בוני התלמוד

    דף ביאור

    מסכת ברכות דף נ״ג עמוד א׳

    דף זה מרכז את הביאור על יחידת המקור: פירושי המפרשים כלשונם, המקורות שהטקסט מצטט, החכמים הנזכרים בו וקישורים ישירים חזרה לטקסט.

    לטקסט המלא במקור
    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת ברכות דף נ״ג עמוד א׳

    מסכת ברכות דף נ״ג עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 34 קטעים ממוספרים, כ־650 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    רש"י

    אי נימא לא שבת מחמת מלאכה ואפי' היא מלאכה של היתר כגון של חולה ושל חיה קאמר דאין מברכין:

    עששית לנטירנ"א:

    שהיתה דולקת והולכת מע"ש ובבית ישראל:

    למ"ש מברכין לפי שלא נעבדה בה עבירה שלא הודלקה בשבת:

    נכרי שהדליק מישראל משחשכה מ"ש:

    הך איסורא אזלא מתוך ששלהבת דולקת והולכת קמא קמא פרח ליה:

    המוציא שלהבת לר"ה בשבת חייב ומוקמינן לה במסכת ביצה כגון דשייפיה לחרס משחא ואתלי בה נורא דגחלת ליכא אלא שלהבת ומשום חרס לא מחייב דלית בה שיעורא:

    מה שעקר לא הניח והוצאת שבת לא מחייבא עד דאיכא עקירה מרשות זו והנחה ברשות זו:

    ועוד 23 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Berakhot 53a · Sefaria

    תוספות

    וכי תימא הך איסורא אזל ליה ה"מ לאקשויי אי הכי נכרי מנכרי נמי אלא עדיפא מיניה פריך דה"מ לשנויי כדמשני בסמוך:

    גזירה משום נכרי ראשון ונכרי ראשון משום עמוד ראשון וכו' חדא גזרה היא דגזרו חכמים כל אש נכרי שביד הנכרי דאי לא הא לא קיימא הא אבל נכרי שהדליק מישראל וישראל מנכרי מברכין עליו והכי קיימא לן:

    הא דאיכא אדם חשוב אם כן משום כבודו של חשוב ולא לאורה כך פרש"י ור"ח פירש איפכא באדם חשוב לאורה ובדליכא אדם חשוב עשוי לכבוד בית הכנסת:

    אין מברכין עליו פירש"י מיהו מברכין עליו ברוך שברא שמן ערב והא דאמר לעיל בכיצד מברכין (ברכות ד' מג.) האי משחא כבישא מברכין עליו בורא עצי בשמים היינו בבא להריח ולא מיירי בתוך הסעודה:

    Tosafot on Berakhot 53a · Sefaria · CC-BY

    רשב"א

    תני חדא אור של כבשן מברך עליו ותניא אידך אין מברכים עליו לא קשיא הא לכתחלה הא לבסוף. פירש רבנו שלמה ז"ל: אור שעושין בתחלה בכבשן אינו להאיר אלא לשרוף אבנים לסיד והלכך אין מברכין עליו, אבל האור שמדליקין בו לבסוף למרק שריפת אבנים אף הוא עשוי להאיר ולראות בו, והלכך מברך עליו. ורב האי גאון זכרונו לברכה פירש: בתחלה אין מברכין עליו עד שלא אחז האור ברוב העצים משום דסליק קיטרא ולא צהיל נהורא, אבל לבסוף צאית נורא וצאיל נהורא ומברכין עליו.

    גירסת גאון ז"ל תני חדא אור של בהכ"נ מברך עליו ותניא אידך אין מברך עליו, לא קשיא הא דאיכא חזנא הא דליכא חזנא, ואב"א הא דאיכא סיהרא הא דליכא סיהרא, ואב"א הא דאיכא אדם חשוב הא דליכא אדם חשוב. פירוש: דאי איכא חזנא דאכיל בבית הכנסת, לנהורא עביד ומברך עליו, ואי ליכא חזנא, לכבוד בית הכנסת עשוי ואין מברך עליו. ואיבעית אימא הא והא דאיכא חזנא הא דאיכא סיהרא אין מברך עליו, דאי משום חזנא כיון דאיכא סיהרא לא קפיד אנר ולאו משום לתיה עבד אלא משום כבוד בית הכנסת, ואי ליכא סיהרא מברך. ואיבעית אימא הא והא באיכא סיהרא ואפילו הכי אי איכא אדם חשוב להאיר לפני אותו אדם חשוב עביד ומברך. וגירסת [הספרים] הפך זה, וזו נכונה.

    ובית הלל אומרים אחד מברך לכולן משום שנאמר ברב עם הדרת מלך ולא דמי לפת דאמרינן לעיל (ברכות מב, א) ישבו כל אחד ואחד מברך לעצמו, דכיון שהוא צריך הסבה ולא הסבו אינם רוצים לצאת זה בברכת חבירו, והכי הוי כמו יין אליבא דרב דלא בעי הסבה, ואפילו לר' יוחנן דאמר דיין בעי הסבה הני מילי התם הוא דחשיב ורגילין להסב עליו אבל בשאר ברכות כמו שהסבו דמו, תוס'. ומסתברא דהכא לא שייך כל ענין זה כלל דאפילו תמצא לומר דכולהו מילי בעו הסבה, הכא בשנצטרפו לצאת, ופלוגתא דב"ש וב"ה אינה אלא באי זה צד עדיף טפי אם להתחלק אם להצטרף. ומיהו ודאי קושטא דמלתא הכי דכל שאר ברכות כי הני לא בעו הסבה דאינן משום קביעות להנאה, אלא הנאה כעין חובה.

    Rashba on Berakhot 53a · Sefaria

    ריטב"א

    תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת כולה פירוש ואכלו לאורה אפ"ה מברכין עליה. וצ"ע מאי תניא נמי הכי דהא ברייתא היא בהדיא דאור של חיה ושל חולה מברכין עליו:

    וכי תימא הך דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא פירוש שהשלהבת אינה שוהה אלא זאת הולכת וזאת באה אפילו בפתילה אחת עצמה. וה"ה דהוה ליה לאקשויי לאלתר אי הכי אפי' כותי נמי דאפילו אור שהשתמש בו כל היום יכול להשתמש בו עכשיו לאחר הדלקה קצת דהא אחריתי הוא אלא ודאי דבההיא איכא למיגזר היתרא אטו איסורא. ואקשינן א"כ המוציא שלהבת ברשות הרבים אמאי חייב דהא אחריתי הוא ואותה שעקר לא נשארה שם בשעת הנחה ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספת דהתירא קא מברך:

    אי הכי אפילו כותי מכותי לישתרי אבל כותי ראשון לא קשיא ליה דפשיטא ליה דאיכא למיגזר כדפרישנא, ושנינן גזרה משום כותי ראשון ובכותי ראשון משום עמוד ראשון דאכתי ליכא היתירא וכולה חדא גזרה היא. ועמוד הראשון הוא הדולק עד שלא נעשה חשיכה כך פירשו התוספות והראב"ד ז"ל וכן עיקר. נקיטינן השתא דישראל שהדליק מכותי וכותי מישראל מברכין עליו כותי מכותי אין מברכין עליו משום גזירה וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאסיקנא דישראל מכותי אתוספת דהיתירא מברך ביום הכפורים לא מברכינן עליה דתוספת הוה ליה כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ואין מברכין עליו ביום הכפורים ואעיקר נמי לא דאיסורא הוא ומפני זה נהגו במקומותינו ביום הכפורים להדליק כל אחד מעששיות של בית הכנסת כדי שיהא שם עיקר של היתר:

    היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך מחצה על מחצה מברך. דאיכא תרי ספיקי שמא כותי שמא ישראל ואם תמצא לומר כותי שמא לא עשה בו מלאכה בשבת אבל לשמא לא נעשית להאיר לא חיישינן דלא שכיחא ואי נמי שכיחא ספיקא דרבנן לקולא:

    היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם עבה כפי כבשן מברך עליו פירש"י ז"ל אי הויא נהורא בריא כמו של פי כבשן ואם לאו חושש שמא לא להאיר נעשה אלא להסיק. והקשו דאדרבה כשהיא בפי כבשן אינה עבה דאינה עשויה אלא להאיר וכשמסיקין בפנים היא עבה דאינה עשויה להאיר ולא צייל נהורא והיינו דאמרינן בסמוך כאן בת חלה כאן בסוף. ונראה שאינה קושיא דלא נקט עבה אלא למימר דתיהוי נהורא בריא עשויה להאיר כפי כבשן. ובתחלת הכבשן דאין מברכין עליו לא מפני שהיא עבה ולא ציילא אלא מפני שאינה עשויה להאיר:

    כאן בתחלה כאן לבסוף כמו שפירשנו. ויש שפירשו משום דבתחלה איכא עשן ולא צייל נהורא ובסוף ליכא עשן אלא שלהבת, ויש שפירשו בתחלה מברכין משום דמסתמא ממוצאי שבת היא אבל בסוף ודאי בשבת התחילה, ואיירי בסמוך לשקיעה:

    אור היוצא מן העצים ומן האבנים מברכין עליו בשבת דעל שם האור שנברא במוצאי שבת אנו מברכין אבל ביום הכפורים ליתיה להאי טעמא אלא משום שעד עכשו היינו אסורין ועכשו אנו מותרין הילכך אין לברך על מה שלא היה בעולם שלא היה בו איסור והיתר. ואור של בית הכנסת היכא דאיכא אדם חשוב מברכין עליו דלנהורא עביד ואי לא לא דליקרא דבי כנישתא עביד ואי איכא חזנא אע"ג דליכא אדם חשוב לנהורא עביד ומברכין ואי לא ליקרא דבי כנישתא עביד ואי איכא סיהרא אע"ג דאיכא חזנא לאו לנהורא עביד. וגרסת הספרים הא דאיכא אדם חשוב וכו'. ופירש"י ז"ל דאיכא אדם חשוב ליקרא ואי לא לנהורא. ואי בעית אימא הא והא דאיכא אדם חשוב ואפ"ה בדאיכא חזנא דדאיר שם מברכין ואב"א הא והא דאיכא חזנא ואפ"ה בדאיכא סיהרא לא מברכין דלא צריך נהורא הילכך משום כבוד עשויה דבדאיכא אדם חשוב עסקינן דאתירוצא קמא סמיך:

    הביאו לפניהם אור בבית המדרש ב"ה אומרים אחד מברך לכולן שנאמר ברוב עם הדרת מלך. ואע"ג דאיכא מילי דבעו הסבה כדמשמע בפ' כיצד בכי הא לא שייך הסיבה כלל וכל שהן יושבין כאחד בכי הא הויא קביעותא שכולם רוצים לצאת בשל אחד יוצאין, וב"ה סברי דבברכה זו שהיא כעין שבח דוקא אחד לכולן משום ברוב עם וב"ש סברי דלא וקיי"ל כב"ה וקיי"ל נמי כמ"ד התם בפסחים מסדרן על הכוס ואינו חייב לברך תכף שיראה אור כנגדו:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Ritva on Berakhot 53a · Sefaria

    מאירי

    נר שהודלק בשבת אלא שהודלק להיתר כגון לחיה ולחולה או שנעשה בה מלאכה אא שהיתה מלאכת היתר כגון שהכינו לאורו מאכל לחולה ולחיה כל אלו אע"פ שלא שבת ממלאכה מ"מ כבר שבת מעבירה ומברכים עליו אבל אם הודלק בשבת באיסור או שנעשה בו או לאורו מלאכת איסור בשבת אין מברכים עליו כמו שביארנו במשנה:

    עששית שהיתה דולקת והולכת כל היום כלו הואיל ולא נעשה בה או לאורה מלאכת איסור מברך עליה אע"פ שלא נבראת ביומה ואינה כעין אור הנר שבירך עליו אדם הראשון, וגדולי הרבנים סוברים שאפילו נעשה בה מלאכת איסור הואיל ולא הודלקה באיסור מברכים עליה, ואין שיטת הסוגיא מוכחת כן:

    עכו"ם שהדליק נרו במוצאי שבת מנרו של ישראל מברכים אף על של עכו"ם שהרי במוצאי שבת הודלק ומנר שלא הודלק בשבת באיסור ושלא נעשה בו או לאורו מלאכת איסור, ואם הדליק ישראל מעכו"ם במוצאי שבת מברך על של ישראל ואע"פ שנרו של עכו"ם לא שבת מעברה מ"מ נר המודלק ממנו אין בו עברה ואע"פ ששלהבת של ראשונה בשניה מ"מ אחר הדלקתה מתוספת זו השניה בעצמה ועל התוספת הוא מברך, ולא על עמוד ראשון, אבל עכו"ם מעכו"ם אין מברכין אף על של עכו"ם שני שהודלק בחול גזרה שמא יברך על של ראשון, שמא תאמר אף על של ראשון יברך מיהא על התוספת גזרה משום עמוד ראשון כגון שהדליק סמוך לבין השמשות וזה ברך לו בעמוד ראשון ר"ל קודם שנעשה ראש הפתילה חשוך:

    היה מהלך חוץ למדינה וראה אור ואינו יודע אם של ישראל אם של עכו"ם, אם רוב עכו"ם אינו מברך ואם רוב ישראל מברך וכן במחצה על מחצה מברך, וכתבו גדולי המפרשים הטעם משום דתרתי ספקי נינהו שמא ישראל הוא ואם עכו"ם שמא שבת מעברה, ואף כשתאמר כלך לדרך זה שמא עכו"ם הוא ואם ישראל שמא לכבוד הודלקה מ"מ ספקא דרבנן לקולא וכ"ש שהדלקת כבוד לא שכיחא, וכן אם אה תינוק סמוך לשקיעת החמה מאחר שקיעתה שהוא בין השמשות בודק אחריו אם תינוק עכו"ם הוא לא יברך ואם תינוק ישראל שאינו נזהר בבין השמשות יברך עליו ואם אינו יכול לידע נראה לי שאין מברך עליו שהדלקה בין השמשות אף בתינוק לא שכיחא:

    אור של כבשן ששורפין בו אבנים לסיד בהתחלת הדלקתו אין מברכים עליו שאינו נעשה להאיר אלא לשריפת האבנים אלא לאחר שריפתם מדליקין עצים בפי כבשן להאיר למלאכתם ומכיון שנעשה להאיר מברך עליו זהו שאמרו כאן לכתחלה כאן לבסוף, וי"מ שבתחלת הדלקתה אין בו אורה מפני שהוא מלא עשן ובסופו כשכלה העשן יש בו אורה ומברך עליו, וכן י"מ בהפך ר"ל שבתחלה מברכים עליו ופירושה אם מכיר שזו היא התחלת הדלקתה מברך שהרי במוצאי שבת הודלק ואם בסוף אף הוא הודלק בשבת ואין מברך עליו, ומה שאמרו בראשונה היה מהלך חוץ למדינה וראה אור עבה כפי כבשן מברכים עליו פירושו שהוא של עכו"ם אלא שמכיר שהוא לכבשן שמברכין עליו על הצדדים שביארנו:

    אור של בית המדרש כל זמן שיש שם צד שאנו יכולים לדון שלהאיר הודלקה מברכים עליו כגון אם יש שם אדם חשוב שיש לומר להאיר לו הודלקה אע"פ שהיתה שם אורה מצד הירח או מצד אחר או שלא היתה שם אורה מצד אחר שיש לומר לאור כלם הודלקה אע"פ שאין לומדין עכשיו או אם יש שם שמש שעושה דירתו לשם שיש לומר שלאורו הודלקה ועל דרכים אלו אתה דן בנר של בית הכנסת ולא עוד אלא שיש גורסים בה אור של בית הכנסת הא כל שאין שם אחת מאלו לא הודלקה אלא לכבוד ואין מברכין עליה:

    היו יושבים בבית המדרש והביאו לפניהם אחר מברך לכלם וכלם מתכוונין לשמוע ועונין אמן ואין כלם מברכיך לעצמם מפני בטול בית המדרש על הדרך שאמרו של בית ר"ג לא היו אומרים מרפא בבית המדרש מפני בטול בית המדרש, ומ"מ אין אנו נוהגים לברך אלא כלן ביחד על הכוס וכמו שאמרו בפסחים סודרן על הכוס ומ"מ מי שאין לו יין להבדיל כשרואה את האור מברך עליו מיד:

    גחלים לוחשות והוא כל שאילו מכניס קיסם ביניהם דולק מאליו מברך עליהם, שמא תאמר הרי לא לאורה הודלקו אלא לחמם או לבשל, אף אנו מפרשים שהודלקו עצים לאורה ונעשו גחלים או שמא גם עכשיו לאורה מועטת הן עומדות להכיר בין מטבע למטבע, אבל גחלים עוממות אין מברכין עליהן, וי"מ שאף גחלים העשויות לחמם או לבשל הואיל ואינן עשויות לכבוד בעלמא אלא להנאת בני אדם מברכים עליהם ולא נתמעט מלברך אלא אותה הנעשית לכבוד ואף גדולי המפרשים סוברים כן, ואין הדברים נראים:

    ועוד 5 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Berakhot 53a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בד"ה הא דאיכא כו' ובדליכא אדם חשוב עשוי לכבוד בעה"ב עכ"ל לפי זה גרסי' ואיבעית אימא הא והא דליכא אדם חשוב וכ"ה ברא"ש:

    Chidushei Halachot on Berakhot 53a · Sefaria

    שיטה מקובצת

    תניא נמי הכי עששית שהיתה דולקת והולכת כל השבת כולה פירוש ואכלו לאורה אפילו הכי מברכין עליה. וצריך עיון מאי תניא נמי הכי דהא ברייתא היא בהדיא דאור של חיה ושל חולה מברכין עליו:

    וכי תימא הך דאיסורא אזל ליה והאי אחרינא הוא פירוש שהשלהבת אינה שוהה אלא זאת הולכת וזאת באה אפילו בפתילה אחת עצמה. והוא הדין דהוה ליה לאקשויי לאלתר אי הכי אפילו כותי נמי דאפילו אור שהשתמש בו כל היום יכול להשתמש בו עכשיו לאחר הדלקה קצת דהא אחריתי הוא. אלא ודאי דבההיא איכא למיגזר היתרא אטו איסורא:

    ואקשינן אם כן המוציא שלהבת ברשות הרבים אמאי חייב דהא אחריתי הוא ואותה שעקר לא נשארה שם בשעת הנחה ומה שהניח לא עקר אלא לעולם דאיסורא נמי איתיה וכי קא מברך אתוספת דהתירא קא מברך:

    אי הכי אפילו כותי מכותי לישתרי אבל כותי ראשון לא קשיא ליה דפשיטא ליה דאיכא למיגזר כדפרישנא:

    ושנינן גזרה משום כותי ראשון ובכותי ראשון משום עמוד ראשון דאכתי ליכא היתירא וכולה חדא גזרה היא. ועמוד הראשון הוא הדולק עד שלא נעשה חשיכה כך פירשו התוספות והראב"ד ז"ל וכן עיקר. נקיטינן השתא דישראל שהדליק מכותי וכותי מישראל מברכין עליו. כותי מכותי אין מברכין עליו משום גזירה. וכתב הרמב"ן ז"ל דכיון דאסיקנא דישראל מכותי אתוספת דהיתירא מברך ביום הכפורים לא מברכינן עליה דתוספת הוה ליה כאור היוצא מן העצים ומן האבנים ואין מברכין עליו ביום הכפורים. ואעיקר נמי לא דאיסורא הוא. ומפני זה נהגו במקומותינו ביום הכפורים להדליק כל אחד מעששיות של בית הכנסת כדי שיהא שם עיקר של היתר:

    היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם רוב כותים אינו מברך:

    מחצה על מחצה מברך דאיכא תרי ספיקי שמא כותי שמא ישראל ואם תמצא לומר כותי שמא לא עשה בו מלאכה בשבת. אבל לשמא לא נעשית להאיר לא חיישינן דלא שכיחא ואי נמי שכיחא ספיקא דרבנן לקולא:

    היה מהלך חוץ לכרך וראה אור אם עבה כפי כבשן מברך עליו פירש רש"י ז"ל אי הויא נהורא בריא כמו של פי כבשן ואם לאו חושש שמא לא להאיר נעשה אלא להסיק. והקשו דאדרבה כשהיא בפי כבשן אינה עבה דאינה עשויה אלא להאיר וכשמסיקין בפנים היא עבה דאינה עשויה להאיר ולא צייל נהורא והיינו דאמרינן בסמוך כאן בתחלה כאן בסוף. ונראה שאינה קושיא דלא נקט עבה אלא למימר דתיהוי נהורא בריא עשויה להאיר כפי כבשן. ובתחלת הכבשן דאין מברכין עליו לא מפני שהיא עבה ולא ציילא אלא מפני שאינה עשויה להאיר:

    ועוד 11 קטעי פירוש על דף זה.

    Shita Mekubetzet on Berakhot 53a · Sefaria

    פני יהושע

    בגמרא ת"ר היו יושבין בבה"מ והביאו אור לפניהם וכו' וב"ה אומרים א' מברך לכולן משום שנאמר ברוב עם הדרת מלך. כבר הארכתי בזה לעיל בסוגיא דהסבה דלא תיקשי מהכא למאי דקי"ל דחילוק ברכות עדיף לעיל בר"פ ג' שאכלו ובפ' כל הבשר ולקמן נמי מסקינן דמברך עדיף יותר מן העונה אמן מדאמר רב לחייא בריה חטוף ובריך וכתבתי ליישב בכמה גווני והעיקר נראה לי דדוקא הכא בברכת המאור שאינו לא ברכת הנהנה ולא ברכת המצות אלא ברכת הודאה מש"ה שייך בה טפי האי טעמא דברב עם הדרת מלך כדכתיב וירוממוהו בקהל עם ובמושב זקנים יהללוהו וכתיב נמי אודה ה' מאד בפי ובתוך רבים אהללנו כדמייתי הש"ס בר"פ הרואה כנ"ל ועיין בחידושי הרשב"א:

    Penei Yehoshua on Berakhot 53a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' מחצה על מחצה נמי מברך עי' פר"ח יו"ד סי' קי"ד סק"ו:

    רש"י ד"ה מרפא כו' שרגילים לומר כו' והוא בפרקי דר"א פרק נ"ב מיום שנבראו שמים וארץ לא היה אדם חולה אלא אם היה בדרך או בשוק והיה עוטש ונשמתו יוצא מנחיריו עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים ואמר רבון כל העולמים אל תקח נפשי ממני עד שאצוה את בני ובנותי ונעתר לו לפיכך חייב אדם לומר בעטישתו חיים שנהפך המות הזה לאור שנאמר עטישותיו תהל אור:

    Gilyon HaShas on Berakhot 53a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת ברכות, דף נ״ג, עמוד א׳, בהיקף של כ־650 מילים ב־34 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 34 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 118 מילים

      נפתחת ב״אִי נֵימָא לֹא שָׁבַת מֵחֲמַת מְלָאכָה אֲפִילּוּ…״

    2. קטע 226 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי ״שָׁבַת״…״

    3. קטע 316 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: גּוֹי שֶׁהִדְלִיק מִיִּשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְלִיק…״

    4. קטע 417 מילים

      נפתחת ב״מַאי שְׁנָא גּוֹי מִגּוֹי דְּלָא — מִשּׁוּם…״

    5. קטע 533 מילים

      נפתחת ב״וְכִי תֵּימָא הַךְ אִיסּוּרָא אֲזַל לֵיהּ, וְהָא…״

    6. קטע 618 מילים

      נפתחת ב״אֶלָּא לְעוֹלָם דְּאִיסּוּרָא נָמֵי אִיתֵיהּ, וְכִי קָא…״

    7. קטע 79 מילים

      נפתחת ב״אֵין הָכִי נָמֵי, גְּזֵירָה מִשּׁוּם גּוֹי רִאשׁוֹן…״

    8. קטע 819 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה…״

    9. קטע 930 מילים

      נפתחת ב״הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ אִם רוֹב גּוֹיִם…״

    10. קטע 1017 מילים

      נפתחת ב״בְּדִין הוּא דַּאֲפִילּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה נָמֵי…״

    11. קטע 1123 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה…״

    12. קטע 126 מילים

      נפתחת ב״מַאי אִירְיָא תִּינוֹק? אֲפִילּוּ גָּדוֹל נָמֵי!…״

    13. קטע 1322 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בְּסָמוּךְ…״

    14. קטע 1420 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה…״

    15. קטע 1512 מילים

      נפתחת ב״תָּנֵי חֲדָא: אוּר שֶׁל כִּבְשָׁן מְבָרְכִין עָלָיו,…״

    16. קטע 166 מילים

      נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: הָא בַּתְּחִלָּה, הָא לְבַסּוֹף.…״

    17. קטע 1714 מילים

      נפתחת ב״תָּנֵי חֲדָא: אוּר שֶׁל תַּנּוּר וְשֶׁל כִּירַיִם…״

    18. קטע 186 מילים

      נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: הָא בַּתְּחִלָּה, הָא לְבַסּוֹף.…״

    19. קטע 1916 מילים

      נפתחת ב״תָּנֵי חֲדָא: אוּר שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת וְשֶׁל…״

    20. קטע 2010 מילים

      נפתחת ב״לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא אָדָם חָשׁוּב, הָא…״

    21. קטע 2116 מילים

      נפתחת ב״וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא דְּאִיכָּא אָדָם…״

    22. קטע 2215 מילים

      נפתחת ב״וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא דְּאִיכָּא חַזָּנָא,…״

    23. קטע 2330 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהֵבִיאוּ…״

    24. קטע 2415 מילים

      נפתחת ב״בִּשְׁלָמָא בֵּית הִלֵּל מְפָרְשִׁי טַעְמָא, אֶלָּא בֵּית…״

    25. קטע 2517 מילים

      נפתחת ב״תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל…״

    26. קטע 2622 מילים

      נפתחת ב״אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל…״

    27. קטע 2723 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כֹּל שֶׁמּוֹצִיאִין…״

    28. קטע 2816 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַב הוּנָא: בְּשָׂמִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא,…״

    29. קטע 2944 מילים

      נפתחת ב״לְמֵימְרָא דְּכֹל הֵיכָא דְּלָאו לְרֵיחָא עֲבִידָא לָא…״

    30. קטע 3012 מילים

      נפתחת ב״אִין, לְרֵיחָא נָמֵי הוּא דַּעֲבִידָא, כִּי הֵיכִי…״

    31. קטע 3134 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְהֵרִיחַ…״

    32. קטע 3226 מילים

      נפתחת ב״אַטּוּ כּוּלְּהוּ לִכְשָׁפִים מְקַטְּרָן?! — הָוֵה לַהּ…״

    33. קטע 3328 מילים

      נפתחת ב״אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי…״

    34. קטע 3414 מילים

      נפתחת ב״תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק שֶׁל עֲבוֹדָה…״

    חכמים הנזכרים בדף

    לשון המקור

    אִי נֵימָא לֹא שָׁבַת מֵחֲמַת מְלָאכָה אֲפִילּוּ מִמְּלָאכָה דְּהֶתֵּירָא, וְהָתַנְיָא: אוּר שֶׁל חַיָּה וְשֶׁל חוֹלֶה — מְבָרְכִין עָלָיו!

    אָמַר רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מַאי ״שָׁבַת״ — שֶׁשָּׁבַת מֵחֲמַת מְלֶאכֶת עֲבֵירָה. תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: עֲשָׁשִׁית שֶׁהָיְתָה דּוֹלֶקֶת וְהוֹלֶכֶת כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ, לְמוֹצָאֵי שַׁבָּת מְבָרְכִין עָלֶיהָ.

    תָּנוּ רַבָּנַן: גּוֹי שֶׁהִדְלִיק מִיִּשְׂרָאֵל, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁהִדְלִיק מִגּוֹי מְבָרְכִין עָלָיו. גּוֹי מִגּוֹי — אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.

    מַאי שְׁנָא גּוֹי מִגּוֹי דְּלָא — מִשּׁוּם דְּלֹא שָׁבַת? אִי הָכִי, יִשְׂרָאֵל מִגּוֹי נָמֵי הָא לֹא שָׁבַת!

    וְכִי תֵּימָא הַךְ אִיסּוּרָא אֲזַל לֵיהּ, וְהָא אַחֲרִינָא הוּא, וּבִידָא דְיִשְׂרָאֵל קָא מִתְיַלְדָא — אֶלָּא הָא דְּתַנְיָא: הַמּוֹצִיא שַׁלְהֶבֶת לִרְשׁוּת הָרַבִּים — חַיָּיב. אַמַּאי חַיָּיב? מַה שֶּׁעָקַר לֹא הִנִּיחַ, וּמַה שֶּׁהִנִּיחַ לֹא עָקַר!

    אֶלָּא לְעוֹלָם דְּאִיסּוּרָא נָמֵי אִיתֵיהּ, וְכִי קָא מְבָרֵךְ — אַתּוֹסֶפְתָּא דְּהֶתֵּירָא קָא מְבָרֵךְ, אִי הָכִי, גּוֹי מִגּוֹי נָמֵי!

    אֵין הָכִי נָמֵי, גְּזֵירָה מִשּׁוּם גּוֹי רִאשׁוֹן וְעַמּוּד רִאשׁוֹן.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה אוּר, אִם רוֹב גּוֹיִם — אֵינוֹ מְבָרֵךְ, אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — מְבָרֵךְ.

    הָא גוּפָא קַשְׁיָא, אָמְרַתְּ אִם רוֹב גּוֹיִם — אֵינוֹ מְבָרֵךְ, הָא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — מְבָרֵךְ, וַהֲדַר תָּנֵי אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — מְבָרֵךְ, הָא מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה — אֵינוֹ מְבָרֵךְ!

    בְּדִין הוּא דַּאֲפִילּוּ מֶחֱצָה עַל מֶחֱצָה נָמֵי מְבָרֵךְ, וְאַיְּידִי דִּתְנָא רֵישָׁא ״רוֹב גּוֹיִם״, תְּנָא סֵיפָא ״רוֹב יִשְׂרָאֵל״.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה תִּינוֹק וַאֲבוּקָה בְּיָדוֹ, בּוֹדֵק אַחֲרָיו; אִם יִשְׂרָאֵל הוּא — מְבָרֵךְ, אִם נָכְרִי הוּא — אֵינוֹ מְבָרֵךְ.

    מַאי אִירְיָא תִּינוֹק? אֲפִילּוּ גָּדוֹל נָמֵי!

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: הָכָא בְּסָמוּךְ לִשְׁקִיעַת הַחַמָּה עָסְקִינַן. גָּדוֹל, מוֹכְחָא מִילְּתָא דְּוַדַּאי נָכְרִי הוּא. תִּינוֹק, אֵימַר יִשְׂרָאֵל הוּא, אִקְּרִי וּנְקֵיט.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְרָאָה אוּר, אִם עָבֶה כְּפִי הַכִּבְשָׁן — מְבָרֵךְ עָלָיו. וְאִם לָאו אֵינוֹ מְבָרֵךְ עָלָיו.

    תָּנֵי חֲדָא: אוּר שֶׁל כִּבְשָׁן מְבָרְכִין עָלָיו, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מְבָרְכִין עָלָיו!

    לָא קַשְׁיָא: הָא בַּתְּחִלָּה, הָא לְבַסּוֹף.

    תָּנֵי חֲדָא: אוּר שֶׁל תַּנּוּר וְשֶׁל כִּירַיִם מְבָרְכִין עָלָיו, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מְבָרְכִין עָלָיו!

    לָא קַשְׁיָא: הָא בַּתְּחִלָּה, הָא לְבַסּוֹף.

    תָּנֵי חֲדָא: אוּר שֶׁל בֵּית הַכְּנֶסֶת וְשֶׁל בֵּית הַמִּדְרָשׁ מְבָרְכִין עָלָיו, וְתַנְיָא אִידַּךְ: אֵין מְבָרְכִין עָלָיו!

    לָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא אָדָם חָשׁוּב, הָא דְּלֵיכָּא אָדָם חָשׁוּב.

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא דְּאִיכָּא אָדָם חָשׁוּב, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא חַזָּנָא, הָא דְּלֵיכָּא חַזָּנָא.

    וְאִי בָּעֵית אֵימָא הָא וְהָא דְּאִיכָּא חַזָּנָא, וְלָא קַשְׁיָא: הָא דְּאִיכָּא סֵהֲרָא, וְהָא דְּלֵיכָּא סֵהֲרָא.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הָיוּ יוֹשְׁבִין בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ וְהֵבִיאוּ אוּר לִפְנֵיהֶם, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: כׇּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: אֶחָד מְבָרֵךְ לְכוּלָּן — מִשּׁוּם שֶׁנֶּאֱמַר: ״בְּרׇב עָם הַדְרַת מֶלֶךְ״.

    בִּשְׁלָמָא בֵּית הִלֵּל מְפָרְשִׁי טַעְמָא, אֶלָּא בֵּית שַׁמַּאי מַאי טַעְמָא? קָסָבְרִי מִפְּנֵי בִּיטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.

    תַּנְיָא נָמֵי הָכִי: שֶׁל בֵּית רַבָּן גַּמְלִיאֵל לֹא הָיוּ אוֹמְרִים ״מַרְפֵּא״ בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, מִפְּנֵי בִּיטּוּל בֵּית הַמִּדְרָשׁ.

    אֵין מְבָרְכִין לֹא עַל הַנֵּר וְלֹא עַל הַבְּשָׂמִים שֶׁל מֵתִים. מַאי טַעְמָא? נֵר — לְכָבוֹד הוּא דַּעֲבִידָא, בְּשָׂמִים לְעַבּוֹרֵי רֵיחָא הוּא דַּעֲבִידִי.

    אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר רַב: כֹּל שֶׁמּוֹצִיאִין לְפָנָיו בַּיּוֹם וּבַלַּיְלָה — אֵין מְבָרְכִין עָלָיו. וְכֹל שֶׁאֵין מוֹצִיאִין לְפָנָיו אֶלָּא בַּלַּיְלָה — מְבָרְכִין עָלָיו.

    אָמַר רַב הוּנָא: בְּשָׂמִים שֶׁל בֵּית הַכִּסֵּא, וְשֶׁמֶן הֶעָשׂוּי לְהַעֲבִיר אֶת הַזּוּהֲמָא — אֵין מְבָרְכִין עָלָיו.

    לְמֵימְרָא דְּכֹל הֵיכָא דְּלָאו לְרֵיחָא עֲבִידָא לָא מְבָרְכִין עִלָּוֵיהּ? מֵתִיבִי: הַנִּכְנָס לַחֲנוּתוֹ שֶׁל בַּשָּׂם וְהֵרִיחַ רֵיחַ, אֲפִילּוּ יָשַׁב שָׁם כׇּל הַיּוֹם כּוּלּוֹ אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא פַּעַם אַחַת. נִכְנַס וְיָצָא, נִכְנַס וְיָצָא — מְבָרֵךְ עַל כׇּל פַּעַם וּפַעַם. וְהָא הָכָא דְּלָאו לְרֵיחָא הוּא דַּעֲבִידָא, וְקָמְבָרֵךְ!

    אִין, לְרֵיחָא נָמֵי הוּא דַּעֲבִידָא, כִּי הֵיכִי דְּנֵירְחוּ אִינָשֵׁי וְנֵיתוּ וְנִזְבּוֹן מִינֵּיהּ.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ חוּץ לַכְּרַךְ וְהֵרִיחַ רֵיחַ, אִם רוֹב גּוֹיִם — אֵינוֹ מְבָרֵךְ, אִם רוֹב יִשְׂרָאֵל — מְבָרֵךְ. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אֲפִילּוּ רוֹב יִשְׂרָאֵל — נָמֵי אֵינוֹ מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁבְּנוֹת יִשְׂרָאֵל מְקַטְּרוֹת לִכְשָׁפִים.

    אַטּוּ כּוּלְּהוּ לִכְשָׁפִים מְקַטְּרָן?! — הָוֵה לַהּ מִיעוּטָא לִכְשָׁפִים, וּמִיעוּטָא נָמֵי לְגַמֵּר אֶת הַכֵּלִים. אִשְׁתְּכַח רוּבָּא דְּלָאו לְרֵיחָא עֲבִיד, וְכׇל רוּבָּא דְּלָאו לְרֵיחָא עֲבִיד לָא מְבָרֵךְ.

    אָמַר רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: הַמְהַלֵּךְ בְּעַרְבֵי שַׁבָּתוֹת בִּטְבֶרְיָא וּבְמוֹצָאֵי שַׁבָּתוֹת בְּצִפּוֹרִי וְהֵרִיחַ רֵיחַ, אֵינוֹ מְבָרֵךְ, מִפְּנֵי שֶׁחֶזְקָתוֹ אֵינוֹ עָשׂוּי אֶלָּא לְגַמֵּר בּוֹ אֶת הַכֵּלִים.

    תָּנוּ רַבָּנַן: הָיָה מְהַלֵּךְ בַּשּׁוּק שֶׁל עֲבוֹדָה זָרָה נִתְרַצָּה לְהָרִיחַ — הֲרֵי זֶה חוֹטֵא.