מרבה אני את הכבוסה ששוה בכל אדם — שהכל צריכין לה כמו אכילה ששוה בכל אדם:
מלוגמא שאינה שוה בכל אדם — שאין הכל חולין:
ולא לזלף — יין שמזלפין בבית לריח טוב:
אפיקטויזין — להקיא והוא בנוטריקון אפיק טפי זין מזון האוכל יותר מדאי מוציא ומקיא:
כמאן כר' יוסי — דלא ממעט אלא הנאה שאינה שוה בכל והנך נמי אינם אלא לצורך חולי ואסטניס והיינו תנאי דלעיל דלרבנן לא נהגא שביעית אלא בדבר שהנאתו וביעורו שוה דדרשינן ליה נמי הכי והיתה שבת הארץ נוהגת בדבר שהוא לכם דומיא דלאכלה שהנאתו וביעורו שוה ולא בעצים ורבי יוסי דריש הכי והיתה שבת הארץ נוהגת כולו שהנאתו שוה בכל אדם ואפילו עצים להסקה:
אין שביעית מתחללת — לתפוס דמיה בקדושתה אלא דרך מקח שמוכרה זה לחבירו אבל לא ע"י חילול לומר הרי פירות הללו מחוללין על מעות האלו כדרך שפודין הקדשות:
בשנת היובל — שביעית ויובל חדא היא:
וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר — ודרשינן סמוכין למימרא דלא שייך בפירות לתפוס קדושת הדמים אלא ע"י ממכר:
קודש מתחלל בין דרך מקח בין דרך חילול — דכתיב (ויקרא כ״ז:כ״ז) ופדה בערכך ויסף חמישיתו עליו הרי חילול ואם לא יגאל ונמכר בערכך (שם) הרי מקח:
ורבי יוחנן — הך דרשה דסמוכין דסמיך וכי תמכרו ליובל מאי דריש ביה:
דרבי יוסי בר חנינא — במסכת ערכין (דף ל:) ארוכה היא מאד וכאן לא נכתבה כולה בספרים כמה קשה אבקה של שביעית מידי דלא הוי עיקר האיסור תלוי בו קרוי אבק וכן אבק רבית וכן אבק לשון הרע שאינו לשון הרע גמור אלא צד לשון הרע כמו אבק העולה מדבר הנכתש במכתשת:
אדם נושא ונותן בפירות שביעית — לסחורה דהיינו אבק שביעית דעיקר איסור שביעית לא תזרע לא תזמור וזהו איסור קל שבה:
לסוף מוכר את מטלטליו ואת כליו — מחמת עניות:
שנאמר בשנת היובל הזאת וסמיך ליה וכי תמכרו ממכר — ודרשינן סמוכין שבשביל עונשה של שביעית תבא לידי כך:
קודש תופס את דמיו — פדיה כתיב ביה שזה יוצא וזה נכנס תחתיו יוצא הקדש לחולין ונכנסין הדמים תחתיו דהיינו ופדה והיינו נמכר דכל מכירה יוצאה מכחו של זה ובא לזה והדמים נכנסין לרשות המוכר:
בהוייתה תהא — בקדושתה:
מתבערין בשביעית — בתוך זמן הביעור:
יצא בשר — שהדמים יוצאין לחולין ע"י פדיה בדמים של קודש דלא כתיב תהיה אלא בפירות עצמן:
ופרי עצמו — פרי הראשון אסור לנהוג בעצמו חול אלא קדושת שביעית עליו:
מתחללין — משמע דרך חילול בפדיה ולא במקח וממכר:
שמא יגדל מהם — ישהם אצלו לגדל וולדות ונמצא משהה מעשרותיו והתורה אמרה (דברים י״ד:כ״ב-כ״ג) שנה שנה ואכלת ואם שהה ראשונה ושניה חייב בשלישית לבער כל מעשרותיו בסוף שנה שלישית מן הבית ולהתוודות וגבי שביעית נהנה מהן להתעשר והתורה אמרה ולא לסחורה אלא להפקיר ולבער בשביעית עד שלא תכלה לחיה מן השדה הוא זמן ביעור לפירות ולדמיהן:
