בוני התלמוד

    מסכת שבועות דף כ״ה עמוד ב׳

    חזרה לאינדקס
    נוסח
    תצוגה
    מפתח מושגים:שְׁאֵלָהתְּשׁוּבָהקֻשְׁיָאתֵּרוּץרְאָיָהסְתִירָהמֵימְרָא
    גודל האות
    100%
    גודל מקורי

    רש"י

    דר' יהודה בן בתיראאנשבע לקיים את המצוה פליג ולא אנשבע שלא לקיים:

    שכן לא עשה בה כו'דאיתיה בהן וליתיה בלאו:

    נימא רב כר' יהודה בן בתיראדלא בעי לאו והן ה"נ לא בעינן להבא ולשעבר:

    אליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגיכלומר דשמואל ודאי תנאי היא דלא ס"ד דשמואל למיפטריה אליבא דרבי יהודה בן בתירא:

    השתא לאו והןדכתיב בהדיא להרע או להיטיב דמשמע כגון אוכל ולא אוכל לא בעי:

    להבא ולשעברדלא מיפרשי כל שכן דלא בעי:

    כי פליגי אליבא דרבנןפליגי דרב אפי' לרבנן אמר למילתיה ולא תימא לרב תנאי היא וכל מקום שיש לשון זה בגמרא זו היא שיטתה:

    מי איכא בלא אניחבשבועת ביטוי והא נשבע לבטל את המצוה הוא:

    והוא שניכר לשלשה בני אדםשכבר ידעו שלשה באותו עמוד שהוא של אבן הוא דהויא שבועת שוא דמידי דידעו ביה תלתא בני אדם הוי מפורסם: ה"ג ומודה רב באומר שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע ליה דפטור הואיל וליתיה באיני יודע לך:

    ומודה רב כו'דאע"ג דלא בעי להבא ולשעבר לאו והן בעי והאומר שבועה שאני יודע לך עדות הן משכחת בה לאו לא משכחת בה דליתיה באיני יודע לך דאיני יודע לך עדות לאו משום שבועת ביטוי חייביה רחמנא להתחייב בה חוץ לב"ד אלא משום שבועת העדות ואינה אלא בב"ד ובראוי להעיד:

    ידעתי ולא ידעתי מחלוקתדרב ושמואל דאיתיה בלאו והן וליתיה בלהבא דנשבע לבטל את המצוה הוא:

    להכי אפקיה רחמנא כו'ופרשה בהדיא ובהאי קרבן גופיה דאי לא כתבה בהדיא לא שמענא ליה משבועת ביטוי דליתיה בלהבא:

    אלא לרב למאי הלכתא כתבה רחמנאובהאי קרבן גופיה הלא בכלל שבועת ביטוי היא:

    תרתיאם ראוי להעיד הוא וכפר בו בב"ד חייב שתים משום שבועת העדות ומשום שבועת ביטוי:

    לאחתבההיא עניינא כתיב כי יאשם לאחת מאלה:

    ולאביי למאי הלכתאאליבא דרב:

    בכולןבכל הכתובין בקרבן עולה ויורד שבועת ביטוי וטומאת מקדש וקדשיו נאמר ונעלם:

    וכאןבשבועת עדות לא נאמר ונעלם:

    במזידדליתיה לשבועת ביטוי:

    מחייב חדאמשום עדות:

    בשוגגדאיכא לחיוביה נמי משום שבועת ביטוי מחייב תרתי:

    לאו היינו דאמרילכו דבהדיא מעטיה קרא מלחייביה תרתי ועל כרחך בשוגג הוא דמיעטיה קרא דאי במזיד מי איכא תרתי ולמה לי למעוטי הא אין חיוב ביטוי במזיד:

    ה"ג ואי במזיד מי איכא תרתי:

    רבא אמר כו'כלומר לא צריך למעוטיה מלאחת וכי אתא לאחת למעוטיה מחיוב שתים לאו לעדות וביטוי אתא אלא לביטוי לחודיה שאם אמר שבועה שלא אוכל ואכל פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת אבל עדות וביטוי לא צריך מיעוטא דהויא לה עדות דבר שהיה בכלל ביטוי ויצא בפני עצמו לידון בדבר החדש בראויין להעיד ובב"ד הלכך אין לך בו אלא חידושו ומשום עדות חייב ולא משום ביטוי:

    מכלל דאביידאיצטריך קרא למעוטי:

    סבר איתה לשבועה בעולםכלומר איתא לשם שבועת ביטוי באיני יודע לך עדות והאי דלא מיחייב תרתי משום מיעוטא דאין אתה מחייבו שתים הוא ונ"מ היכא דאיתיה לביטוי וליתיה לעדות כגון בפסולין לעדות או שלא בב"ד דליכא למיפטריה מלאחת מיחייב משום ביטוי:

    והאמר אביילעיל כו' דליתיה לשם שבועת ביטוי בשבועת העדות ואם איתא הרי ישנה באיני יודע לך עדות בפסולין שלא בב"ד:

    רישוי: CC0

    שבועות 25 עמוד ב

    1דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קמיפלגי? דתנן: נשבע לבטל את המצוה ולא ביטל פטור. לקיים את המצוה ולא קיים פטור. שהיה בדין שיהא חייב, כדברי ר' יהודה בן בתירא; דאמר רבי יהודה בן בתירא: ומה אם הרשות, שאינו מושבע עליה מהר סיני הרי הוא חייב עליה; מצוה, שמושבע עליה מהר סיני אינו דין שיהא חייב עליה?

    2אמרו לו: לא; אם אמרת בשבועת הרשות שכן עשה בה לאו כהן; תאמר בשבועת מצוה שכן לא עשה בה לאו כהן?!

    3נימא רב דאמר כר' יהודה בן בתירא, ושמואל דאמר כרבנן?

    4אליבא דרבי יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי; השתא לאו והן לא בעי, להבא ולשעבר בעי?!

    5כי פליגי אליבא דרבנן. שמואל כרבנן; ורב כי לא מחייבי רבנן בלאו והן, דכתיב ״(ויקרא ה״, ד) ״להרע או להיטיב״ בהדיא; אבל להבא ולשעבר, דמריבויא דקראי אתו מחייבי.

    6מתיב רב המנונא: ״לא אכלתי היום״ ולא הנחתי תפילין היום״; ״משביעך אני״, ואמר ״אמן״ חייב. בשלמא ״לא אכלתי״ איתיה בלא אוכל״; אלא ״לא הנחתי״ מי איתיה בלא אניח?!

    7הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין קתני: ״לא אכלתי״ לקרבן, ״לא הנחתי״ למלקות.

    8מתיב רבא: איזו היא שבועת שוא? נשבע לשנות את הידוע לאדם ואמר על עמוד של אבן (שהוא במקום פלוני), שהוא של זהב. ואמר עולא: והוא שניכר לג' בני אדם. טעמא דניכר; הא לא ניכר עובר משום שבועת ביטוי. ואמאי? הא אינו ביהא של זהב!

    9הוא מותיב לה והוא מפרק לה: ניכר עובר משום שבועת שוא, לא ניכר עובר משום שבועת שקר.

    10אמר אביי: ומודה רב באומר לחבירו ״שבועה שאני יודע לך עדות״, ואשתכח דלא ידע ליה דפטור, הואיל וליתיה בכלל ״שאיני יודע לך עדות״.

    11״ידעתי״ ולא ידעתי״ מחלוקת. ״העדתי״ ולא העדתי״ מחלוקת.

    12בשלמא לשמואל, דאמר: מילתא דליתיה בלהבא לא מחייב עליה לשעבר; להכי אפקה רחמנא לשבועת עדות מכלל שבועת ביטוי. אלא לרב, למאי הלכתא אפקה רחמנא?

    13אמרוה רבנן קמיה דאביי: לאיחיובי עליה תרתי.

    14אמר להו: תרתי לא מציתו אמריתו, דתניא: (ויקרא ה, ד) לאחת מאלה לאחת אתה מחייבו, ואי אתה מחייבו שתים!

    15ולאביי, למאי הלכתא אפקיה רחמנא?

    16לכדתניא: בכולן נאמר ״ונעלם״, וכאן לא נאמר ״ונעלם״; לחייב על המזיד כשוגג.

    17אמרו ליה רבנן לאביי: אימא במזיד מיחייב חדא, בשוגג מיחייב תרתי!

    18אמר להו: לאו היינו דאמרי ״לאחת״, אחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים; ואי במזיד, מי איכא תרתי?

    19רבא אמר: משום דהוה דבר שבכלל ויצא לידון בדבר החדש אין לך בו אלא חידושו בלבד.

    20מכלל דאביי סבר: איתה לשבועה בעולם?!

    21והאמר אביי: מודה רב באומר לחבירו ״שבועה שאני יודע לך עדות״, ואשתכח דלא ידע ליה דפטור, הואיל וליתיה באיני יודע לך עדות!

    22הדר ביה אביי מההיא. ואיבעית אימא:

    תוספות

    מי איתא בלא אניחוליכא לאוקומה בשבת ויו"ט דלמאי קתני לא הנחתי אי לאו לאשמועינן אע"ג דליתיה בלא אניח אי נמי משני אפי' למ"ד (מנחות דף לו:) שבת זמן תפילין הוא:

    הוא מותיב לה והוא מפרק להה"מ לאוקומה כר' יהודה בן בתירא דלא בעי לאו והן אלא ניחא ליה לאוקומה ככ"ע:

    ואמר עולא והוא שניכר כו'תימה תקשה ליה מגופא דמתני' דקתני (לקמן שבועות דף כט.) איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע הא אינו משנה את הידוע חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתיה בלהבא וכן נמי מדתנן (שם) אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד משום דאי אפשר להיות הא אפשר להיות חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתיה באראה כקורת בית הבד ומיהו לפי מה שמפרש רבא דה"ק באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו' ניחא דלא מצי דייק מההיא דשבועה היא מאכילת פירות א"נ התם אפשר שיטרח עד שיראה נחש כקורת בית הבד הואיל והוא בעולם:

    ידעתי ולא ידעתי מחלוקתלאו היינו שבועת העדות דמיירי כגון שאינו צריך עכשיו לאותה עדות:

    אחת אתה מחייבו כו'תימה דבת"כ דריש מלאחת בשבועה שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין דחייב על כל אחת ואחת והכא דריש מיניה דאינו חייב אלא אחת ויש לומר דבת"כ מפיק מלאחת והכא דריש מאלה דמשמע מקצת אלה הכתובים בפרשה אתה מחייבו ולא על כל אלה אי נמי מלמ"ד דלאחת קא דריש ושמואל דריש כוליה לדרשה דת"כ:

    לחייבו על המזיד כשוגגהמ"ל לחייבו אפי' מושבע מפי אחרים בלא עניית אמן משא"כ בשבועת ביטוי:

    לחיצה על קטע מסמנת את דברי המפרשים שנפתחים באותן מילים.

    מפרשים נוספים

    רבנו חננאל

    דתנן נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטורשהיה בדין שיהא חייב דברי ר' יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי השתא לאו והן לא בעי דכתיב בהדיא באורייתא דהא מחייב בשבועת מצוה אע"ג דליתיה (בהן) [בלאו] וכ"ש להבא ולשעבר דמרבויא הוא דקא אתי דלא בעי.

    כי פליגי אליבא דרבנןשמואל כרבנן סבר כיון דבעי לאו והן להבא נמי בעי. ורב כי בעי לאו והן דכתיב להרע או להיטיב בהדיא. אבל להבא ולשעבר דמרבויא דקרא הוא דקאתי דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה לא בעי.

    ומותיב רב המנונא לשמואל מהא דתני לא הנחתי תפילין היום ולא אכלתי היום. משביעך אני ואמר אמן חייב. והא הנחת תפילין ליתא בלהבא. דהא נשבע לבטל את המצוה פטור הוא. ופרקינן לצדדין קתני לא אכלתי ונמצא שאכל חייב קרבן דהא איתיה בלא אוכל להבא. אכל לא הנחתי תפילין דלהבא ליתיה פטור מקרבן וחייב מלקות.

    מותיב רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדםאמר על עמוד של אבן שהוא של זהב. כו'. ואמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם שהוא עמוד של אבן. הא אם לא ניכר להן אינה שבועת שוא אלא שבועת ביטוי וחייב עליה קרבן. ואמאי הא ליתיה ביהא של זהב.

    ופרקינן ניכר עובר משום שבועת שואלא ניכר עובר משום שבועת שקר.

    אמר אביי ומודי רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע פטור משום שבועת ביטוי דהא ליתיה בכלל אדע לך. כלומר ליתיה בלהבא.

    ידעתי ולא ידעתי העדתי ולא העדתי מחלוקת.

    בשלמא לשמואל דאמר כל דליתיה בלהבא לא מחייב עליה לשעבר משום שבועת ביטוי להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחיוביה בשבועות העדות. ואע"ג דליתיה בלהבא. אלא לרב דמחייב שבועת ביטוי ואע"ג דליתיה בלהבא. אמאי אפקה לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי וכתבה בפני עצמה כדכתיב ושמעה קול אלה. ואתינן לפרוקי אליבא דרב. ודלמא לחיובי בשבועת העדות תרתי הוא דאפקה חדא משום ביטוי וחדא משום שבועת העדות. ונדחו דברים הללו.

    מדתניא לאחת מאלהאחת אתה מחייבו ואי אתה מחייבו שתים.

    אלא לחייב על שבועת העדות במזיד כשוגג אפקהכדתניא בכולן כתיב ונעלם ממנו ובשבועת העדות לא כתיב ונעלם לחייב על המזיד כשוגג דליתא בשבועת ביטוי.

    ואימא במזיד ניחייב קרבן אחד משום שבועת העדות משום דליכא בשבועת ביטוי קרבן במזיד אלא מלקות. (אלא) [אבל] בשוגג מחייב תרתי. חדא משום שבועת ביטוי וחדא משום שבועת העדות (תרתי) [דכתיב] ושמעה קול אלה. וכתיב או נפש כי תשבע. ודחי לא מצית אמרת דכתיב לאחת מאלה.

    ואי במזיד מי איתא לשבועת ביטוי קרבן כלל דצריך קרא למיעוטא.

    רבא אמר משום דהתם שבועת העדות דבר שהיה בכלל שבועת ביטוי ויצא מן הכלל לידון בדבר חדש והוא לחייבו קרבן על המזיד כשוגג בלאו גרידתא ואין לך בו אלא חדושו בלבד. כלומר אין לך בו אלא קרבן אחד בלבד בין בשוגג בין במזיד.

    ואקשינן מכלל דאביי סבר דאיתא לשבועה כו':

    תלמוד בבלי · מפת הדף

    מסכת שבועות דף כ״ה עמוד ב׳

    מסכת שבועות דף כ״ה עמוד ב׳. נוסח הדפוס המלא של עמוד זה — 22 קטעים ממוספרים, כ־412 מילים — יחד עם פירושי המפרשים שנדפסו על הדף.

    לדף הביאור המלא

    רש"י

    דר' יהודה בן בתירא אנשבע לקיים את המצוה פליג ולא אנשבע שלא לקיים:

    שכן לא עשה בה כו' דאיתיה בהן וליתיה בלאו:

    נימא רב כר' יהודה בן בתירא דלא בעי לאו והן ה"נ לא בעינן להבא ולשעבר:

    אליבא דר' יהודה כולי עלמא לא פליגי כלומר דשמואל ודאי תנאי היא דלא ס"ד דשמואל למיפטריה אליבא דרבי יהודה בן בתירא:

    השתא לאו והן דכתיב בהדיא להרע או להיטיב דמשמע כגון אוכל ולא אוכל לא בעי:

    להבא ולשעבר דלא מיפרשי כל שכן דלא בעי:

    כי פליגי אליבא דרבנן פליגי דרב אפי' לרבנן אמר למילתיה ולא תימא לרב תנאי היא וכל מקום שיש לשון זה בגמרא זו היא שיטתה:

    מי איכא בלא אניח בשבועת ביטוי והא נשבע לבטל את המצוה הוא:

    ועוד 19 קטעי פירוש על דף זה.

    Rashi on Shevuot 25b · Sefaria · CC0

    תוספות

    מי איתא בלא אניח וליכא לאוקומה בשבת ויו"ט דלמאי קתני לא הנחתי אי לאו לאשמועינן אע"ג דליתיה בלא אניח אי נמי משני אפי' למ"ד (מנחות דף לו:) שבת זמן תפילין הוא:

    הוא מותיב לה והוא מפרק לה ה"מ לאוקומה כר' יהודה בן בתירא דלא בעי לאו והן אלא ניחא ליה לאוקומה ככ"ע:

    ואמר עולא והוא שניכר כו' תימה תקשה ליה מגופא דמתני' דקתני (לקמן שבועות דף כט.) איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע הא אינו משנה את הידוע חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתיה בלהבא וכן נמי מדתנן (שם) אם לא ראיתי נחש כקורת בית הבד משום דאי אפשר להיות הא אפשר להיות חייב משום שבועת ביטוי אע"ג דליתיה באראה כקורת בית הבד ומיהו לפי מה שמפרש רבא דה"ק באומר יאסרו כל פירות שבעולם עלי אם לא ראיתי כו' ניחא דלא מצי דייק מההיא דשבועה היא מאכילת פירות א"נ התם אפשר שיטרח עד שיראה נחש כקורת בית הבד הואיל והוא בעולם:

    ידעתי ולא ידעתי מחלוקת לאו היינו שבועת העדות דמיירי כגון שאינו צריך עכשיו לאותה עדות:

    אחת אתה מחייבו כו' תימה דבת"כ דריש מלאחת בשבועה שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין דחייב על כל אחת ואחת והכא דריש מיניה דאינו חייב אלא אחת ויש לומר דבת"כ מפיק מלאחת והכא דריש מאלה דמשמע מקצת אלה הכתובים בפרשה אתה מחייבו ולא על כל אלה אי נמי מלמ"ד דלאחת קא דריש ושמואל דריש כוליה לדרשה דת"כ:

    לחייבו על המזיד כשוגג המ"ל לחייבו אפי' מושבע מפי אחרים בלא עניית אמן משא"כ בשבועת ביטוי:

    Tosafot on Shevuot 25b · Sefaria

    רבנו חננאל

    דתנן נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור שהיה בדין שיהא חייב דברי ר' יהודה בן בתירא כולי עלמא לא פליגי השתא לאו והן לא בעי דכתיב בהדיא באורייתא דהא מחייב בשבועת מצוה אע"ג דליתיה (בהן) [בלאו] וכ"ש להבא ולשעבר דמרבויא הוא דקא אתי דלא בעי.

    כי פליגי אליבא דרבנן שמואל כרבנן סבר כיון דבעי לאו והן להבא נמי בעי. ורב כי בעי לאו והן דכתיב להרע או להיטיב בהדיא. אבל להבא ולשעבר דמרבויא דקרא הוא דקאתי דכתיב לכל אשר יבטא האדם בשבועה לא בעי.

    ומותיב רב המנונא לשמואל מהא דתני לא הנחתי תפילין היום ולא אכלתי היום. משביעך אני ואמר אמן חייב. והא הנחת תפילין ליתא בלהבא. דהא נשבע לבטל את המצוה פטור הוא. ופרקינן לצדדין קתני לא אכלתי ונמצא שאכל חייב קרבן דהא איתיה בלא אוכל להבא. אכל לא הנחתי תפילין דלהבא ליתיה פטור מקרבן וחייב מלקות.

    מותיב רבא איזו היא שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע לאדם אמר על עמוד של אבן שהוא של זהב. כו'. ואמר עולא והוא שניכר לג' בני אדם שהוא עמוד של אבן. הא אם לא ניכר להן אינה שבועת שוא אלא שבועת ביטוי וחייב עליה קרבן. ואמאי הא ליתיה ביהא של זהב.

    ופרקינן ניכר עובר משום שבועת שוא לא ניכר עובר משום שבועת שקר.

    אמר אביי ומודי רב באומר לחבירו שבועה שאני יודע לך עדות ואשתכח דלא ידע פטור משום שבועת ביטוי דהא ליתיה בכלל אדע לך. כלומר ליתיה בלהבא.

    ידעתי ולא ידעתי העדתי ולא העדתי מחלוקת.

    בשלמא לשמואל דאמר כל דליתיה בלהבא לא מחייב עליה לשעבר משום שבועת ביטוי להכי אפקה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי לחיוביה בשבועות העדות. ואע"ג דליתיה בלהבא. אלא לרב דמחייב שבועת ביטוי ואע"ג דליתיה בלהבא. אמאי אפקה לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי וכתבה בפני עצמה כדכתיב ושמעה קול אלה. ואתינן לפרוקי אליבא דרב. ודלמא לחיובי בשבועת העדות תרתי הוא דאפקה חדא משום ביטוי וחדא משום שבועת העדות. ונדחו דברים הללו.

    ועוד 6 קטעי פירוש על דף זה.

    Rabbeinu Chananel on Shevuot 25b · Sefaria

    רשב"א

    והא ליתיה בלא אניח ואם תאמר והא משכחת לה בכולל ואומר שבועה שלא אניח שום דבר על ראשי, בזה ואי חלה עליו שבועה ואסור להניח תפילין בראשו, וכדמוכח מן הירושלמי שכתבתי (לעיל שבועות כד, א). איכא למי' דאיברא דהיכא שאמר שלא אניח שום דבר על ראשי דודאי אסור להניח תפילין על ראשו, אבל מכל מקום אם עבר והניח לא מחייב קרבן שבועה כיון דמושבע הוא להניח, וכיון שכן ליתא לענין שבועה בלאו והן, כ"כ הרמב"ן (שם), וזה הפירוש לדעת הרב ן' מיגש דסתם נמי מיקרי הן למפרש, אבל לרש"י ל"ק דלדידיה לא מיקרי לאו והן אי לא אמר שלא אניח [תפילין] בפירוש, כמ"ש לא הנחתי תפילין.

    רבא אמר הוי דבר שבכלל וכו' ואין לך אלא חדושו כלומר מדה ממדות התורה היא שכל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר חדש אי אתה רשאי להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב לכללו בפירוש, והילכך שבועת העדות שיצאה לידון בדבר חדש אי אתה רשאי להחזירו לכללן שבועת בטוי עד שיחזירנו לכללו בפירוש, ולא מצאנו שהחזירו ואין לך בו אלא משום עדות, ולפיכך אין אנו צריכין לאותו מיעוט דלאחת דאמר אביי, דבלאו הכי כיון שיצא מכלל שבועת ביטוי אי אתה רשאי להחזירו לאותו כלל של שבועת ביטוי, וא"א לחייב מי שישנו בתורת עדות משום שבועת בטוי, והילכך כל הכשר להעיד שאמר איני יודע לך עדות או שאני יודע לך עדות אעפ"י שנשבעו חוץ לב"ד שפטורים משבועת העדות, אי נמי שלא ייחד עדיו ושלא שמע מפי התובע שכל אלו פטורין משבועת העדות פטורין משבועת בטוי, אבל קרוב ופסול וכן הכופר בב"ד וחזר ונשבע כיון שאינן ראויין להעיד אינן בכלל עדות וחייבין בבטוי כך כתב הרמב"ן ז"ל. אבל הרב ר' יוסף ז"ל פירש יצא לידון בדבר חדש לחייבו על המזיד כשוגג, ואין לך אלא חדושו, כלומר שאי אתה מחייבו משום שבועת העדות אלא על המזיד, הא על השוגג חייב משום שבועת בטוי ולא משום שבועת העדות. ולדידי קשיא לי על דבריו דשגגה שבועת העדות זו שאמר הרב שאין חייבין עליה משום שבועת העדות וחייבין עליה משום שבועת בטוי, לא ידעתי איזו היא, דאי משום דתנינן בפרק שבועת העדות (שבועות ל, א) וחייבין על זדון השבועה, ועל שגגתה עם זדון העדות ואין חייבין על שגגתה, ההיא בשוגג דסבור שלא ידע לו עדות זו מעולם היא, ופטור משום דאנוס הוא וכדרב כהנא וכדרב אסי (לקמן שבועות כו, א), וכדאמרינן עלה התם (לא, ב) לימא לדרב כהנא ורב אסי, ובשגגה זו אפילו משום שבועת בטוי ליכא, דהאדם פרץ לאנוס קרינן בה וכדאמר להו רב לרב כהנא ורב אסי, אלא שאני תמה דבירושלמי אמרו בפרק זה (ה"ח) שבועה שאין אנו יודעין לך עדות חייבין משום שבועת בטוי, וזה הפך משנת שבועת העדות, ושמא לאו באומרין שאין יודעים לו עכשיו, אלא שאתן לו עדות מעולם, ודומיא דידעתי ולא ידעתי דאמר אביי לעיל דהיא מחלוקת, והא דירושלמי אתיא כרב דלא בעי להבא אלא לאו והן כנ"ל.

    Rashba on Shevuot 25b · Sefaria

    ריטב"א

    מי איתיה בלא אניח פי' דאפי' תימ' בכולל לומר שבועה שלא אניח כלום על ראשי וכנשבע שלא לאכול מצה וכדברי הירושלמי מ"מ ליתיה בלא אניח תפילין בפרט כ"ש לדברי יש מי שפירוש דהירושלמי ההוא אינו אלא לאיסור ולא לקרבן דהכא בקרבן איירינן. ואמר עולא וכו' בלאו דעולא הו"מ למותיב מגופא דמתני' הידוע לאדם או שאין ידוע אלא דניחא ליה לאיתויי דעולא כיון דהכי קושטא דמלתא כדעולא:

    לא ניכר עובר משום שבועת שקר פי' ולא נ"מ אלא להתראה:

    אמר אביי ומודה רב באומר לחבירו שבועה שאיני יודע לך עדות ואישתכח דלא ידע דפטור פירוש דפטור מקרבן דהא ליתיה בכלל שאיני יודע לך עדות פי' דכשאיני יודע לך עדות אין בו קרבן שבועת ביטוי כלל אלא קרבן שבועת העדו' כשהוא כפירה בב"ד ומפי התובע ובראויין להעיד ואשמועי' אביי תרתי חדא דליתי' בשבוע' ביטוי לעולם ואפי' כשאין בו משום שבועת העדות ואידך אשמועי' כיון דליתי' בשבועת ביטוי אע"ג דאיתי' בקרבן שבועת העדות לא חשיב דאיתיה בלאו והן:

    ידעתי ולא ידעתי העדתי ולא העדתי מחלוקת רב ושמואל פי' דלרב חייב דהא איתנהו בלאו והן ולשמואל פטור מקרבן דהא ליתי' בלהבא שאינו באדע ולא אדע שהרי אין הדבר בידו שידע לו עדות או שלא ידע לו עדות כי פעמים ידע לו עדות בלא מתכוין וליתנהו באעיד ולא אעיד דהא הו"ל נשבע לקיים את המצוה או נשבע לבטל את המצוה דהא מצוה להגיד ואם לא יגיד ונשא עונו. אמאי אפקיה רחמנא לשבועת העדות מכלל שבועת ביטוי פי' תיפוק ליה דמחייב משום שבועת ביטוי ואפי' חוץ לב"ד שהרי קרבן עול' ויור' שבשניה' שוה הוא וא"ת ודלמ' אפקי' כדי שלא יתחיי' אלא בראוין להעיד וכשכפר בב"ד ושישמע מפי התובע ושא' הלכותיו וי"ל (דכרא אמי) [אדרב' אמאי] מיקל עלי' ועי"ל שאם אין כאן אלא כדי להקל משבועת ביטוי לא כתבה באנפי נפשה אלא דליכתוב שום מיעוטא בפרשת שבועת ביטוי גופה דלא לחייב בשבועת העדות אלא בהני אנפי דאמרן ומהדרינן דלהחמיר בא לחייב על מזיד. רבא אמר משום דהוי דבר שהיה בכלל פי' רבא בא לחלוק על הא דאביי דאמר אין אתה מחייב שתים דמשמע דדוקא שתים אי אתה מחייבו אבל אחת אתה מחייבו לעולם שאם יש בה הלכות שבועת העדות יתחייב מדין שבועת העדות ואפילו במזיד וא"ל יתחייב בשוגג מיהת מדין שבועת ביטוי ורבא אתא לומר דלא מחייב בה כלל משום שבועת ביטוי משום דהוי דבר שהיה בכלל וכו' וזו היא המדה שאנו אומרים כל דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש אי אתה יכול להחזירו לכללו עד שיחזירנו הכתוב בפירוש וכאן לא החזירו. והלכתא כרבא ודעת הרמב"ן ז"ל דדוקא בראויין להעיד שאלו יצאו מן הכלל אבל שאינן ראויין להעיד לא יצאו לדין שבועת העדות כלל ועדיין הם בדינם דשבועת ביטוי וטעמא דמסתבר הוא אבל סוגיין קשיא קצת דלא מפליגא במילתא כלל. מכלל דאביי סבר וכו' פי' דמכלל דברי רבא שהשיב על אביי משמע דאביי סבר דפעמים שאתה מחייבו אחת על שבועת ביטוי:

    Ritva on Shevuot 25b · Sefaria

    מאירי

    כיוצא בו אתה אומר במה שיש לנדר חומר על השבועה והוא שהנדר חל על דבר מצוה מה שאין כן בשבועה שטעם הדבר הוא מפני שהשבועה הוא איסור עצמו על המצוה והרי הוא משועבד לה ואין בידו להפקיע שעבודו והנדר הוא איסור המצוה עליו והרי אין המצוה משועבדת לו ואין מאכילין לאדם דבר האסור לו ומ"מ כל שהפך נדר בלשון שבועה כגון קונם עלי שלא אוכל מצה בפסח אינה חלה וכן אם הפך שבועה בלשון נדר כגון אכילת מצה מצוה עלי שבועה אינו רשאי לאכול ונמצא שאין הדבר תלוי בנדר ושבועה אלא בלשון נדר ובלשון שבועה כמו שביארנו כ' ב' אלא שכל נדר שהוא בלשון שבועה ושבועה שהיא בלשון נדר אין בו אלא איסור סופרים לדעתנו כמו שביארנו בראש הפרק כ' א' ויש חולקין לומר שאף אלו מן התורה כמו שהתבאר וחכמי הדורות שלפנינו ראיתי שנטו לומר שהפוך הלשון מועיל בשבועה ר"ל שאם אמ' ישיבת סוכה מצוה עלי שבועה היא חלה מכח הפוך לשונו אבל אין הפוך הלשון מועיל בנדר שלא לחול ואפי' אמר קונם עלי שלא אשב בסוכה אסור לישב ותולים דבריהם בסוגיא האמורה בשני של נדרים במה שאמרו שם ט"ז ב' הא דאמ' ישיבת סוכה מצוה עלי הא דאמ' שבועה שלא אשב והם גורסים הא דאמ' ישיבת סוכה עלי שבועה הא דאמ' שבועה שלא אשב ולא דברו שם בנדר כלל לדעתם ואיני רואה באותה סוגיא ראיה לדבריהם כלל:

    מי שנשבע ולא היה בדעתו שיש בה בטול מצוה וסוף הדבר נראה שיש בה בטול מצוה כתבו חכמי הדורות שלפנינו ששבועה חלה עליו והביאוה ממה שאמרו ברביעי של גיטי' מ"ו א' במה שנ' בגבעונים ולא הכום בני ישראל כי נשבעו להם נשיאי העדה התם מי חיילא שבועה כלל והא מדאמרי מארץ רחוקה באנו ולאו הכי הוה לאו שבועה היא והאי דלא קטלינהו מפני חלול השם אלמא אע"פ שהיתה שם בטול לא תחיה כל נשמה הואיל ולא היה בדעתם כך אלמלא שהטעום לומר מארץ רחוקה באנו היתה השבועה חלה וכשתעיין בדבר אין כאן ראיה ואף גאוני הראשונים כתבוה בהפך כמו שנבאר ולא אמרו שם כיון דאמרי מארץ רחוקה וכו' אלא לרוחא דמילתא הא מ"מ אפי' לא אמרו להם כן הואיל והיה בדעתם כן אינה שבועה:

    כבר ביארנו כ' ב' שלא נאמ' שהנדרים חלים על דבר מצוה אלא בבטול מצות עשה אבל לא בקיום מצות עשה ולא בבטול מצות לא תעשה ולא בקיומה וכך היא רמוזה באחרון של מכות כמו שביארנו ואף בבטול מצות עשה דוקא בלשון איסור המצוה עליו אבל בלשון איסור עצמו עליה כופין אותו לעשותה כמו שביארנו:

    ממה שכתבנו למדת שבשלשה דברים שבועה חלוקה מנדר בדבר שאין בו ממש ובדבר מצוה ובהתפשה ויש לך רביעית לענין זה והיא שהשבועה אינה חלה על שבועה והנדר חל על נדר ר"ל שאם אמ' הרי עלי קרבן אם אוכל ככר זה הרי עלי קרבן אם אוכלנו ואכלה חייב על כל אחת ואחת כך כתבוה גדולי המחברים אלא שבשני של נדרים י"ז א' נשנית בדרך אחרת כמו שיתבאר שם:

    כבר ביארנו שכל הנשבע על מה שאי אפשר לקיימו לוקה משום שבועת שוא מעתה מי שנשבע שלא אישן שלשה ימים מלקין אותו וישן לכשירצה שהדבר ידוע שאי אפשר לשלשה ימים בלא שינה וכן במה שאפשר לו לעמוד אלא שאם יעמוד הוא מסתכן בו כך הוא הדין ומעתה אם אמ' שבועה שלא אוכל כל שבעה ימים אין אומרין יתעכב עד שלא יהא בו כח לסבול עוד אלא מלקין אותו ויאכל לכשירצה וכן כל כיוצא בזה:

    כל מי שנשבע על אחרי' שיעשו דבר זה או שלא יעשוהו בדבר שאין מעשה זה שהוא מזכיר עליהם תלוי בו כלל כגון שיזרוק פלני צרור לים או שלא יזרוק שיעשה דבר פלני או שלא יעשהו אפי' היו בניו ובני ביתו שהם כפופים לו לקיים את דברו אין כאן שבועה כלל שאין בידו לא לקיים ולא לבטל ומ"מ אין כאן שבועת שוא שאין כאן התראה שהרי אפשר לאותן אחרים שיעשו וכן כתבוה גדולי המחברים ואע"פ שביארנו ג' ב' שהתראת ספק שמה התראה יראה לי בזו הואיל וההתראה תלויה בפעולת אחרים ולא בפעולת עצמו אינה התראה אלא שמכין אותו מכת מרדות ואף אותם אחרים אין מזקיקין אותם לקיים שבועתו של זה אא"כ ענו אמן אחר שבועתו אלא שאם קיימוה הרי אלו משובחי' על שלא גרמו לשבועת שוא ומ"מ אם נשבע במה שעבר כגון שזרק פלוני צרור לים או שלא זרק נחלקו בו רב ושמואל שלדעת שמואל לא נתחייב בו בשבועת בטוי לקרבן אלא שהוא בכלל שוא או בכלל שקר למלקות במזיד ולדעת רב חייב בשבועת בטוי הואיל וישנו בלאו והן אע"פ שאינו בלהבא והלכה כדבריו הא כל שאינו בלאו והן אינו לא בקרבן ולא במלקות ויש חולקי' במלקות מפני שהם עושין לאו והן לרב כשעבר ולהבא לשמואל ומ"מ בנדרים פרק אלו מותרין י"ז א' אמרו בהדיא שהנשבע לבטל את המצוה פטור מן הבטוי הן לקרבן הן למלקות וכן נראה באחרון של מכות כ"ב א' וכן לקיים את המצוה והרי בקיום מצוה במשנתנו מפני שלא עשה בה לאו כהן וא"כ כל לאו והן במשמע אלא שהם חולקין לומר לאו והן של רשות שאני ולענין לשעבר ולהבא אף בלהבא אם נשבע במעשה אחרים במה שהוא תלוי בו או שראוי להתלות בו כגון שבועה שלא יכנס שמעון בביתי או שלא יאכל בסעודתי אע"פ שלא הדירו ובא הלה ונכנס ואכל מדעתו חייב בשבועה ואם שלא מדעתו הרי הוא אנוס ונקרא שמעון עובר על דבר האסור לו:

    כל מיני השבועות חייבין בין בנשבע מפי עצמו בין במושבע מפי אחרים והוא מקבלה כגון שאמ' אמן או הן או מקבל אני שבועה זו וכל כיוצא בזה כמו שיתבאר כ"ט ב' מעתה מי שאמר לא אכלתי היום ולא הנחתי תפלין היום משביעכני ואמר אמן חייב בין לקרבן במקום הראוי לו ר"ל בשוגג בין למלקות במקום הראוי לו ר"ל במזיד ואע"פ שבהנחת תפלין אינו בלהבא ר"ל בלא אניח הואיל וישנו בלאו והן חייב:

    זה שביארנו בשבועת שוא שאחד מחלקיו הוא נשבע לשנות את הידוע פירושו בדבר המפורסם וידוע לכל ושמא תאמר אף לפתיים ולבהמות אינו כן אלא כל שנכר לשלשה בני אדם מן ההמון שהוא כן בלא צד חקירה אלא בידיעה מוחלטת עובר עליה משום שבועת שוא הא אם לא נודע אלא למבין ומצד חקירה או קבלה אע"פ שנכר לכמה דינה כשבועת בטוי:

    ועוד 2 קטעי פירוש על דף זה.

    Meiri on Shevuot 25b · Sefaria

    מהרש"א — חידושי הלכות

    בפרש"י בד"ה ידעתי ולא כו' וליתיה בלהבא דנשבע לבטל את המצוה הוא עכ"ל לכאורה בהעדתי ולא העדתי ניחא דאעיד ולא אעיד בלהבא הוי לבטל מצוה אבל בידעתי ולא ידעתי דהיינו אדע ולא אדע ליתיה כלל בלהבא ויש ליישב דודאי בנשבע שלא יהיה יודע לו עדות ליתיה בלהבא דאין זה בידו כדפריך בשלמא לשמואל כו' וכמ"ש הר"ן אבל לא אדע אפשר לפרש דדבר שאני יודע לך עתה לא אדע לך ולא אגיד לך והיינו לבטל את המצוה ודו"ק:

    בד"ה רבא אמר כו' כלומר לא צריך למעוטי מלאחת וכי כו' עכ"ל הוה מצי לפרש דרבא קאי נמי אהא דפריך מעיקרא אלא לרב למאי הלכתא אפקיה כו' קאמר רבא דלהכי אפקיה דהוי דבר שהיה בכלל ויצא כו' אין לך בו אלא חדושו בלבד דהיינו בראוין להעיד בב"ד ואי לאו דאפקיה הוה חייב נמי משום שבועת ביטוי בפסולי עדות ושלא בב"ד וקושטא דמלתא פרש"י דלרבא לא צריך למעוטי שבועות ביטוי מלאחת וכי אתא כו' ושוב ראיתי בפי' בעל המאור שהוא פי' כן הא דקאמר מכלל דאביי סבר איתא לשבועה כו' דהיינו מדלא קאמר אביי לעיל דלהכי אפקיה לידון בדבר החדש ואין לך בו כו' וע"ש באורך לדחות פירוש הרי"ף בזה ועיין בספר מלחמות ליישב דברי הרי"ף שהוא מסכים לפירוש רש"י ועיין ע"ז בר"ן וק"ל:

    תוס' בד"ה ואמר עולא כו' אם לא ראיתי נחש כו' הא אפשר להיות חייב כו' אע"ג דליתיה באראה כו' עכ"ל ומרישא בגמל הפורח באויר לא קשיא להו כהאי גוונא דודאי אי הוה אפשר היה חייב משום דהוה נמי איתיה באראה דגמל שכיח בישוב אבל נחש כקורת כו' אי נמי דהוה אפשר ליתיה באראה שאינו דבר המצוי בישוב (ועוד) [וע"ז] תירצו דאפשר שיטרח כו' וק"ל:

    בד"ה אחת אתה מחייבו כו' שלא אוכל פת חטין ושעורין וכוסמין כו' עכ"ל אין זה מדוקדק דבת"כ איתא פת אכל חדא אבל בכה"ג דאמר חד פת אכולן לא הוה חייב על כל אחד ואחד כדאמרי' בהדיא לעיל ודלמא פת חטין לאכול שעורין וכוסמין לכוס אבל בשאמר פת בכ"א חייב דפת ופת ל"ל ש"מ לחלק וצ"ל שהתוס' קצרו בדברי הת"כ וק"ל:

    בא"ד ושמואל דריש כולה לדרשא דת"כ עכ"ל ר"ל דבין הריבוי ובין המיעוט דדריש להך דרשא דת"כ דהיינו הריבוי דחייב על כל אחת באומר פת חטין ופת שעורין ופת כוסמין והמיעוט דאינו חייב אלא אחת כדתניא בברייתא היינו כשאומר לא אוכל סתם ואכל פת חטין ושעורין וכוסמין דאינו חייב אלא אחת דההיא נמי איתא בת"כ וכפרש"י לקמן לרבא דמיעוטא דאחת ולא שתים דתניא בברייתא מוקי ליה בהכי וע"כ שמואל נמי מוקי ברייתא בהכי מיהו קשה לכאורה את"כ גופיה ה"ל לתוס' לאקשויי מעיקרא דדריש מאחת לחייב על כל אחת ואחת ושוב דריש שם מאחת ולא שתים ושוב ראיתי בת"כ דהך דאחת ולא שתים אינו מפורש שם דדריש ליה מאחת אלא מאשר חטא ולכך הקשו אברייתא דהכא דדריש ליה מלאחת ודו"ק:

    Chidushei Halachot on Shevuot 25b · Sefaria

    מה תמצאו כאן

    יחידת טקסט מלאה של מסכת שבועות, דף כ״ה, עמוד ב׳, בהיקף של כ־412 מילים ב־22 קטעים. מספור הקטעים מאפשר לחזור לשורה מדויקת, והפירושים מובאים כלשונם מן המקור הנדפס.

    מפת קטע אחר קטע של כל 22 הקטעים בדף: מילות הפתיחה, המהלכים הנמצאים בטקסט עצמו וקישור חזרה לאותו קטע במקור.

    1. קטע 156 מילים

      נפתחת ב״דרבי יהודה בן בתירא ורבנן קמיפלגי? דתנן:…״

      חכמים: רבי יהודה.

    2. קטע 221 מילים

      נפתחת ב״אמרו לו: לא; אם אמרת בשבועת הרשות…״

    3. קטע 310 מילים

      נפתחת ב״נימא רב דאמר כר' יהודה בן בתירא,…״

      חכמים: רב דאמר, שמואל.

    4. קטע 417 מילים

      נפתחת ב״אליבא דרבי יהודה בן בתירא כולי עלמא…״

      חכמים: רבי יהודה.

    5. קטע 528 מילים

      נפתחת ב״כי פליגי אליבא דרבנן. שמואל כרבנן; ורב…״

      חכמים: רב כי, שמואל.

    6. קטע 628 מילים

      נפתחת ב״מתיב רב המנונא: ״לא אכלתי היום״ ולא…״

      חכמים: רב המנונא.

    7. קטע 714 מילים

      נפתחת ב״הוא מותיב לה והוא מפרק לה לצדדין…״

    8. קטע 844 מילים

      נפתחת ב״מתיב רבא: איזו היא שבועת שוא? נשבע…״

      חכמים: רבא, עולא.

    9. קטע 917 מילים

      נפתחת ב״הוא מותיב לה והוא מפרק לה: ניכר…״

    10. קטע 1023 מילים

      נפתחת ב״אמר אביי: ומודה רב באומר לחבירו ״שבועה…״

      חכמים: רב באומר, אביי.

    11. קטע 118 מילים

      נפתחת ב״״ידעתי״ ולא ידעתי״ מחלוקת. ״העדתי״ ולא העדתי״…״

    12. קטע 1224 מילים

      נפתחת ב״בשלמא לשמואל, דאמר: מילתא דליתיה בלהבא לא…״

      חכמים: שמואל.

    13. קטע 137 מילים

      נפתחת ב״אמרוה רבנן קמיה דאביי: לאיחיובי עליה תרתי.…״

      חכמים: אביי.

    14. קטע 1419 מילים

      נפתחת ב״אמר להו: תרתי לא מציתו אמריתו, דתניא:…״

    15. קטע 155 מילים

      נפתחת ב״ולאביי, למאי הלכתא אפקיה רחמנא?…״

      חכמים: אביי.

    16. קטע 1612 מילים

      נפתחת ב״לכדתניא: בכולן נאמר ״ונעלם״, וכאן לא נאמר…״

    17. קטע 1711 מילים

      נפתחת ב״אמרו ליה רבנן לאביי: אימא במזיד מיחייב…״

      חכמים: אביי.

    18. קטע 1818 מילים

      נפתחת ב״אמר להו: לאו היינו דאמרי ״לאחת״, אחת…״

    19. קטע 1916 מילים

      נפתחת ב״רבא אמר: משום דהוה דבר שבכלל ויצא…״

      חכמים: רבא.

    20. קטע 206 מילים

      נפתחת ב״מכלל דאביי סבר: איתה לשבועה בעולם?!…״

      חכמים: אביי.

    21. קטע 2122 מילים

      נפתחת ב״והאמר אביי: מודה רב באומר לחבירו ״שבועה…״

      חכמים: רב באומר, אביי.

    22. קטע 226 מילים

      נפתחת ב״הדר ביה אביי מההיא. ואיבעית אימא:…״

      חכמים: אביי.

    חכמים הנזכרים בדף

    חיפוש מקורות חכם

    אפשר להקליד הפניה או לבחור מסכת, ספר או חלק ואת היחידה המדויקת — החיפוש מוביל לדף באתר ומראה אילו חכמים מפנים אליו.

    היעד שנמצא: שבועות דף כ״ה ע״ב

    פתיחה בקורא

    מקור: he.wikisource.org (Wikisource Talmud Bavli) · רישיון: CC-BY-SA

    מהדורה: Wikisource Talmud Bavli · הנוסח נבדק מול המקור בתאריך 7.9.2026