וספדה הארץ — בנבואת זכריה ומתנבא לעתיד שיספדו על משיח בן יוסף שנהרג במלחמת גוג ומגוג וכתיב משפחת בית דוד לבד ונשיהם לבד שאפי' בשעת הצער צריך להבדיל אנשים מנשים:
שעסוקין בהספד — באותה שעה והמצטער אינו מיקל ראשו מהר ועוד שאין יצר הרע שולט כדקאמר קרא והסירותי את לב האבן ולקמן אמר שהקב"ה שוחטו כו' אמרה תורה כו':
כאן שעסוקין בשמחה — וקרובה לקלות ראש ועוד שיצה"ר שולט עכשיו לא כל שכן:
והביטו אלי את אשר דקרו — יסתכלו בהרוג שלפניהם:
וספדו עליו כמספד על היחיד — כאדם המספיד על בן יחיד שהיה לו ומת:
צדיקים בוכים — שנזכרים בצערם שהיה להם לכבוש הרשע הזה בחייהם:
כי יפלא בעיני וגו' — סיפיה דקרא גם בעיני יפלא:
של בוכיא — עכביש שקורין איריני"א:
ולבסוף — משאדם נמשך אחריו מעט מתגבר והולך בו:
מושכי העון בחבלי השוא — בתחלה היו מביאין אותו עליהם ע"י חבלים שאינן של כלום:
וכעבות העגלה — חבל עבה שקושרין בו את הפרה למחרישה:
אספרה על חוק — אספר דבר זה להיות לחק ולזכרון:
היום ילדתיך — היום אגלה לבריות שבני אתה:
אם רעב שנאך — יצרך הרע רעב ותאב לעבירה:
האכילהו לחם — הטריחהו במלחמתה של תורה דכתיב לכו לחמו בלחמי (משלי ט׳:ה׳):
השקהו מים — תורה דכתיב בה הוי כל צמא לכו למים (ישעיהו נ״ה:א׳):
ישלימנו לך — שיהא שלם יצרך עמך ואוהבך ואל ישיאך לחטוא וליאבד מן העולם:
הצפוני — כדמפרש צפון בלבו של אדם:
פניו אל הים הקדמוני — המקדש הראשון שהוא כים שהיו הכל נקבצים שם כים שכל הנחלים הולכים אליו:
ועלה באשו וצחנתו — ומפני שהעלה באשה וסרחון שהניח האומות ונתגרה בישראל:
נקדים וניזיל באורחא — נשכים בהשכמה קודם היום השכמה קרי קדמותא בש"ס:
כי הוו פרשי מהדדי — שהיו משתי עיירות והגיעו לפרשת דרכים פירש זה לכאן וזו לכאן:
אורחא רחיקא — דרך רחוקה היא בין שתי מקומותינו ואי אפשינו עוד לילך יחד:
וצוותין בסימא — אילו היינו יכולים לילך בדרך אחד היה נעים צוות שלנו:
אי מאן דסני לי — אם היה שונאי מתייחד עם האשה לא הוה מצי אוקומי אנפשיה מלחטוא ועל עצמו היה אומר:
תלא נפשיה — נשען על בריח הדלת כאדם שמחשב ומצטער:
