מסכת ברכות דף כ״ד עמוד ב׳

וממשמש בבגדו להעביר הכינה העוקצתו:

אבל לא היה מתעטף אם נפלה טליתו כשהוא מתפלל לא היה נוטלה ומתעטף שלא להפסיק:

על סנטרו מנטו"ן בלע"ז שלא תראה פתיחת פיו:

הרי זה מקטני אמנה כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש ומגביה הרבה:

הרי זה מנביאי השקר דכתיב ויקראו בקול גדול (מלכים א י״ח:כ״ח):

המגהק והמפהק הרי זה מגסי הרוח וי"א ניכר שהוא מכוער גרסינן:

אלא עטוש אעטוש קשיא דאין עטוש אלא לאונסו:

למטה מפיח בקול:

וממשמש בבגדו פרש"י להעביר הכינה העוקצתו אבל לא מתעטף אם נפלה טליתו ותרי מילי נינהו. ור"ח פי' דחדא מילתא היא פי' ממשמש בבגדו תקן שלא יפול מעל ראשו אבל אם נפל מעל ראשו לא היה מתעטף שהרי היא הפסקה אם מתעטף כיון שנפל לגמרי אבל לתקן קצת שלא יפול לא הוי הפסקה:

ואומר רבון העולמים מיד באמצע תפלתו ואח"כ מתחיל ממקום שפסק:

אמר ליה לדידי לא סבירא לי פירוש משום תרתי מילי חדא דסבירנא דאינו חוזר לראש דאמר רבי יוחנן (ר"ה דף ל"ד:) שמע תשע תקיעות בתשע שעות יצא ועוד דסבירא לי מניח ידו על פיו ואם כן הוי ליה ראוי אלא לדידך דסבירא לך דחייב להפסיק וכו':

בחבלי השוא כלומר בחנם מושכים עליהם עון כי טוב היה שלא היו מקיימין אותו כלל:

דאמר רב יהודה נזדמן לו רוק בתפילתו מבליעו בטליתו ואם טלית נאה הוא מבליעו באפרקסתו. ירושלמי (בפרקין ה"ה): רבי יוחנן אמר רוקק בתפלתו כדי שיהא כוסו [ר"ל: פיו] נקי, לפניו אסור לאחריו מותר, לימינו אסור לשמאלו מותר, דכתיב (תהלים צא, ז) יפול מצדך אלף ורבבה מימינך, כל עמא מודוי באהין דרקק אם טיילין דהוא אסור. פירש בהלכות הנגיד ז"ל אם במטייל כלומר שלא מאונס. והראב"ד ז"ל פירש דכטעות ידי סופר הוא בספרים והכין איתא כל עמא מודוי באהין דרקק אם אצטלין דהוא מותר, ואצטלין כמו אצטלית בת מאה מנה (גיטין עד, ב). ואתיא כגמרא דילן דאמרינן מבליעו באפרקסתו. עוד (שם בירושלמי): רבי יהושע בן לוי אמר הרוקק בבית הכנסת כרוקק בבבת עינו, ר' יונה רקק ושאיף. וליתא להא דרבי יהושע בן לוי דהא אסיק רבא לקמן בפ' הרואה (ברכות סב, ב) שהוא מותר. וכתב הראב"ד ז"ל דאבעי לן למיעבד כר' יונה, ואם יש שם גמי שאין הרוק נראה אינו צריך. ואולי לכך הורגלו ברוב המקומות לתת גמי בבתי כנסיות.

היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצינה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע ויש אומרים על לבו, ותנא קמא הרי לבו רואה את הערוה, קסבר לבו רואה את הערוה מותר. ופסק הראב"ד ז"ל כיש אומרים מדקתני במתניתין (לעיל ברכות כב, ב) יתכסה במים ויקרא, ואקשינן עלה לקמן (ברכות כה, ב) והלא לבו רואה את הערוה, ופרקינן עוכרן ברגלו וקורא, אלמא הכין הלכתא. ואין כן בגמרא שלנו, אלא בברייתא הוא דקתני ביש אומרים עוכרן ברגליו וקורא (שם), אלא הכי גרסינן אמר רבי אלעא אמר רב אבא בר אחא משום רבנו מים עכורין שאני, ומכל מקום בין לגרסתו בין לגרסתנו אנו למדין משם כדברי הרב ז"ל. ואני תמה למה נניח דברי תנא קמא בברייתא זו ובברייתא דלקמן (שם) דהיה יושב במים צלולין דקסבר לבו רואה את הערוה מותר, ונתפוס דברי יש אומרים. ואי משום דרבי אלעא משום רבנו, דילמא לפרוקא למתניתין ככולי עלמא קא אתי, וכדרך בשלמא לתנא קמא אלא ליש אומרים מאי איכא למימר, ושיטת התלמוד היא בהרבה מקומות, ועוד דהא רב הונא דקאמר בהדיא בלבו רואה את הערוה מותר, ומסתמא לא פליג ארבנו דהיינו רב דהוא רביה דרב הונא, אלא דרב לתרוצה אכולי עלמא אוקי לה במים עכורין, ולדידיה אתיא כפשטה ואפילו בצלולין וכתנא קמא דתני תרתי ברייתא כנ"ל. אלא שכבר הורה זקן וראוי לחוש לדבריו ז"ל וכן פסק הרב אלפסי ז"ל.

כאן בעומד כאן במהלך פירוש: בעומד איכא משום והיה מחניך קדוש, במהלך לאו מחניך הוא.

היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא ק"ש ויש אומרים על לבו ות"ק והא לבו רואה את הערוה. דס"ל ודאי דהא דאסרי בעיניו רואות הערוה לאו משום ראיית העין דוקא הוא דסומא שהוא [מגולה] ומי שמעצים עיניי אסור בק"ש אלא טעמא משום דאינו נאות שתהא ערותו מגולה כנגד אבריו הנכבדים ולבו נמי אבר נכבד הוא. קסבר לבו רואה את הערוה מותר, דלא אסרו אלא בעיניו:

ר"א ב"א אמר מהכא כי דבר ה' בזה משום דהוה ענין דבור וכן נמי אם פסק דעליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים משום דהוא דבור:

המתפלל אין ראוי שישמיע קולו אם יכול לכוין לבו בלחש, שהענין דומה כמי שסבור שבכך הוא נשמע יותר, אבל אם אין יכול לכוין את לבו בלחש מותר, ובצבור בין כך ובין כך אסור לכל יחיד ויחיד חוץ משליח צבור כדי שלא יטריד את הצבור ומכל מקום לא יתפלל בהגבהת קול שזהו דרכן של נביאי השקר שנא׳ עליהם ויקראו בקול גדול, ובתלמוד המערב שבפרק תפלת השחר אמרו ר' יונה כד הוה מצלי בכנישתא הוה מצלי בליחושא, כד הוה מצלי בביתא הוה מצלי בקלא כי היכי דלילפון בני ביתיה צלותא מיניה ואמר ר' מונא ביתיה דאבא ילפין צלוהא מאבא אלמא כל שבכונה מעלה מותר:

המפהק או המגהק בתפלתו הרי זה גסות הרוח וענין הגיהוק הוא הוצאת רוח היוצא מן האצטומכא דרך הפה ואדם מוציאה לפעמים לרצונו, ויש אומר הגבהת הזרועות והגוף בזמן שאיבריו כבדים עליו וקורים לו אשטינילאר, והפיהוק הוא שאיפת הרוח היוצא מן הלב דרך הפה בהרחבת החיך וקזרין לו באדאלייאר וגם זו אדם מביא אוהו לרצונו לפעמים וכל שעושה כן לרצונו אסור, ואם עשה כן לאנסו אין בכך כלום, והעטוש מלמוה סימן רע לו והדבר מזולזל ביותר ומכל מקום אם אירע לו כן לאנסו פוסק עד שיכלה הרוח, ויש אומרים עד שיכלה הריח, וכן אם בקש להתעטש ומכיר בעצמו שאינו יכול להעמיד עצמו פוסק ומהלך ד' אמות לאחריו ומתעטש וממתין עד שיכלה הרוח או הריח וכשיכלה אומר רבון העולמים אתה יצרתנו נקבים נקבים חלולים חלולים גלוי וידוע לפניך חרפתנו וכלימתנו, חרפה וכלימה אנו בחיינו רמה ותולעה באחריתנו ואחר כך חוזר לתפלתו במקום שפסק, ויתבאר למטה שאף לעטוש חברו פוסק כל זמן שהריח מגיע אצלו אבל אם שתתו מים על ברכיו לא תקנו לו חכמים שיאמר כן כמו שכתבנו למעלה, נתעטש מלמעלה דרך החוטם אין בכך כלום ולא עוד אלא נוח לו שיתנקה מוחו אמרו חכמים המתעטש מלמעלה סימן יפה לו, הרק בתפלתו אס רק לרצונו כמו שאדם רוקק תמיד דרך טיול ושלא לצורך הדבר מכוער ביותר, והוא שאמרו בתלמוד המערב כל עמא מודיי בההין דרקק אצטלין דהיא אסור, ופירושו דרך טיול וגאוה ושלא לצורך, ויש גורסים אצטליון ופירושו בלשון יוני שמים ואמר שאם הוא רוקק כנגד מעלה ומכוין להטילה ברחוק מקום אסור שזהו דרך גאוה, אבל אם הוא צריך לכך כגון שנזדמן לו רוק מותר ונוח לו שינקה עצמו:

בתלמוד המערב אמרו רוקק אדם בתפלתו כדי שיהא כוסו נקי וכשהוא רוקק אינו משליך לארץ שלא יראה רוקו והוא מתפלל, אלא מבליעו בטליתו ואם היתה טלית נאה וחס עליה שלא ללכלכה מבליעו באפרקסותו, ואם יש לו אסטניסות בכך זורקו לאחוריו אבל לא לפניו, לא היה לו מקום לאחוריו זורקו לשמאלו אבל ל א לימינו כך פירשו בתלמוד המערב, ונראה לומר שמפני שתנועותיו של אדם מזומנות לצד ימינו ויש אומר בהפך, ומקצת גאונים פירשו שאם היה בקרקע גמי או דבר שהרוק נבלע בו מותר לזרקה אפי' בפניו ועל זה נהגו ליתן גמי בקרקע בית הכנסת ואם אין שם גמי וצריך לרוק על כל פנים דורסה ברגלו והיא שאמרו בתלמול המערב ר׳ יונה רקיק ושאיף כלומר שמעביר רגלו על הרוק, בתלמוד המערב אסרו לרוק בבית הכנסת אלא אם כן על הצדדים שביארנו וכן פירשו שאם התפלל לא ירוק עד שיהא כשיעור הלוך ד' אמות ויש אומרים שאם רק סמוך לתפלה צריך שישהא כדי הלוך ד' אמות קודם שיתפלל:

מי שהיה מתפלל ונפלה לו טליתו לגמרי אסור לו להתעטף בה בתוך הפלתו אבל אם התחילה טליתו להשמט ממשמש בה ומתקנה בתוך תפלתי שלא תפול, העידו בתלמוד על גדול הדור שהיה ממשמש בבגדו אבל לא היה מתעטף, ויש מפרשים בענין ממשמש בבגדו פירוש אחר שלמדנו ממנו שמי שצריך לחוף בעצמו מתוך חרוכו במקום שער השחי והערוה אין ראוי שיכניס ידו תחת בגדיו ויחריך בידו שהרי נמצא משיר את השער בידים ויש בו משום עדי אשה, אלא שימשמש בגדיו על בשרו ויחוף עצמו עם בגדיו ואם נשרו נשרו, וכן התבאר בהדיא במסכת גזיר פרק שני נזירים, וכן יש שפרשו במה שאמרו שלא היה מתעטף פירוש אחר שלמדנו ממנו שאין לאדם להגביה שולי הטלית ולהניחם על כתפו בשעת תפלה כעין ששליח צבור עושה בשעת קריאה בתורה, וכן אסור לו לאדם לעמוד בתפלתו דרך גאוה ומתוך כך אסרו שלא יניח ידו בשעת תפלה על סנטרו ר״ל על זקנו כמי שמחשב בעסקיו ויש אוסרים אף שלא בשעת תפלה ומפני שזו היא דרך גאוה, ויש מפרשים בה הנחת ידו על מתניו שגם זו דרך גאוה ויוהרא, ולדעת זו אנו גורסין על רבינו הקדוש בסוגיא ולא היה מניח ידו על סנטרו כלומר אע"פ שמנהג החשובים בכך, ומכל מקים יש גורסים וכשהיה מפהק היה מניח ידו על סנטרו ר״ל זקנו כדי להניח ידו לפני הפה דרך מוסר, ואף לשטה זו יש גורסים לא היה, כלומר אע"פ שדרך מוסר הוא כדי שלא תראה פתיחת הפה, לא היה רוצה בכך שלא להטריד עצמו בתוך התפלה בכלום:

היה מהלך במבואות המטונפות אינו רשאי לקרות את שמע אע"פ שיניח ידו על פיו וכל שכן אם היה עומד שם שאסור לו לקרות, ואם היה קורא ובא ופגע באותן המבואות פוסק ער שיעבור לו מהם ולא כדברי ר' יוחנן שאמר מניח ידו על פיו וקורא, אלא פוסק עד שיעבור מהם וחוזר למקום שפסק, אע"פ ששהה כדי לגמור את כלה, ואם הוא עוסק בתפלה ושהה כרי לגמור את כולה חוזר לראש, ותלמיד חכם אסור לעמוד במבואות המטונפות שלא לצורך, מפני שהרהורי תורה מצויירים [אולי צ"ל מצויין, המעתיק] בו, וכל אדם אסור להרהר בדברי תורה בבית המרחץ ובבית הכסא משום שנא' והיה מחנך קדוש, ובתלמוד המערב נחלקו בה כמו שכתבנו למעלה, כבר ביארנו במי שהיה ישן בטליתו ואין יכול להוציא ראשו חוץ לטלית שצריך לחוץ בטלית על לבו שלא יהא לבו רואה את הערוה, אבל אם הוציא ראשו אינו צריך, וקורא את שמע בהוצאת ראשו, מכל מקום לענין תפלה אף בהוצאת ראשו כל שלבו רואה את הערוה אסור, וכן מי שהיתה טלית חגורה לו על מתניו הן של בגד הן של עור ומשולשלת לו למטה ומכסה לו ערותו ולבו ערום, קורא את שמע אבל אינו מתפלל עד שיכסה לבו, ואחר שכן מי שאינו חגור באזור לא יכניס ראשו בחלל בית הצואר של מלבושו ויקרא את שמע אבל אם תגור באזור מותר:

גמ' אבל לא היה מתעטף כו' והיה מניח ידו על כו' כצ"ל כנראה מדברי הרא"ש וגירסת הגמרות שלפנינו וכשהוא מפהק מפרש"י נכתב בגמ' וק"ל:

שם א"ל אנא אנינא דעתאי כו' ואשמע מיניה מלתא מבית הוועד ואתי ואזיל כו' כצ"ל כנראה מפרש"י וק"ל:

תוס' בד"ה א"ל לדידי לא ס"ל פי' משום תרתי מילי חדא כו' עוד דס"ל מניח ידו כו' עכ"ל לכאורה דר"ל דמתרי טעמי לא ס"ל חדא הא דאר"י שמע ט' תקיעות כו' אבל א"כ זה סותר מה שכתבו לעיל בשם השר מקוצי לחלק דשאני הכא דאין ראוי לקרות משא"כ התם בשופר דהוי גברא חזי וכ"ע מודו התם דאינו חוזר לראש וע"כ נראה לפרש דבריהם דר"ל דלא ס"ל לדידי משום הני תרי מילי כהדדי חדא דס"ל היכא דגברא חזי אינו חוזר לראש כההיא דט' תקיעות וס"ל נמי הכא דגברא חזי ע"י שמניח ידו על פיו וא"כ אינו חוזר לראש כמו בט' תקיעות אלא לדידך דס"ל דחייב להפסיק משום דהוי גברא דלא חזי חוזר לראש ודו"ק:

בא"ד וא"כ ה"ל ראוי אלא לדידך כו' עכ"ל כצ"ל:

בד"ה בחבלי כו' אותו כלל הס"ד ואח"כ מ"ה פסק ר"ח כו' כצ"ל:

ומשמש בבגדו בתפלתו ואפילו במקום ערוה אם כינה עוקצתו:

אבל לא היה מתעטף יש אומרים שלא היה מתעטף כלל בשעת תפלה. ויש אומרים שאם היה נופל טליתו מעליו לא היה חוזר להתעטף בו באמצע התפלה. ולא היה מניח ידו לפני פיו [הגה"ה: כן הוא גם גירסת הרי"ף] שהוא דרך גאוה. והוא הדין לכל דבר שהוא דרך גאוה כגון בידיו כנגד חגורה וכיוצא בו שאסור:

היה ישן בטליתו ואינו יכול להוציא ראשו מפני הצנה חוצץ בטליתו על צוארו וקורא קריאת שמע ויש אומרים על לבו. ותנא קמא והא לבו רואה את הערוה - דסבירא ליה ודאי דהא דאסרי בעיניו רואות הערוה לאו משום ראיית העין דוקא הוא דסומא שהוא [מגולה] ומי שמעצים עיניו אסור בקריאת שמע אלא טעמא משום דאינו נאות שתהא ערותו מגולה כנגד אבריו הנכבדים ולבו נמי אבר נכבד הוא:

קסבר לבו רואה את הערוה מותר דלא אסרו אלא בעיניו:

רב אדא בר אהבה אמר מהכא כי דבר ה' בזה משום דהוה ענין דבור. וכן נמי אם פסק דעליו הכתוב אומר ובדבר הזה תאריכו ימים משום דהוא דבור:

בתוספות בד"ה אמר ליה לדידי לא סבירא לי כו' עד סוף הדיבור עי' במהרש"א שכתב שדברי תוס' כאן סותרים דברי עצמן במה שכתבו לעיל בשם השר מקוצי ונדחק ליישב לפ' דברי התוס' כאן על דרך אחרת ולע"ד יש לתמוה על מהרש"א ז"ל שהרי לפי מה שפירש הוא עצמו לעיל בדברי רבינו יהודא לפרש ע"ד שיטת הרא"ש בתחלת דבריו ולפ"ז ודאי דרבינו יהודא חולק על השר מקוצי כדמשמע להדיא מלשון הרא"ש ז"ל וא"כ מסתמא דהתוס' דהכא תופסים פי' רבינו יהודא עיקר כיון שהביאו דבריו לבסוף וא"כ לפ"ז דברי התוס' כאן עולים יפה דרבי יוחנן פליג אדרבי אבהו בתרתי. ואף לפי מה שפירשתי לעיל דרבינו יהודא נמי סובר בסברת השר מקוצי מ"מ לענין פסק הלכה ודאי חולק עליו שהשר מקוצי פסק להדיא דבהפסקה ע"י אונס חוזר לראש ולרבינו יהודא לא משמע ליה אלא דהנך אמוראי דלעיל גבי מים שותתין לא שני להו בין שהה כדי לגמור את כולה או לא אלא דלמ"ד למקום שפסק היינו אפילו בשהה כדי לגמור וא"כ לפ"ז היינו כר"י דהכא דאזיל לטעמיה שסובר בתקיעות דאינו חוזר לראש וא"כ יפה כתבו התוס' כאן דפליגי בתרתי וזה ברור ודו"ק:

תוס' ד"ה פסק ר"ח וכו' דאע"ג דר"ח וכו' עי' בב"מ (דף לג ע"א):

עָלָיו הַכָּתוּב אוֹמֵר (דְּבָרִים לב, מז) וּבַדָּבָר הַזֶּה תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל הָאֲדָמָה. יש להקשות מנא לן אזהרת טהרה, ודילמא על הלימוד הוא אומר שהעוסק בתורה יאריך ימים? ונראה לי בס"ד על פי מה שכתוב באותיות דרבי עקיבה, ה"א שמו של הקב"ה, מפני שכל האותיות כשהאדם מוציאן מפיו, הוא מרגיש בהם בלשונו ובשפתיו ומוציא רוק מפיו, אבל אות ה"א אינו מקבל טומאה מפני כשהאדם מוציאן מפיו אינו מרגיש לא בשפתיו ולא בלשונו ואינו מוציא טיפת רוק מפיו עד כאן לשונו, נמצא אות ה"א רחוק מן הטומאה והוא אות טהרה יותר מכל האותיות, והכא דקדק, דהוה ליה למימר ובדבר זה תאריכו ימים, ולמה נקיט הזה בתוספות ה"א, אלא לומר לך כך ובדבר ה' זה כלומר, אם הדבר של התורה אצלכם כמו אות ה' זה, שתוציא הדבר בטהרה כאות ה"א שהיא אות טהרה ורחוק מן הטומאה, כן דבר התורה תרחקנו מן הטומאה שלא תזכור אותו במקום מטונף אז תאריכו ימים.