עד עצם עד עצמו של יום — כל היום קרוי עצם היום:
וקסבר עד ועד בכלל — ולא דריש עד ולא עד בכלל להתירו בהאיר מזרח כי ליכא עומר והכי מתוקמא קראי אין עומר עד עצם ועד בכלל יש עומר עד הביאכם:
והא מיפלג פליג — רבי יהודה עליה שמצינו שתמה רבי יהודה בדורו על תקנת ריב"ז למה תלה הדבר בעצמו דמשמע לעשות סייג בא והלא מן התורה הוא אסור:
דרש — המקרא עד ועד בכלל:
והתקין — לפי שהיו רגילים לאכול חדש מחצות ולהלן כשהיה הבית קיים עד עכשיו הוצרך לתקן:
מתני' י"ט הראשון כו' — דאמרינן לקמן (סוכה דף מג.) דדוחה מצות לולב שבת בי"ט הראשון לבדו:
מוליכין את לולביהן — מערב שבת:
שהוציאו ברשות — ברשות מצוה שהיה טרוד במצוה ומחשב ועסוק וממהר לעשותה ומתוך כך טעה ושכח שהוא שבת וקסבר רבי יוסי טעה בדבר מצוה ושגג בדבר כרת פטור מקרבן:
גמ' מנא הני מילי — דאין אדם יוצא בלולבו של חבירו:
לכם משלכם — משמע:
למה לי למימר החזירו — מה אנו למידין מחזרה זו דאצטריך תנא למיתנייה במתני':
הא קמ"ל — דר"ג ע"מ שיחזירוהו לו נתנו להם ואפ"ה הויא מתנה עד שיצאו בו:
החזירו לו יצא — דמתנה על מנת להחזיר מתנה היא והרי החזירו לו אבל אם לא החזירו אגלאי מלתא דמעיקרא גזול הוא בידו:
ה"ג למה ליה למימר שלקחו באלף זוז להודיעך כמה מצות חביבות עליהם:
הוה מצלי ביה — כשהיה מתפלל היה לולבו בידו מרוב חיבתו עליו היה מתפלל בו:
לא יאחז אדם כו' ויתפלל — מפני שטרוד הוא במחשבתו שלא יפלו מידו ויתבזו ואין דעתו מיושבת עליו בתפלתו:
לא יישן בהם לא שינת קבע ולא שינת עראי — שמא יפלו מידו והכי אוקימנא ליה בהישן (לעיל סוכה דף כו.) דהא דקתני לא קבע ולא עראי בדנקיט ליה בידיה:
סכין — מתיירא שמא יפול ויתקע לו ברגלו:
וקערה — מליאה:
ומעות — שלא יתפזרו:
וככר — שאם יפול יהא נמאס:
לאו מצוה נינהו — לאוחזן והויין עליו למשא לפיכך טרוד במשאם וכבד עליו משאם ושמירתם:
הכא — נטילתה ולקיחתה מצוה היא ומתוך שחביבה מצוה עליו אין משאה ושימורה כבד עליו ולא טריד:
קורא בתורה — צריך להניח הלולב לפי שגולל ס"ת ופותחו:
נכנס לבית המדרש — טריד בשמעתא ויפול מידיו:
