היודע לשחוט — לאמן ידיו לשחיטה אף על פי שאינו בקי בהלכות שחיטה:
מותר לאכול משחיטתו — כדאמר רב הונא והוא שגדול עומד על גביו וראה שלא שהה ולא דרס:
כזית דגן — כל חמשת המינין קרי דגן חטין ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון:
מרחיקין מצואתו — משאכל כזית מאלו בכל ענין אכילה שצואת מינים הללו מסרחת:
ד' אמות — לענין קריאת שמע ותפלה:
והוא שיכול לאכול כזית זה בכדי אכילת פרס — לבינוני אבל אם צריך זה הקטן לשהות יותר מכאן הרי הוא כאוכל עכשיו חצי זית ולמחר חצי זית שכן הלכה למשה מסיני שאין אכילה מצטרפת לשהייה ארוכה מזו:
פרס — חצי ככר ששיערו בו חכמים מזון שתי סעודות לעירוב ולשון פרס פלגא כדתנן בעירובין (דף פב:) חציה לבית המנוגע לבא בבית המנוגע ליטעון כיבוס בגדים שתלאן הכתוב בשהיית שיעור אכילה דכתיב (ויקרא יד) והאוכל בבית יכבס בגדיו:
מכאוב — מסריח:
שוחטין עליו את הפסח — ממנין אותו על בני החבורה ואי לא לא דכתיב (שמות י״ב:ד׳) איש לפי אכלו תכסו הראוי לאכילה:
מתני' לולב וערבה — שהן במקדש כל שבעה לולב לנטילה וערבה להקיף מזבח כדלקמן בפירקין (סוכה דף מה.):
ששה ושבעה — פעמים שדוחין שבת והן כל שבעה ופעמים שאין דוחין והוו להו ששה ימים ולקמיה מפרש ואזיל לה:
ההלל — לגמור כל שמונה כן תקנו נביאים הראשונים ובערכין (דף י.) מפרש מאי שנא מפסח מפני שימי החג חלוקים בקרבנותיהן:
והשמחה — לאכול בשר שלמים דקיימא לן בפסחים (דף קט.) בזמן שבית המקדש קיים אין שמחה אלא בבשר שנאמר וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת ואף על גב דהאי קרא לאו ברגלים כתיב דהאי קרא בהר גרזים ובהר עיבל כתיב מיהו ברגלים שמחה כתיבא ושמחת בחגך:
סוכה — לישב בסוכה:
ניסוך המים — בתמידי החג שחרית ולא ערבית כדאמרינן בסדר יומא בפ' שני (דף כו:):
החליל — שמחת בית השואבה היו שמחים בחג לכבוד שאיבת ניסוך המים ומחללים בחלילים ובכנורות ואותו חליל אינו דוחה יום טוב הלכך פעמים שהוא חמשה ימים בחג כגון שלא חל יום טוב הראשון בשבת דכיון דלא דחי יום טוב וכל שכן שבת שבחולו של מועד פשו להו חמשה ופעמים שהוא ששה כגון שחל יום טוב ראשון בשבת דפשו להו ששה של חול המועד דבזמן מקדש אין עושין יום טוב שני:
לולב שבעה — דיום טוב ראשון דחי שבת:
ושאר כל הימים — שחל בהן יום טוב ראשון ונמצאת שבת בחולו של מועד לא דחי ואע"ג דכל שבעה הוא מן התורה במקדש לא דחי כדאמרינן טעמא בגמרא וכן ערבה בשביעי ובגמרא מפרש מאי שנא שביעי:
מצות לולב — ביום טוב הראשון שחל להיות בשבת כיצד:
ה"ג י"ט הראשון של חג שחל להיות בשבת כל העם מוליכין את לולביהן להר הבית מערב שבת:
החזנין — שמשין שהיו שם לצורכי צבור:
ע"ג האיצטבא — רחבה של הר הבית היתה מוקפת איצטבאות לישב שם ומסוככת למעלה מפני הגשמים. על גב האיצטבא גר' במתני' דהיינו על גבי הספסלים:
והזקנים — שדואגין שלא ידחפום למחר ויתמעכו בהקהל הכל לקחת איש לולבו:
ומלמדין — ב"ד את כולם לומר אם יבא לולבו לידי חבירו הרי הוא שלו במתנה כדי שלא יהא אצלו לא גזול ולא שאול:
גמ' טלטול בעלמא — אין בו צד איסור אלא כמטלטל עצים וכיון דמן התורה הוא במקדש כל שבעה למה אסרוהו מה סייג לתורה מצאו בו:
ללמוד — נענועו או ברכתו:
