מסכת ברכות דף ו׳ עמוד א׳

לוא הקשבת לשון המתנה היא:

למצותי בשביל מצותי אשר צויתי לגמול חסד:

לראות כל השדים העומדים לפניו:

כי כסלא לאוגיא כשורת חפירה המקפת האוגיא שעושין תחת הגפנים כמו ששנינו (מ"ק דף ב) אין עושין אוגיות לגפנים לאסוף שם מים להשקות הגפן. כסלא הוא תלם של מענה המקפת סביב סביב את תל האוגיא והגפן נטוע בתל ובריש נדרים (דף ו ב) הדין אוגיא להוי פאה:

האי דוחקא דהוי בכלה פעמים שבני אדם יושבים רווחים ביום השבת שבאין לשמוע דרשה ודומה להם כיושבים דחוקים:

הני ברכי דשלהי ברכים עייפים:

מאני דרבנן דבלו בגדי התלמידים שבלים מהר והם אינם בני מלאכה שיבלו בגדיהם:

מחופיא דידהו באין המזיקים ויושבין אצלם ומתחככים בהם. חופיא לשון חופף ומפספס (שבת דף נ) פריי"ר בלע"ז:

כי כסלא לאוגיא - כעין תלמים המקיפין את הערוגה כדאמרינן בריש נדרים (דף ו:) הדין אוגיא להוי פאה:

חד לא מכתבן מליה בספר הזכרונות כלומר עם אחרים אבל בספר לבדו נכתבין כדאמרינן וכל מעשיך בספר נכתבין (אבות פרק ב) כ"ש מדה טובה:

אלו תפילין שבראש לפי שיש בהן רוב שם של שדי שהשי"ן כתובה בקמט שבבתים והדלי"ת ברצועות. ותימא משבת פרק במה מדליקין (שבת דף כח ב) דקאמר מן המותר בפיך ולא מפיק רצועות מתורת ה' בפיך. ועוד דבפ' בתרא דמגילה (דף כו ב) קרי לרצועות תשמישי קדושה בעלמא. אלא י"ל אלו תפילין שבראש לפי שהן בגבהו של ראש ונראין דשייך בהו וראו אבל תפילין של יד מכוסין דכתיב (שמות י״ג:ט׳) לך לאות על ידך ולא לאחרים לאות:

מי כעמך ישראל זה שיסד הפייטן (ביום א' דפסח) טוטפת כלילו גדלי:

ולענין מה שאמרו הקב"ה מניח תפילין. פירש רב האי גאון ז"ל, זה לשונו: הכי פירשו רבנן, שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולימדו במראית העין, כדרך שלמדו מעשה המשכן, שנאמר (שמות כה, ט) ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, (ככל) אשר אתה מראה בהר (שמות כה, מ). וכן לענין מה שאמרו (ראש השנה יז, ב) שנתעטף הקדוש ברוך הוא כשליח צבור שיורד לפני התיבה ולימד את משה בפרשת ויעבור ה' על פניו ויקרא, וכן הוא אומר (שם לג, יט) אני אעביר כל טובי על פניך וגו', ועל אותה שעה אמרו, מנין שהקדוש ברוך הוא מתפלל, והלא בתורה פירש כי כן אמר ה' אל רחום וחנון, וקאמר משה אתה הראתנו לומר שלש עשרה מדות שנאמר (במדבר יד, יז) כאשר דברת לאמר. וכן אמרו לקמן (ברכות ז, א) יהי רצון שיכבשו רחמי את כעסי ללמדנו לומר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך. עד כאן לשון רב האי גאון ז"ל. ומיהו מאי דקאמרי תפילי דקודשא בריך הוא מאי כתיב בהו, קשיא טובא לפירוש זה בעיני. ויש לשאר החכמים ענין אחר נעלם בזה, והאלהים יראנו איזה הדרך ישכון אור.

ומה שאמרו כאן שהקב"ה מניח תפלין פירש רבינו האי ז"ל הכי פירשו רבנן שהראהו הקב"ה למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולמדו במראית העין כדרך שלמדו מעשה המשכן שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן, וכן מה שאמר יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ללמדנו לומר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך ע"כ:

כל שאדם יכול להתפלל בבית הכנסת יעשה מפני ששם כונת הלב מצויה, כלל גדול אמרו תפלת הצבור חביבה וכל המתפללים בבית הכנסת בעשרה שכינה עמהם, ובפרק ד' אמרו שאסור לאדם שיקדים תפלתו בצבור לתפלת הצבור והתבאר למטה שאם לא היה יכול להתפלל בב"ה יתפלל בתוך ביתו בשעה שהצבור מתפללים שנאמר ואני תפלתי לך ה' עת רצון, אימתי הוא עת רצון בשעה שהצבור מתפללים, ומכל מקום מי שיש לו ב"ה בעירו והוא יכול לילך ואינו הולך אין רוח חכמים נוחה הימנו ולא עוד אלא שנקרא שכן רע ואם יש לו בית המדרש קבוע מתפלל בו וכך הדבר ברור:

לעולם יזהר אדם שלא לדון ביחידי אפי' בדברים שרשאי בכך, ולעולם לא ידון אלא בג' שהם שנים נושאים ונותנים ואחד בורר ומכריע ובזה נשמרים מן השגיאה ונאמר עליהם ששכינה עמהם וכן לעסוק בתורה, אע"פ שבכל צד נאה ומשובח אם הם שנים הדבר נאה יותר שמביניהם יבחן האמת ביותר, ועוד שמתוך שאחד נושא ונותן עם חבירו הדברים חקוקים בדמיונם יותר ויותר והוא שכיון באמרו שנים מיכתבן מילייהו בספר הזכרונות:

לעולם תהא מחשבתו של אדם רדופה אחר המצות שאף המחשבה אינה אלא תועלת והיא המביאה לידי המעשה, אמרו חכמים אפי' חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאלו עשאה:

בד"ה אלו תפילין שבראש פרש"י משום שם של שדי כו' עכ"ל כן פרש"י בפרק הקומץ שכתוב עליהן רוב השם שי"ן ודל"ת כו' וע"ש בתוס' וק"ל:

בד"ה אחורי בית הכנסת פירש"י כל פתחי בתי כנסיות היו למזרח ואחוריהם למערב כו' עכ"ל אבל בפרש"י שלפנינו שכתב מעין מקדש ומשכן פניהם למערב ואחוריהם כו' עכ"ל נראה שאחור ר"ל הוא אותו צד שבו הפתח והוי הפי' ממש כפי' התוס' והר"ר יונה הבין מפרש"י עוד פירוש אחר וע"ש וק"ל:

ומה שאמרו כאן שהקדוש ברוך הוא מניח תפלין פירש רבינו האי ז"ל הכי פירשו רבנן שהראהו הקדוש ברוך הוא למשה קשר של תפילין והנחת תפילין ולמדו במראית העין כדרך שלמדו מעשה המשכן שנאמר ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן. וכן מה שאמר יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי ללמדנו לומר יהי רצון שיכבשו רחמיך את כעסך. עד כאן:

תניא אבא בנימין אומר אלמלא נתנה רשות לעין לראות כו' נראה דהכוונה בזה דודאי יותר טוב היה שיהא רשות לעין לראותם כדי שהצדיקים שמתקיים בהם יפול מצדך אלף ורבבה מימינך יראו במפלת שונאיהן שכן התפלל דוד ואמר ישמח צדיק כי חזה נקם ואמר ג"כ ה' לי בעוזרי ואני אראה בשונאי וכן כל המזמור דמה רבו צרי מורה ע"ז וגם היה בזה תועלת גדול להטיל אימה על הרשעים כשהם רואים המזיקים קיימין עליהם כי כסלא לאוגיא וע"כ יפחדו מהקב"ה כי האלקים עשה שיראו מלפניו אלא שעם כל זה לא ניתנה רשות לעין לראותם לפי שלא היה יכול שום בריה לעמוד מפניהם ע"י שהיו מתקנאים בו ביותר כדאשכחן בפלימו שהיה אומר גירא בעיני דשטנא והיה השטן מבקש להמיתו כדאיתא בפרק החליל כה"ג טובא כדאשכחן בשאר צדיקים בכמה דוכתי כנ"ל:

שם תניא אבא בנימין אומר אין תפלה של אדם נשמעת אלא בבהכ"נ כו' אין זה סותר למאי דאמרינן לקמן דרבי אמי ורבי אסי הוי מצלו בביתייהו היכא דהוו גרסי דודאי כך עדיפא טפי כדדרשינן לקמן מקרא דאוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב דשערי ציון המצויינין בהלכה חביבין לפני הקב"ה מבתי כנסיות ואמרינן נמי בעלמא דאין לו להקדוש ברוך הוא בעולמו אלא ד' אמות של הלכה בלבד. ועיקר מימרא דאבא בנימין הכא לא בא למעט אלא שלא יקדים אדם תפלתו להתפלל בביתו משום זריזין מקדימין למצוה או כדי להתפלל עם דמדומי חמה ועל זה אמר דאפ"ה תפלה בביהכ"נ עם הציבור עדיפא מטעמא דבמקום רנה שם תהא תפלה. וכה"ג איתא בפרק הכותב ובמהרש"א ז"ל בח" א ע"ש:

שם אמר רבין בר אדא אמר רבי יצחק מנין שהקב"ה מצוי בהכ"נ שנא' אלהים נצב בעדת אל כו' ומנין לעשרה שמתפללין כו'. ויש לדקדק דלכאורה מדקאמר מניין לעשרה שמתפללין ויליף לה מאלקים נצב א"כ משמע דהא דקאמר מעיקרא מניין שהקב"ה מצוי בבהכ"נ היינו אפילו שלא בשעת תפלה או אפילו ליחיד שמתפלל שם וא"כ היא גופא מנליה לרבי יצחק למדרש קרא להכי ולהכי. ואף דנראה שרש"י ז"ל הרגיש בזה ומפרש דבהכ"נ משמע מדכתיב עדת אל משמע בית ועד שלו מ"מ כיון דכתיב עדת משמע דהיינו בעשרה אלא דאכתי מצינו למימר דתרתי למעליותא בעינן דכל היכא שעשרה מתפללין בבהכ"נ השכינה שרויה ביניהן. ויש ליישב דודאי פשטא דקרא היינו לענין עשרה שמתפללין דכל עשרה מיקרי עדת אל כדאמרינן נמי בעלמא כל בי עשרה שכינתא שריא. אלא כיון דמסקינן הכא דע"כ הא דאיצטריך קרא לעשרה שמתפללין היינו לענין דקדמה שכינה ואתי' וא"כ ממילא מסברא אית לן למימר דבבהכ"נ שהיא בית הועד של הקב"ה כיון שנבנית לשם קדושת בהכ"נ והזמנה מלתא היא ומתפללין בה תמיד בעשרה כמה פעמים בכל יום א"כ לא שייך לישנא דקדמה ואתי' אלא לישנא ששכינה מצויה שם תמיד ואינה מסתלקת משם כלל כנ"ל וק"ל:

בפרש"י בד"ה בקרב אלקים ישפוט ואין ב"ד קרוין אלקים אלא בג' בפ"ק דסנהדרין. ואע"ג דאיכא למ"ד התם מדאורייתא חד נמי כשר ותנן נמי שם בברייתא שאם היה מומחה לרבים דן אפילו יחידי. אפ"ה לא תיקשי ליה אמימרא דרבי יצחק דהכא כיון דלכ"ע מיהו סתם דין היינו בשלשה כדאמרי' נמי באבות אל תהי דן יחידי ועיין מה שאבאר בסמוך:

בד"ה אשר אזכיר את שמי אשר יזכר שמי על מצותי ודברי עכ"ל ולפי פירושו אין זה ענין ליושב ועוסק בתורה דוקא כיון דבכל המצות שייך לומר כן וכן במה שפי' מהרש"א ז"ל דאשר אזכיר את שמי איירי בתורה דדרך לימודו יש לו רשות להזכיר שמו של הקב"ה נמי קשיא לי דה"ד אי בשם המיוחד אפילו דרך לימודו נמי אסור כדאיתא בפסחים ס"פ אלו עוברין דרבא סבר למידרשא בפירקא אמר ליה ההוא סבא לעלם כתיב. ואי בשאר שמות הדרא קושיא לדוכתי' מאי איריא תורה אפי' תפלה ושאר מצות אנו מזכירין שמו של הקב"ה בברכותיהן. ולענ"ד היה נראה דודאי פשטא דקרא דאשר אזכיר את שמי לא איירי כלל בד"ת אלא בקרבנות דכתיבי ברישא דקרא וזבחת עליו את עולותיך ואת שלמיך וגו' ובסיפא דקרא דכתיב בכל המקום אשר אזכיר את שמי ופי' הרמב"ן ז"ל בפי' החומש דהיינו נמי בכל מקום שיקריב קרבנו אלא דהכא בק"ו יליף לה כיון דאפי' ביחיד שהוא מקריב שכינה שרויה שם כדכתיב אבוא אליך בלשון יחיד א"כ כ"ש ת"ת דעדיף מעבודה כדאית' בכמה דוכתי:

שם בגמרא וכי מאחר דאפילו תרי תלתא מיבעיא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא הוא כו' קמ"ל כו'. ולכאורה הוי מצי למימר דאה"נ דדינא שלמא בעלמא הוא ולא אתי' שכינה עד דאיכא תלתא משא"כ בתורה אפילו בחד ותרי אלא משום דלקושט' דמילתא קיי"ל דדין היינו תורה כדאיתא פ"ק דשבת דף י' בהא דרב חסדא ורבה בר רב הונא הוו יתבו כו' וחליש ליבייהו ע"ש בפי' רש"י. דלפירושא קמא משמע להדיא דדין הוי כמו תורה. ולפירוש השני שם אפשר דעדיף מתורה כיון דאפילו בשעה א' מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה ויליף מג"ש מבוקר עד ערב. מש"ה מסיק נמי הכא דדין הוי כמו תורה ואין ה"נ דאפילו ביחיד שכינה שורה אלא דהא דקאמר הכא שלשה שיושבין בדין היינו משום סתם דין היינו בשלשה כדפרישית מהאי משנה דאבות דאל תהי דן יחידי. ומתוך כך נתיישב לי פי' הפסוק דקאמר יתרו למשה מדוע אתה יושב לבדך וכל העם נצב עליך מן בוקר ועד ערב והשיב לו משה כי יבוא אלי העם לדרוש אלקים וגו'. והיינו משום דעיקר קושיית יתרו היה שהי' תמה על שהי' משה יושב ודן כל היום עד הערב א"כ תורתך מתי נעשית כדפי' רש"י על חלש ליבייהו וע"כ צ"ל דדין עדיף מתורה וא"כ הקשה לו מדוע אתה יושב לבדך דע"כ כיון שהיה דן יחידי היינו משום דיחיד מומחה דן אפילו ביחידי והו"ל כמו שלשה וא"כ אי ס"ד דדין עדיף מתורה תו לא צריך קרא דהשכינה שורה על שלשה שעוסקין בדין כיון דאפי' ביחיד בלא"ה מצינן שפיר למילף בק"ו מת"ת דיחיד אלא דאכתי מצינן למימר דאה"נ דלעיקר השראת שכינה לא צריך קרא לענין דין אלא כי איצטריך קרא היינו לענין דקדמא ואתי' דאדרבה הכי משמע פשטא דקרא אלקי' נצב בעדת אל בקרב אלקים ישפוט והאי נצב אכולה מילתא קאי בין לעשרה שמתפללין ובין ליחיד מומחה או ג' שעוסקין בדין בתרווייהו שכינה קדמא ואתי' משא"כ בתורה דלא קדמא ואתי' אלא דע"ז נמי הי' קשה ליתרו א"כ מדוע אתה יושב וכל העם נצב כיון דשכינה קדמא ואתי' דבשלמא אי אמרי' דבדין נמי לא קדמא ואתי' א"ש דדיינין בישיבה ובעלי דינים בעמידה דכיון דלא אתי' שכינה בדין עד דיתבי מש"ה אין צריכין לעמוד דכיון דהתחלת דין היינו משיתעטפו הדיינין שכבר היו יושבין קודם לכן מש"ה אין צריכין לעמוד כדאיתא להדיא במדרש שהביאו רש"י בחומש פ' וירא שאמר הקב"ה לאברהם שב ואתה סימן לבניך כו' ע"ש והיינו נמי מטעם כיון שכבר יושבין אין צריכין לעמוד כדאשכחן באברהם משא"כ בבעלי דינין שמתחילין לטעון לפני הדיינין לאחר שכבר התעטפו א"כ השכינה קודמת להם מש"ה צריכין לעמוד. אבל לאחר שכבר הוכחנו ממלתא דמשה גופ' דדין עדיף מתורה ושכינה קדמא ואתי' כמו שפירשנו וא"כ קאמר ליה שפיר מדוע אתה יושב וכל העם נצב. וע"ז השיבו משה שפיר כי יבא אלי העם לדרוש אלקים. אלי דייקא ולדרוש אלקים דייקא דדוקא לגבי משה הוי דין עדיף מתורה משום שלעולם היה דן דין אמת לאמתו כדפי' רש"י בחומש על לדרוש אלקים דכל מה שהיו שומעין מפי משה היה כאילו שומעין מפי הגבורה וא"כ נעשה שותף להקב"ה ומה"ט גופא הורשה לדון יחידי משא"כ בשארי דיינים אין דנין אלא בשלשה כדאמרינן אל תהי דן יחידי ואפי' בשלשה נמי לא קדמא שכינה ואתי' דדין לא עדיף מתורה ואדרבה אמרינן הכא מהו דתימא דינא שלמא בעלמא והיינו בסתם דיינין שאינן יודעין בעצמן שדנין דין אמת לאמתו דזימנין הדין מרומה כמ"ש התוס' כנ"ל:

שם אמר רבי אבין בר רב אדא אמר ר' יצחק מניין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו עד סוף האגדה. ידוע לכל יודעי חן שהאגדה זו יש לה סוד מופלא וכבר האריך הרשב"א ז"ל בחידושי אגדות שלו הובא בע"י ע"ש ובאמת שכל האריכות בזה הוא ללא צורך שלא בלבד בענין האגדה זו ושארי האגדות כיוצא בו אנו צריכין לדברי הקבלה אלא כל המקרא בתורה ובנביאים ובכתובים כל מקום שמצינו תואר ודמות וגבול ומקר' ושינוי בענייני האל ית' כגון ויראו את אלקי ישראל ותחת רגליו כו' וכן ראיתי ה' צבאות יושב על כסא רם ונשא וכן וראית את אחורי ופני לא יראו והרבה כיוצא באלו בכולן אנו צריכין לקבלה והן סודות מופלאים שהרי אין לו כביכול להבורא שום דמות ותואר וגבול ועמידה וישיבה או שום דבר מקרה או שינוי אלא הכל לפי הדמותו לעבדיו הנביאים כמ"ש בספר הראב"ן בשם רבינו חננאל הגאון באגדה זו וכיוצא בזה לא יפול בו כביכול אפילו שום שינוי רצון כי אם מצד מעשה התחתונים שע"י מעשיהם הטובים מוסיפים כח בפמליא שלו וכן להפך ח"ו והכל תלוי בענין קיום התורה והמצות של ישראל שלכך נקרא ה' אלקי ישראל העולה כמנין תרי"ג מצות כמבואר הכל באריכות בספרי הקבלה. אמנם אין לנו עסק בנסתרות מ"מ מצאתי עצמי מחוייב בדבר לפרש אגדה זו לפי פשוטה דנהי שבעיקר הדבר שהקב"ה מניח תפילין מביא ראיה גמורה מפסוק דנשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו שהוא ממש פשוטו של מקרא אלא דאכתי יש לתמוה טובא בהא דא"ל רב נחמן ב"י לר' חייא בר אבין הני תפילין דמרי עלמא מה כתוב בהו ומהדר ליה מי כעמך ישראל כו' ורב אשי נמי מסיק עלה בסמוך מאי דכתיבי בשאר בתי כי מי גוי גדול כו' ובזה לא מייתו שום ראיה לדבריהם ולכאורה אין אלו אלא דברי נביאות ואף שמצאתי כתוב בס' הראב"ן שהביא דברי רה"ג באריכות ומסיים בה דהך מלתא דאמוראי דמאי דכתיבי בהנך בתי אינו אלא דברי קבלה הל"מ שאי אפשר לדברים הללו להתפרש מן העדות כלל כו' ולא ידענא אי האי סיומא דהראב"ן הם דברי עצמו או דברי הגאון. עכ"פ קשה לי טובא בגויה דאי ס"ד שהם בקבלה הל"מ אפילו מאי דכתיבי בהנך בתי א"כ ממילא דכ"ש שהנחת תפילין עצמן הן הל"מ א"כ מאי האי דקאמר ר' יצחק מנין שהקב"ה מניח תפילין וקי"ל דהלכה למ"מ היא כדמצינו בעלמא וכי מאחר דהלכתא היא קרא ל"ל. תו קשי' לי אי ס"ד דמאי דכתיבי בהני בתי הוי הל"מ א"כ מאי מקשה בסמוך ומי משתבח קודשא ב"ה בשבחייהו דישראל וכי יש להקשות שום דבר אהלכה למ"מ שאפי' בענייני הלכות גמורות אמרו שאין טעם לדבר דהא מהאי טעמא גופא אמרינן שק"ו מהלכה לא ילפינן וכ"ש בענייני האגדות כאלה שהן ע"פ סוד מופלא כמ"ש הגאון בעצמו. אלא דבר מן דין קשיא לי בהא דקאמר ומי משתבח קודש' ב"ה בשבחייהו דישראל שהרי כמה מקראות לאין מספר בתורה ונביאים וכתובים שהקב"ה משתבח בשבחייהו דישראל ואין לך מקרא מפורש יותר ממה דכתיב ישראל אשר בך אתפאר ואדרבה משמע נמי מהאי קרא גופא דאתפילין קאי שהרי תפילין נקראין פאר וכתיב נמי הן על כפים חקותיך וכי יש שבח לישראל ודבקותם בו יותר מזה ושייך ג"כ טובא בענין התפילין והנראה לפי ענ"ד בענין ליישב חדא מגו חדא דהנך אמוראי דאיירי במה דכתיב בהנך בתי דמרי עלמא ודאי בסברא דנפשייהו מסקו הכי דכיון דילפינן מקרא דנשבע ה' בימינו ובזרוע עוזו דבימינו קאי אתורה ובזרוע עוזו אתפילין ונהי דבימינו היינו תורה סתמו כפירושו והיינו תורה שלנו שכך כתובה לפניו במרום משא"כ בתפילין דלא ידעינן מה כתיב בהו ולמה נקראין זרוע עוזו בודאי שלא בא הכתוב לסתום אלא לפרש א"כ ע"כ מסברא פשוטה נדע בכל זה והיינו דמסתמא התפילין של הקב"ה הם דוגמא לתפילין שלנו וכי היכי דבפרשה ראשונה דכתיב' בתפילין דמרי עלמא ומי כעמך ישראל גוי אחד בארץ שהם ממש דוגמת שמע ישראל בתפילין שלנו כדמסיק להדיא דהיינו חטיבה מול חטיבה ששניהם מורין בענין האחדות כמו כן שארי פרשיות של תפילין שלנו שהם לזכרון מצותיו של הקב"ה כמו שפרש"י ז"ל שע"י זכירות המצות כ"ש שאנו זוכרין קבלת מלכותו ואחדותו ודבקותו בנו וממילא שכך יש לנו לומר בענין שארי בתי דמרי עלמא שהם מעניני זכירה זה אי אפשר שאין שכחה לפניו יתברך כביכול אע"כ דאהזכרת השם ושבח של ישראל קאי שהמה תמיד לזכרון לפניו ומקרא מלא הוא ותאמר ציון עזבני ה' וה' שכחני התשכח אשה עולה מרחם בן בטנה גם אלה תשכחנה ואנכי לא אשכחך הן על כפים חקותיך. והיינו ע"י ששמן של ישראל חקוק לפניו תמיד הוא זוכר בהן להסיר הד' שכחות שכתובין בפסוק הזה. נמצא לפ"ז א"ש שכל הד' בתים דתפילין דמרי עלמא הם דוגמא דתפילין שלנו מסברא גמורה אלא דאפ"ה מקשי שפיר ומי משתבח קב"ה בשבחייהו דישראל ואדלעיל מיניה קאי דקאמר ובזרוע עוזו אלו תפילין ומייתי ראיה שהתפילין עוז לישראל דכתיב וראו כל עמי הארץ כי שם ה' עליך ויראו ממך ולפ"ז ע"כ צריכין אנו לומר שבזה הענין עצמו תפילין דהקב"ה נקרא זרוע עוזו שעוז המה לו וע"ז מקשי שפיר דאכתי לא דמי דנהי שהתפילין שלנו נקראין עוז לפי שעל ידיהן מתיראין כל עמי הארץ כשרואין כי שם ה' נקרא עלינו וכמ"ש התוס' דאשם שדי קאי ולפיכך נופל עליהם פחד ואימה ועוד ע"י שמותיו של הקב"ה הכתובין בתפילין והנחתן בראש ובזרוע נתוסף בהן אור גדול להיותם בענין הרוחני מאד וכמאמר חכמינו ז"ל שצריכין גוף נקי שהגוף מתברר ומתלבן על ידיהן ג"כ מגשמי לרוחני כענין שכתוב ויחזו את אלקי ישראל ויאכלו וישתו ומתרגמינן והוו חדאין כאילו אכלין ושתין וכמבואר אצלינו במקום אחר שהוא ממש מעין עה"ב וא"כ ענין תפילין הם שבח ממש לגופן ולנשמתן אלא דבתפילין דמרי עלמא לא שייך לומר כן דהקב"ה משתבח ע"י תפילין ולשון שבח כאן הוא ענין שבח ממש שהוא מלשון הוספה ונהי דמצינו דודאי דיש שבח והוספה לקב"ה כביכול ע"י תורתם ומעשיהם טובים של ישראל כדאיתא לקמן במכילתין שמוסיפין כח בפמליא של מעלה מ"מ במה שהוא משבח את ישראל בהנך פרשות דתפילין שלו שהוא ענין תמידי אפילו אין מקיימין התורה והמצות כראוי לא מצינו שום סברא לומר שיהא בזה שום שבח ועילוי לעצמותו ית' עד שהתפילין יהיו נקראין עוז בשביל כך והדרא קושיא לדוכתא דאכתי לא דמי. וע"ז משני שפיר דודאי שיש שבח ועילוי להקב"ה ע"י התפילין שעל ידיהן נזכור שעשו אותו חטיבה א' בעולם ע"י קבלת עול מלכות יותר מכל העובדי כוכבים וכ"ש בקבלת תורתו דעל' כתיב ואנכי לא אשכחך דעלה דרשינן זה מעשה סיני כן נראה לי נכון בעז"ה:

גמ' אין תפלתו של אדם כו' עי' ע"ז ד ע"ב תוס' ד"ה כיון וגרסתם אלא עם הצבור:

רש"י ד"ה ומנין לעשרה וכו' עדה כו' לקמן כ"א ע"ב:

זוֹכֶה לַבְּרָכוֹת הַלָּלוּ, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו מ״ח:י״ח) לוּא הִקְשַׁבְתָּ לְמִצְוֹתָי, וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ וְגוֹ', וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ וְגוֹ'. עיין פירוש רש"י ז"ל ומהרש"א, ולי אני הדיוט נראה בס"ד כי ידוע שעשרת הדברות הם עשר מצות בפרטות, אך בכללות נכללו בהם כל תרי"ג מצות, וכמו שכתב רבינו סעדיה גאון ז"ל, וידוע הטעם שסיים בעשרת דברות בתיבת לרעך, לומר לך כל המצות הרמוזים ביו"ד הדברות אינם שלמים בקיום שלהם כי אם על ידי ריעות וחברה, שאז מה שיעשה זה יועיל לזה, והנה אם האדם מקשיב אזנו לאלו העשר מצות שהם עשרת הדברות שסיים אותם בתיבת לרעיך, אז ודאי יהיה שם לבו על חבירו שלא יניחו לבדו ויצא, וזה שאמרו לו הקשבת למצותי, חלק התיבה לשתים וקרי בה למצות יו"ד הם יו"ד דברות המסיימים בתיבות לרעיך, אז זה שכרך וַיְהִי כַנָּהָר שְׁלוֹמֶךָ. וצריך להבין ברכה זו מה שייכה לענין זה של ההמתנה שממתין זה לזה, ומה מדה כנגד מדה יש בה? ונראה לי בס"ד כי ידוע מה שישראל ערבים זה לזה, וגם שצריך כל אחד לטפל בצרכי חבירו ועוזרו ומתחבר עמו, כל זה מתחייב להיות מצד הנפשות שכולם עיקרן היו נפש אחת אצל אדם הראשון, ואחר כך נחלקו לשלשה אבות, ואחר כך לי"ב שבטים, ואחר כך לשבעים נפש, ואחר כך לששים רבוא, וטבע הנברא אם היה תחלה עצם אחד ואחר כך נחלק לחלקים רבים, אז אותם החלקים תאותם תמיד להתחבר עם מקורם ושרשם, ושיהיו הם מחוברים יחד זה עם זה כאשר היו בראשונה, ולכן תמצא שהנהרות כולם רצים ללכת אל הים, כמו שנאמר (קהלת א, ז) כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם, יען כי הם עיקרם באו ונמשכו מן הים, והיו מחוברים עם מי הים, ולכן חפצים ורצים לילך אל הים ולהתערב שם, ואף על פי שחוזרים ויוצאים מן הים דרך מחילות שבקרקע ומתמלאים הנהרות הנה הם חוזרים ובאים אל הים, וכמו שנאמר (שם) אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, וידוע שטובתם וברכתם של ישראל הוא שיהיו מוצלחים לברר ניצוצי קדושה על ידי תורה ותפלה דבר יום ביומו, כל יום לפי בחינתו, ואלו הניצוצות שמבררין ומעלין אותם ישראל למעלה נקראים מ"ן, וחוזרין אלו המ"ן ונמשכים להם יום השני הבא אחריו בסוד מ"ד, נמצא ענין ברכתם וטובתם הוא כמו מה שנאמר בנחלים, שהם הנהרות, דכתיב בהם אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, ודו"ק היטב בזה כי דבר זה לא נאמר אלא למשכילים. והשתא בזה מובן הטעם מדה כנגד מדה, שהמתין לחבירו, שרצה בהתחברות שלו, הנה בזה קיים בעצמו כמשפט הנהר שמימיו חפצים ורצים ללכת אל הים להתחבר עם חלקים שלהם כאשר היו בראשונה, כן זה חפץ הוא בחיבורו עם חבירו כאשר היו בראשונה אצל אדם הראשון, ומאחר שקיים בעצמו כמשפט וטבע הנהר, לכך יתקיים בו משפט אחד של הנהר, שהוא מה שאמר הכתוב אל מקום שהנחלים הולכים שם הם שבים ללכת, כן זה יצליח בתיקון תורה ותפלה שעושה, שאז המ"ן שמעלה היום יחזרו וימשכו אליו ביום השני בסוד מ"ד, ולזה אמר ויהי כנהר שלומיך, פירוש פועל רוחני שהוא העיקר שנקרא שלומיך, יהיה דוגמת הנהר ברצוא ושוב שיתקיים מה שנאמר בנהר, אֶל מְקוֹם שֶׁהַנְּחָלִים הֹלְכִים שָׁם הֵם שָׁבִים לָלָכֶת, ושאר דברים הנזכרים בפסוק זה המה סניפים לברכה זו. ומה שזכר בפסוק הב' ברכה וַיְהִי כַחוֹל זַרְעֶךָ, נראה לי בס"ד שיש שייכות לדבר זה כאן, והוא כי השם יתברך ברך את אברהם אבינו ע"ה בהר המוריה (בראשית כב, יז) וְכַחוֹל אֲשֶׁר עַל שְׂפַת הַיָּם, וקשא דהוה ליה למימר 'כחול' סתם, אך פירשתי בס"ד במקום אחר דידוע פני הים הם גבוהים יותר מן שטח היבשה, והיה מן הראוי שישטוף הים את היבשה, אך הקב"ה שם חול גבול לים, להיות שומר את היבשה שלא יעבור הים וישטוף, כמו שנאמר (ירמיהו ה, כב) אֲשֶׁר שַׂמְתִּי חוֹל גְּבוּל לַיָּם חָק עוֹלָם וכו', נמצא החול שעל שפת הים הוא נעשה שומר לעולם מן שטיפת הים, וידוע כי ישראל גם כן הם שומרים את העולם, כי בלתי ישראל לא יתקיים העולם, כמו שאמרו רבותינו ז"ל על הפסוק (זכריה ב, י) כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם, ולכן אמר לו 'כַחוֹל עַל שְׂפַת הַיָּם' דייקא, שיהיו צדיקים ושומרים את העולם כמו החול, כי השמירה תלויה בצדקות של ישראל. נמצא דמיון ישראל לחול הוא רומז על הצדקות, שבהיותם צדיקים אז ראוים להיות שומרי העולם כמו החול, וזה שאמר לו הקשבת למצותי ונעשית שומר לזה האיש אשר עודנו מתפלל, אז מדה כנגד מדה יהיה כחול זרעך, רצונו לומר צדיקים, שיהיו ראוים להיות שומרים.

אַלְפָא מִשְּׂמָאלֵיהּ וְרִבְּוָתָא מִימִינֵיהּ פירוש דריש נפל רצונו לומר שכן כמו (בראשית כ"ה י"ח) עַל פְּנֵי כָל אֶחָיו נָפָל, וצריך להבין למה צד שמאל אלף ולימינו עשרה אלפים? ונראה לי בס"ד כי הם יודעים שמאל יד כהה, ולכן קלה בעיניהם ואין חוששים לעשות שם קיבוץ רב אבל ימין חוששים ממנה ויבאו שם ברבוי חיל יותר. אי נמי נראה לי בס"ד השמאל כיון שמניח בה תפילין יראים ממנה יותר, ואין נגשים הרבה אלא מעט אותם שהם עזים ביותר, ומה שאמר האי דוחקא דכלה מנייהו, הנה כל מאמרים אלה הם מדברים על ימיהם שהיו השדים מצויין הרבה, אבל בזמנים אלו כיון שנתמעט כח הסטרא אחרא נתמעטו השדים גם כן, דהא בהא תליא.

בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה נראה לי בס"ד רמז לפי דרכו ענין יחוד השמות שבו תלוי תיקון התפלה, והוא דידוע מה שכתב הרמ"ז ז"ל חיבור 'איש ואשה' דהיינו 'הוי"ה אהי"ה' נעשה על ידי שם הוי"ה דיודי"ן שעולה ע"ב, וסך כולם מ"ז וע"ב עולים קט"ו, וכן יחוד וחיבור 'זכר ונקבה' דהיינו 'הוי"ה אדנ"י' נעשה על ידי שם הוי"ה דאלפין שעולה מ"ה, וסך הכל קל"ו, והנה קי"ט וקל"ו גימטריא רנה [255], עד כאן דבריו ז"ל, והנה ידוע כי חיבור 'הוי"ה אהי"ה' נעשה בעת קריאת שמע, וחיבור 'הוי"ה אדנ"י' נעשה בעת העמידה ונפילת אפים, וזהו שאמרו 'במקום רנה' דייקא שהוא מספר שני יחודים הנזכרים, 'שם תהא תפלה', כי ביחודים אלו יהיה תיקון התפילות כראוי. אי נמי נראה לי על דרך מה שאמר הכתוב (איכה ב, יט) קוּמִי רֹנִּי בַלַּיְלָה לְרֹאשׁ אַשְׁמֻרוֹת, רֹנִּי זו רִנָּה של תורה, שִׁפְכִי כַמַּיִם לבד זו תפלה, שנאמר (שמואל א' א, טו) וָאֶשְׁפֹּךְ אֶת נַפְשִׁי לִפְנֵי הֳ', וידוע כי התפלה מתקבלת ורצויה יותר אם תהיה במקום דגרסי ביה בתורה, וכמו שאמרו בגמרא על רבי אמי ורב אסי, ולזה אמר בִּמְקוֹם רִנָּה שָׁם תְּהֵא תְּפִלָּה. אי נמי נראה לי בס"ד שמו של אדם מכונה בשם 'נר', מה נר מאיר לעולם, כך שמו של אדם מאיר לו, כי אותיות שמו הם חיותו שנאמר (בראשית ב, כ) נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ, ולאברהם יש שם אחד שהוא נר אחד, וכן ליצחק אבל ליעקב יש שלשה שמות, שהם שלשה נרות, וכיון שהם תיקנו לנו שלש עתים לתפלה של שמונה עשרה, כולם מסייע אותנו לעשות תיקון בתפילות שמונה עשרה, אם כן יש לנו עזר מן חמש נרות, וזהו שאמר במקום רנ"ה, ה' נ"ר שם תהיה תפלה.

מִנַּיִן שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצוּי בְּבֵית הַכְּנֶסֶת? יש להקשות מאחר דיליף מהכא לעשרה שמתפללין שכינה עמהם, מנא ליה האי דרשה דמצוי בבית הכנסת? ועוד היכא משמע מהאי קרא בית הכנסת? ונראה לי בס"ד דהא בהא תליא, כיון דילפינן בעשרה שכינתא שרייא, ממילא ילפינן דמצוי בבית הכנסת, דהא מסיק לקמן בעשרה קדמא שכינתא ואתייא, ולכן בבית הכנסת, דודאי נמצאים עשרה בתפילות שמונה עשרה, הנה בודאי מצוי הקב"ה שם תמיד, דהא בעשרה קדמא שכינתא ואתיא, ולכך סמך הני תרי דרשות להדדי מנין שהקב"ה מצוי וכו' ומנין לעשרה וכו':

וּמִנַּיִן לַעֲשָׂרָה שֶׁמִּתְפַּלְּלִין, שֶׁשְּׁכִינָה עִמָּהֶם? שֶׁנֶּאֱמַר בְּקֶרֶב אֱלֹהִים יִשְׁפֹּט. נראה לי בס"ד דמספר עשרה בחשבון הקדמיי מגיע למספר חמשה וחמשים, ולזה אמר (ישעיהו ג' ט') הֵן לַהֳ' אֱלֹהֶיךָ, ומספר זה רמוז באותיות הי"ם דשם אלהים, נמצא העדה שהם עשרה נרמזו באותיות הי"ם, ולמעלה מן אותיות הי"ם דשם אלהים יש אותיות אל, ולזה אמר אלהים נצב בעדת אל.

מַאי וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ הקשה הרי"ף ז"ל מה שייכות יש לזה כאן? ונראה לי בס"ד הביא להא דר"א ללמדינו מה שאמר שנים שעוסקין בתורה שכינה עמהם, היינו דוקא היכא דשניהם מדברים בדברי תורה, וכדמשמע פשטיה דקרא (מלאכי ג, יז) אָז נִדְבְּרוּ, דשניהם מדברים, אבל אחד מדבר ואחד שומע ושותק לאו, לכך הביא הא דר"א דדריש חשב וכו', דנמצא המחשבה לבדה חשיבא כמעשה, וגם הכא השומע דעוסק בתורה במחשבתו הוה ליה כעוסק בפיו וקרינן ביה ונדברו.

אֲפִילּוּ חָשַׁב אָדָם לַעֲשׂוֹת מִצְוָה וְנֶאֱנַס הקשה הרב פתח עינים ז"ל מאי לשון אֲפִילּוּ? עיין שם. ונראה לי בס"ד כי במחשבה טובה איכא תרתי הא' חושב ומצפה מתי תבא לידי מצוה זו ואקיימנה, וזו המחשבה שייכה בזמן שאין יכול לקיים המצוה ההיא בפועל, הן מחמת שלא הגיע זמנה, הן מחמת שאין היכולת בידו לקיימה, והב' מחשב לעשות מצוה שהגיע זמנה ובידו לקיימה אותה שעה ורק כאשר בא לקיימה נאנס ולא עשאה, ועל זה הב' אפשר לומר כיון שחשב לקיים בפועל ונעשה עליו נדר בלב אם נאנס ולא עשה, לא הוי כאילו עשה, ולזה אמר אפילו בכהאי גוונא מעלה עליו כאלו עשאה. אמנם עדיין יש לדקדק מהיכא מוכח דקאי על המצוה, דקרא אמר (שם) לְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ ולא אמר ולחושבי מצותו? ונראה לי בס"ד כי ידוע אותיות מצוה הם אותיות שם הוי"ה, כי מ"צ בא"ת ב"ש הוא י"ה, ופרשתי בס"ד הטעם להורות שצריך האדם לקיים המצוה בשלימות, ארבעה חלקים שהם מעשה ודבור וכונה ומחשבה, שהם רמוזים בארבע אותיות שם הוי"ה כ"ה כנודע, ולכן אותיות מצוה הם אותיות שם הוי"ה, ולהיות כי המחשבה והכונה הם נסתרים, לכן אותיות י"ה שהם כנגדם באו בהסתר והעלם, שהוא בחילוף מ"צ בא"ת ב"ש, ובזה מובן בס"ד מה שאמר 'וּלְחֹשְׁבֵי שְׁמוֹ' ולא אמר 'ולחושבי מצותו', כי באמת אותיות מצוה הם אותיות שמו, ובא ללמדינו דכל זה איירי בחושב לעשות מצוה שלימה בארבעה חלקים הרמוזים באותיות שמו יתברך, ואז היא נחשבת כמעשה ממש.

וּמִנַּיִן לְאֶחָד שֶׁיּוֹשֵׁב וְעוֹסֵק בַּתּוֹרָה הנה בזה מובן בס"ד הטעם שאמר (שמות כ, כא) 'אַזְכִּיר' אֶת שְׁמִי ולא אמר 'תזכיר', והיינו לומר 'א' יזכיר', דהיינו אחד יזכיר את שמי, וידוע דאמרו רבותינו ז"ל התורה כולה שמותיו של הקב"ה, ולזה אמר את שמי, רמז בתיבת את על התורה שהיא כלולה מן א' ועד תי"ו והיא שמותיו של הקב"ה.