מסכת סוכה דף מ״א עמוד א׳

בזכרים שאין מגדלים מהם וולדות ואפ"ה גזרו רבנן אטו נקבות:

אמר רב אשי מחלוקת דרבי אלעזר ורבי יוחנן:

בפרי ראשון בפירות שביעית הוא דא"ר אלעזר דרך חילול לא משום דדריש סמוכין:

פרי שני דמי שביעית:

והא דתניא בברייתא דמסייע ליה:

לקח לקח בכולהו בין בפרי ראשון בין בדמיו דקתני לקח בבשר יין ולא קתני חילל בשר ביין:

איידי דתני רישא לקח דאיירי בפרי עצמו:

וביקש לו ליקח חלוק ואינו יכול דהתורה אמרה לאכלה בתוך הזמן ולא לסחורה וזה מתקיים לשנה הבאה:

פירות הללו נתונים לך במתנה בהדיא קתני בירושלמי דשביעית בסוף פרק שמיני והחנווני אומר לו הרי סלע נתון לך במתנה ובענין אחר לא סגי ודייק דדרך חילול אינו מדלא חילל החנווני לכתחילה סלע של בעל הבית על פירותיו שלא כדרך מקח וממכר:

ושיהא יום הנף כולו אסור הרבה תקנות תיקן רבן יוחנן בן זכאי אלא הנך תרתי תיקן יחד להכי תני הכא יום הנף אגב גררא ותימה דבמנחות פרק רבי ישמעאל (מנחות דף סח.) לא תני הנך דלולב אגב ההוא דיום הנף ובפרק בתרא דר"ה (דף ל.) תניא הנך תרתי ועוד תקנות טובא דתקון:

דאשתקד לא הוה בית המקדש האיר המזרח הוה מתיר ואפילו לרבי יהושע דאמר שמעתי שמקריבין אף על פי שאין בית בפ"ק דמגילה (דף י.) הני מילי כשיש מזבח בנוי אבל בלא מזבח לא כדמוכח בזבחים פרק קדשי קדשים (זבחים דף ס. ושם) דמזבח שנפגם כל הקדשים שנשחטו שם פסולים ואין אוכלים בגינו שירי מנחה ולא קדשי קדשים ואפילו קדשים קלים:

אי נמי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר שלא יוכלו להתעסק בעומר בתחילת לילה ולא יספיקו להקריב קודם חצות למחר וי"מ דמיירי בערב י"ט סמוך לשקיעת החמה ולא יכול לבקר בי"ט מהיכן יקצרו את העומר והיכן מגלות וקופות ושלש עשרה נפה וכלי שרת דברים הצריכין לעומר כדתנן במנחות פ' ר' ישמעאל (מנחות דף סו.) דאי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר קאמר שהוא י"ט הא אין בנין בית המקדש דוחה י"ט כדאיתא פרק שני דשבועות (דף טו:) ולאו פירכא היא דתיקשי לן הא דקאמרינן לא צריכא דאיבני בליליא הא נמי אמרינן התם דאין בנין בהמ"ק בלילה שנאמר וביום הקים את המשכן ביום מקימין אותו ובלילה אין מקימין אותו אלא על כרחיך צריך לחלק כמו שפירש בקונטרס דהני מילי בנין הבנוי בידי אדם אבל מקדש העתיד בנוי ומשוכלל יגלה ויבא מן השמים שנא' מקדש ה' כוננו ידיך:

הא דתני ר' יוסי בוא וראה כמה קשה אבקה של שביעית מפורש בקדושין פ"א וזו השמועה עדיין צריכה עיון ואסיקנא דמחלוקת ר' יוחנן ור' אלעזר בדמי פירות שביעית שהן פרי שני ושמעינן לה מהא דתניא מי שיש לו סלע של שביעית פי' סלע שלקחה בדמי פירות שביעית וביקש ליקח בה חלוק כיצד עושה הולך אצל חנוני הרגיל אצלו ואומר לו תן לי בסלע זו פירות ונותן לו וחוזר ואומר לו הרי פירות הללו שקניתי ממך נתונין לך במתנה והחנוני אומר הרי סלע זו נתונה לך במתנה. והלה אומר הרי פירות הללו מחוללין על פירות שיש לי בביתי ולוקח בסלע זו מה שירצה הנה הסלע של שביעית כמו פרי שני וקתני דרך מקח אין דרך חילול לא כמאן כר' אלעזר. אלא אם תאמר מחלוקת בפרי ראשון אבל בפרי שני דברי הכל אפי' דדרך חלול הוא. לא כר' יוחנן ולא כר' אלעזר אלא ש"מ מחלוקת בפרי שני ואי קשיא לך הא דתניא אחד שביעית ואחד מעשר שני מתחללין מאי שביעית דמי שביעית הן מדקתני מעשר שני בהדיה וכי מעשר שני מתחלל בבהמה והלא אינו מתחלל אלא בכסף שיש עליו צורה אלא בדמי מעשר שני [הכא] נמי בדמי שביעית:

פיסקא משחרב בית המקדש התקין ריב"ז שיהא לולב ניטל כל שבעה במדינה זכר למקדש שנאמר דורש אין לה מכלל דבעיא דרישה ושיהא יום הנף כולו אסור לאכול החדש כבר פירשנוה במסכת ר"ה חלוקות ר' יהודה על ריב"ז במסכת מנחות ואסיקנא לריב"ז אסור לאכול החדש בי"ו בניסן היום כולו. והאידנא לא אכלינן אלא באורתא דשיבסר נגהי תמניסר ומאי התקין דקתני במתני' דרש המקרא והתקין:

אמר רב אשי מחלוקת ר״א ורבי יוחנן בפרי ראשון דהיינו פירות שביעית עצמן אבל בפרי שני כגון דמיהם או חליפיהן דברי הכל אפילו דרך חלול והא דקתני בברייתא דלעיל דמסייע לרבי אליעזר מדקתני לקח לקח אפילו בפרי שני אטו רישא תנא ליה דהוי לקח דוקא איתביה רבינא לרב אשי מי שיש לו סלע מדמי פירות שביעית דה״ל דמים הללו פרי שני ונתפסים בקדושת שביעית ואינו רשאי להוציאם אלא בדברים הנאכלים תוך זמן הביעור וביקש ליקח בו חלוק כיצד יעשה ילך אצל חנוני הרגיל אצלו ויקח ממנו פירות בסלע זה והפירות בידו קדושים והסלע חולין ביד חנוני דשביעית פרי ראשון ואחרון אסור ואמצעים מותרין כדלעיל ואחר כך נותן הפירות שלקח לחנוני במתנה גמורה ואוכלן חנוני בקדושת שביעית נותן לו חנוני הסלע במתנה גמורה והלוקח זה עושה בסלע מה שירצה שכבר יצא לחולין כשלקח בו הפירות:

ה״ג אומר לו תן לי בסלע פירוש ונותן לו וחוזר ונותן ואומר לו פירות הללו נתונין לך וחנוני אומר לו הרי סלע נתון לך במתנה והיינו כדפרישית שאחר שיתקיים המקח לגמרי בלא שום תנאי ושיור עושין כן כדי שלא יהו נחלפין ותחול קדושת הפירות על הסלע כבתחלה וכן הוא בירושלמי וכן הוא בפירושי רש״י ז״ל. והא הכא דסלע זה פרי שני הוא ולא משכחא אנפא דליפוק לחולין אלא דרך מקח שיקח בו פירות מן החנוני ולא קתני שיחללו על מעות שבביתו:

אלא א״ר אשי מחלוקת בפרי שני ומתניתין דחנוני רגיל אצלו כר׳‎ אלעזר דלא כר׳‎ יוחנן אבל בפרי ראשון ד״ה דרך מקח אין דרך חלול לא:

ופרכינן והא קתני אחד שביעית ואחד מעשר מתחללין בו פי׳‎ דקס״ד דפירות שביעית ממש קא׳‎ ופרקינן מאי שביעית דמי שביעית שהוא פרי שני ואת׳‎ כרבי אליעזר ורבי יוחנן דאמרי כאידך תנא דלעיל דאלת״ה אלא דשביעית היינו פירות שביעית דכותה גבי מעשר נמי מעשר ממש היאך מתחלל על בהמה וחיה והא כתיב בפדיון מעשר וצרת הכסף שאין פודין אותו אלא על מטבע שיש עליו צורה חשוב׳‎ שהיא יוצאת כדפרישנא בפרק הזהב אלא דמי מעשר ה״נ דמי שביעית והלכה כרבי יוחנן:

מתני׳‎ בראשונה היה לולב ניטל שבעה במקדש דכתיב ולקחתם לכם עד ושמחת׳‎ לפני ה׳‎ אלקיכם שבעת ימים דהיינו שישמחו שבעה ימים לפני ה׳‎ שזהו בבית המקדש בלולב ושאר מיניו האמורין בראש הפסוק:

ובמדינה יום אחד פי׳‎ ירושלים וכל שאר ארץ ישראל נקרא מדינה בכל מקום:

התקין ריב״ז שיהא לולב ניטל שבעה במדינה לאחר חורבן זכר למקדש ומיהא יום הנף כולו אסור. פי׳‎ שיהא יום הנפת העומר שהיא יום ששה עשר אסור בתבואה חדשה דאלו בזמן שב״ה קיים כיון שקרב העומר בששה עשר מותרים לאלתר בחדש כדכתיב עד הביאכם אבל בזמן דליכא בית עצומו של יום מתיר כדכתיב עד עצם היום הזה וכדאיתא במנחות וסבר ר׳‎ יוחנן מדינא דהאיר מזרח מתיר עד ולא עד בכלל אלא דאתקין הכי גזרה שמא יבנה ב״ה ויבואו לטעות לאכול משהאיר מזרח וכדאיתא בגמ׳‎ מיהו איכא בגמ׳‎ מ״ד דלר״י עד ועד בכלל וכל היום אסור מן הדין ולא התקין ריב״ז כלום חוץ מן הדין אלא שדרש והתקין. והא דקתני הכא האי תקנתא משום דהא מתני׳‎ איתנייא הכי במס׳‎ ר״ה דמני עשר תקנות שהתקין ריב״ז וכיון דאיתה הכא רישא דמתני׳‎ סיימה כולה כי התם אבל במס׳‎ מנחות דאצטריכא ליה סיפ׳‎ לא קתני רישא משום סיפא וקתני סיפ׳‎ בלחוד:

גמ׳‎ מ״ט מהרה יבנה ב״ה כו׳‎ דאיבנו אימת אלימא בשיתסר אחר הנץ החמה כבר האיר מזרח התירו ושפיר אכלי אלא דאיבני בחמיסר מחצות ולהלן לישתרי פי׳‎ דהא מסתמא עד חצות יום ששה עשר קרב העומר והם מותרים מחדש מחצות ולהלן של י״ו דאמר מר הרחוקים מותרים מחצות היום ולהלן שאין ב״ד מתעצלין בו ופרקינן דאיבנא בלילא בסמוך לשקיעת החמה שאין להם פנאי כ״כ לקצרו ולעשות הימנו גרוסות ולטחון ולרקד עד חצי היום. ותימא היאך נבנה בי״ט סמך לשקיעת החמה והלא י״ט הוא ואין בנין ב״ה דוחה שבת וי״ט ועוד היאך נבנה בלילה שאין בנין ב״ה אלא ביום כדכתיב וביום הקים את המשכן ביום מקימין ואין מקימין בלילה ואין לנו לפרש בזה אלא כמו שפרש״י שבנין ב״ה לעתיד לבא ירד בנוי מן השמים כדכתיב מקדש ה׳‎ כוננו ידיך:

אחר שפרי שני מתחלל אף דרך חלול מי שיש לו סלע בפירות שביעית שמכר ורוצה להוציאו מחלל קדושתו על פירות שבביתו ומוציאו לכל מה שירצה אף בדבר שאינו ראוי לקדושת שביעית כגון חלוק שמתקיים לאחר זמן הביעור ומה שאמרו במי שיש לו סלע מדמי שביעית וביקש ליקח בו חלוק שאינו יכול להתפיסו לקדושת שביעית ילך אצל חנוני ויאמר לו תן לי בסלע זה פירות ונותן ונמצא הסלע יוצא לחולין והפירות נכנסין ואח"כ אומר זה לחנוני הרי פירות הללו נתונים לך במתנה והוא לוקחם ואוכלם בקדושת שביעית והוא אומר לו ואף אני נותן לך סלע זה שנתת לי שהוא חולין בידי וזה מקבלו ומוציאו למה שירצה לא הוצרך לכך אלא לדעת האומר שאף פרי שני אינו מתחלל אלא דרך מקח ואין הלכה כן כמו שבארנו:

המשנה העשירית והכוונה בה להתחיל בביאור החלק הרביעי והוא שאמר בראשונה היה לולב ניטל במקדש שבעה ובמדינה יום אחד משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא הלולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ושיהא יום הנף כולו אסור אמר הר"ם מדינה היא כל העיירות שבארץ ישראל מלבד ירושלים וכבר ביארנו זה במסכת מעשר שני ויום הנף הוא יום ששה עשר בניסן שאמר בו השם ית' והניף את העומר ודרש רבן יוחנן בן זכאי אחר חורבן הבית יום ששה עשר מניסן אסור לאכל חדש כל היום וזהו ענין התקון וכן אמרו מאי התקין דרש והתקין ועוד יתבארו עקרי זה המאמר וטעמו בעשירי ממסכת מנחות:

אמר המאירי בראשונה ר"ל בזמן שבית המקדש קיים היה לולב ניטל במקדש שבעה מן התורה ובמדינה יום אחד שהרי כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון והדר כתיב ושמחתם לפני ה' אלקיכם שבעת ימים ונמצאו סותרים זה את זה ופירשנו בה שבמקדש שבעה והוא לפני ה' ובמדינה יום ראשון ופירשו אף בירושלם ואע"פ שירושלם קרויה לפני ה' שהרי בבכור ובמעשר כתיב לא תוכל לאכול בשעריך לא בא לפני ה' אלקיך למעט אלא שעריך אבל בלולב לפני ה' אלקיך דוקא במקדש ולעניין דחיית שבת מיהא מקדש ומדינה שוים שלא לדחות שבת אלא כשהוא חל ביום ראשון ואע"ג דבמקדש מיהא כתיב שבעת ימים כמו שכתבנו נטילת לולב לא הוזכרה בהדיא אלא בראשון ולא היה בין מקדש וגבולין הפרש בענין דחיית שבת אלא ברבוי ימי הנטילה שבמדינה לא היה ניטל אלא יום אחד ובמקדש היה ניטל שבעה אלא שאף במקדש לא בעינן לכם לפסול את הגזול אלא בראשון שהרי לכם בראשון כתיב והוא הדין לקצת הפסולים על הדרך שהתבאר:

לאחר שחרב בית המקדש התקין ר' יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה זכר למקדש ופירוש הדברים בלא דחיית שבת כלל אפי' חל ביום ראשון וא"כ לאו דוקא שבעה שאין שבעה בלא שבת אלא כל שבעה חוץ משבת אפי' היה ביום ראשון ונמצא עכשיו יום ראשון מן התורה אלא שמגזרת חכמים אינו דוחה שבת ושאר הימים מדברי סופרים:

ושיהא יום הנף כולו אסור פי' יום הנף הוא ששה עשר בניסן שבו היו מקריבים את העומר וקורא לו בלשון הנף על שם ביום הניפכם את העומר ומן התורה כל שיש שם הקרבת עומר ר"ל בזמן שבית המקדש קיים עומר מתיר ר"ל לאכול את החדש ומשקרבוהו מותרין שנאמר עד הביאכם והרחוקים שלא היו יודעים השעה שהיה העומר קרב בה היו מותרים בה לאכול מחצות היום ולמעלה אבל לאחר חורבן שאין שם עומר ואין אנו יכולין לילך אחר לשון עד הביאכם הולכין אחר מה שנאמר בו עד עצם היום הזה ומכאן נחלקו בו במנחות שר' יהודה אומר עד עצומו של יום ועד בכלל וכל היום אסור וחכמים אמרו עד שיאורו פני מזרח ולא עד בכלל ונמצא שכל היום משהאיר פני מזרח ולמעלה מותר והיו נוהגים מתחלה לאכול משהאיר פני מזרח וחשש רבן יוחנן בן זכאי שמא יבנה בית המקדש ויאסר עד שיקרב העומר ויאמרו אשתקד מי לא אכלנו בהאיר פני מזרח השתא נמי ניכול וחקר בדבר ודרש כר' יהודה והתקין לאסור כל היום כולו ונמצא שאנו אסורים בו בכל יום שיבסר שהוא ספק שיתסר ומ"מ בגמ' שאלו באיזה צד היה מקום לחששא זו לאסרו כל היום שאם חשש שמא יגמר הבנין ביום שיתסר עצמו הרי מ"מ בשחרית לא היה שם מקדש וכבר הותר על ידי האיר פני מזרח ואם שחשש שמא יגמר קודם שיתסר מ"מ למה אסר כל היום דיו לאסור עד חצות שהרי בזמן המקדש הרחוקים היו אוכלים מחצות ולמעלה כמו שביארנו והשיבו שהחששא היתה שמא יגמר הבנין סמוך לשחרית של שיתסר כגון בלילה שמחרתו שיתסר או בחמיסר סמוך לשקיעת החמה שנמצא אסור עד שיהא העומר קרב ושאין שהות ליקרב בחצות שהעומר טורח יתר היה בו לקצרו וליבשו באביב של קלוי ולצברו עד שיזוב לחותו ולטחנו ולנפותו בשלש עשרה נפה ולא יהא אפשר ליקרב בחצות ומתוך כך אסרו לכל היום ואע"פ שאין בנין בית המקדש דוחה יו"ט וכן שאין בנין בית המקדש בלילה דהא כתיב וביום הקים את המשכן חשש לבית דין טועים שתהא חיבת הקדש מביאתן לכך:

ולענין ביאור קשה לי לפרש במה שאמר רב נחמן רבן יוחנן בשיטת ר' יהודה אמרה היאך הקשה אי דאיבני בשיתסר הרי האיר פני מזרח מתיר ומתוך כך נראה לי שדברי רב נחמן אינם שמועה בפני עצמה אלא תירוץ הקושיא הוא כלומר אפי' תימא דאיבני בשיתסר מ"מ לא הותר בהאיר פני מזרח ואין גורסין אמר רב נחמן בלשון שמועה בפני עצמה אלא רב נחמן בר יצחק אמר וכו':

זהו ביאור המשנה וכן הלכה ולא נתחדש עליה בגמרא דבר שלא ביארנוהו:

בד"ה פירות הללו נתונים לך כו' בהדיא קתני בירושלמי דשביעית ספ"ח והחנוני א"ל הרי סלע כו' עכ"ל בתוספתא דשביעית פ"ח ליתא הך סיפא והוא א"ל הא לך סלע זו במתנה והלה לוקח כו' ואפשר שכן היה בנוסחת גמרא שלהם ולהכי הוצרכו להביאו מדברי ירושלמי:

בא"ד ודייק דדרך חילול אינו מדלא חילל החנוני לכתחלה כו' עכ"ל כתב מהרש"ל פירוש בעל הבית יתן לחנוני סלע במתנה והחנוני יחלל ויחזור ויתן לו סלע במתנה וזולת זה לא יתכן עכ"ל ואין זה מוכרח דלמאן דאית ליה במרובה דיכול אדם לחלל מה שביד חבירו שפיר יתכן דיחלל החנוני הסלע שביד בעל הבית ונראה שהתוס' ימאנו מלפרש כפרש"י שפי' מדלא חילל הבעל הבית עצמו על פירותיו דאפשר בדלית ליה פירות וע"כ בדלית ליה פירות קמיירי דלמה ילך אצל חנוני הרגיל ילך אצל חבירו ויתן לו פירותיו במתנה ויחזור להחליף פירותיו עם חבירו על הסלע שבידו ויחזור חבירו ויתן לו הסלע במתנה ודו"ק:

גמ' אמר רב נחמן בר יצחק רבי יוחנן בן זכאי בשיטת כו' מהרש"ל הגיה רב נחמן ב"י אמר ר"י בשיטת כו' עכ"ל והיינו משום דמשמע ליה דלרב נחמן ב"י לא קאי האי טעמא דקאמר אמתני' משום דמהרה יבנה בהמ"ק אלא דמן התורה אסור אבל קשה למחוק כל הנוסחאות בסוגיין ובפ"ג דר"ה שוות דגרסינן אמר רב נחמן ב"י כו' והנראה דלרב נחמן ב"י נמי ע"כ למאי דקטעי רבי יהודה למימר דמדרבנן קאמר ע"כ דקאי האי טעמא דשמא יבנה בהמ"ק אלא לפום קושטא דמלתא קאמר רב נחמן דמצינן למימר שפיר דריב"ז נמי מן התורה אית ליה משום קושיא אחרת דפריך במנחות פרק ר"י ומשום מצוה ליקום וליגזור קאמר רב נחמן ב"י הכי ומיהו התוס' כתבו שם דהכא משום קושיא דלעיל קאמר רב נחמן בר יצחק הכי ומצינן למימר השתא כיון דאקושיא דהתם שפיר קאמר אמר רנב"י סרכיה דהתם נקט הכא ובפ"ג דר"ה למימר נמי הכי אר"נ כו' ודו"ק:

בא"ד לא יתכן מה שפי' בקונטרס פ' הזהב דגבי דמאי מחללין אותו כסף על נחושת כו' לא מצאתי זה בפרש"י שם פ' הזהב גם מה שכתבו התוס' והכא אשכחן דשרי ר"מ דמאי לחלל וכו' דמאי מאן דכר שמיה הכא ואם רצונם לומר הא דכתבו לעיל בדף שלפני זה ד"ה על חיין אין מתחללים וכו' דבירושלמי מוקי פלוגתא דר"מ ורבנן בדמאי א"כ מה כתבו אח"כ ובלבד שיעלו ויאכלו במקום דהלא מבואר לעיל דחילוק זה הוא תירוץ אחר שתירצו התוס' לעיל וכאן הרכיבו התוס' שני התירוצים יחד וק"ל:

ד"ה אי נמי סמוך לשקיעת החמה וכו' ויש מפרשים וכו' דאי סמוך לשקיעת החמה דחמיסר הא אין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט וכו' ויש להקשות לפי זה הא בהדיא פריך המקשן אלא דאבני בחמיסר מחצות היום ולהלן תשתרי ש"מ דאין פרכא כלל מהא דאין בנין בהמ"ק דוחה יו"ט וצ"ל לפי דבריהם דהמקשה באם תמצא לומר פריך כלומר אפי' אם תמצא לומר דבנין בהמ"ק דוחה יו"ט מכל מקום מחצות היום ולהלן תשתרי וק"ל:

בגמרא ושיהא יום הנף מ"ט מהרה יבנה כו' עיין מה שכתבתי בזה בפרק בתרא דר"ה:

(ירמיה ל, יז) "כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ צִיוֹן הִיא, דֹרֵשׁ אֵין לָהּ ". "דּוֹרֵשׁ אֵין לָהּ", מִכְּלַל, דְּבָעִי דְּרִישָׁה. נראה הכונה כי הזכר שעושין לעניינים שהיו בזמן המקדש מורה על האמונה וההבטחה שאנחנו מקוין שתחזור עטרה ליושנה ולכך עושין להם זכר, ולזה אמר הכתוב 'כִּי נִדָּחָה קָרְאוּ לָךְ' שסרה תקותם ממך דחושבים אותך נדחה לגמרי ח"ו והראיה דחשבו בכך הוא כי הנה 'צִיוֹן הִיא דֹרֵשׁ אֵין לָהּ' לעשות זכר לעניינים שהיו נהוגים בבניינה. גם תיבת צִיוֹן הוא לשון ציונים וסימנים וכמו שכתב הגאון אורים ותומים בענין הפרוזבול בפסוק (ירמיה לא, כ) 'הַצִּיבִי לָךְ צִיֻּנִים' ודוק.