בוני התלמוד

    מסכת שבועות דף ל׳ עמוד א׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשיםדכתיב (ויקרא ה) והוא עד בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות כדיליף בפירקין מועמדו שני האנשים:

    קרוביםפסולין לעדות בסנהדרין (דף כז:) ילפינן לה והי נינהו התם מפרש:

    ולא בפסוליןכמו גזלן שהוא פסול מן התורה שנאמר (שמות כג) אל תשת עד חמס:

    אלא בראוין להעידבגמרא מפרש למעוטי מאי:

    בפני ב"ד ושלא בפני ב"דאם מפי עצמו נשבע שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות:

    ומפי אחריםכגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם אינן חייבים עד שיכפרו בו בב"ד דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד וגו' במקום שאילו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב אבל מפי עצמו יליף ר' מאיר בג"ש כדמפרש בגמרא ואפי' חוץ לב"ד:

    חייביןקרבן עולה ויורד:

    על זדון השבועהשהרי לא נאמר בה ונעלם:

    ועל שגגתה עם זדון העדותשמזידים הם ויודעים לו עדות אבל שוגגים הם על הקרבן כשאר שגגת ביטוי לשעבר דאוקימנא באומר יודע אני ששבועה זו אסורה אבל איני יודע שחייבין עליה קרבן:

    ואין חייבין על שגגתהאם שוגגים הם לגמרי כסבורין שאין יודעין לו עדות ואחר כך נזכרו שהרי אנוסין הן לא קרינא בהו נשבעין לשקר:

    גמ' מנהני מילידנשים פסולות לעדות:

    בעדים הכתוב מדברדבעדים משתעי קרא דכתיב לעיל מיניה כי יקום עד חמס באיש וסמיך ליה ועמדו:

    בעדים הכתוב מדברללמדך שאין עדות בנשים:

    ואם נפשך לומרואם תרצה להשיב תשובה על דרך זו הרי לך ג"ש מפורשת שהכתוב מדבר בעדים:

    ונאמר להלן שניעל פי שני עדים:

    מה אם נפשך לומרמה היה לו להשיב על דרך הראשונה:

    וכי תימאבתובע ונתבע משתעי קרא ואפי' הן תובעים רבים או נתבעים רבים בדין אחד כל התובעים קרי להו קרא חד וכל הנתבעים קרי להו קרא חד:

    מצוה בבעלי דינים שיעמדו(בעמידה) דהא קרא נמי בבעלי דינין איירי דכתיב אשר להם הריב (דברים י״ט:י״ז):

    שלא יהא אחד עומד ואחד יושבשלא יראה חבירו שמכבדין אותו יותר ממנו ויסתתמו דבריו:

    הוי דן את חבירך לכף זכותולא בדין בעלי דינים הכתוב מדבר אלא ברואה חבירו עושה דבר שאתה יכול להכריעו לצד עבירה ולצד זכות הכריעו לזכות ואל תחשדהו בעבירה:

    השתדל לדונו יפהלקמן מפרש לה למישרי בתיגריה אם באו שני דינים לפניך ואחד מהם של תלמידי חכמים הוי פוסק אותו תחלה ופטור אותו מלפניך:

    למאי שלח ליהא מילתא:

    לחנופי ליהשמא להחניפו בתמיה:

    למישרא בתיגריהכדפרישית אם בא דין אחר לפני אפסוק את זה תחלה:

    שבועות 30 עמוד א

    מתני׳ · משנה

    1שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים, ברחוקין ולא בקרובין, בכשרין ולא בפסולין; ואינה נוהגת אלא בראוין להעיד.

    2בפני בית דין ושלא בפני ב"ד מפי עצמו, ומפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד דברי ר' מאיר. וחכמים אומרים: בין מפי עצמו ובין מפי אחרים אינן חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד׃

    3וחייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות, ואינן חייבין על שגגתה. ומה הן חייבין על זדון השבועה? קרבן עולה ויורד.

    גמ׳ · גמרא

    4מנהני מילי? דת"ר (דברים יט, יז) ״ועמדו שני האנשים״ בעדים הכתוב מדבר.

    5אתה אומר בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? כשהוא אומר (דברים יט, יז) ״אשר להם הריב״ הרי בעלי דינין אמור; הא מה אני מקיים ״ועמדו שני האנשים״? בעדים הכתוב מדבר. ואם נפשך לומר: נאמר כאן ״שני״ ונאמר להלן (דברים יט, יז) ״שני״; מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

    6מאי ״אם נפשך לומר״? וכי תימא: מדלא כתב ״ואשר להם הריב כוליה קרא בבעלי דינין משתעי; נאמר כאן ״שני״ ונאמר להלן ״שני, מה להלן בעדים אף כאן בעדים.

    ברייתא

    7תניא אידך: ״ועמדו שני האנשים״ בעדים הכתוב מדבר. אתה אומר בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת: וכי שנים באים לדין, שלשה אין באין לדין?! ואם נפשך לומר: נאמר כאן ״שני״ ונאמר להלן ״שני״, מה להלן בעדים, אף כאן בעדים.

    8מאי ״אם נפשך לומר״? וכי תימא: בתובע ונתבע קא משתעי קרא; נאמר כאן ״שני״ ונאמר להלן ״שני״, מה להלן בעדים אף כאן בעדים.

    ברייתא

    9תניא אידך: ״ועמדו שני האנשים״ בעדים הכתוב מדבר. אתה אומר בעדים, או אינו אלא בבעלי דינין? אמרת: וכי אנשים באין לדין, נשים אין באות לדין?! ואם נפשך לומר: נאמר כאן ״שני״ ונאמר להלן ״שני״, מה להלן בעדים אף כאן בעדים.

    10מאי ״אם נפשך לומר״? וכי תימא: אשה לאו אורחה, משום (תהלים מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה נאמר כאן שני ונאמר להלן שני מה להלן בעדים אף כאן בעדים׃

    ברייתא

    11ת"ר ועמדו שני האנשים מצוה לבעלי דינין שיעמדו אמר: ר' יהודה שמעתי שאם רצו להושיב את שניהם מושיבין איזהו אסור שלא יהא אחד עומד ואחד יושב אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך׃

    ברייתא

    12ת"ר (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך שלא יהא אחד יושב ואחד עומד אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך ד"א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את חבירך לכף זכות׃

    13תני רב יוסף בצדק תשפוט עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה׃

    14רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה?! דינא קמיה דרב נחמן שלח ליה רב יוסף עולא חברנו עמית בתורה ובמצות אמר: למאי שלח לי לחנופי ליה הדר אמר למישרא בתיגריה,׃

    תוספות

    שבועת העדותמנהני מילי. תימה אמאי צריך קרא דעבד פסול לעדות בפ' החובל (ב"ק דף פח.) מלא יומתו אבות על בנים תיפוק ליה משום דגמרינן לה לה מאשה:

    שלשה אין באין לדיןאבל אי בעדים איירי אתי שפיר דאורחא דמילתא דכיון דסגי בתרי דלא אתו טפי אבל הבאים לדין כל בעלי דינין רגילין לבא:

    כל כבודה בת מלך פנימהוא"ת השתא נמי דאיירי בעדים מנא ליה למעוטי נשים דלמא הא דנקט קרא אנשים משום דכל כבודה בת מלך ויש לומר דגבי עדים ע"כ צריכין לבא דאין עד מפי עד כשר אבל לדין יכולה למסור טענותיה ביד אחר:

    מצוה בבעלי דינין שיעמדוואפי' ר' יהודה מודה בגמר דין או בעדים דמצוה שיעמדו כדאמרי' בסמוך וקשה דבפרק בתרא דמועד קטן (דף כא. ושם) משמע דועמדו לא משמע עמידה דנפקא לן קריעה מעומד מויקם איוב ויקרע ופריך אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד ובין יושב ומשני התם לא כתב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע וי"ל דועמד שאין מעשה לאחריו כי הכא משמע ודאי עמידה אבל ועמד שיש מעשה לאחריו כי התם ועמד ואמר לא משמע עמידה כמו (כתובות דף כב.) עמדה וקידשה ועמדה ונשאת (ב"ב דף קלט.) ועמד וכתב כל נכסיו לאחר (שם דף קלב.) והא דאמר לה בתי עמודי בס"פ מצות חליצה (יבמות דף קו. ושם) דמשמע דבעינן חליצה מעומד לא משום דכתיב ועמד ואמר כדפי' ועוד דא"כ הויא עיכובא כדכתיב בפרשה ככה דככה עיכובא הוא אלא אמר לה לעמוד משום דמצוה בבעלי דינין לעמוד כדאמר הכא והיה אומר לה לעמוד ולטעון או שמא לחלוץ משום דחליצה הויא כגמר דין:

    שאם רצו ב"ד להושיב כו'וההיא דסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין דף יט.) דאמר ליה שמעון בן שטח ינאי עמוד על רגליך ויעידו בך אתי דלא כר' יהודה ולדידיה בשעת גמר דין הוה ולא בשעת קבלת עדות שהוא תחלת דין:

    למאי שלח לי כו'המ"ל להפוכי בזכותיה כדאמרי' פרק כל כתבי הקודש (שבת דף קיט.) תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן קמי לדינא לא מגנינא רישא אבי סדיא עד דמהפכי בזכותיה:

    למישרי ליה תגריהכשבאו שני דינים בבת אחת דאם בא דין אחד תחלה צריך להקדימו כדאמרינן בסנהדרין (ד' ח.) כקטן כגדול תשמעון אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף כדאמרינן פרק בתרא דכתובות (דף קו.):

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רבנו חננאל

    הדרן עלך שבבועות שתים פ"ד מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים כו'. סוגיא. שבועת העדות נוהגת באנשים ברחוקים בכשרים בראוין להעיד בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים ואין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד: מנא ליה דעדות באנשים ולא בנשים שנאמר ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כו'. פשוטה היא:

    ת"ר ועמדו שני האנשים מצוה בנידונין שיעמדוא"ר יהודה שמעתי שאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבין ואיזהו אסור אחד יושב ואחד עומד. אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.

    שנאמר בצדק תשפוט עמיתךד"א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את כל האדם לכף זכות.

    עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפהשנאמר בצדק תשפוט עמיתך.

    שלח ליה רב יוסף לרב נחמן עולא חברנו עם שאתך בתורה ובמצות הוא אמר מאי דשלח לי לחנופי ליה. הדר אמר למישרא תיגריה אי נמי לשורא דדייני:

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבועות דף ל׳ עמוד א׳

    מסכת שבועות דף ל׳ עמוד א׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 14 קטעים ממוספרים, כ־405 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים דכתיב (ויקרא ה) והוא עד בראוי להעיד דבר הכתוב ואשה פסולה לעדות כדיליף בפירקין מועמדו שני האנשים:

    קרובים פסולין לעדות בסנהדרין (דף כז:) ילפינן לה והי נינהו התם מפרש:

    ולא בפסולין כמו גזלן שהוא פסול מן התורה שנאמר (שמות כג) אל תשת עד חמס:

    אלא בראוין להעיד בגמרא מפרש למעוטי מאי:

    בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד אם מפי עצמו נשבע שאמר שבועה שאיני יודע לך עדות:

    ומפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני ואמרו לו אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבועה מפיהם אינן חייבים עד שיכפרו בו בב"ד דכתיב (ויקרא ה) אם לא יגיד וגו' במקום שאילו היה מגיד היה מועיל וקרא במושבע מפי אחרים כתיב אבל מפי עצמו יליף ר' מאיר בג"ש כדמפרש בגמרא ואפי' חוץ לב"ד:

    חייבין קרבן עולה ויורד:

    על זדון השבועה שהרי לא נאמר בה ונעלם:

    ועוד 16 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shevuot 30a · Sefaria

    תוספות

    שבועת העדות מנהני מילי. תימה אמאי צריך קרא דעבד פסול לעדות בפ' החובל (ב"ק דף פח.) מלא יומתו אבות על בנים תיפוק ליה משום דגמרינן לה לה מאשה:

    שלשה אין באין לדין אבל אי בעדים איירי אתי שפיר דאורחא דמילתא דכיון דסגי בתרי דלא אתו טפי אבל הבאים לדין כל בעלי דינין רגילין לבא:

    כל כבודה בת מלך פנימה וא"ת השתא נמי דאיירי בעדים מנא ליה למעוטי נשים דלמא הא דנקט קרא אנשים משום דכל כבודה בת מלך ויש לומר דגבי עדים ע"כ צריכין לבא דאין עד מפי עד כשר אבל לדין יכולה למסור טענותיה ביד אחר:

    מצוה בבעלי דינין שיעמדו ואפי' ר' יהודה מודה בגמר דין או בעדים דמצוה שיעמדו כדאמרי' בסמוך וקשה דבפרק בתרא דמועד קטן (דף כא. ושם) משמע דועמדו לא משמע עמידה דנפקא לן קריעה מעומד מויקם איוב ויקרע ופריך אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ והתניא בין עומד ובין יושב ומשני התם לא כתב ויעמוד ויאמר הכא כתיב ויקם ויקרע וי"ל דועמד שאין מעשה לאחריו כי הכא משמע ודאי עמידה אבל ועמד שיש מעשה לאחריו כי התם ועמד ואמר לא משמע עמידה כמו (כתובות דף כב.) עמדה וקידשה ועמדה ונשאת (ב"ב דף קלט.) ועמד וכתב כל נכסיו לאחר (שם דף קלב.) והא דאמר לה בתי עמודי בס"פ מצות חליצה (יבמות דף קו. ושם) דמשמע דבעינן חליצה מעומד לא משום דכתיב ועמד ואמר כדפי' ועוד דא"כ הויא עיכובא כדכתיב בפרשה ככה דככה עיכובא הוא אלא אמר לה לעמוד משום דמצוה בבעלי דינין לעמוד כדאמר הכא והיה אומר לה לעמוד ולטעון או שמא לחלוץ משום דחליצה הויא כגמר דין:

    שאם רצו ב"ד להושיב כו' וההיא דסנהדרין פרק כהן גדול (סנהדרין דף יט.) דאמר ליה שמעון בן שטח ינאי עמוד על רגליך ויעידו בך אתי דלא כר' יהודה ולדידיה בשעת גמר דין הוה ולא בשעת קבלת עדות שהוא תחלת דין:

    למאי שלח לי כו' המ"ל להפוכי בזכותיה כדאמרי' פרק כל כתבי הקודש (שבת דף קיט.) תיתי לי דכי אתי צורבא מרבנן קמי לדינא לא מגנינא רישא אבי סדיא עד דמהפכי בזכותיה:

    למישרי ליה תגריה כשבאו שני דינים בבת אחת דאם בא דין אחד תחלה צריך להקדימו כדאמרינן בסנהדרין (ד' ח.) כקטן כגדול תשמעון אי נמי עשה דכבוד התורה עדיף כדאמרינן פרק בתרא דכתובות (דף קו.):

    Tosafot on Shevuot 30a · Sefaria

    רבנו חננאל

    הדרן עלך שבבועות שתים פ"ד מתני' שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים כו'. סוגיא. שבועת העדות נוהגת באנשים ברחוקים בכשרים בראוין להעיד בפני ב"ד ושלא בפני ב"ד מפי עצמו ומפי אחרים ואין חייבין עד שיכפרו בהן בב"ד: מנא ליה דעדות באנשים ולא בנשים שנאמר ועמדו שני האנשים בעדים הכתוב מדבר כו'. פשוטה היא:

    ת"ר ועמדו שני האנשים מצוה בנידונין שיעמדו א"ר יהודה שמעתי שאם רצו ב"ד להושיב את שניהם מושיבין ואיזהו אסור אחד יושב ואחד עומד. אחד מדבר כל צרכו ואחד אומר לו קצר דבריך.

    שנאמר בצדק תשפוט עמיתך ד"א בצדק תשפוט עמיתך הוי דן את כל האדם לכף זכות.

    עמיתך עם שאתך בתורה ובמצות השתדל לדונו יפה שנאמר בצדק תשפוט עמיתך.

    שלח ליה רב יוסף לרב נחמן עולא חברנו עם שאתך בתורה ובמצות הוא אמר מאי דשלח לי לחנופי ליה. הדר אמר למישרא תיגריה אי נמי לשורא דדייני:

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 30a · Sefaria

    רשב"א

    שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים וכו' בדין היה דלא ליתני אלא אינה נוהגת אלא בראויין להעיד אלא אגב אורחיה קמ"ל דאשה פסולה להעיד, ואגב אשה פריט כלהו אינך, והא דמני ואזיל ואפ"ה תני ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד, אמרו בגמ' (לקמן שבועות לא, א) דאתא למעוטי למ"ד למעוטי משחק בקוביא אי לא תנא הכי ה"א דפסולין להעיד דקתני היינו פסולי דאורייתא הא בפסולין דרבנן נוהגת קמ"ל, ולמ"ד למעוטי מלך אצטריך נמי לאשמעינן דלא תימא מלך נמי שבועת העדות נוהגת בו דכל איש רחוק וכשר שבועת העדות נוהגת בו, קמ"ל דלא.

    ולא בנשים מכאן שהנשים פסולות לדין, דכל שאינו כשר להעיד אינו כשר לדון דתנן בפרק בא סימן (נדה מט, ב) כל הכשר לדון כשר להעיד, ויש כשר להעיד ואינו כשר לדון, וגרסינן נמי בירושלמי (ה"א) נאמר כאן שני ונאמר להלן וישארו שני אנשים במחנה מה להלן אנשים ולא נשים ולא קטנים כו' למדנו שאין האשה דינה מעתה אין האשה מעידה, ואם תאמר הא כתיב (שופטים ד, ד) והיא שופטה את ישראל, יש לומר דלא שופטת ממש אלא מנהגת כשופטים ששפטו את ישראל, ואף על גב דאמרינן בספרי (דברים שופטים כט) שום תשים עליך מלך ולא מלכה, התם לא מנו אותה אלא נוהגין היו על פיה, ואי נמי שופטת ודנה שהיו מקבלין אותה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים.

    וחייבין על זדון השבועה כלומר על זדון השבועה וזדון העדות, וכן שנינו בתוספתא (פ"ב ה"ד) איזהו זדון השבועה שהוא חייב היה יודע לו עדות והיה יודע שכל הנשבע מביא קרבן זהו זדון העדות עם זדון השבועה שהוא חייב.

    ואינו חייב על שגגתה פירש רש"י ז"ל: אם שוגגין הם לגמרי כסבורין שאין הם יודעים לו עדות ואחר כך נזכרים שהרי אנוסים הן, ולא קרינן ביה נשבעים לשקר, ואין פירוש זה מחוור דזו שבועת אמת היא דעכשיו אינן יודעים לו עדות ולא שייך למימר בזו אנוסין הם. ועוד שאין זו דומה לרב כהנא ורב אסי ובגמרא (לא, ב) אמרו שזו כההיא דרב כהנא ורב אסי, אלא בשוגג סבור שלא ידע לו עדות מעולם ונשבע שלא ידע מעולם וזה כרב כהנא ורב אסי וזו ודאי שגגה ופטורים משום דאנוסין הם. ומיהו בתוספתא משמע כפירוש רש"י ז"ל, דתנינן התם (פ"ב ה"ד) ואיזוהי שגגת העדות שהוא פטור לא היה יודע לו עדות או שהיה יודע ונעלם ממנו בשעה שנשבע פטור שנאמר ונשבע על שקר. והרמב"ן ז"ל כתב שכך פירושה של (פי') תוספתא שבשעה שנשבע לא היה יודע שראה עדות מעולם או שהיה יודע שראה אבל אינו זכור איך היה מעשה אם הלוהו או נתן לו או בשאר כל הספקות פטור שנאמר ונשבע על שקר, וזה אינו יודע בודאי שהוא נשבע לשקר, ועוד אינו מתישב, ונראה לי דעיקר מ"ש בתוספתא הוא מה שאמר או שהיה יודע ונעלם ממנו. ומה שאמרו לא היה יודע לו עדות, לאו דוקא שזו נקרא שגגת העדות, אלא מפני שזו פטור עליה, וכל שכן שנאה עם השניה שהיה נקראת שגגת העדות.

    גמ' וכי תימא כל כבודה בת מלך פנימה. כתב הרב ר' יוסף הלוי ז"ל שמעינן מיהא דנשים יקרות דאית להו דינא לא מזלזלי בהו למיתי לבי דינא אלא משדרינן להו ע"י שלוחי ב"ד, ודביתהו דרב הונא (איתא לקמן ע"ב) לא רצתה שימנו לה שליח ואי רצתה הרשות בידה, ואמר שכן היה דן הרי"ף רבו וגם הוא נהג כן הרב ז"ל, וראוי לנהוג כן אחר שהוא והרי"ף רבו נהגו כן, אעפ"י שאין מכאן ראיה מוכחת דהכא ה"ק מה שכתב אנשים לאו למימרא דדוקא אנשים ולא נשים אלא שדבר הכתוב בהווה שאין דרכן של נשים יקרות לבוא לב"ד משום כבודן דכתיב כל כבודה בת מלך פנימה. ולענין שוויי נתבע שליח לטעון בשבילו בב"ד איכא מריבואתא ז"ל דאמרי דמצי למנות והביאו ראיה ממה שאמרו בירושלמי בפ' כ"ג (ה"א) גבי מה ששנינו שם כ"ג דנין אותו, וימנה אנטלר, הגע עצמך נתחייב שבועה ואנטלר נשבע, אלמא אי לאו שיש עסק שבועה ביניהם מצי למנויי שליח, וכן כתב בעל הערוך ז"ל (ערך אנטלר) ור"ח ז"ל. אבל בתשובה לרבינו סעדיה, וכן בתשובה להרי"ף ז"ל (סי' רמט) שאין נתבע יכול למנות שליח, וכן בדין שלא ישמעו ב"ד מפי התורגמן טענות של שקר, ופעמים שהנתבע אינו מעיו פניו בפני בעל דינו שיודע האמת כמוהו והשליח מעיז שאינו יודע, והתם בכ"ג אמרו כדי שלא לבזותו דכתיב וקדשתו, ואפילו נשים יקרות לא אמר הרב ז"ל שתמנה היא שליח אלא שב"ד שולחין לה שלוחי ב"ד כגון סופרי הדיינין, ולטעון מפיהם אבל לא למסור טענותיהן לאחרים, וכן דעת הרמב"ן ז"ל שכן נראה בת"ח שתורתו אומנותו וזילא ביה מלתא למיזל קמי דיינא לערער בהדי עם הארץ שרשאין ב"ד לשגר לו דברים על ידי שלוחי ב"ד, דכבוד תורה עדיף.

    Rashba on Shevuot 30a · Sefaria

    ריטב"א

    פרק רביעי שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים פירוש לפי שהאשה פסול לעדות כדמוכח בגמרא ומכאן דן דין ר"י ז"ל שהיא פסול' לדין כהא דתנן בפרק יוצא דופן כל הכשר לדון כשר להעיד ויש שכשר להעיד ולא לדון ואלו הית' האשה כשר' לדון הית' כשר' להעיד דההוא כללא דוקא הוא ואע"פ שמלכי בית דוד דנין ואין מעידין התם לאו משום דפסולים לעדות אלא מפני הכבוד וכן אמרו בירושלמי אשה לא דנה ולא מעידה ומש"ה על דבורה והיא שפטה את ישראל וכתיב נמי ויעלו אליה בני ישראל למשפט זה שהיו מתנהגים על פיה לא בתורת מינוי דהא אמרינן בספרי שום תשים עליך מלך ולא מלכה וה"ה לשאר משימות אלא שמתנהגים ע"פ עצתה או שקבלו עליהם לדין שהמקבל עליו לדין ולעדות קרוב או פסול דינו דין ועדותו עדות כדאיתא בפרק דיני ממונות והא דקתני דאינה נוהגת אלא בראויין להעיד פי' בגמרא לאתויי מלך או פסולי דרבנן דאע"ג דכשרים להעיד מן התור' אין שבועת העדות נוהגת בהם דרחמנא לא חייב קרבן אלא במי שראוי להעיד באותה שעה כדכתיב אם לא יגיד ואלו אינם ראויים להעיד דומה למ"ש במקדש באיסורי הנאה דרבנן שאין חוששין לקידושיו משום דהא לא יהיב ליה שום פרוט' וכדפרישית בדוכתה בס"ד וא"ת ליתני אינה נוהגת אלא בראויין להעיד לחוד ולמה פרט כולהו אידך וי"ל דאיידי דפריט נשים לאשמועינן אגב אורחין שפסולות להעיד פריט נמי קרובים ופסולים עי"ל דאנן לא הוה דייקינן למעוטי מלך או פסולים דרבנן אלא מיתורא דפריט והדר כייל הא לא"ה הוה אמרינן דכיון דמדאורייתא עדותן כשרה שבועת העדות נוהגת בהם. וחייבים על זדון השבוע' פירוש אפי' יודע שהוא נשבע לשקר ושלא כדין דגזירת הכתוב הוא לחייב בו קרבן אף על המזיד כדאיתא בגמרא. ועל שגגתה וכו' פירוש שהוא זכור שיודע לו עדות אלא שהי' שוגג כשגג' שהוא סבור שאין חייבין עליה כדאיתא בגמרא. ואינן חייבין על שגגתה פירוש רש"י ז"ל אם היו שוגגין לגמרי כסבורין שאינן יודעין לו עדות ואח"כ נזכרו ע"כ ונראה מלשונו דמשנתינו אפי' בשנשבעו אין אנו יודעין לך עדות ולא דק בה מרן ז"ל דהא בגמרא אמרינן דפטורא דידהו מדרב כהנא ורב אסי ואם בפירוש אינם דומות כלל דהתם חד מינייהו בשקרא אשתבע אלא שנפטר משום דאונסי ליביה לאשתבועי בשקרא אבל הכא כיון שלא היו זכורין באותה שעה עדותן כי אישתבעו אין אנו יודעין לך עדות בקושטא אישתבעו לגמרי ובלאו דרב כהנא ורב אסי הן פטורין לכך פירשו משנתינו בתוס' וכן הרמב"ן ז"ל בשנשבעו שלא ידעו לו עדות מעולם ונזכרו דאישתכח דבשיקרא אישתבעו ואפ"ה פטירי משום דרב כהנא ור"א ומ"ש בתוס' איזו היא שגגת שבועת העדות שפטור אם לאו היה יודע לו עדות או שהי' יודע לו עדות ונעלם ממנו ה"פ שהי' יודע לו עדות קודם לכן ונעלם ממנו ונשבע שלא הי' לו עדות מעולם ואח"כ נזכר והא דפירש רש"י ז"ל נשבע מעצמו שאמר שבוע' שאין אני יודע לך עדות לרווחא דמלתא פי' כן דהא ק"ל לעיל בסוף פרקין דה"ה לעונה אמן אחר שבוע' והא דתנן מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בב"ד פירוש רש"י ז"ל מפי אחרים כגון משביע אני עליכם שתבואו ותעידוני א"ל אין אנו יודעים לך עדות ולא הוציאו שבוע' מפיכם עכ"ל ז"ל ונרא' מדבריו דדוקא כשכפרו בפי' אין אנו יודעים לך עדות אבל משום שתיק' בעלמא לא הויא קבלת שבוע' שאין יודעין לך עדות ופטורים וכן פי' ז"ל בגמרא בהדיא אבל הרמב"ן ז"ל כתב דאפי' בשותק חייב קרבן אם הוא בב"ד ודינו ככופר בעדות מכיון שאין מעיד לו כלום ופשיטא דכולי' פרקין דייק כדברי רש"י ז"ל וכן דעת הרשב"א ז"ל ובגמרא נפרש יותר בס"ד:

    מנה"מ פי' דאשה פסול' לעדות כתיב ועמדו שני האנשים בעדות הכתוב מדבר פי' רש"י ז"ל ולהכי כתב אנשים ללמדך שאין עדות נוהגת בנשים וא"ת והכתיב וכי ינצו אנשים וכי יריבון אנשים ונשים בכלל וי"ל דשאני התם שכבר השוה הכתוב אשה לאיש לכל דינין שבתור' ועוד שאני הכא דשני קרא בלישני דה"ל למכתב העדים ואמאי נקט אנשים דאי למעוטי קטנים פשיטא דלאו בני דעה הם וכשוטים הם אלא ודאי למעוטי נשים גדולות:

    וכ"ת אשה לאו אורחא משום כל כבודה בת מלך פנימה מכאן דן הרב ן' מיגאש ז"ל דנשים יקרות דתבעי להו דינא לא מזלזלין בהו למיתי לבי דינא אלא משדרי' להו ע"י שלוחי ב"ד ודביתהו דרב הונא דאתאי לבי דינא לא רצתה שימנו לה שליח וכתב שכן הי' דן רבו רבינו אלפאסי ז"ל ואין להם ראיה מכאן דתלמודא אשה לאו אורחא קאמר שהעולם נוהגים להם כבוד אבל מי יימר שאם לא רצה התובע לא נכוף אותה לבא ועוד נראה להרא"ם ורבו ז"ל שאין ממנין אנטלר לנתבע אלא הוא עצמו בא לב"ד אלא אם כי הוא חולה או אשה יקרה ששולחין להם שלוחי ב"ד אבל אנטלר לא וטעם דבריהם התובע הוא שיכול למנות מורשה משום דהא אמר ליה זיל דון וזכי וכו' והו"ל כתובע עצמו ובעל דבר הוא אבל בנתבע דליכא למימר הכי צריך הוא לבא לב"ד או שישמעו שלוחיהם טענותיהם לקיים מ"ש ועמדו שני האנשים אשר להם הריב לפני י"י ויש נותנין עוד טעם אחר שמא האנטלר יוסיף טענה מעצמו של שקר או ישנה מעצמו וגם הנתבע מעיז פניו שלא בפני בעל דינו לשנות מן האמת וכן דעת קצת הראשונים ז"ל וגם הרמב"ן ז"ל מבעלי סברא זו לפי לשון פירושיו אבל רבים מן האחרונים ז"ל כתבו דכל דנתבע ממנה אנטלר ושלוחו כמותו ולפני י"י קרינא ביה ולשנות בשקר לא חיישינן שהאנטלר לא ישנה להיות חוטא ולא לו ובעל דבר נמי כבר הוא יודע דבשעת השבוע' יצטרך לבא לב"ד שאין אנטלר לשבוע' וכן נראה בירושלמי דגרסינן בפרק כ"ג על מה ששנינו כ"ג דן ודנין אותו ניחא דן דנין אותו אמאי וימנה אלטלר הגע עצמך שיש שבוע' עליו אנטלר לשב ע' ע"כ ופירוש וכי יש אנטלר לשבוע' דאלמא ממנין אנטלר חוץ מלשבוע' בלבד ויש דוחין דההוא דוקא בכ"ג שאין כבודו לבא לב"ד ולא אפשר לשלוח לו שלוחי ב"ד ואינו נכון חדא דפריך בהדיא ויעמיד אנטלר ועוד דלמא אין כבודו שילכו לו שלוחי ב"ד אלא ודאי דכל אדם רשאי לימנות אנטלר משא"כ באנשים דרובה באין לב"ד ואין רוצים למנות אנטלר וכן היה עושה מורי הרא"ה ז"ל הלכ' למעשה בכל יום וכן אמר לי מורי הרשב"א ז"ל וליכא למינדא מינה והרמב"ם ז"ל לא דבר בזה כלום בחיבורו:

    הדר אמר למישרא בתגרי' פירוש וה"ק ודינו יפה לשמים דלא לחנופי ליה ויפה לו למשרייה תגריה ברישא והקשו בתוס' דהכא משמע דמשום דשרי תגריה ברישא לא מסתתמן טענתיה דבעל דיניה וכן בדין דהא לדידי' נמי איכא הנאה בהא ואלו בפרק ב' דייני גזילות אמרינן ההוא גברא דאתי לדינא לקמיה דרב ענן ואייתי ליה כנתא דכוור' א"ל פסילנא ליך בדינא שדרי' לקמי' דרב נחמן א"ל לידייניה מר דאנא פסילנא ליה לדינא הות דינא דיתמי קמיה דרב נחמן אמר מדקאמר פסילנא ליה לדינה ש"מ קריביה הוא ואע"פ דהאי עשה עשה דכבוד תורה עדיף סלקוה לדינא ליתמי ואחתיה להאי אסתתמן טענתיה דחבריה ותירצו דהתם הוא לגבי קרובו של חכם אינו כבודו אלא מדרבנן בעלמא דהשתא לא ידיע לכל דאיכא עשה וסבר בעל דיניה דלחנופי ליה עביד אבל משום כבודו של חכם עצמו שהוא מן התור' הא ידע אידך דמצוה דידיה (עדיף) עביד ולאו לחנופי ונכון הוא עי"ל דשאני התם דההוא גברא לא הוה קריביה דרב ענן וידע הכי בעל דיניה ולהכי סבור דלחנופי ליה שרי תגריה ודעת רבינו ר"מ הלוי ז"ל דלצורבא מרבנן דשרינן ליה תגריה ברישא היינו אפי' פתחו בדינא אחרינא וכדאמרינן בההוא עובדא דהוה דינא קמיה וסלקיה ורבותי אומרים שזה אינו דמי עסיק בדינא דאחריני עסיק במצוה הוא שפטור מכל מצוה ואפי' היא מצוה רבה ולא אמרו לישרי תגריה ברישא אלא שאע"פ שבאו לפניו קודם לזה בעלי דינים אחרים וק"ל כקטון כגדול תשמעון לפטור אותם א' א' מסלקין להו משום עשה דכבוד תורה ועובדא דהתם נמי ה"פ דהוה דינא דיתמי למידן אבל לא פתח ביה וכן דעת רבותינו ז"ל א"נ לשודא דדייני ומכאן נלמוד דשודא דדייני הוא מה שירצה דיין לעשות וכבר ביארתי זה בב"מ ובכתובות בס"ד:

    Ritva on Shevuot 30a · Sefaria

    מאירי

    שבועת העדות וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא שיסוד המסכתא כלה ועקרה הוא לבאר עניני השבועות כלן על תכלית השלמות וחלקנו עניני השבועות כלן לארבעה פנים ואחת מהן שבועת העדות וביארנו שם שזה הפרק הוא מיוחד לביאור עניניה וכלליה ופרטיה ואמנם יתגלגל בזה הפרק ענין שוה לכל מיני השבועות להודיע שהשבועה צריכה הזכרת השם ולבאר איזה שם מספיק לכך אם דוקא שם המיוחד או אפי' הכנויין ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשני חלקים הראשון לבאר עניני שבועות העדות כלם על השלמות במי נוהגת ובמי אינה נוהגת ועל איזה צד אדם חייב עליה וכן על איזה צד אדם חייב על שבועות הרבה שבדבר אחד קרבן אחד ועל איזה צד אדם חייב בהן קרבנות כמספר השבועות ושאר הדברים הרבה שבפרטי שבועת העדות השני לבאר הזכרת השם שאדם צריך בשבועה כיצד הוא ויתגלגל בחלק זה מקלל את השם או המקלל את חברו בשם או אביו ואמו גם כן אם צריך בזה שם המיוחד אם לאו זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיתגלגלו בו דברים שלא מן הכונה כמו שיתבאר:

    והמשנה הראשונה ממנו אמנם תחל בביאור אלו הענינים ובפרט להודיע במי נוהגת ועל איזה זדון או שגגה חייב בה קרבן כמו שהקדמנו שהשוגג והמזיד שוים בה לקרבן והוא שאמר שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולי' ואינה נוהגת אלא בראויין להעיד בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בהן בבית דין דברי ר' מאיר וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אינם חייבים עד שיכפרו בהם בבית דין וחייבין על זדון שבועה ועל שגגתה עם זדון העדות ואין חייבין על שגגתה ומה הן חייבין על זדונה קרבן עולה ויורד אמר הר"ם פי' זה שאמר אינה נוהגת אלא בראויים להעיד להוציא מלך ופסולי עדות דרבנן שהם פטורים ואף על פי שהם ראויים להעיד מדאוריתא ואין הלכה כר' מאיר וחייבין על זדון שבועה וכו' לא אמרה תורה בשבועת העדות ונעלם ממנו ולפיכך חייב על זדונה קרבן ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע ששבועה זו אסורה ושיתברר העדות ושזו השבועה שקר אבל הוא אינו יודע אם יתחייב עליה קרבן אם לאו ואז יתחייב קרבן אבל כששגג כל עניניה ולא ידע אם שבועת העדות אסורה אם לאו ונשבע שלא ידע העדות אינו חייב כלום וזהו מה שאמ' ואין חייבין על שגגתה:

    אמר המאירי שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשי' ברחוקים ולא בקרובים בכשרים ולא בפסולים שהנשים והקרובים והפסולים אינן ראויין להעיד והוא שכלל אח"כ שאינה נוהגת אלא בראויים להעיד אע"פ שאינו מאלו ופרשוה בגמ' כגון מלך שאינו מעיד מן התורה וכן פסולי עדות מדברי סופרים שאע"פ שכשרים מן התורה אין שבועה חלה עליהם ואע"פ שביארנו כ"א ב' בשבועת בטוי שהיא חלה על איסורי סופרים בשבועת העדות אינו כן וכמו שאמרו באחרון של יומא ע"ד א' והא משחק בקוביא דמדאורי' חזי ורבנן גזרו ביה ולא חייל עליה קרבן שבועה וטעם הדבר שכל שאינו בר הגדה מאיזה טעם שהופקעה הגדתו אינו בתורת שבועת העדות מפני שאין שבועת העדות אלא במי שתובע עדיו להעיד לו עדות שיהא בית דין מחייב את הנתבע ליתן ממון לזה על פי עדותם ואחר שכן אין לכל אלו דין שבועת העדות אלא שהם בדין שבועת בטוי שכל שהוא פטור משבועת העדות הואיל ונשבע על שקר חייב הוא בשבועת בטוי אבל המחוייב בשבועת העדות אע"פ שהוציא דבורו לשקר אינו חייב בשבועת בטוי ואפי' היה מזיד ומותרה אינו לוקה אלא שמביא קרבן אף על זדונו שלכך הוציא הכתו' שבועת העדות מכלל שבועת בטוי ר"ל לחייב קרבן ולא מלקות על המזיד כשוגג ונאמר לאחת מהנה על מין שבועה אחת הוא חייב ולא על שני מינין:

    בפני בית דין ושלא בפני בית דין מפי עצמו אבל מפי אחרים אין חייבי' עד שיכפרו בבית דין דברי ר' מאיר וחכ"א וכו' פי' לא נחלקו ר' מאיר וחכמי' על השבועה שחייבה בין בבית דין בין שלא בבית דין בין שנשבעו מאליהן בין שהושבעו על פי אחרים ואין מחלקתם אלא בכפירה שלדעת ר' מאיר כל שנשבע מפי עצמו אפי' נשבע חוץ לבית דין וכפר שלא בבית דין חייב אפי' הודה אחר כן בבית דין אבל מפי אחרים הואיל ולא הוציאו שבועה מפיהם אין חייבין עד שיכפרו בבית דין אבל כשכפרו בבית דין חייבין אע"פ שהושבעו חוץ לבית דין וחכ"א בין מפי עצמו בין מפי אחרים אין חייבין עד שיכפרו בבית דין שנ' אם לא יגיד וכו' מקום שהגדתו מועלת בו הן שנשבעו או שהושבעו בב"ד הן שנשבעו או שהושבעו שלא בב"ד וענו אמן ומ"מ אם לא ענו אמן צריך שתהא ההשבעה בב"ד ופי בגמ' ל"א א' על מחלקתם שעקרו הוא ששבועת העדות לא הוזכר בה במקרא נשבע מפי עצמו אלא מושבע מפי אחרים שנ' ושמעה קול אלה וכן לא הוזכר בה חיוב אלא בכפירה בבית דין שנ' אם לא יגיד מקום שהגדתו מועלת לחייב הלה ממון ושבועת הפקדון הוא בהפך שלא הוזכר בה כלל מושבע מפי אחרים אלא נשבע מפי עצמו שנ' ומעלה מעל וכחש בעמיתו וכן לא הוזכר בה כפירה בבית דין כלל אלא בכל מקום שהיא ואנו למדנו מתחטא תחטא מושבע מפי אחרים לשבועת הפקדון ונשבע מפי עצמו לשבועת העדות והיה ר' מאיר סובר הואיל ואתה למד נשבע מפי עצמו בשבועת העדות משבועת הפקדון דון מנה ומנה ומה אותו שבפקדון הוא בין שכפירתו בבית דין בין שכפירתו שלא בבית דין אף המתרבה ממנו כן ולדעת חכמים דון מינה ואוקי באתרה וכשלמדנו נשבע מפי עצמו מפקדון לעדות מעמידין אותו על דין עצמו להיות בו נשבע מפי עצמו כמושבע מפי אחרים שהוזכר בו ומה מושבע מפי אחרים האמור בו דוקא בשכפייתו בבית דין אף נשבע מפי עצמו צריך שיחזור ויכפור בבית דין הא אם הודה פטור ולמדת שכל שנשבע או הושבע בבית דין לעולם חייב שהרי שבועתו וכפירתו כאחת בבית דין הושבע מפי אחרים חוץ לבית דין אם ענה אמן וכפר בבית דין חייב לא ענה אמן אע"פ שכפר בבית דין או ענה אמן ולא כפר בבית דין פטור נשבע מפי עצמו חוץ לבית דין לר' מאיר חייב אפי' הודה אח"כ בבית דין לרבנן פטור עד שיחזור ויכפור בבית דין והלכה כחכמי':

    וחייבין על זדון שבועה והוא שהם ידעו לו עדות ויודעים שלשקר הם נשבעי' וכן יודעים באיסור השבועה ובחיוב קרבן הבא עליה ושגגתה עם זדון העדות הוא שידע בשקרותו ובאיסור השבועה אבל אין יודעין שחייב קרבן עליה אבל אין חייבין על שגגתה ר"ל שגגת הכל כגון שלא ידע באיסור השבועה אע"פ שיודע בשקרותו ואין צריך לומר אם שכח העדות שכל אלו אנוסים הם ואין שבועת אונס מחייבת קרבן כמו שביארנו כ"ו א' וכן הלכה ומה הם חייבין על זדונה הן זדון שבועה לגמרי הן שגגתה עם זדון העדות קרבן עולה ויורד המפורש בה בפרשת ויקרא וכן הלכה ושמא תאמר מה נשתנה שוגג של שבועה משוגג של שאר איסורין שבשאר איסורין כל ששגג בשכחת גוף הענין חייב קרבן כגון ששכח שהוא שבת ועשה מלאכה טעם הדבר מפני ששאר איסורין במעשה הוא מתחייב ושבועה בדבורו הוא מתחייב והואיל ועלה בלבו שכך היה אנוס הוא:

    זהו ביאור המשנה ופסק שלה על הדרך שכתבנו ודברים שנכנסו ונתגלגלו תחתיה בגמ' אלו הן:

    העדי' אין מעידי' אלא מעומד ואפי' אחר שהעידו והבית דין נושאין ונותנין בדבר צריכים הם לעמוד לפניהם שמא יצטרכו להשיב עדותם לפניהם ואם היו תלמידי חכמי' מושיבין אותם בשעת משא ומתן והוא מה שאמרו למטה בסוגיא זו האי עשה והאי עשה [עשה] דכבוד תורה עדיף ולא נאמרה אלא בשעת משא ומתן אבל עקר העדות לעולם בעמידה ומ"מ רבותי פרשוה אף בשעת עדות וכן נראה בשני של זבחים ט"ז א' כמו שנבאר בסוף הסוגיא אלא שאין ממנה הכרח לכתחלה כמו שיתבאר וזהו שאמרו ועמדו שני האנשים בעדים הכתו' מדבר או אינו אלא בבעלי דין כשהוא אומ' אשר להם הריב הרי בעלי דין אמור ולמדת שהבעלי דין אף הם כלם בעמידה אלא שאין בעלי דין בעמידה אלא בשעת גמר דין והוא שעה שאומרין בה איש פלני אתה זכאי איש פלני אתה חייב אבל בשעת משא ומתן אין קפדים בישיבתם ובלבד שיהו או שניהם יושבין או שניהם עומדים ואף אם היה אחד תלמיד ואחד עם הארץ מושיבין את התלמיד על כל פנים ואף לעם הארץ אומרין לו שישב ואם לא ישב אין מדקדקין בכך וכבר כתבנו בשני של סנהדרין בשם גדולי המחברים שבזמן הזה מושיבין את הכל בין עדים בין בעלי דין לסלק את המחלוקות וכן מה שיש לפקפק בסוגיא זו ממעשה של ינאי המלך הנזכר שם שאמרו לו עמוד על רגלך כבר ביארנוה שם:

    הנשים פסולות לעדות וכל שכן לדין ומ"מ אף הם בתורת הדינין כאנשים כמו שאמרו ב"ק ט"ו א' השוה הכתו' אשה לאיש לכל דינין שבתורה ומעתה אף נשים יקרות באות לדין ואין מניחין להן למנות אנטלאר ואע"פ שכל כבודה בת מלך פנימה לענין הדין אין חולקין כבוד והרי אמרו למטה בדביתהו דרב הונא שבאה לדין לפני רב נחמן וקצת גאוני ספרד כתבו בסוגיא זו שאשה ממנה אנטלאר או משגרין לה את הדין על יד שליח בית דין כדי שלא יתבזו לבא לבית דין והעידו על עצמן ועל גדולי הפוסקי' שכך היו נוהגין ומ"מ בתשובת שאלה לגדולי הפוסקי' מצאנו שאינה ממנה אנטלאר וכן יראה מסוגיא זו שמה שאמר וכי תימא כל כבדה וכו' סוגיא בעלמא הוא ודרך דחייה ומשא ומתן ומ"מ כל שבעלה חי הוא דן בשבילה וכן פי' גדולי הרבנים בדביתהו דרב הונא שכבר מת רב הונא ומה שאמרו בו שצריך הרשאה כל זמן שאינו אוכל פירות ענינו לדון כדין מורשה אבל אם היה בעיר אחת עם הנתבעים דן בשבילה בלא הרשאה כאלו היא עצמה לשם וזהו ענין אנטלאר:

    ועוד 3 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shevuot 30a · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    תוס' בד"ה מצוה בבעלי כו' והא דאמר לה בתי עמוד כו' ועוד דא"כ הוה עיכובא כו' עכ"ל לפי שהיה אפשר לפרש דההיא דבין עומד ובין יושב אינו סותר הא דקאמר בתי עמוד דהיינו לכתחלה כמ"ש התוס' בפ' מ"ח דהשתא איכא למימר נמי דועמד ואמר נמי מיהת לכתחלה משמע אבל התוס' הכא לא משמע להו כלל דועמד ואמר עמידה היא כמו עמדו וקדשו כו' ולזה קשיא להו מהא דאמר בתי עמוד וכתבו דלא משום דכתיב ועמד ואמר דמשמע עמידה לכתחלה כדפירש' דלא משמע כלל עמידה כמו עמדו וקדשו כו' ועוד דאי הוה משמע ועמד ואמר עמידה ממש הוה עיכובא מדכתיב בפ' זו ככה ואם כן לא יתיישב לך הא דאמר בין עומד ובין יושב אלא אמר לה לעמוד כו' זהו הנראה לנו מדבריהם וקרוב לזה דברי אבן ל"ב וק"ל:

    Chidushei Halachot on Shevuot 30a · Sefaria

    גליון הש"ס

    גמ' למישרי בתיגריה עיין נדרים דף סב ע"א:

    Gilyon HaShas on Shevuot 30a · Sefaria

    בן יהוידע

    שֶׁלֹּא יְהֵא אֶחָד יוֹשֵׁב וְאֶחָד עוֹמֵד, אֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ, וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ: קַצֵּר דְּבָרֶיךָ (ויקרא יט, טו). קשא למאי אצטריך למנקט חלוקה זו והלא אתיא בקל וחומר מן בבא ראשונה דהשתא ומה ב'אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב' דאין זה נוגע בעיקר הדין והטענות אמרת דאסור, וכל שכן באומר 'לְאֶחָד קַצֵּר וְאֶחָד מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ' שזה נוגע בעיקר הדין שהם הטענות דאסור! ונראה לי בס"ד דאמרו רבותינו ז"ל בגמרא (מגילה כא:) פסוק אחד משמע שהיה משה רבינו ע"ה לומד בהר מעומד ופסוק אחד משמע שהיה לומד מיושב, ומשני קשות מיושב רכות מעומד דהאדם בישיבה יש לו דעה צלולה להבין יותר לכן הקשות שצריך להם דעת צלולה לומד מיושב. והשתא חלוקה השניה נקיט לה לפרש בה חלוקה ראשונה שאמר שלא יהיה אחד עומד ואחד יושב וקשיא ליה מה טעם יש בזה, וכי בישיבה ועמידה תליא מלתא? הלא הדין נפסק על פי הטענות וכל אחד טוען מה שיש לו לטעון! לכך נקיט חלוקה שניה 'שֶׁלֹּא יִהְיֶה מְדַבֵּר כָּל צָרְכּוֹ וְאֶחָד אוֹמֵר לוֹ קַצֵּר דְּבָרֶיךָ' ועל כן אם יהיה 'אֶחָד עוֹמֵד וְאֶחָד יוֹשֵׁב' נמצא זה היושב שדעתו צלולה מדבר כל צרכו וזה העומד שאין דעתו צלולה מקצר בדבריו ואינו מדבר זכיות שלו כאשר ראוי לטעון וכשהוא מניחו לעמוד הרי זה כאלו אומר לו קצר דבריך שאין לו ישוב הדעת לסדר טענותיו כראוי ולזה שמושיבו הרי 'כאילו' אומר לו דבר כל צרכיך.

    דָּבָר אַחֵר "בְּצֶדֶק תִּשְׁפֹּט עֲמִיתֶךָ", הֱוֵי דָּן אֶת חֲבֵרְךָ לְכַף זְכוּת (ויקרא יט, טו). נראה לי בס"ד הכונה לא מבעיא אם צד הזכות קרוב לשכל שצריך אתה לנטות אליו ולדונו לכף זכות אלא אפילו אם צד הזכות רחוק שדרכו צר מאד וצריך לאומרו על ידי כמה דברי התנצלות דחוקים הרבה עם כל זה צריך אתה להדחק ולדונו לכף זכות וזה נרמז בתיבת בְּצֶדֶק תחלקנה לשתים וקרי בה בְּצַד ק ' והיינו כי צד אות ק' מכאן הוא אות צ' ומכאן הוא אות ר' הרי צירוף 'צר' והכי קאמר בְּצֶדֶק - בְּצַד ק' שהוא אותיות 'צר' תִּשְׁפֹּט אֶת עֲמִיתֶךָ דהיינו בזכות שהוא 'צר' ודחוק דלא מסתבר טעמיה עם כל זה תתלה בו ותדון אותו לכף זכות.

    הִשְׁתַּדֵּל לְדוּנוֹ יָפֶה (ויקרא יט, טו) פירושו בגמרא לענין שודא דדייני ונראה לי בס"ד זה רמוז באותיות צֶדֶק במילואם צד"י דל"ת קו"ף אם תקח המלוי לבדו יהיה ממנו אותיות ' דַּל יָפוֹת ' והיינו דל כלומר תלך מלשון דל מהכא, והכונה תלך אצל יפות כמו הלך אצל יפות דהיינו הסברות והשערות שהם יפות לו לטובתו ולזכותו.

    עָמִית בַּתּוֹרָה וּבַמִּצְווֹת פירוש שהיה עוסק בתורה ובמצות כאביי שעשה בתורה וגמילות חסדים. ויש להקשות למאי הוצרך לפרש על המצות וכי לא די בתורה בלבד למשרי תגריה? ונראה לי בס"ד דפירש לו זה דגמיר אם היה דין של תלמיד חכם אחר לפניו מאחר שזה חכם וזה חכם מאי חזית לדחותו? אבל כיון שאמר לו שהוא עוסק בתורה וגמילות חסדים אם אותו חכם אינו עוסק אלא בתורה נדחה בעבורו.

    מַאי שָׁלַח לִי, לִחְנוּפֵי לֵיהּ? הָדַר אָמַר לְמִישְׁרֵי בְּתִיגְרָא. קשא למה הוצרך רב נחמן לעשות קושיא ותירוץ זה, הלא הדבר מובן מאיליו דלא חשיד רב יוסף לומר לו לחנופי ליה ובודאי כונתו למשרי בתגריה! ונראה לי דעשה קושיא ותירוץ זה, בשביל בעל דינו שלא יסתתמו טענותיו כי קודם מעשה זו קרה כזאת לרב נחמן דשלח לו רב ענן על בעל דין אחר 'אנא ענן פסילנא ליה לדינא' וחשב רב נחמן שהוא קרובו ועבד ליה יקרא שסילק דין של יתום שהיה לפניו ודן לו את דינו ועל ידי כך נסתתמו טענותיו לאותו שכנגדו, ונענש רב ענן בעבור זאת כי יצא תקלה מזה ולכך אחר מעשה הנזכר חשש רב נחמן פן אם ישרי תגריה יחשוב בעל דינו דמחנף ליה ויסתתמו טענותיו לכך עשה קושיא לפני בעל דינו 'מַאי שָׁלַח לִי לִחְנוּפֵי לֵיהּ' איך יתכן זה? אלא 'לְמִישְׁרֵי בְּתִיגְרָא' ואז ידע בעל דינו דאין מחניפים לתלמידי חכמים ורק עושים לו כבוד בשביל תורתו למשרי בתגריה.

    Ben Yehoyada on Shevuot 30a · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבועות, דף ל׳, עמוד א׳, בהיקף של כ־405 מילים ב־14 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 14 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 118 מילים

      נפתחת ב״מתני׳ שבועת העדות נוהגת באנשים ולא בנשים,…״

    2. קטע 233 מילים

      נפתחת ב״בפני בית דין ושלא בפני ב"ד מפי…״

    3. קטע 322 מילים

      נפתחת ב״וחייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה עם…״

      חכמים: רבן עולה.

    4. קטע 413 מילים

      נפתחת ב״גמ׳ מנהני מילי? דת"ר (דברים יט, יז)…״

    5. קטע 548 מילים

      נפתחת ב״אתה אומר בעדים, או אינו אלא בבעלי…״

    6. קטע 628 מילים

      נפתחת ב״מאי ״אם נפשך לומר״? וכי תימא: מדלא…״

    7. קטע 740 מילים

      נפתחת ב״תניא אידך: ״ועמדו שני האנשים״ בעדים הכתוב…״

    8. קטע 823 מילים

      נפתחת ב״מאי ״אם נפשך לומר״? וכי תימא: בתובע…״

    9. קטע 940 מילים

      נפתחת ב״תניא אידך: ״ועמדו שני האנשים״ בעדים הכתוב…״

    10. קטע 1030 מילים

      נפתחת ב״מאי ״אם נפשך לומר״? וכי תימא: אשה…״

    11. קטע 1135 מילים

      נפתחת ב״ת"ר ועמדו שני האנשים מצוה לבעלי דינין…״

    12. קטע 1232 מילים

      נפתחת ב״ת"ר (ויקרא יט, טו) בצדק תשפוט עמיתך…״

    13. קטע 1313 מילים

      נפתחת ב״תני רב יוסף בצדק תשפוט עמיתך עם…״

      חכמים: רב יוסף.

    14. קטע 1430 מילים

      נפתחת ב״רב עולא בריה דרב עילאי הוה ליה?!…״

      חכמים: רב עולא, רב עילאי, רב נחמן, רב יוסף, עולא.

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: שבועות דף ל׳ ע״א

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026