מסכת שבועות דף ל״ה עמוד א׳

ומשני להכי כתבה כו':

מתני' אלא על תביעת ממון כפקדון שאילו העידוהו היו מחייבין אותו ממון אבל זה אם העידוהו לא היה מחויב שהיה יכול לומר חוזרני בי:

משביע אני עליכם כולה מתני' מפרש בגמרא:

גמ' ויש לו שיש ממון עליו:

והוא עד שהיה עד באותה שעה:

פשיטא דאי לא עדים ביניהן מאי איצטריך למיתני במתניתין פטורין:

לא צריכא דקאי עלייהו שעומד בצד עדיו:

מהו דתימא ודאי להנך דקיימי גביה קאמר והרי ייחד עדיו קמ"ל:

או שהיה אחד מהן קרוב או פסול הרי אלו פטורין אף על גב דכבר שמענו דאין נוהגת אלא בראוין להעיד איצטריך למיתני הכא דאפי' אם יש שלשה עדים והשנים כשרים פטורין דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה. מתוספות ה"ר משה:

באלף דלת ביוד ה"י אע"ג דההוגה את השם באותיותיו אין לו חלק כו' שמא כיון שאינו מתכוין לשם מותר. גם זה מתוספות רבינו משה:

ופרקינן להכי כתב רחמנא לעדות גבי שבועת ביטוי וגבי טומאת מקדש וקדשיו דבכולהו כתיב ונעלם ובעדות לא כתיב ונעלם ללמד שחייב המזיד כשוגג:

מתני' משביע אני עליכם שתעידו לי שאמר איש פלוני ליתן לי מאתים זוז ולא נתן. וכפרו פטורין.

דיליף תחטא תחטא מפקדון מה פקדון תביעת ממון (כלו) [ויש לו] אף בעדות תביעת ממון ויש לו עליו ממון של תובע.

משביע אני עליכם כשתדעו לי עדות תעידו לי וידעו לו עדות אח"כ. וכפרו בהן פטורין.

שנאמר ושמעה קון אלה והוא עד כלומר מקודם האלה. בעינן שקדמה עדות לאלה ולא שקדמה האלה לעדות.

עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם כו' עד פטורין וכן אם יודעין לו עדות עד מפי עד. או שהיו קרובין או פסולין פטורין: ת"ר עמד בבית הכנסת ואמר משביעני עליכם שתבואו ותעידו לי יכול יהו חייבין. ת"ל ושמעה קול אלה והוא עד. עד שיהא מתכוין לעד אמר שמואל ואפילו עדים ביניהן. וחזי להו ודעתיה עילויהו.

מהו דתימא כמה דמתכוין ואמר להו דמי קמ"ל.

תניא נמי הכי ראה סיעה של בני אדם ועדיו ביניהן כו' עד יכול אפי' אמר כל העומדין כאן. ת"ל והוא עד וכיון שאומר כל העומדין כאן ייחד עדיו וחייבין.

מתני' משביע אני עליכם פלוני ופלוני שתבואו ותעידוני והן שיודעין לו עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול הרי אלו פטורין. הקשה הרמב"ן ל"ל למתני הכי, פשיטא, דאי משום פסולי קרובים הא קתני ברישא שבועת העדות אינן נוהגות בקרובים ואינה נוהגת בפסולין, ואי משום עד, הא עד מפי עד אינו כשר אפילו בדיני ממונות, ואין דין שבועת העדות אלא בזמן שזה מגיד וזה מתחייב, ותניא בברייתא והוא עד בראויין להעיד הכתוב מדבר, ותירץ אפילו האמינם הנתבע על עצמו אם יבואו ויעידו הוא יתן אפילו כן הוא פטורין, כענין שאמרו בירושלמי(ה"א), דגרסינן התם עד אחד כשאמרו לו הרי את מקובל עלינו כשנים יהא חייב ת"ל והוא עד או ראה עד שכשר להעיד עדות ממון ממון מעצמו. ירושלמי (ה"ב) ר' ירמיה בעי קרוב מפי עצמו בשבועת העדות מהו שיהא חייב נשמעינא מן הדא הואיל ולא לימדו מפי עצמו אלא משבועת הפקדון מה להלן קרובים חייבים אף כאן קרובים חייבים, ע"כ.

אלא ה"ק משביעני עליכם בשבועה פירש רש"י ז"ל: מזכיר את השם עם אחד מכל לשונות הללו ע"כ, ונראה מדבריו שאינו אומר מצוה אני עליכם בשבועה אלא מצוה אני עליכם בשם, ובשבועה דקאמר הכא היינו בשם, וכן משמע ודאי לקמן (בע"ב) דשבועת העדות צריכא שם או כנוי, אלא דקשיא לי אם כן אמאי לא קאמר אביי בהדיא משביע אני עליכם בשם מצוה אני עליכם בשם, ואפיק השם בלשון שבועה, ועוד דאלו לפרושי הא דרב יהודה דאמר משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה מצוה אני עליכם בשבועה האמורה בתורה, מוכח דלא אמר בה שם, דאלו במזכיר בה שם למאי אצטריך בו בשבועה האמורה בתורה ובצואה האמורה בתורה, אלא ודאי משמע דלרב יהודה לא בעיא שם ומיניה נשמע לאביי, אלא אפילו בלא שם כל שאמר משביע אני עליכם בשבועה או מצוה אני עליכם בשבועה חייב, ולא בעי לא שם ולא כינוי כל שהזכיר בשבועה, ולפי זה נראה לי דמתניתין תרי גווני שבועות קתני, משביע אני עליכם בשבועה מצוה אני עליכם בשבועה אפילו בלא הזכרת השם חייבים, וכן אלו לא אמר בשבועה אלא שהשביען בשם או בכינויין חייבין, וכשבועות דעלמא כן שבועת העדות לרבנן דלית להו גזירה שוה דאלה אלה, אלא דלר' חנינא בר אידי דאית ליה ג"ש בעינן שם ושם המיוחד בלבד, כנ"ל, ולקמן (ד"ה הא) אכתוב יותר בה בסיעתא דשמיא.

והן שיודעין לו עדות.. או קרוב. וא"ת והא פשיטא ליה, דכפירת דברים בעלמא הוא, והתנ' במתני דאינה נוהגת אלא בראויין להעיד, וליכא למימר דאתיא לאשמעינן בעד מפי עד שהוא פסול להעיד, דהא נמי הא תניא ליה בהדיא בסנהדרין (כט, א). וי"ל דהא קמ"ל דאפילו אם אמר נאמן עלי עד מפי עד או קרוב או פסול קתני מתני' דפטור, משום דלא משתעי קרא אלא בראויין להעיד מדינא, והכי מוכח בירושלמי (ה"א) דגרסינן התם: עד א' כשאמ' לו הרי את מקובל עלינו בשנים יהא חייב ת"ל והוא עד או רעה, את שכשר להעיד עדות ממון יצא א' שאינו כשר להעיד עדות ממון, הרמב"ן.

וחייבין על זדון השבועה דילפינן משבועת העדות בגזירה שוה דתחטא כדאיתא לעיל בפרק שבועת העדות (שבועות לד, א), ואמ' הכי בהדיא פרק מחוסרי כפרה (כריתות ט, א).

ומה הוא חייב על זדונו אשם כסף שקלים וגמ' לה בסיפרא (ויקרא ה, כה) בג"ש דערכך ערכך מה ערכך האמור בפ' מעילות אשם בכסף שקלים דכתיב ביה (שם שם טו) בערכך כסף שקלים בשקל הקדש לאשם, אף זה כן.

פשיטא פי' דאי כשאין עדיו ביניהם היכי ס"ד דלחייבו בשבועה כלל גירסת הספרים לא צריכא דקאי גבייהו ואי' דגריס דקאי עלייהו ומיעוטא דנוסחי גרסי דאחוי עלייהו והכל דרך א' דאחוי עלייהו לא בעי לומר דאחוי בידיה עלייהו דא"כ הרי ייחד עדיו אלא לומר שעמד כנגדם. תניא כוותיה דשמואל פי' דקתני בהדיא ועדיו ביניהם כדפי' שמואל אמתניתין ואע"ג דפשוטה מקמיה מתניתא ע"כ בדקאי דהא הוא דאיצטריכינן לומר דתניא כוותיה דהא לפשוטה הא אמרי' אדשמואל גופא פשיטא. ה"ג יכול אפילו אמר כל העומדים כאן כלומר שיהיו פטורין ת"ל והוא עד. והרי ייחד עדיו והא דתנן במתני' ותניא בברייתא והם יודעים לו עדות עד מפי עד או שיהיה א' מהם קרוב או פסול איכא למידק דהא ברישא דפרקין דקתני שאינה נוהגת בקרובים ופסולים ולא בשאינן ראוין להעיד עד מפי עד אינו ראוי להעיד כדתנן לה בסנהדרין ובכל שא' מהם קרוב או פסול הא תנן במס' מכות דאפי' שניהם פסולין וכ"ש למאי דתנן לעיל דמשביע ע"א פטור וי"ל שלא נצרכה משום זו אלא לשקבל עליו בעל דבר עד מפי עד או קרוב או פסול ואשמעי' דאע"ג דאיכא כפירת ממון אפ"ה פטורין דכי כתיב ביה והוא עד או ראה בראוין להעיד לחייב ממון בכח עדותן משמע וכן פי' בירושלמי והוא עד להוציא א' שא"ל הרי את מקובל עלינו כב' עדים:

משביע אני עליכם בשבועה פי' ואי מתני' ר' חייא בר אידי צריך שיזכיר בה את השם ואי רבנן היא אע"פ שלא הזכיר בה שם ולא כינוי ואביי לא נחית להא פלוגתא הכא ונקטיה סתם ומיהו לר"י דמפ' ה"ק משביע אני עליכם בשבועה האמורה בתורה אפשר אפי' לר"ת לא בעי טפי דכיון דאמר האמורה בתורה כמי שהזכיר את השם דמי וכדפרישית בריש מסכת נדרים בס"ד:

המשנה הרביעית והכונה בה גם כן בביאור זה החלק ובפרט בתנאים שלא הוזכרו שאין מקום לשבועת העדות בזולתם והם שתהא עדות קודמת לשבועה ושיהא מיחד את עדיו ושישמעו העדות מפי התובע בעצמו והוא שאמר משביע אני עליכם לכשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני הרי אלו פטורין מפני שקדמה שבועה לעדות אמר הר"ם פי' לפי שנ' ושמעה קול אלה והוא עד צריך שתהיה העדות קודמת לשבועה ולכפירה עמד בבית הכנסת ואמר משביע אני עליכם אם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידוני הרי אלו פטורין עד שיהא מתכוין להם פי' צריך שייחד אותם לפי שנאמר והוא עד או שייחד את עדיו אמר לשנים משביע אני עליכם איש פלני ופלני שאם אתם יודעין לי עדות שתבאו ותעידוני והם יודעין לו עדות עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול הרי אלו פטורין פי' זה מבואר לפי שאם הודו לא תועיל עדותם ולפיכך פטורין הם כשכפרו שלח ביד עבדו או שאמר להם הנשבע משביע אני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבאו ותעידוהו הרי אלו פטורין עד שישמעו מפי התובע פי' אמר השם ית' אם לא יגיד ונשא עונו והוא כתו' בוא"ו ואל"ף ולמדנו מפי השמועה שזה לעורר על שני הענינים הקנייה והשלילה כאלו אמר אם לא יגיד ונשא עונו ר"ל לתובע זכותו אבל לנתבע אם לא יגיד לפטור אותו פטור:

אמר המאירי משביעני עליכם כשתדעו לי עדות שתבאו ותעידוני וקבלו את השבועה וידעו לו עדות אח"כ ותבעם וכפרו בו פטורים שנ' ושמעה קול אלה והוא עד או ראה וכו' שכבר ראה או ידע בשעה שהושבע וכן אם עמד בבית הכנסת או ראה סיעה של בני אדם ואמ' משביעני על כל מי שיודע לי עדות שיבא ויעיד או אם אתם יודעים לי עדות שתבאו ותעידו וקבלו כלם את השבועה והיה שם מי שהיה יודע לו עדות ותבעו וכפר פטורים ואפי' היה מראה פנים כנגדם הואיל ולא ייחדם תחלה וי"מ את זו דוקא לקרבן אבל למלקות חייבים אף בזו מדין בטוי ולמדים ממנה בזמן הזה לכל שהחרים בבית הכנסת שכל שיודע לו עדות ואינו מעיד יהא בחרם שכל שכובש עדותו מכין אותו מרדות במקום מלקות ויתבאר בגמ' שאם אמר משביע אני כל העומדים כאן שאם ידעו לי עדות שיבאו ויעידו וענו אמן והיו עדיו לשם ותבעם אח"כ וכפרו שחייבים שהרי ייחדם בכלל האחרים אחר שהזכיר העומדים וכן אם תבעם להעיד לו ואח"כ עמד בבית הכנסת והשביע כל מי שיודע לו עדות וענו כלם אמן ועדיו בכלל חייבים הואיל ותבעם תחלה:

אמר לשנים משביעני עליכם שאם אתם יודעין לי עדות שתבאו ותעידו וכפרו ונמצא שיודעין לו עד מפי עד או שהיה אחד מהם קרוב או פסול פטורין שהרי לא היתה עדותם מחייבת את הנתבע וזו באה בכאן שלא לצורך שכבר למדנוה:

ובא אח"כ להשמיענו תנאי שלישי שכתבנו ואמר שם שלח התובע ביד עבדו שישביעם לבא ולהעיד לרבו שלא על ידי הרשאה או שאמר להם הנתבע משביעני עליכם שאם תדעו לו שתעידו ולא יאמר שמחמת יראה אתם נמנעים פטורים עד שישמעו מפי התובע בעצמו כמו שהתבאר ל"א ב':

זהו ביאור המשנה וכלה הלכה היא ולא נתחדש עליה בגמ' דבר שלא ביארנוהו:

ממה שכתבנו למדת שאין מקום לשבועת העדות אלא באחד עשר תנאים מהם מיוחדים לשבועת העדות לבד והם א' שישמעו מפי התובע או המורשה ממנו ב' שתהא עדותם עדות שיהו בית דין מחייבין לזה ממון על פי אותה העדות ג' שלא תהא שם עדות אחרת שיהא באפשר לזה להוציא הממון על פיהם ד' שתהא כפירתם בבית דין ומהם שהם משתפים אף לשבועת הפקדון והם א' שתהא תביעת העדות בממון ב' שתהא תביעת העדות בדבר המיטלטל ג' שיכפרו אחר השבועה באיזה מקום שישביעוהו ד' שתהא העדות קודמת לשבועה שאף בפקדון אלו אמ' משביעכני על כל פקדון שיבא לידך ממני שתתנהו לי וקבלה ובא אח"כ פקדון לידו וכפר בו פטור וכן כתבוה גאוני ספרד ה' שייחד את עדיו בשעת השבועה או התביעה על הדרך שביארנו ויראה שכן הדין בפקדון ו' שתהא השבועה בלשון שיהו מכירין אותה ומהם אחת שהיא שוה לכל השבועות והיא שתהא השבועה בשם או בכנוי על הדרך שיתבאר:

אע"פ שביארנו שכל שפטור משבועת העדות חייב בבטוי כבר ביארנו כ"ה ב' במי שנשבע לחברו שיודע לו עדות ואינו יודע פטור בין מעדות בין מבטוי עדות אין כאן שאין שבועת העדות אלא לנתבע להעיד ונשבע שאינו יודע ובטוי אין כאן שהרי לאו שלו אינו בדין בטוי וכן ביארנו שהנשבע שהעיד או שלא העיד ונמצא שקרן חייב בשבועת בטוי ואין כאן דין שבועת העדות כלל:

המשנה החמשית והכונה בה בביאור החלק השני ובא להודיע שכל ארבעת מיני השבועות בין שנשבע מאליו בין שהושבע מפי אחרים צריך הזכרת השם ומ"מ כל שהזכיר אחד מן הכנויין דיו ואין צריך להזכרת שם המיוחד והוא שאמר משביע אני עליכם מצוה אני עליכם אוסרכם אני הרי אלו חייבין בשמים ובארץ הרי אלו פטורין באל"ף דל"ת ביו"ד ה"א בשדי בצבאות בחנון וברחום בארך אפים וברב חסד ובכל הכנויין הרי אלו חייבין המקלל בכלן חייב דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין המקלל אביו ואמו בכלן חייב דברי ר' מאיר וחכמים פוטרין המקלל עצמו וחברו בכלן עובר בלא תעשה יכהו י"י וכן יכהו אלהים זו היא האלה האמורה בתורה אל יכך ויברכך וייטיב לך ר' יהודה מחייב וחכמים פוטרין אמר הר"ם פי' אמרו מצוה אני עליכם וכו' הוא שיאמר להם מצוה אני עליכם בשבועה אוסרכם אני בשבועה והמחלקת בין חכמים ור' מאיר בכנויין לבד ובחנון ורחום ומה שזכר אחריהם אבל אלף דלת ויוד הא ושין דלת וצבאות אין צריך לומ' כי הם שמות מיוחדים וכמו כן אלהים ומה שאמר ר' מאיר המקלל בכלם חייב ר"ל מברך את השם באחת מהם חיוב סקילה וחכ"א על השם המיוחד מיתה ועל הכנויין באזהרה והטעם שלא נחלקו בשבועת העדות ואמרו כי היא חייבת בכל הכנויין ומה שאמ' הכתוב ושמעה קול אלה ואסור לאדם לקלל עצמו שנ' השמר לך ושמור נפשך מאד וכבר ביארנו בסוף מכות שלמד השמר מורה על לא תעשה וכן אסור לו לקלל חברו שנ' לא תקלל חרש ולמדנו מפי הקבלה ר"ל לא תקלל מי שאינו עושה מעשה שיהיה ראוי לקלל בשבילו אבל הוא חרש באותו דבר ואמרו יכהו יכהו כנוי על קללת אדם עצמו או חברו ור' מאיר סבר בכאן שאין הפרש בין שיאמר אל יברכהו אלהים או יקללהו ואמרו בכאן אל יכך אמנם רצה להפריש בין אל יכך ובין יברכך וייטיב לך כדי שלא יהיה בו לשמע מאמר זה קללה וכבר ביארנו בפרק אחרון של מכות שהמקלל עצמו וחברו לוקה ואע"פ שהוא לאו שאין בו מעשה וזכרנו העקר שהוא כל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם ודין מקלל חברו ועצמו אחד ואמנם עדים זוממין בא מקרא בתורה ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו וכבר ביארנו זה והלכה כחכמי' בכל דבריהם:

תוס' בד"ה באלף כו' בפר"ח גרס אלף כו' ושמא משום דשם המיוחד הוא כו' עכ"ל ר"ל דקרינן שם המיוחד בא' ד' כמ"ש לא כשאני נכתב אני נקרא אני נכתב בי"ה ונקרא בא' ד' וק"ל: