה אחר זה ור״ת הגיה בספרו לא שנו דמעכבין משום תמה אלא שאין לו אבל יש לו תמה הוא אע״פ שלא חברו באגדו כדאמרי' (לעיל סוכה דף לג.) דלא דרשי רבנן לקיחה לקיחה ולר' יהודה דדריש לקיחה משמע ליה דלא הוי תמה אא״כ אגדו:

ולדרוש להו כר"ע דמיקל טפי תימה הא לא סבירא ליה כר"ע אלא כרבי טרפון וי"ל דכל זה מן הדיוק שבא להוכיח דשמואל לטעמי' דכרבי טרפון סבירא ליה דאי מפחיד להו במידי דלא סבר כדי שימכרו בזול היה לו להפחידם מר"ע דמיקל טפי ודחי אדרב' מפחדי טפי מרבי טרפון דתלתא קטומין שכיחי מחד דלא קטים ומעולם לא תשמע דסבר כרבי טרפון ומיהו קשה מפרק כל שעה (פסחים דף ל.) מקדירות בפסח דאמר שמואל משהי להו עד אחר הפסח ועביד בהו בין במינו בין שלא במינו ואמרינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבנו כנדי אשוו זבינייכו ואי לא דרישנא לכו כרבי שמעון כלומר דשרי חמץ לאחר הפסח כי ליתיה בעיניה ומשמע בהדיא דלא מפחד במידי דלא סבר ליה וי"ל דהתם למה לו להפחידם במידי דלא סבר ליה דבשלמא הכא מצי למימר דהיה מפחידם כדי שימכרו בזול ותהא המצוה מצויה ולא ימנעו בשביל יוקר וא"ת ואי סבר לה כר' טרפון לידרוש להו כוותיה דכי האי גוונא פריך בפרק כל שעה (שם) ומשני אתרי' דרב הוה וי"ל דהכא הניח משום הידור מצוה ובריש בבא בתרא (דף ה. ושם) גבי רוניא דאקפיה רבינא מארבע רוחותיו ואתא לקמיה דרבא ואמר זיל פייסיה במאי דאיפייס ואי לא דיינינא לך כרב הונא אליבא דרבי יוסי דאמר הכל לפי מה שגדר מה שלא דן לו לפי שנתפייס רבינא ומחל לו בפחות:

וכן שטר שכתוב בו בורסיף היא בבל מתני' ערבה כמושה ונשרו מקצת עליה ושל בעל כשרה.

חלוקת ר' ישמעאל ור' טרפון במשנתנו ר' ישמעאל אומר ג' הדסין ואפי' ב' קטומין ואחד שאינו קטום. ר' טרפון אומר אפי' שלשתן קטומין.

אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כר' טרפון ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להנהו דמזבני אסא אשוו זבינייכו כלומר החישו ומכרו בזול לא תדקדקו על הקונים הרבה דאי לא דרישנא לכו הלכה כר' טרפון דקי"ל כוותיה. אלא משום מצוה בעינא שלימין: ד' מינין שבלולב מעכבין זה את זה שנא' ולקחתם לכם שתהא לקיחה תמה: ירושלמי רב הונא בשם רב יוסף טעמא דרב הונא דמאי מדבריהם ושאר הימים מדבריהם מה דמאי אין מברכין אף שאר הימים אין מברכין:

[מתני'] אתרוג הגזול כו':

מתני׳‎ ר׳‎ ישמעאל אומר ג׳‎ הדסים ואפי׳‎ שניה׳‎ קטומים אפשר דר״ט לא קפיד אג׳‎ אלא דנקיט סירכא דר״י ולא אתיא איהו למימר אלא שאין קטימה פוסלת אבל במנינא דלמא כר״ע ס״ל דמכשר בהדס אחד והכי משמע לקמן בגמרא רבי עקיבא אומר כשם שלולב א׳‎ ואתרוג אחד כך הדס אחד פירוש שאינו קטום והיינו דלא פריש לה והכי מוכח בגמרא דאמרינן ולדרוש להו כרבי עקיבא ופרקינן דחד ולא קטים לא שכיח ופירוש קטומין כתב רבי אלפסי ז״ל קטימת הראש והשיבו עליו דא״כ מתניתין דתנן נקטם ראשו פסול אינה הלכה דהא קי״ל כרבי טרפון דמכשיר בקטומין ועוד היכי אמרינן לקמן דחד ולא קטום לא שכיח הרבה מצוין מהם שאינם קטומי הראש ועוד מה טעם להכשיר בנקטם ראשו של הדס יותר משאר המינין ועוד מדאמרינן בת״כ ומייתי לה בירושלמי ב׳‎ דליות ואחד שאינה קטומה הרי שקראו דליות לקטומין ונראה שאינם קטומי הראש כי מה ענין לקרותם דליות ועוד דא״כ דאידחיא להם סתם מתני׳‎ דלעיל אידחיא כולה שמעתא דשקלינן וטרינן בנקטם ראשו ועלתה בו תמרה והיאך תהיה כל אותה סוגיא דלא כהלכתא וכ״ת דאף ע״ג דהלכתא כרב טרפון לא דדרשינן לה בפרקא מפני שמצוה בשאינו קטום להידור מצוה והיינו דלא דריש שמואל לקמן ולהכי מהדרינן ושקלינן וטרינן בדין עלתה בו תמרה כדי שיהא הדור מצוה הא ליתא דניחא דליהדר בתריה לכתחלה אבל בשנקטם ראשו ועלתה בו תמרה היכי איכא למימר ביה דליהוי דיחוי דהא כשר הוה לגמרי מדינא ובדיעבד יצא והדור מצוה דלכתחלה לא עביד ליה דיחוי כלל כיון דהשתא עלתה בו תמרה והוי הדור בהכי דהא כי לא עלתה בו תמרה יוצאין בו ומברכין עליהם ורבינו הגדול ז״ל רצה לזכות רבי׳‎ אלפסי ז״ל המקום ידינהו לזכות וכתב דנקטם ראשו היינו קטומין ואידחיא לה סתמא דלעיל דהויא ליה סתם ואח״כ מחלוקת ואין הלכה כסתם ומאי דאמרינן דחד לא קטים לא שכיח זהו במקומו של שמואל שהיו מביאין ההדס ממקום רחוק ומתייבש הראש בדרך שהוא רך ונקטם ולא היה מצוי אפי׳‎ אחד שלא יהא ראשו קטום וכדאמרינן לעיל השתא עבות ג׳‎ לא משכחינן אלמא לא היה הדסי׳‎ מצוים להם והא דמכשרינן בנקטם ראשו של הדס יותר משאר מינין משום דע״י שהוא עבות בעלין אין הקטימה ניכרת בו כמו בשאר המינין. ומה שקראו אותם בת״כ ובירושלמי דליות הענפים שהם קטומי הראש נקראין דליות והם הזמורות בלשון הפסוק והם הענפים שדרכן לקטום את ראשם כדי שירבו בענפי׳‎ ולפיכך נקראין זמורות על שם שזומרין אותם מלשון לא תזמור ומלשון דליות אמרו במשנה המדל בגפנים כלומר הזומר ומה שלא אמרו במשנתנו וקטומי הראש לפי שכבר שנינו למעלה נקטם ראשו ונתפרש לנו שהקטימה בראש היא וכולה סוגיא דלעיל דשקלו וטרו בעלתה בו תמרה כולהו ס״ל דקטומין כשרין כר״ט אלא דבעו הדור מצוה חוץ מר׳‎ ירמיה דבעי איהו דיחוי מעיקרו דאיהו ודאי פליג וסבר דלית הלכתא כר״ט ואידך אמוראי לא חשו ליה וקא מהדרי ליה לפום טעמיה ורבי׳‎ ז״ל רב חסד ודן לזכות וממשכן נפשיה אדמרן אע״ג דלא ס״ל דודאי הני כלהו דחייתא נינהו ואפוקי לישנא ושמעתתא מפשטייהו. והנכון כמו שפירש הרב בעל המאור ז״ל זקנו של רבינו נ״ר דנקטם הראש לחוד וקטומים לחוד ופי׳‎ קטומין שדרך ההדס שיוצאין מצדדין בדין קטנים ופארו׳‎ והם מפסיקין בקינא דלא הוו תלתא בחד קינא וצריך לקטום אותם משם וכשקוצצין אותם נקראים הבדים קטומין ומאן דפסול סבר דהפסקה היא ולא הוי הדר ור״ט סבר דלא הוי הפסקא והדר הוא. והשתא קי״ל כסתם מתני׳‎ דלעיל דנקטם ראשו פסול דומיא דשאר מינין ואתיא כהלכתא כולה שמעת׳‎ דשקלי בעלתה בו תמרה וא״ש מאי דאמרי׳‎ דחד ולא קטים לא שכיח כי רחוק הוא להמצא ענף של הדס שלא יצאו פארות ובדין מצדדיו והיינו דמיקרו קטומין סתם ומיקרי נמי דליות על שם שקוצצין אותם מלשון המדל בגפנים וכמו שנאמר ורעו דליותיו וזה נכון מפי מורי רבינו נר״ו:

גמ׳‎ תניא א״ר ישמעאל מנין שמעכבין זה את זה ת״ל ולקחתם לכם שתהא לקיחה תמה אמרינן במס׳‎ מנחות ל״ש אלא שאין לו אבל יש לו אין מעכבין פירשו רבותינו ז״ל דכי אמרי׳‎ יש לו אין מעכבין בשהיו כלם ברשותו כשנוטלן אלא שנוטל כל אחד בפני עצמו שאין צירוף מעכב כיון דאין לולב צריך אגד אבל אם יש לו מין אחד ואין לו שאר מינין אלא שהגיעו לידו אח״כ ונטלן אחד אחד לא יצא כיון שלא היו כלן ברשותו כשנטל כל אחד מהן אבל מורי הרב כתב בשם רבותינו ז״ל שאין הכונ׳‎ אלא שיטול את כולן כל שנטלן כולם אע״פ שלא היו ברשותו ביחד יצא דיש לו קרינא ביה כיון שנטלן כולן מיהו אין ראוי לברך על הלולב אלא א״כ ברי לו שיגיעו לידו כולן שאע״פ שהברכה על הלולב אינה אלא בשיש לו הכל ושמא לא יהיה לו והוי ברכה לבטלה ואע״פ שהפסיק ושח בין מין למין אין זה הפסק כדאמרי׳‎ בשמע ט׳‎ תקיעות בט׳‎ שעות ביום וכדפרישנא התם:

אמר בוריא א״ר אמי חזר בו ר׳‎ ישמעאל יש שפירשו שחזר בו ממ״ש ואחד שאינו קטום והודה לרבי טרפון שמכשיר אפי׳‎ שלשתן קטומין וליתא כלל דכיון דהיינו מלתא בתרייתא דרבי ישמעאל דתניא במתניתין מנא לן דחזר בו הל״ל שלא אמרה מעולם ותו דאם כן היאך פסקו הלכה כר׳‎ טרפון דמשמע הלכה מכלל דפליגי ואי משום דר״ע פוסל בקטום יחידאה הוא וכ״ש לדברי האומר דר״ע מכשיר אפי׳‎ בקטום דהדס אחד אמר רחמנא מ״מ. והנכון לפרש שחזר בו רבי ישמעאל בסוף דבריו כשאמר וא׳‎ שאינו קטום ממ״ש בתחלת דבריו דצריך ג׳‎ הדסים וחזר והודה לרבי עקיבא שמכשיר בהדס אחד ובעי ליה דלא ליהוי קטום. והא דבעי׳‎ שנים קטומין לאו מדינא אלא להדור מצוה ולהכי סגי ליה בקטומין והא שאינו קטום צריך מן הדין ושנים קטומין להדור וכן מפורש בירושלמי:

מ״ט אלימא משום דמיקל לדרוש להו כר״ע דמיקל טפי תמיהא מלתא טובא כיון דשמואל כר״ט ס״ל היכי מצי דריש כר״ע דלית הלכתא כוותיה דידיה ובתוס׳‎ פירשו דה״ק ודאי דשמואל דפסק כר״ט אזדא לטעמיה דקאמר לזבינייא דרישנא לכו כר״ט דאלמא כר״ט ס״ל דאי ס״ד דלאו כר״ט ס״ל והא דאמר להו דרישנא לכו כר״ט לאו משום דסבר לה כר״ט אלא כדי לאיים עליהם כי היכי דלשוו ולזבנו לימא להו דרישנא לכו כר״ע דמיקל טפי והיה מאיים על המוכרים יותר אלא ודאי בדוקא קאמר הכי ולא להפחידם ודחינן דלמא להפחידם קאמר והא דלא מאיים להו בדרבי עקיבא משום דחד ולא קטים לא שכיח ודר״ט הוי הפחדה טפי ול״נ כלל חדא דהיכי אפשר דלהוי שמואל גונב דעתם להפחיד בשקר ועוד דנפיק מיניה חורבא למאן דשמע או לאוונכרי גופייהו דעבדי הושענא דידהו בקטומין כסבורין דבקושטא קאמר לה שמואל ועוד דכל היכא דא״ל שמואל להאי לישנא בדוקא קאמר לה ובקושטא דאמרי׳‎ בפרק כל שעה אמר רב קדרות בפסח ישברו ושמואל אמר אל ישברו דסבר לה כר״ש כו׳‎ ואמרינן ואזדא שמואל לטעמיה דאמר להו שמואל להנהו דמזבני כנדי אשוו וזבינו ואי לאו דרישנא לכו כר״ש והתם ודאי בקושטא קאמר להו דפרכי׳‎ עלה ולדרוש להו ופרקי׳‎ אתרי׳‎ דרב הוה ומדפרכינן ולדרוש להו ודאי מוכחא מלתא דקים לן דכי האי לישנא דוקא הוא ואזדא לטעמיה. ובעיקר קושייתנו תירץ ר׳‎ הגדול ז״ל דאע״ג דפסק שמואל הלכה כר״ט בקטומין שהקטום הדר ואינו מעכב קים לן דבמניינא הלכתא כר״ע דסגי ליה בהדס א׳‎ דהא ר״ט לא משמע דפליג במנינא וכי פליג נמי כבר חזר בו ישמעאל והודה לר״ע ומכשר בחד וה״ל ר״ט יחידאה ומש״ה אקשינן בהדיא דלדרוש להו כר״ע דקים להו דהלכתא כר״ע ואפילו תימא דלא בעי למדרש כקולי תרוייהו לאכשורי בחד וקטום מ״מ לדרוש כר״ע לחודיה דמכשיר בחד ולא קטים דהוי קולא טפי ומהדרים דחד ולא קטום לא שכיח כר״ע והשתא ק״ל אמאי לא פרכי׳‎ הכא כדפרכי׳‎ בפרק כל שעה ונימא ולדרוש להו כיון דאמרת בקושטא קאמר להו. וי״ל דבשלמא התם שפיר מצי דריש כר״ש אי ס״ל כותיה וליכא במלתא שום זלזול מצוה ונדנוד עבירה אבל הכא אף על גב דהלכתא כר״ט דמכשר בקטומין מ״מ הדור מצוה הוא בשאינן קטומין ואינו ראוי לדרוש להם כר״ט דא״כ לא קפדי אהדור מצוה וכל זמן שלא יעלו המוכרין בדמיהן הרבה עד שיבאו לימנע מליקח לפי שאין ידם משגת טוב הוא שלא לדרוש היתר זה אף ע״פ שמעלין בדמיהן קצת שהרי אמרו עד שליש להידור מיהו אי הוה דריש כר״ע לגמרי בחד ולא קטום הא איכא הדור מצוה ושפיר מצי למדרש כותיה ולהכי אמרינן דחד ולא קטום לא שכיח הא לאו הכי אפשר דאמר הכי ודריש הכי ואפשר נמי כר״ע לא חזי למדרש דהא רבי ישמעאל שחזר לגבי ר״ע בעי ב׳‎ קטומין להדור ולא קאמרינן אלא דאי הוי חד קטום שכיח הוה א״ל דדריש להו כר״ע וזה נכון. מעתה אנן נקטי׳‎ אליבא דהלכתא כקולא דתרוייהו ואכשרי׳‎ מדינא אפי׳‎ בחד ולא קטום אלא דלהדור מצוה בעי׳‎ ג׳‎ ואפי׳‎ השני׳‎ קטומין אי לא אפשר בג׳‎ שלמים ובאתרא דלא שכיח מוקמי׳‎ אדינא ומכשרי׳‎ בחד וקטום וכן הלכה למעשה מפי רבי נר״ו:

מתני׳‎ אתרוג הגזול והיבש פסול פירוש כמו שפירשתי בלולב וסימן יבשותו כל שאין בו שום לחלוחית:

של ערלה ושל תרומה טמאה פסול איתא בגמרא תרי טעמי משום שאין בהם היתר אכילה וחד משום שאין דין ממון שאינו רשאי למכרם ונקיט הראב״ד דברים כפשטן דכיון דלית בהו היתר אכילה ודין ממון והו״ל איסורי הנאה לא קרי׳‎ ביה לכם דהא לית בהו מידי ומאן דגזל להו לא הוי גזלן. ול״נ וב׳‎ תשובות בדבר חדא דא״כ לא מפסלו אלא ביום הא׳‎ ואלו תנא פסיק ותני ל״ש ביום אחד כו׳‎ ותו דכל שהוא שלו ואין בו לאחרים רשות וזכות לכם קרי׳‎ ביה והנכון דטעמא משום דערלה היא מן הנשרפין וכתותי מכתת שיעורי׳‎ שאין לה היתר לעולם כשם שיש לאשרה דעכו״ם וכן תרומה טמאה ואע״ג דתרומת אתרוג שהוא תרומת פירות מדרבנן בעלמא היא כל היכא דקאי לשריפה מידי טמא להוי כתותי כו׳‎ ופסולו מן התורה:

ושל דמאי ב״ש פוסלין וב״ה מכשירין יש שפי׳‎ דמאי ממש וב״ה פוסלין מפני שיש בו חלק לכהן וללוי ולישראל וה״ל כאתרוג של שותפין דלא נפיק בה חד מינייהו וב״ה מכשיר לפי שמאכילין את העניים דמאי וכיון דאי בעי מפקר נכסי׳‎ וחזי ליה ודכ״ע בטבל גמור דלא חזי ליה כלל פסול כאתרוג של שתוף ולפי שאין פסול אלא ביום א׳‎ לא תני לה ואע״ג דתני דמאי לב״ש ואין פסולו אלא ביום אחד לא קפיד אב״ש כיון שאין הלכה כמותו וק״ל למרן הרמב״ן ז״ל היכי אפשר דלא קתני פסולו בשל טבל בשום דוכתא כדקתני לה לענין מצה ותו דהא אפי׳‎ בשל טבל לכם קרינא ביה שהרי יכול לסלק הכהן והלוי באתרוג דעלמא שיפריש ע״ז ממקום אחר וה״ל כההיא דאמרי׳‎ בפרק יש נוחלין באחין שקנו אתרוג בתפיסת הבית בשיכול לאכלו אחד מהם ולתת לחברו אתרוג אחר כיון שדין הוא לחלוק אתרוג כנגד אתרוג יכול ליטלו לעצמו ולצאת בו וה״ה בזה שיכול לסלק הכהן ממנו ולאכלו וכיון שכן יוצא בו לד״ה אפי׳‎ ביום אחד אפילו טבל גמור ולפי׳‎ לא הזכירוהו לפסול בכאן. ומה שנחלקו ב״ש וב״ה בשל דמאי היינו בתרומת מעשר של דמאי טמא וארישא קאי בתרומה טמאה וב״ה מכשירין דסברי דאפשר דחזי ליה כי הוי עני ולא מכתת שיעורא דמאכילין את העניים דמאי ממש וכן תרומת מעשר של דמאי והלכתא כב״ה וזה נכון וברור. ולמדנו משמועתנו שמאכילין את העניים ואת האכסניא אפי׳‎ תרומת מעשר של דמאי כדמאי גופיה דבהא נמי אקילו רבנן בדרבנן דמדינא רוב עמי הארץ מעשרין הם ואזלינן בתר רובא ולהכי אקילו בכמה דוכתי:

של מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר פי׳‎ כרבנן דסברי מ״ש ממון הדיוט הוא ואע״פ שכיון שנכנס לירושלים אינו רשאי לפדותו לכם קרינא ביה ויוצא בו אפילו ביום ראשון וכ״ש קודם שנכנס לירושלים שיכול לפדותו שנוטלו ויוצא בו לכתחלה:

שלשה מינים ר"ל לולב והדס וערבה נאגדים זה עם זה אבל אתרוג אינו נאגד עמהם שהרי הכתוב אומר פרי עץ הדר ולא אמר אח"כ וכפות תמרים כדי לומר שהוא מוסיף על ענין ראשון אלא כפות תמרים וסמך לו את האחרים באותיות הוא"ו ר"ל וענף עץ עבות וערבי נחל להודיע ששלשתם נאגדים ביחד וכבר ביארנו הכונה בענין זה בקצת חבורינו וכבר ביארנו למעלה בארבעת מינין אלו על איזה צד מעכבין זה את זה:

המשנה הרביעית והכונה בה בענין החלק הראשון ובפרט בענין האתרוג והוא שאמר אתרוג הגזול והיבש פסול של אשרה ושל עיר הנדחת פסול של ערלה פסול ושל תרומה טמאה ושל טהורה לא יטול ואם נטל כשר ושל דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין ושל מעשר שני בירושלים לא יטול ואם נטל כשר אמר הר"ם ערלה ותרומה טמאה הם מכלל הדברים החייבין שריפה כמו שנתבאר בזרעים ולפיכך הוא פסול למאמר השם ית' פרי ואלו אינן ראויים לאכילה בשום פנים והעקר אצלנו שאין מביאין קדשים לטומאה וכבר נשנה זה העקר במה שקדם והמאכלות כלן אינן מקבלות טומאה עד שיפול עליהם אחד משבעה משקין כמו שיתבארו אלו העקרים וענפיהם במסכת משקין ולפיכך לא נתיר לכתחלה שיטול אתרוג של תרומה טהורה ושל מעשר שני אינו ראוי לאכילה אלא בירושלים וחוץ לירושלים יפדה כמו שביארנו במקומו ומה שהתירו בית הלל אתרוג של דמאי לפי שהדמאי אוכלין אותו העניים כמו שנתבאר במקומו ואם רצה להקדיש מקדיש נכסיו ויהיה עני ויהיה זה האתרוג של העני מותר לו לאכילה כיון שיש בו צד היתר שיהיה ראוי לאכילה מותר לברך עליו עלתה חזזית על רובו ניטלה פיטמתו נקב נקלף נסדק חסר כל שהוא פסול עלתה חזזית על מיעוטו על עוקצו נקב ולא חסר כל שהוא כשר אתרוג הכושי פסול הירוק ככרתי ר' מאיר מכשיר ר' יהודה פוסל פיטמתו הוא הדד היוצא מעקר האתרוג ואם היה נקב מפולש אפילו במשהו פוסל ואם אינו מפולש עד שיהיה כאיסר ואיסר רביעית המעה ומשקל האיסר ד' שעורות ואינו רוצה בנקלף שתהיה נקלפת הקליפה הירוקה עד שיראה הלבן כי זה נכלל באמרו חסר כל שהוא אבל רוצה לומר שנקלף ממנו גלד דק אחד מאותו גלד הירוק ובתנאי שיהיה נקלף כלו אבל אם נשאר ממנו דבר מועט שלא נקלף הרי הוא כשר ואמרו חסר כל שהוא פסול ביום טוב ראשון בלבד אבל בשאר הימים לא ומה שאמרנו שהוא כשר בשעלתה חזזית על מיעוטו בשני תנאים אחד שתהיה חזזית אחת במקום אחת אבל אם היו שתים בשתי מקומות אפי' היו אותן המקומות שיצטרפו מיעוט האתרוג פסול והתנאי השני שלא תהיה החזזית בפטמתו כי כשיהיה שם שינוי בפטמתו הרי הוא פסול והלכה כר' יהודה שיעור אתרוג קטן ר' מאיר אומר כאגוז ר' יהודה אומר כביצה ובגדול כדי שיאחוז את שניהם בידו אחת דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר אפי' בשתי ידיו הלכה כר' יהודה באמרו כביצה וכר' יוסי באמרו אפי' בשתי ידיו:

אמר המאירי אתרוג הגזול והיבש פסול וכו' צריך שתדע שזה שתפש במשנתנו ארבעת מינין שבלולב דין כל אחד בפני עצמו ולא כללם ארבעתם במשנה אחת טעם הדבר מפני שיש בכל אחד מהם ענין שאינו באחרים כלל שציני הר הברזל אין לה מקום אלא בלולב ולא ענביו מרובין מעליו אלא בהדס ולא צפצפה אלא בערבה וכן של בעל ולא ערלה ותרומה אלא באתרוג ומתוך כך שנה כל אחד מהם בפרט אע"פ שברוב הפסולים כולם שוים בהם וזו היא שאמרו עכשיו באתרוג דגזול ויבש פסול על הדרך שביארנו בלולב ויבשותו יראה משנצטמק עד שלא נשאר בו שום לחלוחית של אשירה ושל עיר הנדחת פסול על הדרך שביארנו בלולב ומה שנמצא על זה בגמרא בקצת ספרים משום דהוה ליה מצוה הבאה בעבירה שבוש הוא שאם בשל ישראל כתותי מיכתת שיעוריה ואם בשל גוי ודאי יצא וי"מ אותה בשל גוי ומשום שהנאה מגעת ממנו לגוף בריח ובטעם ובמראה וכן כתבוה גדולי המפרשים ואע"פ שאף ההדס יש בו הנאת ריח יראה לי לדעתם שמאחר שאין הנאת ריחו מרובה כשל אתרוג במקום שאתרוג עמה מיהא אין אדם עשוי להריח בה וכן כתבו שמאחר שאנו באים בה משום מצוה הבאה בעבירה אף בשאר הימים פסול ואין הדברים נראין שהנאת מראה אינה כלום וריח וטעם יזהר מהם ודיו ולא עוד אלא שאי אפשר להעמידה בשל גוי דהא בהדי עיר הנדחת תני לה וכמו שאמרו למעלה דיקא נמי דקתני דומיא דעיר הנדחת אלא ששבוש הוא בקצת ספרים וכבר הגיעו לידינו גמרות ישנות שלא היה שם נוסח זה כלל:

של ערלה פסול שהרי אסור לו בהנאה ואין כאן לא היתר אכילה ולא היתר ממון ואין כאן לכם ופיסולו דוקא בראשון ושל תרומה טמאה שהרי אינה ראויה לאכילה אף לכהן טמא ולשריפה קיימא ואע"פ שמ"מ מותר להסיקה תחת תבשילו בכל שהוא בר אכילה אין קרוי לכם אע"פ שיש בו דין ממון ר"ל היתר הנאה הואיל ואין בו היתר אכילה ואף זו אין פסולה אלא בראשון ומ"מ גדולי המחברים כתבו שכל שהאתרוג פסול מצד שאינו ראוי לאכילה אף בשאר המינין פסול:

ושל תרומה טהורה לא יטול ופי' בגמ' מפני שמכשירה לקבל טומאה בחזרת הלולב במים שהדבר קרוב ליגע המים באתרוג ומיטמא בטומאת הידים שהם שניות ושני עושה שלישי בתרומה ואסור לגרום טומאה בתרומה או מפני שמפסיד קליפת האתרוג במשמוש הידים כל שבעה ואסור לקלקל את התרומה ואם נטל כשר שהרי יש בו היתר אכילה לכהן ושמא תאמר תינח כהן אחר שניתנה לו אבל ישראל שהיא שלו האיך יצא בו והרי אין ראוי לו לאכילה ואם אתה בא לדון שכל שראויה לאכילה לכהן לכם קרינא ביה אף לישראל אע"פ שאינה ראויה לו א"כ מה שהכשרנו בשל דמאי מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוה ליה עני וחזי ליה כדמפרש בסמוך מה הוצרכנו לטעם זה והרי מ"מ ראוי לשאר עניים אלא ודאי כל שאין ראוי לו אין קרוי לכם אע"פ שראוי לאחרים ובזו פי' טעם הדבר שהישראל שהיה שלו יוצא בה מפני שיכול ליתנה לכל כהן שירצה או להורישה לבן בתו כהן ואף זו אין דעתי מתישבת בה שהרי זה אינו היתר אכילה אלא היתר הנאה וכבר ביארנו שכל שאין בו היתר אכילה אע"פ שיש בו היתר הנאה מניעת היתר אכילתו מפקיעתו מדין לכם אלא שאפשר לדחוק שכל שאפשר להאכילו הרי הוא כרשאי לאכלו או שמא נפרש שהכהן שניתנה לו יוצא אף ביום ראשון ושאר בני אדם בשאר הימים:

של דמאי בית שמאי פוסלין ובית הלל מכשירין בית שמאי פוסלין הואיל ומדרבנן אסור באכילה והרי הוא כשל טבל שאסור לדברי הכל כדין ערלה ותרומה טמאה ובית הלל מכשירין אף בראשון מגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה כדתנן מאכילין את העניים דמאי ואת האכסניא דמאי שאע"פ שאותו אכסנאי עשיר במקומו עכשיו מיהא עני הוא וגדולי הרבנים פירשו אכסניא חיל המלך שמטיל מזונותיו על בני המדינה ועיקר הדברים כפירוש ראשון ובשאר הימים מיהא כשר לכל אדם אף לדעת גדולי המחברים הואיל וראוי לעניים:

של מעשר שני בירושלים לא יטול ומפני שמכשירו לטומאה והוא נקרא קודש וצריך שימור או מפני שמפסידו על הדרכים שביארנו בתרומה טהורה ואם נטל כשר שהרי יש בו היתר אכילה אע"פ שאין כאן דין ממון שהרי אינו יכול לקדש בו את האשה הא חוץ לירושלים לא יצא שהרי אין לו היתר אכילה ולא הנאה עד שיפדה כך כתבוה קצת מפרשים שאם לא כן מה טעם הוזכרה במשנתנו במעשר בירושלים ועיקר הדברים שאף חוץ לירושלים כך הואיל וראוי לאכילה בירושלים או שיכול לפדותה הואיל ולא נכנס לירושלים עדיין ולא הזכירוה בירושלים אלא להודיע שאף בירושלים לכתחילה לא:

עלתה חזזית על רובו והוא כמין גרב באבעבועות פסול שאין זה הדר ופירשו בתלמוד המערב אפי' רובו מצד אחד הא על מיעוטו כשר ופי' בגמ' שאף במיעוטו דוקא במקום אחד אבל בשנים ושלשה מקומות פסול מדין מנומר ובחוטמו אפי' בכל שהוא פסול נטלה פטמתו פסול וכו' י"מ פטמתו בליטה הסמוכה לנקודת חדו שמצד הראש ממקום שמתחיל להשתפע ולעשות כעין שפוי כובע ואף נקודת החדוד שבו לפעמים יוצא עליו כמין עוקץ נבלע באתרוג בכלל הפטמת וכעין מה שאמרו פיטמא של רימון שהוא קליפה שע"פ הרימון נעשית כעין שפוי כובע ועומד עליו פרח העשוי חוטין בתוך עגול כשפופרת ששפתו עשוי תלפיות תלפיות ואותו שפוי כובע עם נקודת החדוד קרוי פיטמא והפרח שעליו נקרא נץ והוא שאמרו הפיטמא של רימון מצטרפת להשלים שיעור כביצה והנץ שעליו אינו מצטרף וכן בסימני האשה נאמר משתשחיר הפיטמת והוא פליטת הדד שסביב העוקץ הנכנס בפי התינוק האמור שם עליו גם כן משיתן אדם ידו על העוקץ ושוקע ושוהא לחזור ואע"פ שהעוקץ הוא שם מיוחד לעוקץ מ"מ אף הוא בכלל הפיטומת שהרי הכל משתחר בבגרותה כאחד ובאתרוג מיהא קשה לפרש א"כ מה הוצרך ללמדנו פסול זה והרי בכלל חסר הוא עד שמתוך כך מפרשים פיטמתו שושנתו והוא שם מין אתרוג שיוצא פרח כמין שושן בנקודת חידודו ואע"פ שאם לא היה שם כשר כל שהיה שם וניטל אין זה הדר או שמא פיסולו מחמת שמא נתחסרה הפיטמא בנטילתו ואף זה יש מתמיהין האיך יפסל בשושן והרי אינו ממין האתרוג כלל ואין לנו בביטול הדרו אחר שאינו בכלל האתרוג ואם מחשש חסרון הפיטמא היה לו לתלות הדבר בכך ולומר ניטלה פיטמתו אם נתחסר מן האתרוג עמה פסול שהרי ניכר הוא להדיא אם נתחסר בכך אם לאו ועוד האיך קורא לשושן פיטמת ומ"מ אפשר לתרץ שמאחר שפיסולו מחשש הפיטמת הוא קוראה פיטמת או שמא מפני שאף היא בשפוע עגול כפטמתו וכן שמאחר שהפרח דבק באתרוג בלא שום אמצעות רחוק הוא שלא להיות מעט מן האתרוג מתחסר ממנו:

תוס' ד"ה שתהא לקיחה תמה וכו' עד ור"ת הגיה בספרו וכו' פי' כתב פי' זה בגליון בספרו לא שהגיה בלישנא דגמ' דבר מה אבל באשר"י כתב שר"ת הגיה הספרים ולפי הגירסא שלפנינו במנחות לא מצינו שמגיה כלום ע"ש:

בא"ד אבל יש לו תמה הוא כדאמרי' לקמן דלא דרשי רבנן לקיחה לקיחה ולר' יהודה דדריש וכו' כצ"ל והא דקאמר כדאמרי' לקמן והא בשמעתין לעיל איתא פלוגתא דרבנן ור' יהודה אי דרשינן לקיחה לקיחה משום דהאי דבור התוס' איתא נמי שם בהקומץ ובתר כן מפרש שם בגמ' דפליגי רבנן ור' יהודה אי ילפי' לקיחה לקיחה ולכך קאמר כדאמרי' לקמן ושם במנחות משמע מפרש"י בהדיא דמפרש כפי' ר"ת:

ד"ה ולדרוש להו כר"ע וכו' עד ומיהו קשה מפ' כל שעה וכו' עד ומשמע בהדיא דלא מפחד במידי דלא סבר ליה. פי' דהא דקאמר ואזדא שמואל לטעמיה ומייתי מיניה ראיה דס"ל דהלכה כר"ש ולא דחי לה שם דשמא להפחידם בעלמא אמר כן ולעולם לא משמע מינה דסבר כר"ש א"כ ש"מ בהדיא דאין סברא לומר כן: