מסכת סוכה דף ל״ו עמוד ב׳

ותו לא מידי אין לדון אחר דבר זה דלא סבר ר"ש כר"ע ולא ר"ע סבר כר' שמעון:

דעבידא דפי דפי כמין קרשים קרשים כעין גלגל של רחיים של מים ורבא אשמעינן דהוא נמי ברייתו:

והא ר' חנינא מטביל בה אוכל מקצתו:

ונפיק ויוצא ידי חובתו בנותר ומברך עליו והא דנקט מטביל שכל מאכלם ע"י טיבול היה כדאמר בפסחים (דף קז:) השמש מטביל בבני מעיים רבי יצחק מטביל בירקא:

ופרכינן ולר' חנינא קשיא מתני' דקתני חסר כל שהוא פסול:

ומשנינן בשלמא מתני' לר' חנינא ל"ק מתני' ביום טוב ראשון שלקיחתו מן התורה ובעינן לקיחה תמה דכתיב (ויקרא כ״ג:ל״ט) ולקחתם לקיחה תמה וביום טוב שני נפיק ביה ר' חנינא אע"ג דלא היה שלם:

אלא לרב דאמר אין זה הדר קשיא דר' חנינא דהא אפילו בשני נמי לרב לא נפיק דהא מצוה הדורה בעינן הואיל ומזכיר שם שמים עליו כדאמר בריש פירקין יבש פסול לא שנא בי"ט ראשון ולא שנא בי"ט שני ואוקימנא דבעינן הדר וליכא:

ה"ג ואיכא דאמרי אמר רב זה הדר דהא ר' חנינא מטביל בה ונפיק:

מקורזלות פי' בקונטרס פיקוד"ש בלע"ז חדודות וטובות לקנח ולא משמע כן פרק אלו עוברין (פסחים דף מז.) גבי יש חורש תלם אחד דפריך ואי אמרינן הואיל אחרישה לא ליחייב הואיל וחזי לכסות בו דם צפור ומשני באבנים מקורזלות ומה שייך להזכיר שם אבנים חדודות ומפרש רבינו תם דמקורזלות היינו [רכות] דחזו לחרישה ולזריעה וכן יסד הפייט אשישת שלוחתו בקטב תלה אשישות להניץ בתיחוח קירזולה:

בשבת שלש אבנים מקורזלות מותר להכניס לבית הכסא בתוך ד' אמות ובית הכסא בשדה ואינו מוקף מחיצות ואין כאן אלא טלטול דרבנן ומשום כבוד הבריות לא גזור כך פי' בקונטרס ומדקאמר להכניס משמע דאיכא מחיצות ולשון בית הכסא משמע בית וכן משמע פ"ק דתמיד (דף כז:) דאמר רב ספרא הוה יתיב בבית הכסא אתא ר' אבא נחר ליה ובפרק כהן גדול (סנהדרין יט.) שיהו נשים מספרות בבית הכסא משום יחוד משמע דמקום צנוע היה ומוקף מחיצות ואין רואין העומדים בחוץ ואפ"ה התירו להכניס ואע"ג דמכניס מכרמלית לרשות היחיד ותדע דהא איסור טלטול מוקצה חמור מאיסור כרמלית שלא התירו טלטול במת אלא ע"י ככר או תינוק כדמוכח פרק במה מדליקין (שבת דף ל:) ובפרק נוטל (שבת דף קמב:) וור כרמלית אשכחן דשרי במת בשילהי המצניע (שבת דף צד:) בא שיכבא דשרא להו רב נחמן לאפוקיה לכרמלית משום כבוד הבריות וגבי בית הכסא דהתירו טלטול אבנים משום כבוד הבריות כ"ש דהתירו ארבע אמות בכרמלית להכניס מכרמלית לרשות היחיד ומרשות היחיד לכרמלית ומיהו לדידן דיש לנו בית הכסא קבוע בבנין אסור כדמוכח בשילהי המוציא יין (שבת דף פא: ושדשרי רב חסדא להעלותו אחריו לגג ומקשה ליה רבינא מהא דאסרינן לעיל מיניה ליטול קיסום משלפניו לחצות בו שיניו ומשני התם אדם קובע מקום לסעודה הכא אין אדם קובע מקום לבית הכסא משמע דהיכא דקבע אסור ואע"פ שפי' שם בקונטרס דהא דבעי למיסר בגג משום טירחא יתירא בהעלאה לגג לא משמע כן דא"כ כי מקשה ליה רבינא מהא דאסרינן קיסם משלפניו לחצות בו שיניו תיקשי ליה כולה שמעתתא דהתם דשרי לטלטל אבנים מקורזלות אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מערב שבת הוה בעי למיסר כיון דאפשר להזמינן ומסיק דשרי משום דאין אדם קובע מקום והא דאמר ר' ינאי התם אם יש לו מקום קבוע לבית הכסא מלא היד התם בשדות איירי דמקום רחוק הוא וטורח להזמין מערב שבת אבל לדידן דיש לן מקום קבוע בבית אסור אלא אם כן הזמין ושמא כיון דנפישי בני הבית דהוו שקלי להו לא אפשר ושרי:

דסיב ועיקרא דדיקלא מכאן קשה לפי' הקונטרס דפ' כל שעה (פסחים דף לט.) דתנן אלו ירקות שאדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח וקחשיב חרחבינא ומפרש בגמרא אצוותא דדיקלא ופי' שם בקונטרס סיב הדקל שגדל סביב הדקל והכא משמע שהוא מין אילן ובהדיא אמרינן התם מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים:

רבי יהודה אומר אין סוכה נוהגת אלא בארבעת מינין שבלולב ולית ליה הא דדרשינן בפ"ק (דף יב.) באספך מגרנך ומיקבך בפסולת גורן ויקב הכתוב מדבר ומ"מ מודה דאין מסככין בדבר המקבל טומאה אפילו מארבעת המינים כגון שעשה מהם כלי או פירות דקל דבעינן דומיא (דאויר) למ"ד ענני כבוד היו ולמאן דאמר סוכות ממש עשו להם ילפי מדאיתקש סוכה לחגיגה דלא שייך לאקשויי אי מה חגיגה בעלי חיים מאחר דלא מכשירין אלא מארבעת המינים והא דאיפליגו ר"מ ור' יהודה בפ"ק (דף יד:) בנסרים שאין בהם ד' וקתני ומודה ר"מ דאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל אחד ביניהן דמשמע פסל לשון פסולת הגורן ויקב כדפירש שם בקונטרס וקאמר דמודה לרבי יהודה לא בשביל שיכשיר רבי יהודה בפסולת גורן ויקב אי נמי מה שגזר ופסל מן האילן קרי ליה פסל:

כל דין שאתה דן תחילתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כי האי גוונא פליגי פרק כל שעה (פסחים דף כז: ושם) דר' יהודה אומר אין ביעור חמץ אלא שריפה ק"ו מנותר שאינו בבל יראה ומהדרי ליה רבנן שאותו דין תחילתו להחמיר וסופו להקל אם לא מצא עצים לשורפו ובההיא קיימא לן כרבי יהודה דסתם מתניתין פרק בתרא דתמורה (דף לג:) דחמץ בשריפה אלמא חשבינן ליה דין אף על פי שסופו להקל ותימה דהכא אין הלכה כר' יהודה דלא מכשר אלא בד' מינין דסתם מתני' בפ"ק (דף יא.) כרבנן בהדלה עליה את הגפן ואת הדלעת דקתני או שקצץ כשרה וי"ל דהא דקי"ל התם כרבי יהודה היינו מכח דין אחר ויליף במה מצינו מנותר שישנו בבל תותירו וחמץ ישנו בבל תותירו מה נותר בשריפה אף חמץ בשריפה דאע"פ שאמרו לו חכמים אשם תלוי וחטאת הבא על הספק יוכיחו שהם בבל תותירו ואת אמרת בקבורה ושתק ר' יהודה אלמא הדר ביה מההיא אע"ג דהוא. שתק אנן לא שתקינן דלא שתק אלא מתוך דברי עצמו במה שאומר במקום אחר דנותר בקבורה אבל אנן סברינן בשריפה ואין כאן יוכיח:

גידלו בדפוס אוקימנא אפי' עשאו דפי דפי כגון כף מרובע. אם הוא כברייתו כשר ואינו פסול אלא אם עשאו כמין בריה אחרת:

איתמר אתרוג שנקבוהו עכברים אמר רב אין זה הדר כלומר פסול הוא ואקשינן והא ר' חנינא מטבל ביה ונפיק ביה. היה חותך חתיכה מן האתרוג ואוכלה והיה יוצא י"ח בנשאר ואע"פ שחתך ממנו. לר' חנינא קשיא מתני' דתנן ניקב וחסר כל שהוא פסול. ושנינן אליבא דר' חנינא מתני' דקתני חסר כל שהוא פסול ביו"ט ראשון שהוא מן התורה. ור' חנינא כי הוה מטבל ביה ונפיק ביה בשאר הימים זולתי היום הראשון. אלא לרב הא דר' חנינא קשיא ליה. ושנינן לא פסיל רב אלא בנקיבת עכברים דמאיס אבל נקיבת בן אדם לא פסיל. וא"ד אתרוג שנקבוהו עכברים. אמר רב אין זה הדר. פי' בתימה כלומר הדר הוא זה וכשר. דר' חנינא מטבל ביה ונפיק אלא מתני' דקתני חסר כל שהוא פסול קשיא עלייהו ושנינן מתני' ביום ראשון. דרב ור' חנינא בשאר הימים. וקי"ל כוותייהו: מתני' שיעור אתרוג קטן ר"מ אומר כאגוז.

ר' יהודה אומר כביצה.

ובגדול כדי שיאחוז שתיהן בידו אחת פי' כדי שיאחז האתרוג ועמו לולב בידו אחת. ואם הוא האתרוג גדול שאין ידו יכולה להחזיק עם הלולב בבת אחת פסול האתרוג. ור' יוסי אמר אפי' בב' ידיו. והלכתא כר' יוסי. ולא עוד אלא דהא ר' עקיבא קאי כוותיה. וכן חלוקין באבני בית הכסא. דתניא ובשבת מותר להכניס ג' אבנים מקורזלות בבית הכסא. וכמה שיעורן ר' מאיר אומר כאגוז. ר' יהודה אומר כביצה וקיי"ל כר' יהודה:

מתני' אין אוגדין את הלולב אלא במינו כו'.

אוקמא רבא בסיב ועיקרא דדיקלא מין לולב הן ומותר לאגוד בהן דדייק מדתנן מסככין בנסרין דברי ר' יהודה.

ותניא ר' יהודה אומר סוכה אינה נוהגת אלא בד' מינין שבלולב.

והא רבי חנינא מטביל ונפיק ואוקימנא ביום שני ודוקא שהיה רובו קיים דאי לא אין שמו עליו ופסול ביום שני ומקשו רבנן ז״ל היכי אכיל מיניה דהא מוקצה למצותו מאכילה הוא כדלקמן ותירצו דמיירי בשהתנה בו כן בפי׳‎ שיוכל לאכול ממנו ויצא בשאר דאי לא מסתמא כוליה מקצה ליה ולא מאי דצריך למצוה בלחודא דומיא דעצי סוכה שכולן אסורין ולא מה שצריך להכשר סוכה בלחוד וכ״ש באתרוג שכולו גוף אחד דחל איסורא בכוליה מסתמא עד שיתנה כן בפירוש ויאמר שאינו בודל מן העודף על השיעור כל בין השמשות ואין צורך לזה הדחק דרבי חנינא לא היה אוכל מן האתרוג שהקצה למצותו אלא מן האתרוג שהיה לאכילה היה אוכל מקצתו ויוצא בשאר למחר:

אתרוג שגדלו בדפוס והוא שעושה לו דפוס איזו צורה ונותן האתרוג בתוכו וגדל על תכונת הדפוס אם כמין בריה אחרת עשאו פסול ואם כמין ברייתו עשאו אע"פ שעשאו דפין דפין כשר וכעין ברייתו שבדפין דפין פירשו בו גדולי הרבנים שעשאו כמין גלגל ריחים של מים ר"ל עגול קצת וי"מ שאינו עגול אלא שעושהו ארוך ורחב מלמטה וקצר מלמעלה:

אתרוג שנקבוהו עכברים כשר בשאר הימים ולא אמרו חסר פסול אלא ביום ראשון והראיה שהרי אמרו על ר' חנינא שהיה אוכל ממנו ואח"כ יוצא בו ופירושה בשאר הימים ומ"מ דוקא בשנשאר רובו עד שעדיין שמו עליו ושמא תאמר ואכילתו מיהא האיך הותרה והלא הוקצה למצותו ואפי' נפגם ביום טוב אסור כל שבעה שכל שבעה הוקצה למצותו ופירשו בה רבים שכל שנשאר ממנו בכדי קיום מצוה אין בו דין מוקצה למצותו שמן הסתם אין אדם מקצה אלא מה שצריך לו ואין הדברים כלום שאם כן הדס של מצוה למה אסרו להריח בו ומשום דמריחא אקצייה והרי אין הריח מעכב שלא לקיים מצותו ומתוך כך פירשו רבים שמתנה היה מתחלתו בכך שלא יהא מוקצה למצוה אלא בכדי שיעורו וא"כ אף בהדס מועיל תנאו ואין דעתנו נוטה לכך כמו שנבאר למטה בענין הדס של מצוה ואני תמה איזה דבר היה מביא אדם שכמותו לעשות מצותו פגומה וכן האיך היה אוכל שלא מצד אונס קודם יציאת חובת נטילת לולב אלא שראיתי בשיטת גדולי הדורות שהיה מפריש אתרוג ליום ראשון ואתרוג ליום שני ונמצא שראשון בשני מותר לו כדאמרינן הפריש שבעה אתרוגין לז' הימים כל אחד ואחד יוצא בו ואוכלו למחר אבל לא היה אוכל ממנו בתוך סעודתו ביומו עד הלילה שהרי לילה שעבר ראשון של שני הוא ובשני היה עדיין מותר הראשון בידו ולא מצא את השני ויצא בראשון אע"פ שאכל ממנו ונמצא טבולו ויציאת חובת מצותו ביום אחד שלא מחשש מוקצה וטבול קודם המצוה ואין זה נראה לי שלא היה אומר על זה מטביל בה ונפיק וכו' כאדם שעושה כן תמיד ומה שאינו נעשה ברגילות אלא על הדרך הזרות באיזו סיבה או איזה מקרה אין אדם מצוי לומר בו כן אלא שלדעתי ר' חנינא הרבה אתרוגין היו לפניו ומקצה אחד מהם למצוה לברך עליו עם הלולב ולפעמים היה נוטל בידו מן האחרים פעם בזה ופעם בזה ואוכל ממנו ולא היה חושש להחליפו בשלם ולא נאמר דבר זה לדעתי אלא לחסידים שהיה לולב ואתרוג בידם כל היום מ"מ כשהיה מברך עליו בשלם היה מברך שלהדור מצוה כל שאפשר בשלם אין מידת חסידות לצאת בחסר אלא שלא דיבר אלא על אחיזת כל היום ואילו היה פסול בשעת הברכה ודאי אף בשאר שעות היום היה הוא מחליפו אלא מתוך שלא היה קפיד בדבר למדנו שכשר הוא בשאר הימים בדיעבד אף לנטילת הברכה ואל תשיבני מאמרו ונפיק שמאחר שמנהג חסידים בכך הרי הוא אצלם כחובה עד ששם ידי חובה נופל עליו וכל שכן לדעת תלמוד המערב שמצריך לברך כל זמן שבא ליטלו אחר שהניחו לקרוא בתורה או לישא את כפיו כמו שיתבאר למטה במשנה זו שמא מקצה היה אחד לכל יום ולמחרתו יוצא בשל אותו היום ובשעת סעודתו אוכל משל אתמול וכשהיה קם מן השלחן היה אותו שאכל ממנו מזומן לפניו והיה נוטלו נטילת החסידים שבכל היום ולא היה חושש להחליפו בשלם על הדרך שכתבנו זו היא שיטתנו ר"ל להכשיר בשני בנקבוהו עכברים ומ"מ בהלכות גדולות ראיתי שפסקו כלשון ראשון דבנקבוהו עכברים פסול וכשהקשו לו מר' חנינא תירץ שאני עכבר דמאיס כלומר ופסול אף בשני והדברים נאים אלא אם כן בשעת הדחק ואף בשעת הדחק הם מצריכים לנטילת מקום העכברים ואף בלחם שאכלו בו עכברים אומרים כן לענין המוציא ולענין אתרוג מיהא לשיטה זו כל שנקבוהו עכברים פסול אף בשני כיבש שכל שאינו הדר או שפיסולו משום עבירה או שאין שמו עליו פסול אף בשני וגדלו בדפוס כמין בריה אחרת אף הוא אין שם אתרוג עליו וכבר ביארנו הצריך בדין זה בראש הפרק בענין לולב:

המשנה החמישית וענינה להתחיל בביאור החלק השני והוא שאמר אין אוגדין את הלולב אלא ממינו דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר אפי' במשיחה אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלם שהיו אוגדין את הלולב בגימוניות של זהב אמר הר"ם והלכה כר' מאיר ואין הלכה כר' עקיבא:

אמר המאירי אין אוגדין את הלולב אלא במינו פי' כגון עלין של לולב ומ"מ בגמרא פירשוה אף במה שאין בו הידור כגון סיב של דקל וחריות שלו שאף הם מין של לולב הם דברי ר' יהודה ופי' טעמו בגמ' מפני שהוא סובר לולב צריך אגד ואם אוגדו במין אחר הרי זה מין חמישי שאין לומר בו האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי אחר שאי אפשר בלא אגד והלכך אוגדו במינו ור' מאיר חולק לומר שאין לולב צריך אגד ומתוך כך מכשיר בכל דבר אפי' במשיחה דהואיל ואינו צריך אגד האי לחודיה קאי והאי לחודיה קאי ואין בו משום תוספת:

אמר ר' מאיר מעשה באנשי ירושלים שהיו אוגדין את הלולב בגימוניות של זהב פי' חוטים העשויים כמין שרשרת אמר לו ר' יהודה משם ראיה במינו היו אוגדין [אותו] מלמטה במקום נטילתו במקום שהוא צריך אגד להיות ההושענא מחוברת עם ההדס ומאחר שנתקיימה מצות אגד במינו אין השאר בא לצורך אלא לנוי ואין בזה קפידא אף בשנאמר שצריך אגד וי"מ מלמטה תחת הגימוניות ואין צורך בכך וכבר פסקנו שהלולב אין צריך אגד והלכך הלכה כר' מאיר ואין זה כהוסיף במין שהאגד טפל הוא אצל הלולב ולנוי שלו הוא בא ולחודיה קאי:

זהו ביאור המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

כבר ביארנו שכל דבר שגדולו מן הארץ ואינו מקבל טומאה מסככין בו ואין מדקדקין להיות הסכך במינין שבלולב כגון הדס וערבה וחריות של דקל וענפים שבאילן האתרוג אלא אף בשאר דברים הדומים להם כמו שהתבאר ובפרק לולב וערבה יתבאר שהלולב אין נטילתו אלא ביום ומעתה אם נטלו בלילה לא יצא אלא אם כן עלה עמוד השחר:

מדת קל וחומר היא מאותם שלש עשרה מדות שהתורה נדרשת בהן ומ"מ כל דין שאתה דן שתחלתו להחמיר וסופו להקל אינו דין כלומר מאחר שאותו ענין שאתה בא ללמוד אינו מפורש בכתוב אלא שאתה בא ללמוד להחמיר בו מדין קל וחומר מתוך חומר אחר שאתה מוצא בו כל שאפשר לבא על ידי אותו חומר שאתה בא לחדשו קולא אחרת אינו דין והוא שהשיבו לר' יהודה שהיה אומר שאין מסככין אלא במינין שבלולב דהשתא ומה לולב שאינו נוהג אלא ביום אין שאר מינין כשרין בו סוכה שנוהגת בלילות כבימים לא כל שכן והשיבוהו שלפי קל וחומר זה לא מצא ממינין אלו בכדי לסכך יהא יושב ובטל ופורק מעליו עול מצוה וכל שאתה דן להחמיר וסופו להקל אינו דין ומה שנתגלגל כאן בסכוך שיש בהם ארבעה וכן שאם יש בין נסר לנסר כמלא נסר שמניח פסל ביניהם וכשרה כבר ביארנו הכל בפרק ראשון במשנה החמשית:

בד"ה בשבת מותר להכניס כו' אע"פ שפירש שם בקונטרס דהא דבעי למיסר בגג משום טירחא כו' עכ"ל נראה מלשונם דלפי פ"ה אין הוכחתם הוכחה ונראה דהיינו דאי הוה סברת האבעיין משום טרחא יתירתא למאי דמסיק נמי הכא אדם קובע מקום לבית הכסא בתמיה דמשמע בבה"כ קבוע יש לאסור היינו דוקא היכא דאיכא נמי טרחא יתירתא משא"כ בנדון דידן בבה"כ בבית ואע"ג דההיא דלחצות שיניו אוסר משום קבוע בלאו טרחא יתירא מ"מ ניחא להו לאתויי ראיה מבה"כ גופיה ומש"ה הוצרכו לדחות פ"ה דבב"ה בגג גופיה לא [הוה] בעי למיסר כלל משום טרחא אלא כיון דאפשר להזמינן מבעו"י וזה שייך נמי בנדון דידן בבה"כ בבית ודו"ק:

תוס' ר"ה מקורזלות וכו' ומפרש ר"ת דמקורזלות היינו רכות כו' כצ"ל ר"ל ולכך חזו נמי לבה"כ הואיל והן רכות וע"ש בתוס' פ' אלו עוברין:

ד"ה בשבת כו' מותר להכניס וכו' עד אלא לפי שהיה יכול להעלותן לגג מע"ש הוה איבעי למיסר כיון דאפשר להזמינם וכו' כצ"ל ור"ל ולכך לא מקשה אכל הני שמעתתא דשרי לטלטל אבנים מקורזלות לבה"כ משום דהתם א"א להזמין מע"ש דכל בתי כסאות שלהן היו בשדה משא"כ בלחצוץ שיניו דאפשר להזמין ולכך בלהעלותן לגג דאפשר ג"כ להזמין מקשה ליה מנוטל קיסם להצוץ בו שיניו ומסיק אין אדם קובע מקום לבה"כ משמע הא במקום שקובע ואפשר להזמינן כמו בבתי כסאות שלנו אסור:

ד"ה דסיב ועיקרא דדיקלא וכו' עד מה מצה מין זרעים אף מרור מין זרעים הוא סה"ד ואח"כ מתחיל דבור אחר ר' יהודה אומר אין סוכה נוהגת וכו' ולית ליה הא דדרשי' בפ"ק באספך מנרנך ומיקבך וכו' והספרים חסרים:

בסה"ד א"נ מה שגזר ופסל מן האילן קרי ליה פסל כצ"ל:

גמ' והא ר"ח מטביל בה ונפיק עי' לקמן דף מו ע"ב תוס' ד"ה אתרוג בז'. ובע"ז דף נח ע"ב תוס' ד"ה בצר:

תוס' ד"ה בשבת וכו' ומדקאמר להכניס עיין בבכור שור ובספרו תבואת שור סי' י"ט סקט"ו:

גמרא אם מיעטן (להענבים המרובים מעליו) כשר, דמעטינהו אימת כו' אלא לבתר דאגדיה תפשוט מיניה דיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי, תימא מה צורך למפשט ומה דחי קסבר אגד הזמנה בעלמא הוא, הא הדבר פשוט דלא הוי דיחוי כיון דמעטינהו מעיו"ט והוי בידו לגמרי, דאפילו בקדשים, ואפילו בנראה ונדחה לא הוי דיחוי, כדתנן קיבל הכשר ונתן לפסול יחזור לכשר, וקאמר רב אשי בפרק כל הפסולין הטעם משום דכל שבידו לא הוי דיחוי, והדבר צריך תלמוד גדול:

גמרא דאשחר אימת (הענבים המרובים מעליו) כו' אלא לאו דאשחר ביו"ט שמעת מיניה נראה ונדחה אינו חוזר ונראה. קשה ממנ"פ אי משום איסור דרביע עלה דאין ממעטין ביו"ט לא מקרי בידו, א"כ מה קבעי ר' ירמיה לעיל (עמוד א') נקטם מעיו"ט ועלתה בו תמרה יש דיחוי וכו' והא מסקינן כאן דאשחור מעיו"ט ודיחוי מעיקרא לא הוי דיחוי, ואי דמ"מ אף דאסור למעט מ"מ מקרי בידו, א"כ מאי קא מבעי ליה כלל, הא כל שבידו לא הוי דיחוי אפילו בקדשים דקיבל הכשר ונתן לפסול יחזור לכשר, וי"ל דזה בעצמו מבעיא לי' לרבי ירמיה, אם מחמת איסור דרבע עליה מקרי לאו בידו או דמ"מ כיון דאי בעי לעבוד מצי עביד מקרי בידו, ומסופק בטעמא דמתני' דמוכח מינה דבאשחור מעיו"ט ומיעטן ביו"ט כשר אם הטעם דמקרי בידו וממילא נפשט דגם באשחור ביו"ט, אף דהוי נראה ונדחה מ"מ כשר כיון דמקרי בידו, אבל בנקטם ראשו, י"ל כיון דאין בידו כלל הוי דיחוי או כיון דאיסור יו"ט רבע עליה לא מקרי בידו, ומוכח ממתני' דאין דיחוי אצל מצות, ונפשט דנקטם ראשו מעיו"ט נמי כשר, ומ"מ אשחור ביו"ט אפשר דפסול, כיון דנראה ונדחה, ומש"ה נקטם ראשו וכן אשחור ביו"ט לא אפשיט ועולה הסוגיא כהוגן. ובתוס' זבחים (דף לד) משמע דדחקו לומר כיון דאין ממעטין ביו"ט לא מקרי כ"כ בידו, ואפילו הכי היכא דאי בעי עביד מקרי קצת בידו, וע"כ לענין דיחוי מעיקרא מקרי בידו, ולענין נראה ונדחה לא מקרי בידו, וכן רמזו בתוס' לעיל בסמוך (ע"א ד"ה נקטם). ותימא בעיני מי הכריחם לדוחק הגדול הזה. ונ"מ אם יש לו הדס שנקטם ועלתה בי' תמרה ביו"ט והדס אחר דאשחור ביו"ט ומיעטו ונטל שניהם דלפי פירושי יצא ממנ"פ דממתני' אפשיט דחדא מינייהו עכ"פ כשר ודעת התוס' צריך לימוד גדול: