מסכת סוכה דף ל״ז עמוד א׳

לא מצא אחד מד' מינין הללו יהא יושב ובטל מסוכה נמצא זה קל והדין היה מלמד חומר מתחלתו כדדרשת מה לולב הקל שאינו נוהג בלילות כבימים יש בו חומר זה שאינו נוהג אלא בד' מינין סוכה חמורה שנוהג בלילות כו':

עלי זית ועלי עץ שמן לאו ד' מינין נינהו:

ור"י סבר הנך לדפנות ועלי הדס ועלי תמרים ועלי עץ עבות לסכך ותנן מסככין בנסרים - ול"ג של ארז ונהי נמי דהני נסרים מאחד מד' מינים הם מיהו מעיקרא דדיקלא נינהו אלמא לר"י סיב ועיקרא דדיקלא כשירין לאגדו של לולב דאי לאו הכי הוו להו כמין אחר דהא לר"י אין סוכה אלא בהכשר לולב מק"ו:

סככה בנסרים של ארז גרסינן הכא:

י' מיני ארזים הם והדס חד מינייהו במסכת ר"ה (דף כג.):

ביקירי ירושלים מנכבדי ירושלים העשירים:

במינו אוגדין אותו מלמטה נמצא אגד העליון לנוי בעלמא ולא להכשיר מצוה לפיכך אינו תוספת לעבור על בל תוסיף:

מגדלי הושענא אוגדי הלולבים לשון גדילין ולשון הש"ס לומר לכל אומן בדבר לשון זה כגון הך דבפרק משקין (מו"ק דף יא.) למגדלי אוהרי ולמגדלי תנורי בחולו של מועד הא למדת שפירוש לשון זה לשון עשיה ותקון:

והביאו עלי זית רבי יהודה הוה מוקי ליה לדפנות:

מאי ארז הדס כדרבה בר רב הונא דאמר י' מיני ארזים הם תימה ולרב יהודה אמר רב דפליג עליו מאי איכא למימר דאמר במס' ר"ה פ' אם אינן מכירין (ראש השנה דף כג. ושם) ד' מיני ארזים הם אלו הן ארז וקתרוס ועץ שמן וברוש ולספרים דגרסי לעיל בפ"ק (סוכה דף יד:) ברייתא דתניא כוותיה דרב סיככה בנסרים שאין בהן ארבעה דברי הכל כשרה ול"ג של ארז ניחא דבברייתא דהכא תניא כוותיה דשמואל ולא חשיב לה רב עיקר:

כי היכי דלא ליהוי חציצה דקסבר רבה מין במינו חוצץ אי נמי משום דמספקא ליה כדמוכח פרק בהמה המקשה (חולין דף ע. ושם) כרכתו אחותו והוציאתו מהו דמפרש ר"ת היינו נקבה שנולדה עמו וקרי לה אחותו כדאשכחן פרק כל הבשר (חולין דף קיד.) אין לי אלא בחלב אמו בחלב אחותו הגדולה מניין והא דאמר פ"ק דבכורות (דף ט. ושם) גבי חמורה שלא ביכרה וילדה שני זכרים ורבנן לימא קסברי מקצת רחם מקדש דאי כוליה רחם מקדש נהי דא"א לצמצם חציצה מיהא איכא אמר רב אשי מין במינו אינו חוצץ התם הוא דפשיטא לן משום דאיכא מקצת רחם בלא חציצה ואע"ג דהכא נמי הוי חוצץ לאגד ומקצתה בלא חציצה וקא קפיד רבה דלמא לידה שאני דאורחייהו של תאומים בהכי והא דאשכחן בסוף שתי מדות (מנחות דף צד.) דמרבה כל בעלי חוברין לסמיכה [ובתנופות אחד מניף ע"י כולם] ולא בעי למילף תנופה בק"ו מסמיכה דלא אפשר דהיכי ניעבד לינפו כולהו בהדי הדדי קא הויא חציצה אפילו לרבא דאמר הכא מין במינו אינו חוצץ מ"מ פירכא היא ועוד מידי דלאו אורחיה סברא הוא דחוצץ כדתנן פ"ב דזבחים (דף טו:) על גבי רגל חברו פסול ובפ' הוציאו לו (יומא נח. ושם) מיבעיא ליה לרמי בר חמא הניח מזרק [תוך מזרק] וקבל בו את הדם מהו מין במינו חוצץ או אינו חוצץ ומסיק דאינו חוצץ דכתיב אשר ישרתו בם בקודש שנים כלים ושירות אחד והדר מיבעיא ליה הניח סיב בתוך המזרק דהוי מין בשאינו מינו אי חוצץ או אינו חוצץ ואין לדמות כל הדברים:

דבעינא לקיחה תמה וליכא הכא לא שייך למימר דלא ליהוי חציצה כדאמר לעיל דלעיל איירי כשיאגד בלולב והכא כשכרך בידו ובדבר הכרוך בידו לא שייך חציצה ובסוף מקום שנהגו (פסחים נז. ושם) גבי יששכר איש כפר ברקאי דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה ופי' בקונטרס וחציצה פוסלת בקדשים דכתיב ולקח הכהן בעינן שתהא לקיחה בעצמו של כהן אע״ג דלקיחה על ידי ד״א שמה לקיחה [לרבא] ה״מ דרך כבוד כדמוכח בסוף פירקין (סוכה דף מב.) גבי לולב שהוציאו בכלי דפריך עלה והאמר רבא לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ומשני הני מילי דרך כבוד אבל דרך בזיון לא והשתא נמי אע״ג דכריך ידיה בשיראי לכבוד עצמו היה עושה שלא יתלכלכו ידיו בדם האברים ומבזה קדשי שמים קרי ליה התם אי נמי. דלטעמיה דחציצה נענש משום בזיון קדשים כדמוכח מבת קול ומיהו לא יתכן פירוש זה מדמייתי עלה ההיא דאזוב שספקו בחוט אלא י״ל דאגד הצריך ללולב שלא יתפרדו המינין שייך ביה חציצה אבל הכא סודרא לא בעי לולב ומיהו גם זה לא יתכן דכ״ש דהוה ליה למימר דחוצץ כדמוכח בעיא דרמי בר חמא דפרק הוציאו לו (יומא דף נח. ושם) דהניח מזרק בתוך מזרק דבעי למיפשטה מההיא דעל גבי רגל חבירו פסול ודחי שאני רגל דלא מבטל ליה וי״ל דמיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה שכל הלולב חוץ מידו ואוחזו בבית יד הבולט הנעשה מן הסודר ודמי לאזוב שספקו בחוט ולא חשיב ליה רבה לקיחה תמה ורבא סבר שמה לקיחה ולולב שהוציא בכלי דסוף פירקין לא בשאוחז בדופני הכלי אלא מניח ידו תחת שוליו או שאוחז בבית יד של כלי:

נפל משפופרת לשוקת פי' בקונטרס לשוקת של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים ואי אפשר לומר כך דהך שפופרת גופה מקבלת טומאה היא כדמוכח פרק חומר בקודש דאמרינן שפופרת שחתכה לחטאת טמאה ויטביל ובמסכת פרה בדוכתי טובא תנן שהיו ממלאין חביות לקדש בהן עוד משמע דעדיפי שאר כלים לקדש דתנן (פרה פ"ה משנה ה) בכל הכלים מקדשים אפילו בכלי גללים כלי אבנים כלי אדמה דאף על גב דלא חשיבי כלים לטומאה חשיבי כלי לקידוש וכ"ש שאר כלים ומה שכל מעשיה בכלי אבנים היינו בשבעת הימים שמפרישין כהן השורף את הפרה ללשכה שעל פני הבירה ולשכת בית אבן היתה נקראת כדמפרש בריש יומא (דף ב.) ועביד משום מעלה: [וע"ע תוספות חגיגה כג. ד"ה שפופרת ותוספות יומא ב. ד"ה שכל ותוספות חולין ט: ד"ה טמאה]:

ש"מ נסרין של דקל מין לולב הן ואסיקנא נמי ארז מין הדס הוא.

ר' מאיר אומר אפי' במשיחה אוגדין תניא אמר ר' מאיר מעשה ביקירי ירושלים שהיו אוגדין אותו בגימוניות של זהב אמרו לו במינו היו אוגדין אותו מלמטה.

אמר רבה למגדלי הושענא דבי ריש גלותא שיירו בלולב בית יד כלומר קצה הלולב הנאגד עם ההדס הניחוהו בלא אגד כי היכי דלא ליהוי חציצה רבא אמר כל לנאותו אינו חוצץ מין במינו הוא.

אמר רבה לא לינקוט איניש לוליבא בסודרא דבעינא [לקיחה תמה] וליכא רבא אמר לקיחה [ע"י דבר אחר] שמיה לקיחה מהא דתנן בפרה פי"ב האזוב הקצר מספקו בחוט או בכוש טובל ומעלה ואוחז באזוב ומזה. ר' יהודה ור"ש אומרים כשם שהזיה באזוב כך טבילה באזוב. פי' אליבא דת"ק דפליג עלייהו אמאי קא שרי ולקח אזוב וטבל במים כתיב כו' וזה לא לקח אלא בחוט ובכוש שטוות בו הנשים נקרא כוש אלא ש"מ לקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה ודחינן דלמא שאני חוט וכוש דכיון דחבריה לאזוב כאזוב דמי ולא דמי לסודר דלא חבריה ללולב אלא מהא דתנן בפרה פ"ו נפל הקידוש משפופרת על השוקת פסול ודייקינן מינה טעמא דנפל הא הפילו הוא מן השפופרת בכוונה לשוקת כשר.

רבא אמר לקיחה ע״י ד״א שמה לקיחה וכ״ת דכיון דלא הוי לנאותו הויא חציצה כדלעיל י״ל דאנן לית לן קרא לפסול חציצה בלולב אלא טעמא משום דלא הוי לקיחה תמה וכל שהוא לנאותו בטל לגבי לולב כאלו נוטל בו ממש וכן כל שהוא טפל בידו בטל בידו כאלו נוגע ידו ממש בלולב ולאפוקי כל שאינו לנאותו ואינו טפל בידו כגון שכרך הסודר על הלולב או שנטלו בכלי שאינו דרך כבוד דמיפסל משום דליכא לקיחה תמה והויא כחציצה אבל לאו משום חציצה ממש אתינן עלה דלא פסלינן משום חציצה אלא היכא דאיכא קרא כגון טבילה שהכתוב אומר ורחץ את כל בשרו ולא יהא דבר חוצץ ובתפילין לך לאות ולא לאחרים וכן בכ״מ אלא ודאי כדאמרן ובתוספות טרחו בזה הרבה ולא העלו כלום ובזה נתיישב הכל בשם ר׳‎ הגדול ז״ל:

כשגודלין את ההושענא לתחוב את הלולב בתוכה אין אומרין שמאחר שאין הלולב צריך אגד הרי אין האגד מן המצוה עד שיהא מתוך כך צריך להניח כשיעור בית יד במקום אחיזתה שלא תהא הגדילה חוצצת בין היד להושענא אלא אוגדו ואינו חושש לחציצה שכל שלא נתפרש בו דין חציצה ואין חשש חציצתו אלא להיות הלקיחה תמה כל לנאותו אינו חוצץ כלומר אינו נקרא חציצה שתעשה לקיחתו בכך לקיחה שאינה תמה אלא אף בדרך זה הויא לה לקיחה תמה אע"פ שהגדילה אינה ממין הושענא והלולב שאילו כך אף מטעם אחר אתה אומר כן והוא שמין במינו אינו חוצץ ושמא תאמר צפהו זהב האמור בשופר למה חוצץ בזו מפני שלקול שופר הוא צריך והרי הוא משתנה ונעשה קול של זהב רצה ליטול את ההושענא וסודר כרוך בידו מותר שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ולקיחה תמה היא אע"פ שבעבודה אמרו שפסולה על הצדדים שבארנו באחרון של עירובין ולא עוד אלא אף על ידי כלי שמה לקיחה אא"כ הוא דרך בזיון כמו שיתבאר למטה:

לענין מי חטאת המקודשים התבאר במקומו שנוהגים היו להביאם מעיר לעיר לטהר את הטמאים והיו מביאים אותם בשפופרת של קנים ארוכה וכשמגיע לעיר לטהר את הטמאים לוקח את האזוב (ומכבסו) [ומכניסו] בשפופרת של קנים ומטבילו בהם ומזה היה האזוב קצר עד שכשחסרו המים שבשפופרת אוגדו בחוט על הכוש וזהו לשון מספקו בכוש ובחוט כלומר מאריכו כדי ספוקו וטובל במים ומעלה ואח"כ אוחז באזוב בידו ומזה ואע"פ שאף בשעת טבילה הוא צריך ללקיחה כדכתיב ולקח אזוב וטבל לקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה ומ"מ בשעת הזאה צריך שיהא אוחז האזוב בידו שאם אוחז בכוש ולא באזוב הרי האזוב מתנענע מעצמו כאן וכאן ואין כונת הזאתו עולה יפה ופסולה:

המקדש מי חטאת צריך שיתן מים חיים בתוך כלי של אבן שכל מעשה פרה בכלי אבנים היתה נעשית ואח"כ יהא נותן האפר על המים עד שיראה האפר על המים ולא שיהא נותן את האפר תחלה בכלי והמים על האפר ואע"פ שכתיב ונתן עליו מים חיים ההיא פירושו שיערב אח"כ המים באפר ונתינת המים בתוך האפר צריך שיתנה בידו אבל אם נפל האפר מאליו מתוך הכלי שהיה בו לתוך הכלי שהמים בתוכו אינו כלום ומ"מ אם הפילה הוא מתוך הכלי שהוא בו לתוך הכלי שהמים בתוכו כשר כשם שלקיחה על ידי דבר אחר שמה לקיחה כמו שביארנו כך נתינה על ידי דבר אחר שמה נתינה ונוהגים היו לפעמים להביא מעיר לעיר אפר בשפופרת שאם יחסרו להם מים המקודשין שהיו מביאין בשפופרת אחר תהא זו מזומנת להם לקדש בהם מי חטאת במקום שהם ושואבים מים חיים ונותנין לתוך שוקת של אבן ונותן את האפר עליהם ומקדש ועל זו אמרו נפל שפופרת לשוקת פסולה הפילה הוא כשרה על הדרך שביארנו:

בד"ה כי היכי דלא להוי חציצה דקסבר רבה מין במינו חוצץ כו' עכ"ל מהך מלתא ודאי אין ראיה למימר דמין במינו חוצץ דאיכא למימר דמיירי באגדו שלא במינו דהא רבה כרבנן סבירא ליה דאין צריך אגד כפירוש רש"י ורבא נמי דקאמר הכא אינו חוצץ לאו משום דמין במינו אינו חוצץ אלא אפילו שלא במינו אינו חוצץ ומשום דכל לנוי אינו חוצץ כדקאמר אלא שהתוס' סמכו דבריהם אדלקמן גבי לא לדוץ כו' ולא לגוז כו' דאית ליה לרבה בהדיא דמין במינו חוצץ ורבא אית ליה דאינו חוצץ וכן נראה מדברי התוס' דבפרק הוציאו לו דאדלקמן סמכו דבריהם ע"ש:

בד"ה דבעינן לקיחה תמה וליכא כו' ופירש בקונטרס דאיסורא משום חציצה אע"ג דלקיחה ע"י ד"א כו' עכ"ל אין זה מדוקדק שפתחו באיסור חציצה וקאמרי אע"ג דלקיחה ע"י ד"א כו' דהא לפי דרכם השתא לא שייכא כלל איסור חציצה בדבר הכרוך בידו בהך דקיימינן ביה דכרך ידיה בשיראי והכי הל"ל אע"ג דחציצה לא שייכא הכא ולקיחה ע"י ד"א שמה לקיחה ומיהו למאי דמסקי התוס' דאין לחלק בזה אלא דהכא מיירי שעשה מן הסודר כמין בית יד ללולב ואין שייך כאן חציצה כו' דהשתא שפיר איכא לקיים פרש"י בההיא דכרך ידיה בשיראי דאיסירא משום חציצה וכן נראה מדברי התוס' דפרק הוציאו ע"ש ודו"ק:

בגמ' והתניא סיככה בנסרים של ארז שיש בהן ד' טפחים דברי הכל פסולה אין בהן ד' ר"מ פוסל וכו' כצ"ל ועי' לעיל (סוכה דף י"ד) תניא כוותיה רשמואל וכו':

בתוס' ד"ה כל דין וכו' עד וי"ל דהא דקי"ל התם כר' יהודה היינו מכח דין אחר דיליף במה מצינו מנותר וכו' [כצ"ל]:

ד"ה מאי ארז הרס וכו' תימה ולרב יהודה אמר רב דפליג עליו וכו' כצ"ל ור"ל דרב לית ליה דהדס הוי ארז ולא גריס בתניא כוותיה שלו ארז משום דר' יהודה סבר דאין מסככים אלא בד' מינין ושמואל דגריס בברייתא שלו ארז ס"ל כדרבה בר רב הונא וכו' דארז הוי הדס:

ד"ה כי היכי דלא להוי חציצה וכו' וילדה שני זכרים כו' עד והא דאשכחן בסוף שתי מדות דמרבה כל בעלי חוברים לסמיכה ובתנופה א' מניף ע"י כולם ולא בעי למילף תנופה בק"ו וכו' כצ"ל:

בא"ד ובפ' הוציאו לו מבעיא ליה לרמי בר חמא הניח מזרק תוך מזרק וכו' כצ"ל:

ד"ה דבעינא לקיחה תמה וכו' עד ופי' בקונטרס משום חציצה אע"ג דלקיחה ע"י דבר אחר וכו' נ"ל דהתוס' קצרו לשונם במקום שהיה להם להאריך ור"ל דפרש"י אינו דבכרך ידיה לא שייך חציצה אלא דאיסורא הוי משום דלא הוי לקיחה תמה ואע"ג דלקיחה ע"י דבר אחר שמה לקיחה לרבא ה"מ דרך כבוד וכו' כצ"ל:

בא"ד א"נ דל טעמא דחציצה נענש וכו' ר"ל דלעולם דלרבא לא שייך לא איסור חציצה ולא איסור דלא הוי לקיחה תמה ולא מטעם זה נענש אלא מטעם שהיה מבזה הקדשים שלא רצה ללכלך בהן את ידיו:

בא"ד ומיהו זה לא יתכן וכו' ר"ל הא דפרדשנו דהא דקאמר הכא לא לינקוט אינש הושענא בסודרא היינו שלא יכרוך הסודר על ידו:

גמ' וכן בעזרא עיין מ"ש לעיל בגליון דף יב ע"א ברש"י ד"ה צאו ההר:

שם ורבא אמר לקיחה ע"י ד"א עיין יומא דף מז ע"ב ברש"י ד"ה רב פפא: