מסכת סוכה דף כ״ו עמוד ב׳

ולא יאחז בקציצה הן תפילין עצמן דפוס מושבן ורצוען ודומה לו במס' גיטין בהניזקין (גיטין דף נח.) ארבעים סאה קצוצי תפילין:

ליישן ביום מפני ביטול תורה:

דמר רבה בר נחמני:

כרב דממנו למד מדת שינתו שהיה ישן רב ביום כשיעור זה:

דרב כרבי ורב למדה מרבינו הקדוש שגדל אצלו:

ורבי כדוד כך קבל מאבותיו שזו היתה שינת דוד מלך ישראל:

שיתין נשמי אלצ"ש:

הוה ניים ביום:

נטלו במפה פירש בקונט' משום נקיות ובחנם פירש כן דרבי צדוק כהן הוה כדמוכח פ' מי שמתו (ברכות דף יט:) ובסוף פרק כל פסולי המוקדשין (בכורות דף לו.) והיה אוכל על טהרת תרומה וידים שניות הן ופוסלות את התרומה שזו היא אחת מי"ח דבר דבפ"ק דשבת (דף יד.) דאפי' פחות מכביצה מקבל טומאה כדמוכח פרק שני דמס' טהרות (מ"א) דתנן אין בו כביצה הוא טמא והכל טהור:

ולא בירך אחריו סבר לה כרבי יהודה דפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מט:) דדריש ואכלת ושבעת וברכת אכילה שיש בה שביעה דהיינו כביצה ור"מ פליג ואמר דמברכין בכזית ונראה הלכה כוותיה מדאמרי' פרק כיצד מברכין (ברכות דף לח: ושם) א"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח ובירך עליו תחלה וסוף ועוד אמרי' פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מח. ושם) א"ר חייא בר אבא א"ר יוחנן לעולם אינו מוציא רבים ידי חובתן עד שיאכל כזית דגן וכן אמר רב הונא בר יהודה משמיה דרב ומתוך הירושלמי משמע דבבריה לא בעינן כזית דאפילו פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון טעונה ברכה לפניה ולאחריה והכי איתא בירושל' בריש כיצד מברכין ר' יוחנן נסב זיתא וברך לפניו ולאחריו והוה ר' חייא בר אבא מסתכל ביה ואמר ליה ר' יוחנן בבלאה מה את מסתכל בי לית לך כל שהוא ממין שבעה טעון ברכה לפניו ולאחריו אית ליה ומה צריכא ליה מפני שגרעינתו ממעטתו ולית ליה לרבי יוחנן שגרעינתו ממעטתו מה עבד ליה ר"י משום בריה מילתיה דרבי יוחנן אמרה שכן אפילו פרידה אחת של ענב או פרידה אחת של רימון שהיא טעונה ברכה לפניו ולאחריו ובהש"ס שלנו יש כעין מעשה זה פרק כיצד מברכין (ברכות דף לח:) דא"ר חייא בר אבא אני ראיתי את ר' יוחנן שאכל זית מליח וברך עליו תחילה וסוף א"ל ר' ירמיה לר' זירא היכי בריך ר' יוחנן אזית מליח כיון דשקליה לגרעינתיה בצר ליה שיעורא אמר ליה מי סברת כזית גדול בעינן בינוני בעינן וההיא זית דאתא לקמיה דר' יוחנן זית גדול הוה דאע"ג דשקליה לגרעינתיה פש ליה שיעורא והשתא אי הוה עובדא דהש"ס שלנו היינו ההיא דירושל' א"כ חולק על שלנו ולא סמכינן עליה מדלא שני ליה משום דבריה הוא אבל שמא שני מעשים היו וההיא דירושל' היה זית שלם ואכלו עם הגרעין דהוי בריה אבל ההוא דהש"ס שלנו לא היה בו גרעין שכן סתם זית מליח בלא גרעין הוא ולא הוה בריה ולהכי הוצרך לתרץ דגדול היה וזית דירושלמי קטן מזית בינוני היה והרוצה להוציא עצמו מספיקא צריך שיאכל כזית אפילו בדבר שהוא בריה ודוקא לענין ברכה שלאחריה אבל לפניו מברך אפי' פחות מכזית בכל דבר דלפניו לא בעינן שיעור דאסור ליהנות בעוה"ז בלא ברכה כדמשמע מעובדא דר' צדוק דקאמר ולא בירך אחריו כדפרי' משום דסבר לה כר' יהודה משמע הא לפניו בירך וכן פירש בקונט' ואמרינן בירושלמי בתחלת פרק כיצד מברכין כל שאומר עליו שלש ברכות אומר לפניו המוציא לחם מן הארץ וכל שאין אומר עליו ג' ברכות אין אומר עליו המוציא לחם מן הארץ התיבון הרי פחות מכזית דאין אומר עליו שלש ברכות מעתה לא יאמרו לפניו המוציא לחם מן הארץ הא א"ר יעקב בר אחא לשאר מינים נצרכא פי' לא אתא לחלק בין דבר שיש בו כשיעור לדבר שאין בו כשיעור אלא אתא לחלק בין פת לשאר מאכל של חמשת המינים כגון מעשה קדירה שאין מברכין אחריו ג' ברכות וכן כובא דארעא ופת הבאה בכיסנין כי לא קבע סעודתיה עילויה ופת אורז ודוחן שאין מברכין אחריהם שלש ברכות אין אומרים עליהם המוציא לחם מן הארץ ואע"ג דבריש כיצד מברכין (ברכות דף לה. ושם) נפקא לן ברכה בתחלה בק"ו מבסוף כשהוא שבע מברך כשהוא רעב לא כ"ש מ"מ לא שייך למימר דיו ובמשהו מברך בתחלה אע"ג דלא מברך בסוף דאותו ק"ו אינו אלא גלוי מלתא בעלמא דברכה לפניו לאו דאורייתא כדתנן פרק מי שמתו (ברכות דף כ:) בעל קרי על המזון מברך לאחריו ואינו מברך לפניו וכן בפ' היה קורא (טם דף טז. ושם) תניא הפועלים שהיו עושין מלאכה אצל בעל הבית אוכלין פתן ואין מברכין לפניה אבל מברכין לאחריה שתי ברכות ולענין שתיה נראה שמברכין אכזית יין על הגפן ועל פרי הגפן אע"ג דלגבי יוה"כ לא הוי שיעור חשוב בפחות ממלא לוגמא כדאמר פ' בתרא דיומא (דף עג: ושם) לא ילפינן מיניה ברכת היין לאחריו תדע דלענין אכילה הוי שיעורא ביום הכפורים ככותבת ולענין ברכה מיחייב לאחריו בכזית דהלכה כרבי מאיר כדפרישית ואית למ"ד לענין קידוש דא"צ מלא לוגמא הלכך לברך אחריו נמי יכול להיות דלא בעי מלא לוגמא ומיהו קצת היה נראה לדקדק דמודי ר' מאיר בשתיה דבעי כביצה דבפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מט. ושם) דריש ר"מ ואכלת זו אכילה ושבעת זו שתיה ואכילה בכזית ור' יהודה דריש ואכלת ושבעת זו אכילה שיש בה שביעה ואי זו זו כביצה וכיון דנפקא לן לר"מ שתיה מושבעת א"כ בעי כביצה דלא הוי שביעה בפחות ושמא יש לחלק בין שתיה לאכילה דדלמא שביעה בשתיה הוי בפחות מכביצה וכל הני שיעורין דרבנן נינהו כדמוכח פרק מי שמתו (ברכות דף כ: ושם) דאמרי' הכא במאי עסקינן דאכל שיעורא דרבנן ולענין ברכה דלאחריו לא מצינו שום שיעורא אלא כזית לר"מ וכביצה לר' יהודה וקרא אסמכתא בעלמא דמדאורייתא בעינן שביעה גמורה והא דאמרי' פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מח.) שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד משמע דאינו מוציא אחרים ידי חובתן עד שיאכל כזית הא בכזית דגן מוציא אע"פ שהמלך והמלכה מסתמא אכלו כדי שובען לא דמי גדול דרבנן לקטן דרבנן דלא מפיק דאורייתא דהא גדול אפילו לא אכל כלל היה ראוי (להו) להוציא אחרים וכן פירש שם בקונטרס:

פי' היא הטבלא דברי ר' יעקב וחכמים אומרים ישן אדם שינת עראי והוא כדי הילוך מאה אמה. אבל שינת קבע יותר מזה [אסור].

אמר רב אסור לאדם לישן ביום יותר משינת הסוס והוא שתין נשמי תניא ר' יוסי אומר הילדים בזמן שנשותיהן עמהם חולצין בין ביום ובין בלילה ואח"כ ישנים. ואקשי' ש"מ בעל קרי אסור בתפילין ושנינן מפני שרגילין בטומאה.

ת"ש בעל קרי אינו אסור בתפילין.

ת"ר שכח ושימש מטתו בתפילין אינו אוחז לא ברצועה ולא בקציצה עד שיטול ידיו ויסירם מראשו מפני שהידים עסקניות הן: מעשה שהביאו לריב"ז לטעום התבשיל כו'. תניא לא שהלכה כן אלא שרצו להחמיר על עצמן אבל הלכה אוכל אדם אכילת עראי חוץ לסוכה והרוצה להחמיר על עצמו מחמיר.

מעשה והביאו לו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ר"ל אכילה מועטת עם מעט תבשיל כעין הבא לטעימה ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ושאלו בגמרא מעשה לסתור ותירצו בה שהמשנה חסרה וכך היא שנויה ואם רצה להחמיר על עצמו רשאי ואין בה משום יוהרא שהרי רבן גמליאל החמיר על עצמו אף בפירות עראי היא וכן המיקל אין בו נדנוד עבירה כלל שהרי כשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה ולא בירך אחריו ואתה למד מדבריו חמשה דינין בכל אוכל שהוא פחות מכביצה אחד שאינו צריך סוכה והשני שאינו צריך נטילת ידים והשלישי שצריך מיהא כריכת מפה והרביעי שאינו צריך ברכה לאחריו ר"ל ברכת המזון והחמישי שצריך ברכה לפניו הא כל שהוא כביצה צריך נטילת ידים וברכה לאחריו ואף מכלל דבריו היה נראה שכל כביצה יהא צריך סוכה אלא שבגמרא שאלו בה הא כביצה בעי סוכה לימא תהוי תיובתיה דאביי ורב יוסף דקאמרי דכביצה לא בעי סוכה ואע"ג דרב יוסף אמר תרתי או תלת ביעי מ"מ הואיל והקשה לו אביי והא זימנין דקבע איניש סעודתיה עלייהו ואמרינן אלא אמר אביי כד טעים בר בי רב וכו' ודאי הדר ביה רב יוסף ותירץ דכי נקט פחות מכביצה לא משום סוכה שאף כביצה פטור מן הסוכה אלא משום נטילה וברכת המזון שאלו היה כביצה היה צריך נטילה וברכת המזון אבל סוכה לא ונמצא שהכל מודים באכילת עראי שהוא כביצה ואין אנו צריכים לפרשה לא בפחות מעט ולא ביתר מעט ומ"מ למדנו מדבריו לענין סוכה שכל אכילת עראי מותר לאכול חוץ לסוכה בלא שום פקפוק ונדנוד עבירה שאלמלא כן אפי' פחות מכביצה לא היה אוכל כל שיש בו אכילת כזית וזו ודאי הלכה אלא שאנו צריכים לחזור ולדון על זו של נטילת ידים ושל ברכת המזון אם הלכה כדבריו אם לאו ונדון תחלה בזו של נטילת ידים והוא שהיו מפרשים שאוכל זה של תרומה היה שר' אליעזר בר' צדוק כהן היה ואוכל תרומה ובתרומה מותר לאכול בלא נטילת ידים על ידי כריכת מפה שמתוך חומר שבה אדם נזהר שלא ליגע בה ולא יבאו לטמאה בטומאת ידים שבהם אבל בחולין אם היו נאכלים על טהרת הקודש או על טהרת תרומה אסור עד שיטול את ידיו שאינו מקפיד על נגיעתו ולדעתנו אף בחולין גמורים צריך נטילה ולפירוש זה של תרומה היה ומתוך כך היה מיקל לאכלו בכריכת מפה ולדעת זה מ"מ במה שדקדק שבכביצה צריך נטילה אין הלכה כן שכל שבתרומה אף ביתר כמה אין צריך נטילה:

ומ"מ גדולי המחברים וגדולי הרבנים פירשו שבאכילת חולין גמורים אין צריך נטילה ולא אמרו מפה אלא לאוכלי תרומה בלבד אלא למעט חולין שנעשו על טהרת הקדש או על טהרת תרומה אבל חולין גרידא לא אלא שלדעת גדולי המחברים כריכת מפה דיו אף באכילת קבע והרי היא במקום נטילת ידים המתוקנת לסעודה בלא חשש טומאה שהרי משום טומאה בחולין אינו צריך נטילת ידים לסתם שהידים שניות ואין שני עושה שלישי בחולין אלא שתקנת סעודה היא וכריכת מפה במקומה וא"כ לדעתם זו של ר' אלעזר שהיה מחייב נטילה בכביצה אינה הלכה שכריכת מפה בחולין במקום נטילה היא ואף לדעת גדולי הרבנים שפירשו שאכילת חולין היתה ואע"פ שנתקנה בה נטילה ושאין כריכת מפה במקומה דוקא בכביצה אבל בפחות מכביצה אין שם תקנת נטילה ולא כרכו במפה אלא דרך נקיות אף זו אינה הלכה שמאחר שאין כריכת מפה עומדת במקום נטילה כל שאוכל דבר הטעון המוציא צריך נטילה בכזית וא"כ לאיזה שיטה שתפרש אין הלכה כדבריו אלא שלענין פירוש מיהא נוח לפרש שתרומה היתה ומשום חשש טומאת ידים שמא יגע שאף אוכל פחות מכביצה מקבל טומאת אוכלין לא אמרו טומאת אוכלין בכביצה אלא לטמא אחרים אבל לקבל טומאה אף בכל שהוא כמו שכתבנו בהרבה מקומות בחבור זה ואף לענין פסק בחולין שנעשו על טהרת תרומה מיהא אסור מכביצה בכריכת מפה:

ולענין מה שלא בירך אחריו הוא מפני שהוא סובר כר' יהודה שאינו מזקיק לברכה אלא באכילה שיש בה כדי שביעה דהיינו כביצה הא לפניו אף בכזית או אף בפחות מכזית לדעת קצת שהרי נהנה ואסור ליהנות מן העולם הזה בלא ברכה וזו ודאי אין הלכה כן אלא אף בכזית טעון ברכה לאחריו ומ"מ יש למדים מכאן ראיה לדברי הפוסקים שכתבו בפרק כיצד מברכין שאף פחות מכזית טעון ברכה לפניו וכמו שכתבוה גדולי הרבנים כאן שהרי פחות מכזית לדידן כפחות מכביצה לר"א ב"ר צדוק ולא נמנע מלברך אלא לאחריו וכבר כתבנוה שם אלא שלא החזקנוה בראיה מוכרחת כמו שביארנוה שם:

ומה שביארנו שהפירות אכילת עראי הם פירושו אפי' בכמה שהרי שתי כותבות יתר מכביצה בהם וכל יתר מכביצה יצא לו מדין עראי אלמא שכל אכילתם עראי היא והוא שאמרו במסכת ברכות שחומרתו של רבן גמליאל לא היה מצד מיעוט השיעור שלא יהא כביצה או יתר אלא משום דפירי לא בעי סוכה והכל נמשך לטעם אחד שלא נאמר אלא מפני שאף אכילת כמה מהם חשובה עראי ויש פוסקים שאף הפירות יש בהם חילוק בין קבע לעראי ודחו מה שתירצו במסכת יומא שחומרתו של רבן גמליאל לא מצד שפירות צריכות סוכה אלא מתורת שיעורן ועל דרך מי שתירץ שם שכותבת בגרעינה יתרה משתים בלא גרעינה ואין הדברים נראין:

ולענין מה שפירשנו שכביצה אכילת עראי היא יש שואלין בה במה שאמרו בשמועה שרמזנו עליה באחרון של יומא כותבת הגסה שאמרו כלומר לחיוב שיעורה ביום הכיפורים יתרה מכביצה והקשו בה ממעשה הנזכר שהביאו לרבן יוחנן בן זכאי לטעום את התבשיל ולרבן גמליאל שתי כותבות ודלי של מים ואמרו העלום לסוכה ולא מפני שהלכה כן אלא שהחמיר על עצמו וכשנתנו לו לר' צדוק אוכל פחות מכביצה נטלו במפה ואכלו חוץ לסוכה הא כביצה בעי סוכה והיה המקשה סבור שאף שתי הכותבות שאמרו עליהם לא מפני שהלכה כן מצד השיעור היה שלא יהא בהם כביצה והוא שאמר שם ואי סלקא דעתך כותבת יתרה מכביצה השתא שתי כותבות בלא גרעינתן לא הוו כביצה ככותבת וגרעינתה יתרה מכביצה ושני ליה אין כלומר שהכותבת בגרעינתה יתרה הרבה על שתים בלא גרעינתן ונהי דהאי תירוצא לא קים לן אלא כאוקימתיה דרבה שפירש בה דמה שהחמיר על עצמו לא מצד השיעור היה אלא מפני שהפירות אין טעונות סוכה מ"מ מתוך הקושיא אתה למד לפי דרכך אלמא שאילו היתה כביצה היתה צריכה סוכה וגדולי הדורות תירצו בה שלרווחא דמילתא הוא שאמרה ומ"מ עיקר הקושיא כך היא השתא שתי כותבות בלא גרעינתן אינן יתר מכביצה כותבת בלא גרעינתה יתר מכביצה ולא אמרה פחות מכביצה אלא לרווחא דמילתא מצד שהדבר פשוט לכל שפחות מכביצה אכילת עראי היא ולא להפקיע שכביצה לא תהא אכילת עראי אלא אף כביצה אכילת עראי היא כמו שביארנו והראיה שהרי דקדקו שם הא כביצה בעי סוכה מדברי ר' אליעזר ב"ר צדוק וכבר פירשנום כאן דסוכה הוא דלא בעי הא נטילת ידים וברכה בעי ובסוף אותה הסוגיא תירץ רבא הא דרבן גמליאל משום דהוו פירי ופירי לא בעו סוכה ואמרו שם לימא מסייע ליה אם השלים במיני תרגימא יצא ואי סלקא דעתך פירי בעי סוכה לישלים בפירי ותירץ באתרא דליכא פירי אי נמי מאי מיני תרגימא פירי ומאחר שפסקנו פירי לא בעי סוכה למדת שמיני תרגימא אינן פירות שבודאי צריך הוא להשלים בדבר הצריך סוכה וא"כ מיני תרגימא הם מיני לפתן כגון בשר ודגים וביצה וגבינה ולמדנו על אלו ודומיהם שהם צריכים סוכה כל שיש בהם יתר מכביצה:

זהו ביאור דברי המשנה ופסק שלה ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הם:

מי שהתפילין בידו אסור לו לישן בהם אפי' שינת עראי שמא יפלו בארץ היו מונחות לו בראשו דרך הנחתם ישן בהם שינת עראי שלא חששו לשמא יפיח בהם בשינת עראי הניחם תחת מראשותיו או באיזה מקום ופרס סודר עליהם ישן עמהם אפי' בקבע שהרי מה לו עוד לעשות ולא נתנה תורה למלאכי השרת ויש פוסקים במונחים בראשו שלא התירו בהם שינת עראי אלא במוסר שנתנו לאחרים או במניח ראשו בין ברכיו שחוששים לשמא ירדם כברייתא האמורה למעלה אלא שאנו פוסקים כתירוץ אחרון שאין קבע לשינה אבל לשמא ירדם אין חוששין כלל ובסוכה אסור אף במוסר שנתו לאחרים ואף במניח ראשו בין ברכיו ובתפילין מותר בארעי בלא מסירת שינה ובלא הנחת ראשו בין ברכיו ויש אוסרים בכל שינה שבעולם ממה שאמרו במס' שבת פרק במה טומנין מ"ט א' תפילין צריכין גוף נקי כאלישע בעל כנפים ופרשוה שלא יישן בהם ולא חלקו בה בין קבע לעראי ואף גדולי הפוסקים הביאוה סתם שלא יישן בהם ולא חלקו בה בין קבע לעראי ולא פירשוה בדנקיט ליה בידיה ואין הדברים נראין לדחות סוגיות שבשמועה זו וכשנאמרה במקום אחר בסתם על סמך ברייתא זו נאמרה ושינת עראי שיעורה כדי הילוך מאה אמה:

לדעת האומר שחוששין לשמא ירדם יש מי שאומר שמי שמוטל עליו בשבועה לעשות איזה דבר בשליש הלילה או בחצי הלילה אסור לו לישן אף קודם הזמן באותה עונה שמא ירדם לאותה שעה ואין הדברים כלום שלא נאמרה אלא בשהשינה עצמה יש בה איסור אלא שמ"מ בזו וכיוצא בה ישתדל בעצמו שיתעורר באותה שעה או סמוך לה ואם לאו הרי זה אונס ופטור:

בפרש"י בד"ה לימא קסבר רבי יוסי כו' ומבעי לן למעבד כוותיה כו' עכ"ל דמש"ה לא קמבעי לן לעיל לרבי יעקב לימא סבר ר"י כו' דלא אכפת לן בהכי כיון דלית הלכתא כוותיה:

במשנה מעשה והביאו לר"י ב"ז כו' וכשנתנו לר' צדוק כו' נטלו במפה ופירש"י משום נקיות וכתבו התוס' דבחנם פי' כן דר' צדוק כהן היה כו' היה אוכל על טהרת תרומה כו' דאפילו פחות מכביצה. ולע"ד דברי התוספת תמוהים כיון דלפי פירושם אין לחלק בין כביצה לפחות מכביצה לענין אכילת תרומה במפה ולקמן בשמעתין מסקינן להדיא דיש לחלק בין כביצה לפחות מכביצה וכמ"ש התוס' עצמן בד"ה הא כביצה והניחו בתימא הך קושיא דר' צדוק כהן היה והותרה לו באכילת מפה אפילו בכביצה:

מיהו לולי דבריהם היה נראה לי דמה שהתירו מפה לאוכלי תרומה היינו דוקא באכילת תרומה ממש כיון דכהנים זריזין הם ליכא למיחש דלמא נגע בתרומה בידים מסואבות משא"כ באכילת חולין לא פלוג רבנן בין כהנים לשאר בני אדם בדבר שצריך נטילה שלא הותרה להם לאכול במפה לכך הוכרח רש"י לפרש דבאמת נטילה זו של ר' צדוק אינה אלא משום נקיות דאע"ג דכהן הוי והיה אוכל על טהרת תרומה אפ"ה איכא למימר דנטילה זו דחולין על טהרת תרומה לא שייך אלא בכביצה דוקא שהוא שיעור אכילת רוב בני אדם וטומאתו נמי חמירא כיון שמטמא אוכלים אחרים משא"כ בפחות מכביצה אפילו חומרא בעלמא לא שייך בהו להצריך נטילת ידים כן נראה לי נכון ליישב שיטת רש"י ודו"ק:

אחר זה ראיתי בתוספת דיומא דף ע"ט כתבו להדיא אהאי דרבי צדוק גופא שלא התירו מפה לאוכלי תרומה אלא בתרומה ממש ולא בחולין שנעשה על טהרת תרומה וכדפרישית אלא דלא נחתו התם ליתן טעם לחלק בין כביצה לפחות מכביצה כמו שדקדקו כאן דאף פחות מכביצה מקבל טומאה. והנראה בזה דהתוספת דיומא היינו לפי שיטת ר"ת דר"פ המצניע ובפרק כל שעה דף ל"ג ע"ב שסובר דפחות מכביצה אין מקבל טומאה מן התורה משא"כ התוספת דהכא הן בשיטת רש"י דפרק המצניע דאוכל עצמו נטמא אפילו בכל שהו כן נראה לי ודו"ק:

בתוס' בד"ה ולא בירך אחריו סבר לה כר"י דפרק ג' שאכלו דדריש ואכלת ושבעת כו' ונראה מכל דבריהם כאן דפלוגתא דר"מ ור"י לאו בברכת המזון לחוד איירי אלא בכל דיני ברכה אחרונה דז' מינים ושאר דברים דאע"ג דעיקר טעמא דר"י דאמר כביצה היינו מדרשא דואכלת ושבעת דכתיב בבה"מ לחוד אפ"ה משמע להו דכיון דבבה"מ בעי ר"י כביצה כל שכן בשאר מינים דברכה אחרונה דידהו מדרבנן דאסמכינהו אברכת המזון אם כן לא יהא הטפל חמור מן עיקר. אם כן לפ"ז מדר"י שמעינן לרבי מאיר לענין כזית:

מיהו בפרק כיצד מברכין (ברכות דף ל"ט) כתבו בשם ר"י דברכת בורא נפשות אפי' בפחות מכשיעור ע"ש בחידושינו. וא"כ לפ"ז משמע דלא נחתו להך סברא דלא יהא טפל חמור מן העיקר אלא לענין ברכה מעין ג' דז' מינים לחוד והיה נראה לכאורה בזה דטעם הדבר משום דסברי דברכה מעין ג' נמי דאורייתא דואכלת ושבעת עלייהו נמי קאי וכשיטת בעל ה"ג שהביא הטור א"ח בסימן ר"ט והב"י בשם הרשב"א אלא דמלשון הטור והב"י והש"ע משמע דאין שיטת התוספת כן ע"ש. ולכאורה מלשון משנתינו במעשה דר' צדוק דקאמר ולא בירך אחריו משמע נמי לכאורה שלא בירך כלל אפילו בנ"ר דנראה דוחק לומר דרבי צדוק לא קאי אלא אפת או אכותבות דלעיל שהוא מז' מינים ולענין ברכת ג' או מעין ג' לחוד ולא לענין בנ"ר דהא אוכל פחות מכביצה סתמא קתני ופשטא דלישנא דלא בירך אחריו נמי הכי דייק אם כן ע"כ צריך לומר דהיינו טעמא דרבי צדוק ודר"י משום שלא יהא טפל חמור מן העיקר. ולפ"ז מדר"י נשמע לר"מ דבעינן כזית בכל הברכות ופחות מכזית אפילו בנ"ר לא בעי וכדמשמע מלשון התוספת כאן כן נראה לי ודו"ק:

רש"י ד"ה כמיעל וכו' דמפרש במקום אחר עיין בתשובת נודע ביהודה מהדורא תניינא חא"ח סי' כ:

אָמַר רַב אָסוּר לְאָדָם לִישֹׁן בַּיּוֹם יוֹתֵר מִשְּׁנַת הַסּוּס, וְכַמָּה שְׁנַת הַסּוּס? שִׁיתִּין נִשְׁמֵי. ונראה לי בס"ד נרמז מספר השיתין באותיות שמו של סּוּס כי אות ס' מספרו שיתין וגם מלוי הסמ"ך גם כן הוא מספר שיתין וכן אות וא"ו הוא ששה עשרות שהם שיתין. ובזה יובן בס"ד הכתוב בזכריה (זכריה יד, כ) 'בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה עַל מְצִלּוֹת הַסּוּס קֹדֶשׁ לַיְיָ' ודרשו רז"ל (פסחים נ.) מצילות הסוס הוא התכשיט שנותנין לסוס בין עיניו, וקשה מאי רבותיה דתכשיט זה שמגיד עליו הכתוב שיהיה 'קֹדֶשׁ לַיְיָ'? ובזה ניחא דמאמר רז"ל זה הוא לשון מליצה כי בסוס נמצא דבר פאר שיתפאר בו הסוס על שאר בריות והוא בשינת עיניו שאינו ישן יותר משיתין נשמי ועל זה אומרו תכשיט שנותנין לסוס בין עיניו פירוש מה שמשבחין ומפארין החכמים לסוס בשינה שבעיניו דעל זה השיעור אמרו מותר לתלמידי חכמים שישן ביום ועם כל זה לעתיד גם זה השיעור יהיה קודש לה' אצל התלמידי חכמים שלא ישן ביום אפילו שיתין נשמי אלא יעסוק בתורה ולא ישן רגע אחד ביום.