מסכת סוכה דף י״ב עמוד ב׳

סככה בחיצים בית יד של חצים פלקיי"ש בלע"ז:

זכרים כעין שלנו שתוחבין אותה בבית קיבול של חץ:

כשרה דאע"ג דכלים נינהו פשוטי כלי עץ אין מקבלין טומאה:

נקבות שיש נקב בראשו והחץ עשוי כמרצע ונכנס לתוך הנקב הוו להו מקבלין שבכלי עץ וראויין לקבל טומאה ופסולה:

העשוי למלאות מילוי עולם שלא להתרוקן עוד:

אמר רבה בר בר חנה שמעתי ג' דברים מר' יוחנן השנים פירש והשלישי השיב איני יודע:

סככה באניצי פשתן פסולה שכן ראויה ליטמא בנגעים כדאמר בבמה מדליקין (שבת דף כז:) האונץ של פשתן משיתלבנו (פי' אניצי) לאחר שתיקנו במסרק שקורין צרבי"ש ועשאן אונץ שקורין רישט"א:

בהוצני פשתן שמעתי מר' יוחנן כשרה דהיינו כשהוא בהוצין שלו כמו שגדל ולא נשרה במי המשרה ולא נופץ במכתשת:

אין מסככין בהן בתחילה משום גזירת אוצר לא גרסינן לכתחילה דדיעבד נמי לא מהני מדרבנן מדקאמר הא מדאורייתא שפיר דמי משמע אבל מדרבנן לא וא"ת והא גבי דבר המקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ קתני מתניתין (לעיל סוכה דף יא.) אין מסככין בו אף על גב דדיעבד נמי אינה סוכה אפילו מדאורייתא וי"ל דשאני התם דליכא למיטעי ומהא דקתני מתניתין ואם היו מותרות כשרות לא מצי למידק מידי דאפילו תחילתו הניחן לייבשן מהני התרתן כאלו הוא נענוע דלעיל:

בחיצים זכרים כשרה לא דמו לשאר פשוטי כלי עץ כמו דף של נחתומין דפרק המוכר את הבית (ב"ב דף סו.) דמקבל טומאה מדרבנן דהני אפילו מדרבנן טהורין כדפרישית לעיל (סוכה דף ה.) גבי מסגרתו למעלה היתה:

בנקבות פסולה קצת תימה כיון דעשוי למלאות ה"ל גולמי כלי עץ דטהורים כמו קתא דסכינא עד שלא שם הברזל:

מהו דתימא בית קיבול העשוי למלאות לא שמיה בית קיבול קמ"ל משמע מהכא דשמיה קיבול וקשה לפירוש הקונטרס דסוף ארבע מיתות (סנהדרין דף סח.) גבי כדור ואימום דפירש שם בקונטרס דנחלקו ר' אליעזר וחכמים בסדר טהרות דחכמים אומרים אין מקבלין טומאה לפי שכלי עור אין מקבל טומאה אלא אם כן יש לו בית קיבול דאיתקש לשק והאי הואיל וקיבולו נעשה למלאות ולהיות מילואו לתוכו עולמית לא שמיה בית קיבול ור' אליעזר אומר מקבלין טומאה דשמיה בית קיבול ולפירושו אתיא מסקנא דשמעתין כר' אליעזר ורבי אליעזר שמותי הוא ודוחק לומר דהכי קאמר קמשמע לן דכי האי דחיצין שמיה בית קיבול לפי שפעמים שנוטלין הברזל מן העץ ועוד קשיא מהא דתניא במס' כלים פ' י"ח (מ"ח) התפילין ד' כלים ואין לך עשוי למלאות יותר מתפילין ובסנהדרין. הארכתי ובמסכת כלים פרק כ"ו (מ"ב) אמתניתין דצרור המעות ר' אליעזר מטמא וחכמים מטהרין:

באניצי פשתן פי' בקונטרס שכך ראוי ליטמא בנגעים כדאמר פ' במה מדליקין (שבת דף כז: ושם) האונץ של פשתן משיתלבנו פירוש אניצי פשתן לאחר שתקנו במסרק שקורין צרינ"ש בלע"ז משמע שר"ל שהפשתן עצמו מטמא בנגעים קודם טוויה ולפירושו אתיא שמעתין כרבי יהודה דפלוגתא היא במסכת נגעים פרק י"א (מ"ח) ומייתי לה בפרק במה מדליקין (שם) דתנן שתי וערב מטמא בנגעים מיד דברי ר"מ רבי יהודה אומר השתי משישלק והערב מיד והאונץ של פשתן משיתלבנו ותמיהה היאך פשתן מטמא בנגעים לשום תנא הא שתי וערב כתיב ועוד דנמצא רבי יהודה מיקל טפי מרבי מאיר בשתי ומחמיר באונץ וכי תימא באונץ לא פליגי ושמעתין ככולי עלמא אכתי מאחר דנראה לטמא בנגעים כשהוא אונץ היאך יוצא שתי מידי טומאה עד שישלק ועוד דאמרינן בפרק במה מדליקין (שם) סומכוס אומר סיככה בטווי פסולה מפני שמטמא בנגעים כמאן כי האי תנא דתנן ומייתי מתניתין דנגעים משמע בהדיא דאין מטמא בנגעים אלא טווי ומיהו בההוא שמעתא גופא פי' בקונטרס אונץ של פשתן שלא נטוה ורוצה לומר דפליגי ועוד קשיא דקאמרינן התם אמר אביי ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד רבי שמעון בן אלעזר הא דאמרן דקתני התם ר' שמעון בן אלעזר אומר כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו חוץ מפשתן והשתא היאך אמרו דבר אחד הא מיפלג פליגי דסומכוס טווי קאמר ור' שמעון בן אלעזר קאמר פשתן אפילו קודם טוויה וכי תימא דלאו דוקא פשתן כמו לענין שלש על שלש מכל מקום מנלן דאיירי בטווי טפי מבאונץ מאחר דאשכחן רבי יהודה דמטמא אונץ בנגעים לכך נראה כמו שפירש בערוך דאונץ הוא מטוה של. פשתן ושתי וערב דקאמר ר"מ היינו בצמר שניכר בו מהו ערב מהו שתי שזה טווי כלפי היד וזה טווי כלאחר יד אבל דפשתן הכל שוה ואין ניכר ורבי אליעזר בפ"ק דמסכת ע"ז (דף יז:) דאייתי ליה תרי קיבורי ואמרי ליה הי דשתיא הי דערבא יש לפרש בשל צמר שהדבר ניכר אי נמי בשל פשתן ולבקיאין כגון רבן של טרסיים ניכר איזה ראוי לשתי ואיזה ראוי לערב ואניצי פשתן נמי אומר ר"ת שהוא מטוה ור"ש בן אלעזר וסומכוס בטווי דווקא מיירי אבל קשה דבמס' נדרים פ' ר' אליעזר אומר פותחין (דף סו:) דאמרינן שמא שערה נאה דומה לאניצי פשתן (ואינה ראויה כלל) ועוד תניא בספרי (פרשת תצא) יכול לא יביא גיזי צמר ואניצי פשתן ויתחמם בהן ת"ל שעטנז משמע דאניצי פשתן דומיא דגיזי צמר שלא נטוה ועוד סוגיא דשמעתין מוכחא דהוא פשתן שלא נטוה ודייק ונפיץ מדקאמר בהוצני פשתן כשרה בהושני פשתן איני יודע ומשמע דמספקא ליה בתרי ולא דייק ודייק ולא נפיץ מכלל דדייק ונפיץ פשיטא ליה דפסולה והיינו אניצי לכן נראה דאניצי פשתן ודאי לאו טווי הוא ואע"ג דאינו מטמא בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן לפוסלו לסכך כדאשכחן לקמן (סוכה טו.) דאיכא דפסיל נסרים משופין משום גזירת כלים ואפילו מאן דמכשר התם מצי למיפסל הכא והא דקאמר סומכוס סיככה בטווי פסולה מדאורייתא קאמר והוא הדין כשאין טווי מדרבנן כדקאמר ר' שמעון בן אלעזר חוץ מפשתן דמשמע פשתן כגון אניצי ואמרו דבר אחד דקאמר משום דלר' יהודה דאין מטמא בנגעים עד שיתלבנו לא מיפסלי אניצי לסוכה כיון דרחוקין מטומאה אבל סומכוס קאמר סיככה בטווי דמשמע מיד ואפילו תימצי לומר דפסיל ר' יהודה מדרבנן קודם ליבון כמו ר"ש בן אלעזר קודם טוויה על כרחך סומכוס מדאורייתא קאמר מדקאמר מפני שמטמא בנגעים והא דלא קאמר ר' שמעון בן אלעזר וסומכוס ור' מאיר אמרו דבר אחד בסדר המשנה אין כתיב דברי ר' מאיר במס' נגעים וכ"ש דניחא טפי הא דקאמר כמאן כי האי תנא ולא קאמר כמאן כר"מ ועוד משום דר' מאיר לא איירי בסיכוך אע"ג דהא בהא תליא דכיון דמטמא מיד א"כ יפסול לסכך מדרבנן באניצי פשתן ולעולם אוניץ של פשתן דר' יהודה טווי כדפירש הערוך וצ"ע ועוד י"ל דרבנן דפליגי עליה דסומכוס סברי סיככה בטווי כשרה אע"ג דמטמא בנגעים דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים מאחר דאין מטמא בשאר טומאות והיינו אמרו דבר אחד במה שאין מסככין בדבר המטמא בנגעים דליכא למימר דחוץ מפשתן דקאמר ר"ש בן אלעזר בבגד פשתן איירי וכרבנן כמו אין בו משום שלש על שלש דהיינו בגד דהא לאו מלתא היא דבההוא נמי ה"ק כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש חוץ מן היוצא מן הפשתן:

אמרי משמיה דרב סיככה בחיצין זכרים כשרה אלו עצים הן והן עשוין לעשות מהן חצים. ואם העצים הללו נכנסין בברזל כשרים לעשות בהן אבל אם חקוקים והן נכנסין בהן כיון שיש להם חלל כדי ליכנס בו החץ ולמלאותו עכשיו כיון שיש בו בית קבול חשובין ככלים ומקבלין טומאה ופסולין הן לסיכוך כמשנתנו שאין מסככין אלא בדבר שאינו מקבל טומאה. אניצי פשתן פשתים דדייק ונפיץ העומד לטויה הוצנין פשתי העץ דליתיה לא דייק ולא נפיץ הושני לא איפרשא היכי נינהו.

שושי ושואצרי שמות עצי השדה ושוצרי מפורש שריחם רע הזמי והיגי מיני קוצים הן כיון שנמשכת ומתייבשין נושרין עליהן על המטעמים ועליהן עצמם ולפיכך אמרו אין מסככין (עליהן) [בהם] חיישינן דלמא נקטה דעתיה מינייהו ונפיק ושביק לסוכה.

אמר רב יהודה אמר רב סככה בחצין זכרים אותם שנותנים בהם החצים ואין להם בית קבול ונקבות אותם שנותנים החצים בתוכם ויש להם בית קבול וקמ״ל דבית קבול העשוי למלאות שמיה קבול. פירוש אע״פ שעשוי למלאות לעולם ואינו עומד ריקן דאי לא כל בית קבול הוא עשוי למלאות לפעמים ואשמועינן דלא גזרי׳‎ זכרים אטו נקבות מהא שמעינן דפשוטי כלי עץ אינן מקבלין טומאה אפילו מדרבנן מדשרינן לסכך בהם וכן נמי משמע בשלהי פרקין דלא אסרינן נסרים וחבילי עצים אלא משום גזירה הא מדינא מסככין בהם ושאין בו משום גזירת אוצר ותקרה מסככין בו לגמרי ואלו מקבל טומאה מדרבנן לא סגיא דלא ליפסלינהו לסיכוך מדרבנן כדגזרינן בכלהו אידך וכדאסרינן נמי באניצי פשתן כדבעי׳‎ למימר בסמוך וכ״ש באלו שמקבלין טומאה מדרבנן שהיה ראוי לאסור אלא ודאי ש״מ דאפילו מדרבנן אין מקבלין טומאה וק״ל דהא במסכת בבא בתרא אמרי׳‎ בפרק המוכר את הבית שאני פשוטי כלי עץ דטומא׳‎ דרבנן ובדוכתי אחריני משמע דפשוטי כלי עץ מקבלין טומאה מדאורייתא דאמרינן בב״ק דמפץ מטמא טומאת שרץ ונבלה וטומאת מדרס וטמא מת ומוכחין לה מקראי דהוי אב הטומאה אפילו לטומאת ז׳‎ מדאורייתא וע״כ לא איירי במפץ של כלי בודיא דאף על גב דכלי בודיא מטמא טומאת מת וטומאת מדרס כדאיתא בשלהי פרקין מכל מקום לא הוו אב הטומאה שהרי אין להם טהרה במקוה וכל שאין לו טהרה במקוה אינו עושה אב הטומאה וכיון דעל כרחין במפץ של עץ היא שיש לו טהרה במקוה כדתנן מטה מטמא׳‎ חבילה ומטהרת חבילה והיינו במקוה ובספרא מייתי לה מכל כלי עץ תתחטאו ואמרי׳‎ נמי התם מכל כלי עץ הדף והשלחן והטבלא והדולבקין ועיקרן של דברים כך הוא כמו שפירש ר״י ז״ל שכל פשוטי כלי עץ שראויין למדרס וייחדם למדרס מקבלי׳‎ כל טומאה שבעולם ואפי׳‎ להיות אב הטומאה והיינו ההיא דב״ק ואמרי׳‎ בפרק אלו מומין התם דחזו למדרסות והיינו דאמרי׳‎ כל המטמא מדרס מטמא טמא מת אבל כל היכא דלא חזו למדרסות אי נמי דחזו למדרסות ולא ייחדינהו למדרסות לית ליה טומאה מדאוריי׳‎ כלל אבל מדרבנן אם הם כלים שמשמשין אדם בגופו ומשמשי משמשין כגון שלחן ודף של לישה וכיוצא בהם מטמו מדרבנן כלהו טומאו׳‎ לבד מטומאת מדרס ואינם נעשים אב הטומא׳‎ ומאי דאמרינן בספרא כל כלי עץ הדף והשלחן מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא דהא אמרי׳‎ התם השלחן הטהור מכלל דאיכא טמא ומפרשים טעמא משום מסגרתו הא לאו הכי הו״ל פשוטי כלי עץ וטהורין מדאורייתא אלא ודאי דהא כדאמרן דמדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא וכן בכל מקראות שנאמרו בעני׳‎ זה וכל היכא דפשוטי כלי עץ אינה משמשין אדם בגופו ולא משמשי משמשין אפי׳‎ מדרבנן אינם מקבלים טומאה והיינו כלה פרקי׳‎ והנה אמת הנה נכון מפי מורי רבי׳‎ נר״ו:

אמר רבה בר רב הונא אמר רב סככה באניצי פשתן פסול׳‎ והיינו כתנא דדייק ונפיץ י״מ דהאי פסולה דאורייתא הוא לפי שהן מקבלין טומאה וכן פרש״י ז״ל ולפום הא דכיון דהושני פשתן לא ידע רב מה דינם אזלינן לחומר׳‎ ופסולי׳‎ לסכך וכיון דמספק׳‎ ליה לתלמודא מהו הושני ומהו הוצני וחייש דלמא הושני דתיר ולא דייק והוצני דלא תיר ולא דייק אזליני נמי לחומרא ולא שרינן משום הוצני פשתן אלא כיתנ׳‎ דלא תיר ולא דייק ותימ׳‎ מן הרי״ף ז״ל שכתב בהוצני פשתן כשרה והיינו כתנא דדייק ולא נפיץ ואיכא נוסחי בהלכות דגרסי כיתנא דלא דייק ולא נפיץ ואלו גירסא קמייתא לא אפשר דהא פשיטא ליה לתלמודא דכל היכא דדייק הושני הוא ולא הוצני ובתיר הוא דמספקא ליה ואידך נמי לפום מאי דאמרן דנקטי׳‎ לחומרא ואמרינן דכל היכא דתיר אע״ג דלא דייק ולא נפיץ הושני הוא והיא פסולה מפני ספקו של רב מיהו האי פירושא ליתא דודאי אניצי פשתן אינן מקבלין שום טומאה עד שיהא ארוג אלא דמקבלין טומאת נגעים בטווי מיה׳‎ דהוי שתי וערב ואפי׳‎ לסומכוס דמחמיר בסיכוך לא פסיל אלא בטווי לפי שמטמא בנגעים דאמרינן בפרק במה מדליקין רשב״א וסמכוס אמרו דבר א׳‎ רשב״א דתניא כל היוצא מן העץ אין בו משום שלש על שלש ומסככין בו אלא פשתן ומפרש התם אלא פשתן שמטמא בנגעים והיינו בטווי וסמכוס מאי היא דתניא סומכוס אומר סככה בטווי פסולה מפני שהוא מטמא בנגעים הא אניצי פשתן אינם מטמאין אפילו בנגעים ותו קשיא לי היכי אפשר למיפסל סכוך באניצי פשתן כלל דהא אפילו סומכוס דמחמיר טפי לא פסיל אלא בטווי וכ״ש לרבנן דפליגי עליה וסברי שכל דבר שאינו מטמא טומא׳‎ מת אע״פ שמטמא בנגעים כשר וכן פרש״י ז״ל התם לכך נראה לפרש דאניצי פשתן דלא מקבלי טומאה כלל מדאורייתא כשרין לסכך אלא דרבנן פסלינהו או משום שיצאו קצת מכלל פסולת גורן ויקב כיון שנגמרה מלאכתן או מפני שהם קרובים לבא לכלל טומאה ורבנן דפליגי התם עלייהו דסומכוס ורשב״א לא אזלי לקולא וכדפרש״י ז״ל אל׳‎ לחומר׳‎ אזלי דאע״ג דלא מקבלי טומאת נגעים כיון דהוו אניצי פשתן אין מסככין בהם מטעמ׳‎ דפרישנא והיינו דשקיל וטריא תלמודא בהושני והוצני אי חשיב פסולת גורן ויקב ולא גזור בהו או לאו והשתא דפרישנא דפסולה דרבנן הוא אזלינן לקולא ושרינן בהושני גופייהו דספיקא דרב ספיקא דרבנן הוא לקולא ולא אסרינן אלא באציצי פשתן דדייק ונפיץ אבל הושני דדייק ולא נפיץ שרי ולא דקדק בלשונו בין הוצני והושני אל׳‎ בענין וכן דרכו בהרבה מקומות ויש בזה פי׳‎ אחרים וזהו הנכון בעיני:

א״ר יהודה הני שושי כו׳‎ עד כיון דסני ריחייהו שביק להו ונפיק פי׳‎ ופסולין מדרבנן וכיון דמהאי טעמא הוא יש לפסול אפי׳‎ לדפנות דבהא נמי שביק להו ונפיק אבל בהיגי לא פסלי׳‎ אלא לסכך משום דנתרי ונפלי ארישי׳‎ ואשולחני׳‎ הנ״ל:

סככה בהוצים זכרים ר"ל שנכנסים בתוך הברזל ועדיין אין בהם ברזל כשרה שאע"פ שהם כלים פשוטי כלי עץ הם ואין מקבלין טומאה בנקבות והוא שיש נקב בראשן והברזל נכנס לתוכם ונמצא שיש להם בית קבול פסולה שמקבלין טומאה הם מצד בית קבול זה ואע"פ שאותו בית קבול עשוי למלאות מלוי שאינו עשוי להתרוקן מ"מ בית קבול הוא כך פירשוה גדולי הרבנים ויש להקשות להם ממה שאמרו במסכת כלים פרק י"ז תחתית הצורפים טמאה ושל נפחים טהורה ופירשו גדולי המחברים שתחתית הוא בקעת של עץ שחוקקים בה בית קבול ותוקעין בה הסדן של ברזל ואמר שבשל נפחים טהורה שהסדן גדול ואינו עשוי להנידו והרי הוא עתיד למלאותו וכל בית קבול העשוי למלאות ר"ל מלוי שאינו עשוי להתרוקן אינו בית קבול אבל של צורפים טמא שהסדן שלהן קטן ונקל להסירו ממקומו ואף הצורפים רגילים בכך שכל שיש בידם מאותו דק דק הנשאר להם כשהם קוצצים שפתי טסי הכסף והזהב הם מסירים את הסדן ומצניעים שם באותו נקב עד שיכנסו מהם דבר הראוי או עד שיקומו ממלאכתם ומצניעים אותו במקום אחר ואלמא אדרבה כל נקב העשוי למלאת מלוי עולם שלא להתרוקן אינו בית קבול ואינו מקבל טומאה ומתוך כך מפרשים כאן שבית קבול זה אינו אלא לפי שעה והוא בשעת מלחמה וכל שהוא לפי שעה אע"פ שמ"מ עשוי למלאות באיזה שעה בית קבול הוא אחר שעשוי להתרוקן באי זו שעה ומ"מ לקצת רבני צרפת ראיתי שפירשו אותה משנה של טהרות בדרך אחרת ולא נתבררו לי דבריהם:

סככה באניצי פשתן פסולה ואניצים אלו הם פשתן המתוקן כל צרכו ר"ל שרוי במים ושפך אותו ונפצו ושמא תאמר והלא אין מקבל טומאה עד שיתלבן כמו שביארנו בשני של שבת תדע שמפני זה פירשוהו גדולי הרבנים בכאן משנתלבן ואין נראה כן וגדולי המפרשים כתבוה אע"פ שלא נתלבן הואיל וראוי הוא ליתנו בכרים וכסתות ומקבלין טומאה על ידיהם וי"מ משיתלבן משיהא ראוי להתלבן והיינו דייק ונפיץ וגדולי המחברים פירשו שאע"פ שאין מקבלין טומאה מ"מ נשתנית צורתם ודומים כמי שאינם גדולי קרקע אבל בהוצי פשתן והוא דלא דייק ולא נפיץ אלא ששרוי במים כשרה עץ בעלמא הוא ויראה בגמרא שיש בזה מין שלישי והוא נקרא הושני פשתן והוא דייק ולא נפיץ והדברים נראין בו שכשר לסיכוך אלא שגדולי פרווינצא חולקים בה בחיבוריהם מצד דספיקא דאורייתא לחומרא:

י"מ באניצי פשתן שאף משנתלבנו אין בהם אלא טומאת סופרים שאין בהם טומאה מן התורה אלא בטווי שתי וערב וכמו שאמרו שם סככה בטווי פסולה והם מפרשים שהליבון קודם הטוויה ומתוך כך מקשים לעצמם אף הוצים זכרים יפסלו שהרי פשוטי כלי עץ מטמאין מדברי סופרים וכדאמרינן שאני פשוטי כלי עץ דרבנן עד שפירשו שלא נאמרה טומאת סופרים בפשוטי כלי עץ אלא ברחבים הראויים לתשמיש שבאלו מיטמאין מדרבנן בשאר טומאות ומן התורה במדרס הזב אבל בהוצים לא וכן יש אומרים בפשתן שלא הוצרכו לטומאת התורה לטוויה אלא כשהם עומדים לטוות אבל כל שהם עומדים להשתמש בעין דיו משיתלבן ומ"מ י"מ שהליבון אחר טוויה הוא ואף אנו פירשנוה כן בשני של שבת וכן י"מ שלא הצריכו טווי' אלא לצמר אבל לפשתן משיהא ראוי להתלבן וכן י"מ שלא הצריכו לטווי' אלא לטומאת נגעים דכתיב בהו או בשתי או בערב אבל בשאר טומאות משיתלבן:

בתלמוד המערב אמרו סככה בחבלים אית תנאי תני פסולה ואית תנאי תני כשרה מאן דאמר פסולה בחבל של פשתן מאן דאמר כשרה בחבל של סיב ופירשו גדולי הרבנים הטעם בהכשר של סיב ושל חלף מפני שצורתם עומדת ואין החבלים כלים:

שוצי ושוצרי הם עשבים גדולים ומקצת בני אדם אוכלים אותם ומ"מ אינם אוכל כדי לקבל טומאה ומעתה שוצי מסככין בהם אבל שוצרי הואיל וריחם נמאס הרי זה מניח את הסוכה והולך לו ונמצאת דירתו סרוחה וכן אתה למד לכל כיוצא בזה:

תוס' בד"ה באניצי פשתן כו' לכן נראה דאניצי פשתן ודאי לאו טווי הוא כו' וה"ה כשאין טווי מדרבנן כדקאמר רשב"א חוץ מפשתן כו' עכ"ל יש לדקדק כיון דהוה ניחא ליה לפירוש הערוך דאניצי טווי הוא דרשב"א נמי מצי איירי בטווי כמו שפי' ר"ת א"כ אף לפי דרכם דאניצי דהכא באינו טווי כמו שהוכיחו מתוך שמעתין מ"מ אניצי דר' יהודה ע"כ כפי' הערוך בטווי אמאי לא נימא דרשב"א בטווי קמיירי וי"ל כיון דאשכחן הכא באניצי דאינו טווי דאין מסככין בו מדרבנן לשיטתם ניחא להו לפרש חוץ מפשתן דקאמר רשב"א כמשמעו אפילו אינו טווי אין מסככין בו מדרבנן וק"ל:

בא"ד והא דלא קאמר רשב"א וסומכוס ור"מ כו' עכ"ל ולפר"ת ניחא דרשב"א בטווי קמיירי ואמרו ד"א לגבי סיכוך הוא ור"מ לא איירי כלל בסיכוך אלא בטומאת נגעים ולאו הא בהא תליא והא דקאמר כי האי תנא ואייתי מדר"א מטומאת נגעים קאמר דקאמר סומכוס מפני שמטמא בנגעים וק"ל:

בא"ד דליכא למימר דחוץ מפשתן דקאמר רשב"א בבגד פשתן כו' דבההוא נמי ה"ק כל היוצא כו' חוץ מן היוצא מן הפשתן עכ"ל ר"ל דהשתא מלת פשתן כמשמעו נמי לגבי שלש על שלש והיוצא מן הפשתן היינו בגד וצ"ע דא"כ לגבי סיכוך נימא נמי הכי כל היוצא מן הפשתן דהיינו בגד וכרבנן וי"ל דמ"מ מדלא קאמר בהדיא חוץ מבגד פשתן או היוצא מן הפשתן משמע דבפשתן גופיה נמי איירי ולא ביוצא ממנו ולגבי סיכוך וכה"ג כתבו התוס' אמלתא אחריתא בפ' ב"מ בד"ה רשב"א ותנא דבי כו' ע"ש:

בתוס' ד"ה אין מסככין וכו' עד אבל מדרבנן לא וא"כ לפי זה צ"ל דגמ' ס"ל דלישנא דאין מסככין שייך במידי דרבנן ולישנא דאינה סוכה שייך בדאורייתא ולאו מלישנא ראין מסככין דמשמע לכתחלה דייק לה:

בא"ד וא"ת וכו' וי"ל דשאני התם דליכא למטעי לפ"ז צ"ל דלישנא דאין מסככין שייך בדרבנן ובדאורייתא ולישנא דאינה סוכה לא שייך כ"א בדאורייתא ולכך הכא דאיכא למטעי אי הוי דאורייתא לא ה"ל למתני לישנא דאין מסככין והואיל ותנא כן ודאי איירי בדרבנן דהיינו משום גזירת אוצר אכל התם גבי דבר המקבל טומאה ליכא למיטעי ולכך לא דקדק ותנא לישנא דאין מסככים אע"ג דהוי מדאורייתא:

בא"ד ומהא דקתני מתני' ואם היו מותרות כשרות לא מצי למידק מידי ר"ל דא"ת לידוק מהא דאם איתא דמתני' איירי באיסור דאורייתא כגון שהניחם לייבש א"כ הא דקתני סיפא וכולן שהתירן כשרים מהא לא מצי למידק מידי וכו':

ד"ה באניצי פשתן וכו' עד וכי תימא באינץ לא פליגי פי' והסיפא דקתני והאונץ של פשתן משיתלבנו ד"ה היא ולא פליגי כ"א בשתי וערב וכו' אכתי קשה מאחר דנראה וכו' כצ"ל:

בא"ד כמאן כי האי תנא דתנן ומייתי מתני' דנגעים כו' פי' משמע דגמ' ס"ל דבין לר"מ ובין לר"י לא מטמא בננעים כ"א טווי דוקא וא"כ ש"מ דאונץ של פשתן ר"ל פשתן טווי:

בא"ד ומיהו בההיא שמעתתא גופיה פרש"י וכו' ור"ל דפליגי פי' ומאי דאמר כמאן כי האי תנא לא מייתי ראיה כ"א מר' מאיר לחוד:

בא"ד שמא שערה נאה דומה לאניצי פשתן ועוד תניא בסיפרי וכו' כצ"ל והיותר ראוי למחוק:

בא"ד לכן נראה וכו' ר"ל דלעולם אונץ של פשתן דקתני התם גבי נגעים היא מטווה של פשתן כמו שפי' הערוך אבל שאינו טווי אינו מטמא בנגעים אבל אניצי פשתן דהכא דשמעתין ודאי לאו טיוי הוא. ואמרו דבר אחד דקאמר וכו' ר"ל דכיון דקאמר ר"ש בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד משמע דאיכא מאן דפליג משום דלר' יהודה וכו' ולכך קאמר ר"ש בן אלעזר וסומכוס אמרו דבר אחד לאפוקי ר"י דלא ס"ל כסומכוס ואפילו אם ת"ל דפסיל ר' יהודה מדרבנן וכו' וא"כ לא פליג ר"י אסומכוס דהא איהו נמי ס"ל דפסול מדרבנן מ"מ לא הוי דבר אחד עם סומכוס דסומכוס ע"כ ס"ל דפסול מדאוריי':

ברש"י בד"ה אין מסככין בהן כו' וגבי חוטט בגדיש כו' אבל נענע כשר דהא אסיק אדעתא ותיקן כו' עד סוף הדבור. ולכאורה נראה בכוונת רש"י כשיטת הריטב"א שכתבתי בסמוך דדוקא בחוטט בגדיש אמרינן אם נענע כשר משא"כ בחבילי קש. מיהו אפשר לפרש טעמא דמילתא כמ"ש הריטב"א דחבילי קש שכיחי וחוטט בגדיש לא שכיח שהרי כתב רש"י ז"ל להדיא דעיקר טעמא דנענע כשר היינו כיון שתיקן המעוות כ"ש שלא יעוות. ואם כן לפ"ז שייך ה"ט נמי בחבילי קש שנענע אלא דיש לפרש טעמא דרש"י דחבילי קש לא שייך לומר דאסיק אדעתיה ותיקן המעוות דמחשבה זו אינה ניכרת מתוך מעשיו דבלא"ה שכיח טובא שמנענע החבילין ומהפך בהן כדי שיתיבשו היטב כנ"ל בכוונת רש"י אלא דבנוסחאות הר"ן שלפנינו שנמצא כתוב בדבריו זה פירש"י משמע מזה דלא נחית לפרש כוונת רש"י על הדרך שכתבתי אלא דאפי' בחבילי קש אם נענע כשר בדיעבד וצ"ע שלא נזכר דין זה בפוסקים שאם נענע הגדיש לשם סכך כשר ומסתימת לשונם נראה דאין תקנה בחוטט בגדיש אלא א"כ יש שם חלל טפח במשך שבעה עיין בטור ובש"ע וגם משיטת התוס' משמע דלא נחתו להך סברא לחלק בין גזירת אוצר לחבילי קש ובין חוטט בגדיש וצ"ע לדינא ודו"ק:

בגמרא אמר רב יהודא אמר רב סיככה בחיצין זכרים כשרה כו' לכאורה לא שייכא הך מימרא אהך מתני' דהכא כלל אלא אמתני' לעיל דקתני בדבר המקבל טומאה אין מסככין הו"ל לאתויי הך מימרא ואפשר דהך מימרא אסוגיא דלעיל קאי דמפרשינן טעמא דמתני' משום גזירת אוצר אלמא דגזרינן בסוכה לפסול מדרבנן אפילו במידי דלא שכיחי שהרי אין דרך לסכך בחבילין אפ"ה גזרו. א"כ סד"א דבחיצין נמי נגזור זכרים אטו נקיבות אף על גב דלא שכיחי לסכך בחיצין ומשום הכי אשמעינן רב דאפ"ה לא גזרינן כנ"ל וקל להבין:

שם אמר רבה בר בר חנה אמר ר"י סיככה באניצי פשתן פסולה פירש"י ותוספות דטעמא דמלתא משום דשייך בהו טומאת נגעים. מיהו הרמב"ם ז"ל מפרש טעם אחר דכיון דאניצי פשתן נשתנה צורתן אין ניכר בהן שהן גדולי קרקע ונראה שהוכרח לפרש כן משום דקשיא ליה קושית התוס' דבפשתן שלא נטווה לא שייך טומאת נגעים ובתירוץ התוס' נמי לא ניחא ליה להכי הוצרך לפרש טעמא אחרינא אלא דלכל הפירושים קשיא לי דלא שייך האי מימרא הכא אלא אמתני' לעיל דקתני זה הכלל כל דבר שהוא מקבל טומאה ואין גידולו מן הארץ אין מסככין בהן הו"ל לאתויי ולולי שאיני כדאי הי' נ"ל לפרש דעיקר טעמא דר"י דאמר סיככה באניצי פשתן פסולה היינו נמי משום גזירת אוצר כי הך מתני' דהכא דחבילי קש שהרי אניצי פשתן נמי שכיחי טובא שעושה מהן חבילין ומניחן לייבשן כדי שיתלבנו כדתנן בנגעים אונין של פשתן משיתלבנו וסתם ליבון היינו בחמה או בתנור כדתנן בפרק במה מדליקין אין נותנין אונין של פשתן לתוך התנור כו' ודבר הנראה לעינים הוא שמניחין חבילי של פשתן להתייבש כדי שיתלבנו. ולפ"ז א"ש טובא הא דמסיק ר"י ואומר והושני איני יודע משום דבהנך נמי זימנין שמניחין אותן לייבשן כנ"ל לולי שהקדמונים לא פירשו כן:

בתוספות בד"ה באניצי פשתן פי' בקונטרס שכך ראוי ליטמא בנגעים כו' ותמוה היאך פשתן מטמא בנגעים הא שתי וערב כתיב כו' ועוד דקאמרינן התם אמר אביי כו' עכ"ל. ועוד יש ליישב שיטת רש"י דע"ג דבקרא כתיב שתי וערב אפ"ה הא תנן להדיא בנגעים פרק י"א כמה יהא בפקיע ויטמא כדי לארוג בו שלש על שלש. ולפ"ז מצינו למימר דדוקא בשתי וערב סגי בשלש על שלש משא"כ בפשתן קודם שנטווה בעינן דדוקא שלשה על שלשה או כדי לארוג בגד שלם ולכאורה עיקר קושית התוס' דאכתי היא גופא מנלן כיון דלא אשכחן שום קרא שיהיה פשתן מטמא קודם שנטווה אלא דלענ"ד משום הא נמי לא איריא שהרי הקשו תוספות בפרק במה אשה (שבת דף ס"ג ע"ב) אהא דאמרי' מניין לאריג כל שהוא שהוא טמא מאו בגד ות"ל דאיצטריך האי קרא דאו בגד לרבויי שלש על שלש בנגעים בצמר ופשתן דמטמא ותירצו דשקולין הן דאריג כל שהוא בתחלה חשיב כמו שלש על שלש בבגד גדול ותרוייהו נפקא מאו בגד. וא"כ לפ"ז מצינו למימר נמי לענין פשתן שלא נטווה כה"ג דכל שיש בו לארוג שלשה על שלשה עכ"פ בגד שלם חשיב כמו אריג כל שהוא וכשלש על שלש מבגד גדול. ולפי זה שפיר אמר ר"י הכא סיככה באניצי פשתן פסולה דסתם אניצי פשתן שיש בהם כדי לסכך יש בהם כדי לארוג הרבה וע"פ סברא זו יש ליישב ממש כל קושיות התוספות שהקשו על שיטה זו וכמו שאבאר בסמוך בסוף הדיבור ובחדושי שבת פרק במה מדליקין הארכתי בזה ע"ש:

בא"ד ור"ש בן אלעזר קאמר פשתן כו' וכ"ת דלאו דוקא פשתן כו' מ"מ מנלן דאיירי בטווי טפי מבאונין כו' עכ"ל. נראה כוונתם בזה דלשון חוץ מפשתן סתם דקאמר ר"ש ב"א היינו בא' משני דרכים או שנאמר דאלעיל מינייהו קאי דאיירי בשלש על שלש או שנאמר דלשון חוץ מפשתן היינו בכל מיני טומאת נגעים שמצינו בפשתן מש"ה קשיא להו שפיר דלא שייך לפרש לשון פשתן סתם על טווי דוקא כיון דאשכחן דאין מסככין בפשתן אפי' קודם שנטווה כדמשמע התם וע"ז מתרצי שפיר בשם הערוך ור"ת דאיירי בשנטווה אבל קודם טוויה לא אשכחן שום איסור לסכך בפשתן ולפ"ז א"ש דחוץ מפשתן דקאמר ר"ש ב"א היינו בטווי שהיא טומאה ראשונה דשייכי בנגעים משא"כ לפי מה שכתבו תוספת בסמוך בשיטת רש"י דאניצי פשתן דהכא היינו קודם שנטווה ואפ"ה פסולה מדרבנן. א"כ לפ"ז תו לא שייך לפרש חוץ מפשתן סתם לר"ש ב"א בטווי דוקא אפילו קודם שטווה נמי אין מסככין כדאמרינן הכא כנ"ל ובחנם נדחק מהרש"א ז"ל בזה:

בא"ד לכן נראה דאניצי פשתן כו' ואע"ג דאינו מטמא בנגעים הואיל וקרוב הוא לטומאה גזור בהו רבנן כו' עד סוף הדיבור. לכאורה פי' זה דחוק מאד כמ"ש תוספות עצמם שנדחקו בסוגיא בפרק במה מדליקין ועוד דכל כה"ג לא הוי ליה לר"י לסתום אלא לפרש כדמפרש ר"י גופא לקמן במשופין בנסרים משום גזירת כלים נגעו בה. אמנם לפי מסקנת התוספות כאן נראה לי דאין צורך לכל זה אלא לעולם פסולה דר"י היינו מדאורייתא כדפרישית אע"ג שלא נטווה מ"מ כיון שיש בהם כדי לארוג בגד שלם שקולין הן כאריג כל שהוא וכשלש על שלש מבגד גדול וכולהו מיתרבי מאו בגד ואפ"ה א"ש הא דאמרינן בפרק במה מדליקין דאמר אביי סומכוס ור"ש ב"א אמרו דבר א' היינו לענין זה דפסולי סוכה תליא בטומאת נגעים כדמסקו התוס' אלא הא דאמר סומכוס בטווי היינו דאפילו אם אין בהם לארוג שלשה על שלשה אפ"ה אין מסככין משא"כ ר"ש ב"א דקאמר חוץ מפשתן סתם היינו אפילו בשאינו טווי כשיש בו כדי לארוג בגד שלם בכל ענין קאמר דכל מיני טומאות דאשכחן בנגעים אין מסככין בהם כנ"ל לולי שכל מפרשי רש"י ותוס' לא פירשו כן ודו"ק:

בא"ד ועוד י"ל כו' דקסברי דלא שייך למילף מפסולת גורן ויקב לפסול בדבר המטמא בנגעים כו' עכ"ל. נ"ל טעם בדבר דכיון דדרשינן מגרנך ומיקבך ולא גורן עצמו ולא יקב עצמו שהן מיני מאכל אלא בפסולת שלהן מש"ה מוקמינן לקרא בדדמי כיון דאוכלין מטמאין בכל מיני טומאת מת ושרצים וטומאת מגע בכל הטומאות מש"ה ממעטינן להו דלא דמי לפסולת גורן ויקב שאין מטמאין כלל בטומאת מגע משא"כ לענין טומאת נגעים לא שייך לומר כן דהא כי היכי דפסולת גורן ויקב אין מטמאין טומאת נגעים כל שכן דגורן ויקב עצמו וכל מיני מאכל לא שייך בהו טומאת נגעים כלל וקל להבין:

תוס' ד"ה מהו דתימא כו' משמע מהכא דשמיה קיבול עיין תשובת שבות יעקב ח"א סי' לג: