מסכת סוכה דף כ׳ עמוד א׳

והכי קאמר עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם אנו יכולין לומר בה שהיא לסיכוך והיכי דמי כגון דלא פריש מסככין בה ואינה מקבלת טומאה ובגדולה כולי עלמא לא פליגי דסתמא לסיכוך דבין תנא קמא ובין ר' אליעזר תנא גדולה ואמרינן דסתמא לסיכוך כי פליגי בקטנה תנא קמא שיירה לקטנה ולא תנייה משום דסבר גדולה הוא דאמרת בה סתמא לסיכוך הא קטנה סתמא לשכיבה:

ואתא ר' אליעזר למימר קטנה כגדולה דאם עשאה לשכיבה בהדיא מקבלת טומאה ואין מסככין בה ואם יש לומר בה שהיא לסיכוך והיכי דמי כגון שעשאה סתם מסככין בה ואין מקבלת טומאה:

אי הכי דרבי אליעזר קטנה כגדולה אתא לאשמועינן אחת גדולה ואחת קטנה בתמיה דכי תנא הכי משמע דגדולה כקטנה אתא לאשמועינן כך כתובה הגירסא ולי נראה איפכא דגרס במתני' אחת קטנה ואחת גדולה והכי פריך אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה דאי כדגרסינן לה לא ידענא פירכא מאי היא דאחת גדולה ואחת קטנה משמע קטנה כגדולה דהכי משמע אחת היא הגדולה ואחת היא הקטנה כלומר כמוה היא ואינה חלוקה לדין שני וכן דרכי התנאים בכל מקום דההיא דפשיטא ליה תנא ברישא ואותו השני כשבא להשמיענו שהוא שוה לו הוא שונה אחריו כדתנן בר"ה (דף כט:) אחד יבנה ואחד כל מקום כו' ובבבא קמא (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה כו' ובמסכת סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש וטובא תנן התם גבי מערכי המלחמה הכי:

אם אינה מקבלת טומאה כלומר אם בפירוש עשאה לסיכוך אין אי לא לא אלמא לתנא קמא סתם גדולה לסיכוך ולר' אליעזר סתמא לשכיבה:

אלא אמר רב פפא כו' ומאי עשאה לשכיבה דקתני במילתיה דרבי אליעזר הכי קאמר עיקר עשייתה לשכיבה עד דעביד ליה לסיכוך כו' ומילתיה דתנא קמא הכי מיפרשא כדאוקימנא מעיקרא רישא בגדולה כדקתני בהדיא וסיפא בקטנה והכי קאמר ואם קטנה היא ועשאה בפירוש לסיכוך מסככין בה הא סתמא לשכיבה ואתא ר' אליעזר למימר אף גדולה שוה היא לקטנה דכי עביד לה סתם הוי עשאה לשכיבה ומקבלת טומאה ואין מסככין בה אבל עשאה בפירוש לסיכוך מסככין בה ואינה מקבלת טומאה:

שיפה פווי"ל:

גמי יונ"ק דהן רכין הלכך סתם קטנה יש בהן לשכיבה לא שנא גדולה מעשה שרשרות שהיא עבה ואינה חלקה לא שנא ארוגה שהיא חלקה והיינו דקתני גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה ואין חילוק בין גדולה לארוגה אבל של קנים הן קשים וכן של חילת לשק"א והקלח שלה עב:

גדולה מעשה עבות וקליעה מסככין בה אפי' קטנה דאינה לשכיבה לפי שהיא עבה ואינה חלקה ועץ שלהן קשה:

אחת קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה פירש בקונטרס דאיפכא גרסינן ובמתניתין גרסינן אחת קטנה ואחת גדולה ופריך דאחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה דדרך התנאים בכל מקום דההוא דפשיטא ליה תני ברישא כדתנן בר"ה (דף כט:) אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין ובבבא קמא (דף נ:) אחד החופר בור ואחד החופר שיח ומערה ובמסכת סוטה (דף מג.) אחד הבונה ואחד הלוקח ואחד היורש וטובא תנן התם גבי מערכי מלחמה ונראה דאין ראיה מבור ובונה לכאן דהכי נמי תנן בסנהדרין (דף לב.) אחד דיני ממונות ואחד דיני נפשות בדרישה וחקירה ותנן נמי בפ' החולץ (יבמות מא.) גבי הבחנה אחד בתולות (ואחד קטנות) ואחד בעולות ובפרק הבא על יבמתו (יבמות דף נג:) אחד המערה ואחד הגומר ובפרק המפקיד (ב"מ דף מ:) תניא אחד הלוקח ואחד המפקיד לפקטים ומפרש התם כי היכי דמפקיד מקבל פקטים לוקח נמי מקבל פקטים בכל הני מזכיר הפשוט באחרונה אבל ההיא דיבנה ראיה היא דלפי תנא קמא שאמר אין תוקעין אלא ביבנה קא מהדרי ליה אחד יבנה ואחד כל מקום שיש בו בית דין וכן ביבמות פרק האשה (דף קטז.) דקאמרי בית הלל לא שמענו אלא בבאה מן הקציר בלבד אמרו להו ב"ש אחת באה מן הקציר ואחת באה מן הזיתים וה"נ הזכיר ת"ק מחצלת גדולה ועל זה שייך לאהדורי אחת היא גדולה ואחת היא קטנה כלומר כמוה היא הקטנה ואינה חלוקה לדין שני:

של שיפה ושל גמי בסיפא פליגי ר' דוסא ורבנן בשל קנים ושל חילת משמע בשל שיפה ושל גמי לא פליגי ולא אשכחן בהדיא דפליגי בשל גמי לענין מדרס והא דלא תני ליה הכא למאן דאמר מאי חוצלות מזבלי ניחא דאין זה מחצלת ואפילו לריש לקיש דאמר מחצלת ממש לא תני לה הכא משום דלא איתשיל הכא אלא לאשמועינן במה מכסין ובמה אין מכסין:

ושל חילת בקטנה מיירי:

תנן התם כל החוצלות משנה במסכת עדיות פרק שלישי מיטמא טומאת מת בדאית ליה גדנפא מוקמי לה דחשיב בית קיבול ואע"ג דפשוטי כלי עץ הרחבים העשוים להניח עליהם דבר כדף של נחתומין מטמאין מדרבנן כדאמר פרק המוכר את הבית (ב"ב דף סו. ושם) הכא היכא דלית להו גדנפא עשוין לסיכוך:

עלה הלל מבבל ויסדה שלמד משמעיה ואבטליון כדאיתא בפסחים פרק אלו דברים (פסחים דף סו:):

כלומר דין הקטנה כדין הגדולה סתם לסיכוך ועוד הא אשכחן בהדיא דרבי אליעזר לחומרא הוא דתניא מחצלת קנים גדולה מסככין בה.

ר' אליעזר אומר אם אינה מקבלת טומאה [מסככין בה].

אלא אמר רב פפא בקטנה כ"ע לא פליגי דסתמא לשכיב' כי פליגי בגדולה. ת"ק סבר סתם גדולה לסיכוך. ור' אליעזר סבר סתם גדולה נמי לשכיבה. והכי קתני ר' אליעזר אומר אחת גדולה ואחת קטנה סתם עשייתן לשכיבה עד שיפרש לשם סיכוך:

תנו רבנן מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה מסככין בה קטנה אין מסככין בה. ושל קנים ושל הילף גדולה מסככין בה. ארוגה אין מסככין בה.

ר' יוסי אומר משום אביו אחת זו ואחת זו מסככין בהן וכן היה ר' דוסא אומר כדבריו.

תנן התם כל החוצלות טמאות טמא מת דברי ר' דוסא וחכ"א אף מדרס. כדתנן במס' נדה כל המטמא מדרס מטמא טמא מת מאי חוצלות א"ר אבא מזבלי. פי' עושין כמין יריעות קצרות ואח"כ תופרין אותן ועושין מהן כפיפות וכסויין. ר"ל אמר מאי חוצלות מחצלות ממש דאמר הריני כפרת ר' חייא ובניו שבתחלה נשתכחה תורה מישראל.

עלה עזרא מבבל ויסדה חזרה ונשתכחה עלה ר' חייא ובניו ויסדוה.

ג״ה א״ה אחת גדולה ואחת קטנה אחת קטנה וא׳‎ גדולה מבעי ליה וק״ל לרש״י ז״ל דהא קטנה דחמירא לרבנן אבעי ליה למתני בבתרייתא דלא מבעיא גדולה אלא אפילו קטנה דפסלי רבנן מכשר איהו מן הסתם ורבינו ז״ל מפיך לה אחת קטנה ואחת גדולה אחת גדולה ואחת קטנה מיבעי ליה ואין צורך דזמנין דפריך תלמודא הכי דכיון דבקטנה פליגי ובא לומר שהקטנה כגדולה ה״ל למיתני אחת קטנה ואחת גדולה ומצינו שמדקדק כן בזבחים פרק דם חטאת דפרכינן א״ה אחד הנאכלות ואחד הפנימיו׳‎ אחד הפנימיו׳‎ ואחד הנאכלות מיבעי ליה:

אלא אמר ר״פ בקטנה כ״ע לא פליגי דסתמא לשכיבה ובגדולה הוא דפליגי רבנן סברי סתמא לסיכוך ומפרקא מתני׳‎ לדידהו כדמעיקר׳‎ ורבי אליעזר אומר דבין גדולה ובין קטנה שעשאן סתם הרי הוא כאלו עשאן לשכיבה בפי׳‎ ואין מסככין בה. אבל עשאן בפי׳‎ לסיכוך מסככין בה ומאי עשאה לשכיבה דקתני רבי אליעזר ברישא סתם עשייתה לשכיבה וסיפא עשאה אבל בפירק׳‎ קמא הוה אמרינן איפכא דרישא עשאה דוקא וסיפא סתם עשייתה לסיכוך:

ת״ר מחצלת של שיפה ושל גמי גדולה ‎ פי׳‎ ‎מעשה עבות דלא חזיא לישיבה מסככין בה ארוגה שעשוין בעיון וראוין לישיבה אין מסככין בה:

תנן התם כל החוצלאו׳‎ וכו' פירוש כל הראוי למדרס יחדו למדרס או שסתם עשייתו לישיבה אע״פ שהן פשוטי עץ מטמי מדרס וכל הטומאות כולן אפילו אב הטומאה ואי לא חזו למדרס או שעשאן שלא למדר׳‎ אין מטמאין מדרס ואי אית להו גדנפ׳‎ או קבול אחר מטמאין שאר טומאות אבל לא מדר׳‎ ובהכי רהט׳‎ כולה שמעתא ופירוש מזיבלי ילקוטי הרועים שמניחים לפעמים תחת מראשותם ולפיכך הם טמאות מדר׳‎ וכל שאר טמאות והא דאמרינן בפרסי שמקבלין טומאה טעמא מפני שהשמש מתחמם בו לפעמים וכדאמרינן בי״ט מפני מה אמרו וילון טמא מפני שהשמש מתחמם כנגדו ודאמרי׳‎ בשל שעם ושל גמי דחזי לכסויי נזייתא אפשר שיש להם קבול דאי לא הא אמרינן במסכת כלים שהמחצלאות העשויות לסכך בהם שכר טהורות מכלום ופיר׳‎ ספירא שער שמספרין מהבהמה:

והא דאמרינן חזרו ונשתכחה עלו רבי חייא ובניו ויסדוה לא מצינו שנשתכחה תורה בדורו של רבי חייא שהרי בדורו היה רבינו הקדוש וחבריו שהיו גדולי ישראל אלא אמר כך בשביל מה שחדשו בהלכה זו שכל המקיים הלכה אחת שלא תשתכח ה״ה כאלו מיסד כל התורה כולה ובכלל דבריו ג״כ שראוים ליסדם בכח זכרונות שבהם כדקאמר בפרק השוכר את הפועלים אנא עבידנא שלא תשתכח תורה מישראל:

הרבה כלים מיטמאין במת ושאר הטומאות שאינו מטמא מדרס שאין טומאות מדרס אלא בכלי המיוחד לישיבה אבל כל המיטמא מדרס מיטמא בשאר הטמאות שכל העשוי לשכיבה וישיבה כלי הוא ואפי' הן בפשוטי כלי עץ כמו שהתבאר במסכת שבת אחר שהם כלי מעתה כל מחצלת שאינה ראויה לשכיבה אנו רואים אם היא ראויה ליקרא כלי מצד אחר ליטמא בטמא מת ומתוך כך מחצלת של שק והוא נוצה של עזים או של ספירא והוא זנב הסוס מתוך שהם נארגים היטב אם הם כעין כלים כגון כלים של חוצלות שהרועים עושין ומשימין אותם תחת ראשיהם הרי הם ראויים לגוולקי וחוצני והם מיני קטניות דקים ושל שעם ושל גמי שאין נארגים היטב מ"מ ראויין הם לכנתא דפירי ר"ל לפירות הגסים הבאים בסלים ואם אינם כלים המקבלים אלא כעין חוצלות של שק ושל ספירא הם ראויים לפרסי ר"ל ווילון ומחיצה ולנפוותא ר"ל לרקד בהם את הקמח ושל שעם ושל גמי ראויים לנזייתא ר"ל לפרשם על הגיגית של שכר וכן אתה דן לכל כיוצא בזה וכל שהוא ראוי לשכיבה מיהא אי אתה צריך בה לדבר אחר: ונשלם הפרק תהלה לאל:

בפרש"י בד"ה אלא אמר רב פפא כו' ומלתא דת"ק הכי מפרשא כדאוקימנא מעיקרא רישא בגדולה כו' עכ"ל אע"ג דהשתא נמי איכא לפרש לסיכוך דבמילתיה דת"ק אסתמא קאי לגבי גדולה כפרש"י לרבא ניחא ליה לפרש הכא כדמעיקרא משום דהשתא הוי לסיכוך דבמילתיה דת"ק ממש כלסיכוך דבמילתיה דר"א דהיינו כדפריש לסיכוך אבל לרבא אדרבה ניחא ליה לפרושי דלסיכוך במילתיה דת"ק אסתמא קאי דומה לסיכוך דבמילתיה דר"א דקאי נמי אסתמא ודו"ק:

תוס' בד"ה של שיפה ושל גמי כו' ואפילו לר"ל דאמר מחצלת ממש לא תני לה כו' עכ"ל כצ"ל דשל קנים שכתוב בכל הספרים אין לו מקום כאן ואין להקשות דמאי קא קשיא להו לר"ל דהא כיון דמוקמינן הך ברייתא לקמן בדלית ליה גדנפא אימא דחכמים דאית להו בדאית ליה גדנפא דטמא מדרס מודו הכא ומש"ה לא פליגי ברישא בשל גמי לענין מדרס די"ל דלענין טומאת מדרס אין לחלק בין אית ליה גדנפא ללית ליה ועוד נראה לקמן מתוך שמעתין דגבי גמי ושיפה ליכא לפלוגי בין אית ליה גדנפא ללית ליה דהא בתר דמפלגינן בין אית ליה גדנפא דעשוי לקבל פירות ללית ליה פרכינן למ"ד מחצלת ממש של גמי למאי חזי ודו"ק:

בד"ה ושל חילת בקטנה מיירי עכ"ל והוא כפרש"י ולדבריהם תנא דמתני' דסבר בקטנה סתמא אין מסככין ע"כ לא סבר כרבי יוסי וכרבי דוסא דאמרי אחת זו ואחת זו מסככין אבל הרא"ש כתב דת"ק דמתני' דלא מחלק במחצלת קנים אלא בין גדולה לקטנה סבר כרבי יוסי וכרבי דוסא ולדבריו צ"ל דהך פלוגתא דשל קנים וחילת בגדולה מיירי וגדולה פירושה גדולת השטח וזה דעת הרמב"ם כמ"ש המ"מ ע"ש:

בגמ' של קנים ושל חילת גדולה מסככין בה ארוגה אין מסככין בה האי גדולה לשון גידולין הוא פי' מעשה קלועין ובקטנה איירי ואעפ"כ מסככין בה משום דאין ראויה לשכיבה:

בתוס' ד"ה אחת גדולה ואחת קטנה כו' עד ונראה דאין ראיה מבור ובונה לכאן וכו' ר"ל משום דהתם לא קאי אתנא דלפניו אלא הכל דברי עצמו הן ודרך לשנות לפעמים הפשוט באחרונה אבל ההיא דיבנה דקאי נמי אדברי תנא שלפניו לכך הוי שפיר ראיה לכאן דאיירי נמי בענין זה דבכל מקום דקאי אדברי תנא שלפניו מזכיר הפשוט בראשונה אותו דבר שדבר בו התנא שלפניו:

ד"ה של שיפה ושל גמי וכו' עד ולקמן אשכחן בהדיא דפליגי בשל גמי לענין מדרס כצ"ל ורצונם לומר הא דמייתי לקמן בגמ' ברייתא דקתני חוצלת של שעם ושל גמי וכו' ומפרש לה ריש לקיש דהיינו מחצלת וא"כ קשה הא דלא קתני לה הכא בפלוגתא דפליגי לענין סיכוך:

בא"ד ולמ"ד מאי חוצלת מרזובלי ניחא כצ"ל ור"ל דלקמן נמי לא איירי במחצלת של שיפה ושל גמי:

בא"ד ואפי' לריש לקיש דאמר מחצלת ממש כצ"ל ולא גרסי' של קנים:

בא"ד לא תני לה הכא משום דלא איתשיל הכא אלא לאשמעינן במה מכסין ובמה אין מכסין ר"ל ור' דוסא ל"פ אלא לענין טומאת מדרס אכל לענין סיכוך דסוכה מודה דאין מכסין בקטנה בשל שיפה ושל גמי:

בתוס' בד"ה אחת קטנה ואחת גדולה מיבעי ליה פי' בקונט' כו' אבל האי דיבנה ראיה היא דלפי ת"ק כו' עס"ה. נראה דמהאי ראיה דיבנה הסכימו לפי' הקונ' דאיפכא גרסינן ואין להקשות דאכתי מה מקשה בגמרא א' גדולה וא' קטנה מיבעי ליה דהא אשכחן נמי טובא איפכא כגון האי דסנהדרין ובכל הנך שהביאו התוס' אלא דאפשר דאכתי לא דמי דבהנך לית בהו פלוגתא דתנאי מש"ה לא חש התנא להקדים איזה שירצה משא"כ במשנתינו דבמילתא דת"ק לא נזכר קטנה במשנה כלל אלא גדולה לחוד א"כ מקשה שפיר דלא הו"ל לר"א למימר א' קטנה ואחת גדולה אלא איפכא אחת גדולה ואחת קטנה כיון דת"ק איירי בגדולה והוי שפיר דומיא האי דיבנה כנ"ל:

בגמ' ועוד כי פליגי בגדולה כו' דתניא מחצלת הקנים כו' ר"א אומר אם אינה מקבלת טומאה מסככין בה. ולכאורה מהך ברייתא אכתי לא פסיקא דר"א לחומרא הוא דפליג ובגדולה קאי דהא אדרבה פשטא דלישנא דר"א משמע דאקטנה דסמיך ליה פליג דשמעי' לת"ק דלעולם אין מסככין בקטנה ובהא פליג ר"א ואמר זימנין דאין מסככין אפילו בקטנה אם אינה מקבלת טומאה כגון שהיא גדולה כדמשמע בברייתא דלקמן בסמוך בפלוגתא דר' דוסא וחכמים דלפירש"י והתוספת בקטנה איירי וטפי הו"ל לתלמודא לאתויי הכא מאידך דר"א מברייתא דמייתי הש"ס לעיל דף י"ח דפליגי נמי ר"א וחכמים בשל קנים דחכמים סברי בגדולה מסככין ובקטנה אין מסככין ור"א אומר אף היא מקבלת טומאה ואין מסככין בה והאי לישנא ודאי משמע דר"א אגדולה קאי ולחומרא:

והנלע"ד בזה דודאי הכי הוא דהא דמקשה הש"ס מברייתא דהכא היינו משום דסמיך נמי אאידך ר"א דברייתא דלעיל דמסתמא בחד גוונא איירי אלא דמברייתא דלעיל לחוד לא פסיקא ליה לאקשויי דכיון דברישא דברייתא דלעיל קתני של שיפה ושל גמי ולא מפליג בין גדולה לקטנה כדמפליג ת"ק בברייתא דבסמוך ובסיפא דשל קנים מפליג בין גדולה לקטנה ומייתי נמי פלוגתא דר"א ומדלא נקטינהו לכולהו בחדא בבא הוי משמע דעיקר פלוגתא דר"א וחכמים היינו בשל קנים כשהיא ארוגה דהך מילתא לא שייך בשל שיפה ושל גמי אלא בשל קנים דכיון דת"ק סתמא קאמר גדולה אין מסככין בה דמשמע אפילו בארוגה ובהא פליג ר"א ואמר אף היא מקבלת טומאה כשהיא ארוגה ומשו"ה אין מסככין בה לכך הוצרך הש"ס לאתויי נמי הך ברייתא דהכא דמהנך תרתי ברייתות שפיר שמעינן דעיקר פלוגתא דר"א וחכמים היינו לענין סתמא דכיון דת"ק מפליג בין גדולה לקטנה ע"כ לענין סתמא איירי דבעשאה לשכיבה אפילו גדולה נמי אין מסככין ובעשאה לסיכוך אפילו קטנה נמי מסככין אלא ודאי דלענין סתמא איירי א"כ שפיר פליג ר"א וקאמר דדוקא אם ידוע שאינה מקבלת כגון שעשאה לסיכוך הוא דמסככין אבל בסתמא אין מסככין ובהאי ענינא אמרו נמי בברייתא דלעיל אף היא מקבלת טומאה ואין מסככין בה כנ"ל ודו"ק:

שם ת"ר מחצלת של שיפה ושל גמי כו' וקנים של חוליות גדולה מסככין בה ארוגה אין מסככין בה. ולפירש"י והתוס' הא דאמרינן בגדולה מעשה שרשרות מסככין אקטנה דסמיך ליה קאי וכמו שפירש"י טעמא דמילתא כיון שאינה חלקה אינה ראויה לשכיבה מש"ה לא דמי לקטנה דשל שיפה ושל גמי דראויה לשכיבה. ולכאורה נראה דכולה ברייתא דהכא לענין סתמא איירי ולפ"ז ע"כ דמחצלת של קנים דאיירי בה ת"ק דמתניתין היינו בארוגה דראויה לשכיבה אלא דלפי' הרא"ש בשיטת הרי"ף משמע דהא דמפלגינן הכא בין גדולה לארוגה היינו בגדולה ולא בקטנה וכ"כ הפוסקים בשם הרמב"ם והכריחם לפרש כן כי היכי דתיתוקם מתניתין דמחצלת קנים בכל ענין בין שהיא גדולה ובין שהיא ארוגה וסבר ת"ק דמתניתין כרבי יוסי וכר' דוסא אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא דמה סברא יש להחמיר בארוגה של קנים גדולה יותר מבשל שיפה ושל גמי דראויין יותר לשכיבה ואפילו הכי מסככין בגדולה. ואפשר דכיון דשל קנים עבין אינן ראוין לאריגה אלא ע"י טורח גדול משום הכי כיון דטרח בהו לאורגן מסתמא לשכיבה קא בעי להו אף על פי שהיא גדולה כן נראה לי בטעם מחלוקתן:

אלא דקשיא לי על שיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל דאם כן מעיקרא מאי קשיא ליה לתלמודא לעיל מעיקרא דקאמר הא גופא קשיא דיוקא דסתמא אסתמא ואמאי לא מפרש לה בפשיטות דמתניתין הכי קאמר דבגדולה שעשאה לשכיבה לעולם אין מסככין בה ל"ש גדולה מעשה עבות ול"ש ארוגה וכשעשאה לסיכוך לעולם מסככין בין בארוגה ובין בגדולה אבל בסתמא זימנין דמסככין וזימנין דאין מסככין דבגדולה מעשה עבות מסככין ובארוגה אין מסככין. דלפ"ז הוי ת"ק דמתניתין כת"ק דברייתא בשלמא לפירש"י והתוס' ניחא דלא שייך לחלק בין ארוגה לגדולה מעשה עבות אלא בקטנה וא"כ מתני' בגדולה איירי דלא שייך לחלק אבל לשיטת הרי"ף והרמב"ם ז"ל קשה ויש ליישב דלשיטתם כיון דבארוגה של קנים לפירושם איכא טירחא טובא ואין דרך לאורגם אלא לשכיבה א"כ הוי בכלל עשאה לשכיבה דמתני' כנ"ל ועדיין צ"ע ודו"ק:

בתוספות בד"ה של שיפה ושל גמי כו' משמע דבשל שיפה ושל גמי לא פליגי ולא אשכחן כו' עס"ה. עיין בחידושי מהרש"א ומהר"ם מה שכתבו בגירסת לשון התוס'. מיהו בעיקר כוונת התוס' נראה דמה שהוצרכו לפרש דבשל שיפה ושל גמי לא פליגי היינו כי היכי דלא נימא דהא דקאמרי ר' יוסי ור' דוסא אחת זו ואחת זו מסככין ארישא דשל שיפה ושל גמי קאי ולא משמע להו לחלק בין גדולה לקטנה וע"ז כתבו התוס' דמשמע דבשל שיפה ושל גמי לא פליגי את"ק ובמ"ש התוס' לא אשכחן דפליגי לענין מדרס צ"ע בלשון הרמב"ם בהלכות כלים דמשמע מדבריו דאפילו של שיפה ושל גמי אין מטמאין מדרס וצ"ע ואין להאריך כאן יותר:

סליק פירקא