מסכת שבועות דף י״ד עמוד א׳

מאי אם נפשך לומר מה היה לו להקשות שהוזקק להביא מקרא זה:

וכי תימא ביתו כתיב ולא שאר כהנים:

להכי הוא דאתא שלא יתכפרו בו כהנים:

מדעם ליהוי משל צבור ולא משל כהן גדול לפי שהפר בא משלו הוצרך לומר בשעיר משל צבור:

להכי הוא דאתא שלא יתכפרו בו אחרים שהוזקקת להביא מקרא שיתכפרו בו כהנים:

ת"ל אשר לו תלתא כתיבי בפר:

אשר לו תניינא:

תלמוד לומר אשר לו השלישי לעכב:

כולן קרויין ביתו תימה ולוים במה יתכפרו אי בשל צבור אשר לעם כתיב ולוים לא מיקרו עם למ"ד ופלוגתא היא בפרק הזרוע (חולין דף קלא:) ואי בשל אהרן לא איקרו ביתו וכ"ת כיון דאשכחן שיש להן כפרה דכתיב וכפר אית לן למימר דלא אתי אשר לעם אלא למעוטי כהנים ויתכפרו בשל צבור אם כן מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו:

האי מיבעי ליה לכדתניא כו' ומדאיצטריך קרא לומר דלא מייתי משל כהנים אלמא מתכפרין בו ומשני תנא הכי קא קשיא ליה כו' וקרא איצטריך שלא תאמר כיון שמצינו שיש להן כפרה יתכפר בשלו ויביא משלהן אבל קצת תימה דמאי פריך נימא דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים היינו לבתר דקים לן דכהנים מתכפרין בו:

שנה עליהן הכתוב לעכב ואם תאמר ונוקי אשר לו תניינא לעכב משל צבור ושלישי למצוה משלו ולא משל כהנים וי"ל דסברא הוא למידרש מעיקרא למצוה קודם דנדרוש לעכב וכן מוכח בפ"ק דזבחים (דף ז:) ובכמה דוכתי:

דלא מחסרי ממונא דכתיב אשר לעם אע"ג דהאי נפקא לן מומאת עדת בני ישראל מ"מ אשר לעם משמע משל לעם אלא מדאייתר מוקמינן ליה שאין הכהנים מתכפרים בו ולא מיבעיא למ"ד במסכת שקלים (דף ב) ובמנחות (דף כא:) שאין הכהנים מצווין לשקול דודאי לא אתי מדידהו אלא אפילו למ"ד שמצווין לשקול והשעיר בא מתרומת הלשכה מ"מ אם חסרו מעות הלשכה ובאו לגבות לצורך שעיר אין גובין משלהן או אם בא אחר וזיכה שעיר לצבור כשר אע"פ שלא זכו בו כהנים:

בדאהרן נמי לא מחסרי ממונא תימה מ"מ ע"כ כיון שמצינו שיש להן כפרה בכל מה שיש כפרה לאחרים מדכתיב יכפר לא מצינו לאוקומה אלא בשל אהרן מאחר. שנתמעטו משל צבור מדכתיב אשר לעם ולא גמרינן מיניה דגלי קרא וי"ל דאשר לעם משמע נתינת טעם משום שהוא משל עם ואם היו מתכפרים משל אהרן אע"ג דלא מחסרי ממונא א"כ אין הטעם נכון:

וקאמר כולן קרויין ביתו והשתא על שאין בה ידיעה לא בתחלה ולא בסוף שמכפרים שעירי רגלים מתכפרים נמי כהנים אע"ג דלא מחסרי ממונא הואיל ומצינו בשל אהרן מתכפרין אע"ג דלא מחסרי ממונא ועוד דדוקא ביום הכפורים הוא דמצרכי' ריבויא לפי שמצינו חילוק בכפרה בין ישראל לכהנים:

שני וידוין ודם הפר משמע שמתכפרין הכהנים בב' וידוין א"כ מתניתין דיומא דפרק אמר להן הממונה (דף לה:) דקתני בוידוי ראשון אני וביתי ותו לא ובשני אני וביתי ובני אהרן לא מתוקמא כרבי שמעון דלדידיה בוידוי ראשון נמי הל"ל ובני אהרן ותימה דהא רבא מוקי לה התם וידוי דשעיר המשתלח כר' שמעון ומסתמא כל הנהו מתני' דוידוין אתו נמי כר' שמעון וי"ל דאפילו ר' שמעון מודה שאינו מזכיר בהדיא בני אהרן עד שיראה כזכאי:

ידיעות הטומאה מתוך פ"ה משמע שרוצה לפרש כולה מתניתין בידיעה גמורה שפירש וידע שנטמא ואע"ג דמוקמא מתניתין כרבי דאמר דידיעת בית רבו שמה ידיעה מ"מ נקטה לה במתניתין סתם ידיעה אע"ג דלא צריך והמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת בית רבו:

בשלמא לר' שמעון היינו דבעינן שני וידוין ודם הפר פי' ודם הפר מכפר על הכהנים על טומאת מקדש וקדשי. כנגד דם השעיר הנעשה בפנים שמכפר על טומאת מקדש וקדשיו על ישראל. וידוי אחד מכפר על הכהנים כמו שמכפר שעיר הנעשה בחוץ על ישראל. ויודי שני מכפר בשאר עבירות על הכהנים כמו שמכפר שעיר המשתלח בשאר עבירות על ישראל.

אלא לר' יהודה דאמר בשאר עבירות הכל מתכפרין בשעיר המשתלח וידוי שני בפר כהן גדול למה בחד וידוי ודם הפר סגי ליה. ופריק לר' יהודה שני וידוין כנגד שעיר הנעשה בחוץ. וידוי הראשון לו לכהן גדול להתכפר בו. והשני להתכפר בו כהנים שנקראו ביתו שנאמר בית אהרן ברכו את ה' כדתנא דבי ר' ישמעאל יבא זכאי ויכפר על החייב ואל יבא חייב ויכפר על החייב שכך מדת הדין נוהגת:

פ"ב מתני' ידיעות הטומאה שתים שהן אבע נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור לקודש כו'.

כולן קרויין ביתי וא"ת והא ביתו זו אשתו, וכדתנן ביומא (ב, א) דאף אשה אחרת מתקינין לו שמא תמות אשתו ראשונה, י"ל דתרי ביתו כתיבי חד לביתו ממש דהיינו אשתו, והשני לרבות הכהנים שגם הם קרויין ביתו דכתיב ביה בית אהרן ברכו את יי', והיינו דבוידוי ראשון אומר חטאתי אני וביתי ובוידוי שני אומר חטאנו אנו בני אהרן עם קדשך.

ההוא מואת עדת בני ישראל נפקא הקשה הרמב"ן ז"ל ונימא אי מואת עדת בני ישראל ה"א לכתחלה לא יביא הא אם הביא כשר, וכדאמרינן בסמוך גבי אשר לא דצריכי תרי קראי לעכובא, והוא מפרק לה דכיון בשל עם יקח בצווי, ודאי פשיטא דעכובא הוא, דכל מה שכתוב בפרשה עכובא דחקה כתיבה בה.

נטמא וידע לפי מה שאנו מעמידין משנתנו כר' כדאיתא בריש מכלתין, האי ידע לאו דוקא ידע, אלא אפילו ידיעת בית רבו הויא ידיעה (לקמן שבועות יד, ב), ואי נמי ידיעה ממש ככ"ע (שם), וצריכה נמי ידיעה ממש לתינוק שנשבה לבין הגוים שאין לו ידיעה כלל ואפילו מבית רבו וכדאמרינן בריש מכלתין (ה, א).

פר יום הכפורים היה בא משל כהן גדול ולא סוף דבר שאינו בא משל צבור אלא אף מאחיו הכהנים אינו מביא שנ' אשר לו ואם הביא הרי זה עכב והשעיר היה בא משל צבור כמו שיתבאר במקומו:

ונשלם הפרק תהלה לאל:

ידיעות הטומאה וכו' כבר ביארנו בראש המסכתא הסבה שגלגלה במסכתא זו עניני ידיעות הטומאה וכן ביארנו שמאחר שנתגלגל ענין זה בכאן רצה לבאר תחלה ענינים אלו כדי להסתלק מהם ולקבוע סדרו על עניני השבועות שהם עקר המסכתא והתחיל בפרק ראשון בביאור אלו הענינים והיתה הכונה בפרק זה להשלים את ביאורן ועל זה הצד יחלקו עניני הפרק לשלשה חלקים הראשון להציע דרך כלל מה שכבר התבאר בפרק ראשון והוא ענין הידיעות על איזה צד אדם חייב בהן קרבן עולה ויורד האמור בהן והשני לבאר על אלו חלקים מן המקדש הוא חייב בטומאה זו כשנכנס לשם והשלישי לבאר במי שלא נכנס לשם בטומאה אלא שנכנס שם בטהרה ונטמא לשם על איזו שהייה שאחר הטומאה הוא מתחייב זהו שרש הפרק דרך כלל אלא שיבאו בו דברים על ידי גלגול כענין סוגיית התלמוד על הדרך שקדם:

והמשנה הראשונה ממנה אמנם תכוין לבאר החלק הראשון והוא שאמר ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע נטמא וידע ונעלמה ממנו לטומאה וזכור לקדש נעלם ממנו קדש וזכור לטומאה נעלמו ממנה זה וזה אכל את הקדש ולא ידע ומשאכל ידע הרי זה בעולה ויורד נטמא וידע ונעלמה ממנו טומאה וזכור למקדש נעלם ממנו מקדש וזכור לטומאה נעלם ממנו זה וזה נכנס למקדש ולא ידע ומשיצא ידע הרי זה בעולה ויורד אמר הר"ם פי' כשתתבונן הידיעות תמצאם שמנה הראשונה שידע שהוא טמא ואח"כ נעלם ממנו ויכנס למקדש אח"כ ידע ידיעה שניה כי הוא טמא כשנכנס לעזרה הנה אלה שתי ידיעות והשלישית שידע שזה מקדש ונעלם ממנו ונכנס למקדש אח"כ ידע שהיה טמא כשנכנס והנה זו ידיעה רביעית והחמישית שידע שזה קדש ונעלם ממנו זה ואכלו והוא טמא אח"כ ידע שמה שאכל הוא קדש הנה זו ידיעה ששית והשביעית שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ואכל קדש ואח"כ ידע שטמא היה כשאכל זו ידיעה שמינית ואלה שמנה מיני הידיעות מהם שתים ידיעות בטומאת גופו וזה שידע שהוא טמא ונעלם זה ממנו ועשה מה שעשה אח"כ ידע שהוא טמא ומהם שתים ידיעו' במקדש והוא שידע שהוא מקדש ונעלם ממנו ונכנס ואח"כ ידע שהוא מקדש ומהם שתי הידיעות בבשר קדש והוא שידע שהוא קדש ונעלם ממנו ואכל ואח"כ ידע שקדש אכל אמנם אמרו שהן ואע"פ שהן שמנה כמו שמנינו לפי שלא מנה זולתי ידיעה ראשונה בלבד אשר באותה ידיעה יתכן שיתחייב קרבן כשנודע לו בסוף אבל ידיעות שבסוף לא מנה אותם בשום פנים לפי שכל זמן שלא קדמה לו ידיעה אינו חייב קרבן ואע"פ שידע בסוף וכאלו אמר ידיעות הטומאה שבתחלה שתים שהן ארבע אמנם היותם שתים לפי שהן כלן תלויות בטומאת הקדש ובטומאת קדשיו בהיותם ארבע ידיעות טומאת גופו תחלה לענין בשר קדש ואמרו נעלם ממנו זה וזה אינו ממנין הידיעות אבל הוא מגיד הדין שהוא חייב קרבן ואע"פ שלא היתה אצלו ידיעה בשעת המעשה בשום פנים לא בטומאה ולא בקדש וכבר ידעת שענין קרבן עולה ויורד כי הוא עולה עם העשיר ויורד עם העני הוא לשון המקרא ואם לא תשיג ידו והנה הוספנו בפי' זאת ההלכה לפי שהוא קשה מאד בתלמוד ומה שזכרנו מפתח למה שנזכר לשם:

אמר המאירי ידיעות הטומאה שתים שהן ארבע על הדרך שביארנו בפרק ראשון וביאר פרטי הידיעות והוא שאמר נטמא וידע שנטמא הן בשעת הטומאה הן אחר שעה ונעלמה אח"כ ממנו הטומאה והוא זכור את הקדש או שנעלם ממנו קדש אחר ידיעה וזכור את הטומאה או שנעלמו ממנו זה וזה בידיעת שניהם תחלה ואכל בהעלמתו וידע בסוף הרי זה בעולה ויורד וסדר את הדבר אח"כ בכניסה למקדש והרי שתים ידיעות שהן ארבע שענין נעלמו זה וזה אינו מן המנין שהרי הם הם העלמות טומאה וקדש שהזכרנו אלא שלמדנו שאין הפרש בין העלם אחת להעלם שתים ומה ששאלו בגמ' י"ט א' העלם זה וזה בידו מהו לא על דעת הלכה שאלה אלא על דעת ר' אליעזר ור' עקיבא ונמצאו הידיעות המחייבות קרבן עולה ויורד הנאמר באוכל קדש או נכנס למקדש בטומאה שתים שהן ארבע בהעלם טומאה וידיעת קדש וזו היא אחת או ידיעת מקדש והיא השניה שהן ארבע כגון ידיעת הטומאה והעלם קדש והיא אחת או העלם מקדש והיא השניה וזה שקרא להן ידיעות מפני שכלן צריכים לידיעה בתחלה ובסוף ונמצאו שמנה ידיעות העלם טומאה באכילת קדש ושתי ידיעות עמה וכן העלם טומאה בביאת מקדש ושתי ידיעות עמה והרי ארבע והעלם קדש ושתי ידיעות עמו וכן העלם מקדש ושתי ידיעות עמו והן שמנה אלא שלא נחשבו אלא הארבעה אחרונות שעל ידן החיוב בא או שמא בהפך שלא נחשבו אלא הראשונות שהן מחודשות בכאן שבכל שאר שגגות אין צרך בהם לידיעה בתחלה כמו שביארנו בפרק ראשון:

זהו ביאור המשנה וכן הלכה כמו שיתבאר:

המשנה השניה והכונה יבאר בה ענין החלק השני והוא שאמר אחד הנכנס לעזרה ואחד הנכנס לתוספת עזרה שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא במלך ובאורים ותומים ובסנהדרי' של שבעים ואחד ובשתי תודות ובשיר ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהן וכל ישראל אחריהן הפנימית נאכלת והחיצונה נשרפת וכל שלא נעשות בכל אלו הנכנס לשם אין חייבי' עליה אמר הר"ם פי' אמר רחמנא למשה ככל אשר אני מראה אותך וכן תעשו ר"ל שכל מקדש שיעשה כגון זה יהיה מעשהו וכבר ידעת שמשה מלך היה ומכלל המלכים מנו אותו מוסף על הנבואה ועליו נאמר ויהי בישורון מלך והסנהדרין הם השבעים זקנים וכן האורים והתומים והביא ראיה על השתי תודות ממה שנ' בעזרה ועמדת שתי תודות גדולות והשיר שהיו אומרי' הוא ארוממך י"י כי דליתני אחר כן ילכו השתי תודות זו אחר זו עד המקום שירצו וכשמגיעין עד סופו עומדין שם ונאכלת אחת מהם והשניה שורפין אותה והוא פי' מה שאמרו על פי נביא נאכלת ועל פי נביא נשרפת ואלה השתי תודות הם לחם בלבד מבלי כבשים לפי שאלה גם כן ממיני התודה כמו שיתבאר עוד במקומו ואשר חייב להיות בית שני קדוש ואע"פ שהיה בלא אורים ותומים ובלא מלך לפי שבקדושתו עומד עד סוף כל הדורות ר"ל הקדושה שנתקדש בימי שלמה ומעשה עזרא אמנם היה זכר בעלמא הוא דעבד:

אמר המאירי אחד הנכנס לעזרה עצמה ואחד הנכנס לתוספת עזרה שאף התוספות בכלל המקדש שאין מוסיפין על העיר ר"ל ירושלם ועל העזרות על התחום הקבוע להן אלא במלך ובנביא ואורים ותומים ובסנהדרי' של שבעים ואחד ומעתה אחר שנתוסף תוספת זה בכל אלו דין הוא שתהא קדושתו כקדושת העזרה עצמה ואח"כ הוא חוזר לספור תוספת העיר שהוא נעשה בשתי תודות ובשיר ופי' בגמ' ט"ו א' שעושין בית דין שתי תודות ולוקחין לחם חמץ שבה וזה שאמרו כאן ובית דין מהלכין ושתי תודות אחריהם פירושו שתי תודות ובית דין מהלכין אחריהם שהבית דין מהלכין אחר שתי התודות בכנורות ובמיני נגון ובשירי מזמורים עד שמגיעים לסוף המקום שעד אותו תחום הם רוצים להוסיף ועומדין שם ואוכלין שם לחם תודה אחת שבאכילת הלחם המקום מתקדש ולא באכילת הבשר וכן לא היו נושאים הבשר אלא לחם החמץ שבהן ואוכלין האחת לשם והשניה נשרפת וזה שאמרו כאן פנימי' נאכלת וחיצונה נשרפת הוא שהתודות היו מהלכות זו אחר זו והפנימית היא אותה הקרובה לירושלם ולא שיהא טעם היתרה מפני שהראשונה קדשה את המקום ונמצאת זאת הפנימית במקום קדש שהרי אף המקום לא נתקדש עד שיגיעו שתיהן לשם אלא לאו דוקא פנימית וחיצונה אלא אחת נשרפת ואחת נאכלת ואין לך הבדל ביניהן אלא על פי נביא תהא זו נאכלת וזו נשרפת ואין טעם בדבר אבל תוספת העזרה יתבאר בגמ' שאינו נעשה בתודות אלא בשירי מנחה שהיו אוכלין הכהנים בסוף מקום שעד אותו תחום הם רוצים להוסיף מה ירושלם מתקדשת בלחם הנאכל בה והיא התודה שנאכלת בכל העיר ואם יצא ממנה נפסל אף עזרה בלחם הנאכל בה ולא חוצה לה ר"ל שאם יצא ממנה נפסל וכן תוספת עזרה לא היה אלא בתחום הר הבית אבל תוספת ירושלם עד כמה שירצו וכל שלא נעשית בכל אלו וכסדר זה לא נתקדש קדוש גמור והנכנס לשם בטומאה אינו חייב לא כרת על זדונו ולא חטאת על שגגתו שאינו נקרא מקדש:

הקשה מהר"י אבן ל"ב אהא דקאמר בגמ' ומאי אם נפשך לומר וכ"ת ביתו כתיב כו' ומה בזה והרי הותר מכללו כו' עכ"ל עיין יישוב לזה בדברי בעל ש"י ול"נ בזה דה"ק וכ"ת ביתו כתיב ולאו הותר מכללו דאשתו ובניו הסמוכים על שלחנו ובכלל אשר לו הוא ומקרי נמי משלו הוא מביא דכל מה שקנו קנה אהרן וקאמר דכולן קרוים ביתו ולא מקרי נמי הכהנים הותר מכללו ולוים לא יתכפרו בפר כמ"ש התוס' והיינו נמי מה"ט דאהרן כתיב בפרשה והכהן המשיח תחתיו וכל הכהנים בכלל אשר לו הם כאלו הם בני ביתו ותו לא מידי ובזה יתיישב נמי לקמן בברייתא דמוקי אשר לו הג' לעיכובא ולא מוקי לה למעט ביתו דיכול יביא משלהם כיון דמתכפרין בו כדקאמר גבי כהנים די"ל דבאשתו ובני ביתו ודאי דלא שייך למימר יביא משלהם דכל מה שקנו קנה אהרן וק"ל:

תוס' בד"ה כולן קרוין כו' א"כ מצינו בשעיר של עם שהותר מכללו עכ"ל הקשה מהר"י אבן ל"ב ומה בכך ואפי' שעיר של עם הותר מכללו אפ"ה כיון דכתיב ביתו וכולן קרוים ביתו מוטב שיתכפרו בפר של אהרן כו' צ"ע בדברי התוס' כו' דמקמי דמסיק דכולן קרוים ביתו יתכפרו הלוים בפרו של אהרן שהותר מכללו ובתר דמסיק דכולן קרוים ביתו יתכפרו בשעיר של העם כו' דלא אתי אשר לעם אלא למעוטי כהנים עכ"ל ובאמת שהתוס' בפ"ב דמדות מטין כדבריו שכתבו שם דמתכפרין הלוים בשעיר הפנימי אשר לעם ול"נ ליישב דברי התוס' דהכא דהכי קא קשיא להו דודאי מעיקרא דבעו למימר דפר של אהרן הותר מכללו ניחא דלוים נמי מתכפרין בו ולא בשל עם דלא מצינו ביה הותר מכללו אבל השתא לבתר דמסיק דכולם קרוים ביתו ולא הותר מכללו הוא א"כ לא ידענו במה יתכפרו הלוים ולמה נאמר דיתכפרו הלוים בשל עם שיהיה הקרא הותר מכללו טפי מבשל אהרן ודו"ק:

בד"ה האי מיבעי כו' ומדאיצטריך קרא לומר כו' וקרא איצטריך כו' עכ"ל כתב מהר"י אבן ל"ב ויש לתמוה בדבריהם טובא דמי דחקם למימר דפריך וקרא איצטריך כו' ול"נ דהכריחם לפרש דפריך מכח מדאיצטריך דהא המקשה ע"כ נמי הוה מסיק אדעתיה סברת המתרץ כיון דבדאהרן לא קחסרי ממונא לא יתכפרו בו מדקתני בברייתא דמייתי המקשה יכול לא יביא משל צבור שאין הצבור מתכפרין בו אבל יביא כו' דמשמע דהכפרה תלוי בחסרון ממונא ומש"ה הוצרכו לפרש דמכח מדאיצטריך קרא לומר כו' ומשני ליה דליכא הכא מדאיצטריך דאלמא מתכפרין אלא דהשתא דאשמעי' קרא דלא קא חסרי ממונא לא יתכפרו בו אבל אי לאו האי קרא דלא קא מחסרי ממונא סד"א בהיפך דמתכפרין בו וגם יביא משלהם ומ"ש עוד מהר"י אבן ל"ב על דברי התוספות שכתבו שלא תאמר כיון שמצינו שיש להם כפרה כו' והא אנן מדלא כתיב יכפר קיימינן ואי כו' עכ"ל כבר כתבנו בזה דבתר דכתיב יכפר נמי קיימינן דלא ידעינן במה יתכפרו וכפרש"י כמ"ש לעיל ודו"ק:

בא"ד במה שכתבו התוס' קצת תימה דמאי פריך נימא דהא דדרשינן דלא מייתי משל כהנים כו' עכ"ל כתב מהר"י אבן ל"ב לכאורה נראה דהוי תמיהא רבה כו' ועוד יש לתמוה כו' והלא לעיל מקשינן והאי אשר לעם כו' דקרא משמע מדעם ואף ה"נ פשטא דקרא משמע אשר לו משלו ולמאי איצטריך לאתויי ברייתא דשלו הוא מביא כו' ומצינן למימר דאיצטריך לאתויי ברייתא כי היכי דלא נימא ההוא משלו אחרינא כו' לפ"ז יש לתמוה בדברי התוספות כו' דלא קשה מידי כו' דמפשטא דקרא פריך דהכי משמע ומאי דאייתי ברייתא הוי לכדאמרן כו' עכ"ל מיהו סוגיא דשמעתין לא משמע להו הכי דה"ל למפרך מעיקרא מפשטא דקרא דמבעי ליה אשר לו משלו כדפריך לעיל גבי אשר לעם ואי משום אשר לו אחרינא הל"ל וכ"ת מאשר לו אחרינא הא איצטריך לכדתניא משלו כו' אלא דאשר לו ע"כ משמע ליה לתלמודא דפשטיה דקרא לא משמע משלו ולכך הוצרך לאתויי ברייתא ולזה כתבו התוספות שפיר קצת תימה כו' ודו"ק:

עוד כתב מהר"י אבן ל"ב דקדוקים בשמעתין ולא ראיתי לכותבן מפני שנראה שהם דברים פשוטים ע"ש:

במשנה ידיעות הטומאה שתים שהן ד' נטמא וידע ונעלמה ממנו הטומאה וזכור את הקודש כו' ופירש"י דהאי ידע היינו שידע שנטמא וע"ז כתבו בתוספות דאע"ג דמוקמא מתניתין כרבי דאמר ידיעת בית רבו שמה ידיעה מ"מ כו' עס"ה. ולא ידעתי למה הוצרכו לזה עד שכתבו שהמדקדק יכול לפרש כולה מתניתין בידיעת ב"ר ולע"ד נראה דתנא דמתניתין דהכא שבא לפרש הא דידיעות שתים שהן ד' והיינו משום דהנך שתים דהעלם טומאה כתיבי בהדיא באורייתא וא"כ לפ"ז ודאי הוצרך לפרש בכה"ג דהא דידיעת ב"ר שמה ידיעה לא שמעינן לה בהדיא מפשטא דקרא לא מיבעיא לשיטת התוס' לעיל בפ"ק דהך אוקימתא דידיעת ב"ר היינו בין לרבי ובין לר"ע אלא דמשמעות דורשין לחוד איכא בינייהו דר"ע יליף לה מיתורא דונעלם דמשמע שתי ידיעות כמו שהאריכו רש"י והתוספות בזה לעיל ולרבי ילפינן לה ממשמעותיה דונעלם מכלל שידע א"כ בין למר ובין למר משמע טפי דבידיעה קמייתא נמי בעינן ידיעה גמורה דומיא דידיעה בתרייתא לר"ע וכ"ש לרבי דאמר ונעלם מכלל שידע הא מקשינן מאי משמע ומסיק ר' פפא דהיינו משום דקסבר ידיעת ב"ר שמה ידיעה ומסתמא פשטא דקרא איירי בכה"ג משום דלא אשכחן מאן דלית ליה ידיעת ב"ר אלא כגון תינוק שנשבה דלא שכיח וא"כ ע"כ דמסברא בעלמא אית להו דידיעת ב"ר שמה ידיעה לענין הך ידיעה וכמו שהארכתי לעיל וא"כ לפ"ז לא הוי שפיר בכלל שתים שהן ד' מש"ה הוצרך לפרש דאיירי בידיעה גמורה דבהכי ודאי איירי נמי פשטא דקרא אפי' לרבי כיון דהכי אורחא דמילתא אלא דמסברא בעלמא לא ניחא ליה לרבי דנבעי ידיעה גמורה בתחילה כיון דהך ידיעה לא אשכחן בשאר חייבי חטאות קבוע'. ועוד דניחא ליה לתנא דמתניתין דהכא לאשמעינן אגב אורחא דאפי' בידיעה גמורה בתחילה נמי סגיא ליה בעולה ויורד ולא אמרינן דבעי לאיתויי חטאת קבוע' כמו בשאר חייבי כריתות ואף לפי מה שכתבתי לעיל בפ"ק שם דלרבי לחוד הא דאמרינן ידיעת ב"ר שמה ידיעה ולא לר"ע וכמ"ש ג"כ התוספות אליבא דר' ישמעאל דלא אשכחן שום תנא דסבר ידיעת ב"ר שמה ידיעה וא"כ לפ"ז הך סוגיא דשמעתין לקמן ע"ב באיבעיא דר' ירמיה בן בבל שעלה לא"י והיינו דווקא אליבא דמ"ד ידיעת ב"ר שמה ידיעה ומשמע לכאורה דהכי הלכתא אפ"ה א"ש הא דנקיט תנא דמתניתין דהכא בכה"ג דידיעה גמורה והיינו מהנך טעמי דפרישית כן נראה לי נכון ודו"ק ועיין מה שאכתוב ביה לקמן בשילהי שמעתין:

שם אמר הנכנס לעזרה כו' הך עזרה דהכא היינו אפי' בעזרת ישראל שהיא משער נקנור ולפנים וכ"ש בעזרת כהנים שלפנים הימנה ואשמעינן תנא דמתני' דבהנך נמי חייב בעולה ויורד אע"ג דלא הוי בכלל מקדש ומשכן דכתיבי בקרא דונכרתה בפ' חקת וכמו שאבאר משא"כ בעזרת נשים אע"ג דמיקרי עזרה אפ"ה לא שייך בה עולה ויורד כיון דלית בה חיוב כרת והא דנקיט תנא דמתניתין לשון עזרה סתם היינו משום דסמיך בהא אמתניתין דרפ"ק דכלים דקחשיב עשר קדושות וקתני התם עזרת נשים מקודשת ממנה שאין טבול יום נכנס לשם ואין חייבין עליה חטאת עזרת ישראל מקודשת ממנה שאין מחוסר כיפורים נכנס לשם וחייבין עליה חטאת אלמא דלא שייך חטאת דעולה ויורד כלל בעזרת נשים והיינו משום דליכא כרת והכי נמי משמע להדיא בזבחים דף קט"ז ע"ב דתני רשב"י דחיל שעזרת נשים היא לא היה עונשין עליה ובמנחות דף כ"ז ע"ב) מייתי הש"ס ברייתא דתניא מחוסר כיפורים שנכנס לעזרה בשוגג חייב חטאת במזיד ענוש כרת כן נראה לי בכוונת לשון המשנה דהכא אלא דאכתי טעמא דמילתא לא ידענא מנא לן הך מילתא דבעזרת ישראל שייך כרת וחיוב חטאת בטמא שנכנס לשם ובעזרת נשים פטור דממ"נ אי בתר לישנא דקרא אזלינן מדכתיב בפ' חקת כל הנוגע במת ולא יתחטא את משכן ה' טמא ונכרתה וכתיב נמי באידך קרא ואיש אשר יטמא ולא יתחטא את מקדש ה' טימא ונכרתה א"כ אפי' בעזרת כהנים נמי אמאי חייב וכ"ש בעזרת ישראל דלא אשכחן בשום דוכתא דמיקרי מקדש ומשכן אלא היכל וקדשי קדשים דהא במשכן בפרשת תרומה ובפ' ויקהל ופקודי משמע להדיא דאפי' חצר המשכן שבתוך הקלעים לא מיקרי אלא חצר המשכן וכן בפ' קרח דכתיב כל הקרב למשכן ה' ימות האם תמנו לגווע וכתיב בתריה ואתה ובניך תשאו את עון המקדש והזר הקרב יומת והמעיין שם בפירש"י בחומש ובלשון הסיפרי שם יראה להדיא דכל מקדש דהתם בפ' במדבר ובפ' נשא היינו דוקא בהיכל וקדשי קדשים לחוד והיינו לענין זרות וכדאיתא נמי להדיא בפ"ב דמנחות דף כ"ז דטהורים שנכנסו לעזרה אפי' חיוב מלקות לא שייך בהו אלא בהיכל וקדשי קדשים דאית בהו נמי חיוב מיתה ע"ש באריכות וכמ"ש הרמב"ם ז"ל להדיא דאפילו איסורא דאורייתא ליכא ומכ"ש דאית לן למימר ה"נ לענין טמא שנכנס למקדש דבכרת דידיה כתיב להדיא לשון מקדש ומשכן ואכתי עזרה מנ"ל וה"נ משמע להדיא לעיל בדף הקודם דמייתי הש"ס ברייתא דתניא וכפר את מקדש הקודש זה לפני ולפנים אהל מועד זה היכל מזבח כמשמעו יכפר אלו עזרות א"כ משמע להדיא דאפי' מזבח ועורות לא הוי בכלל מקדש וקודש ואף לא בכלל אהל מועד ומרבויא דעלמא מייתינא לה לענין כפרות דיה"כ ועיין מה שכתבתי בזה לעיל ומה שהוצרכתי לכל זה האריכות היינו לפי מה שראיתי בלשון הר"ש בפירוש המשניות בפ"ק דכלים שכתב אהנך משניות דבעזרת נשים אין חייבין עליה ובעזרת אנשים חייבין עליה היינו משום דלא אשכחן כרת אלא במחנה שכינה דמשכן ומקדש כתיב וכ"כ התי"ט בשמו ומשמע לכאורה מפירושם דמחנה שכינה ומקדש ומשכן חדא מילתא היא דמש"ה הוי עזרת אנשים בכלל ומש"ה חייב כרת אף בעזרה שהוא נגד מחנה שכינה דחצר המשכן תוך הקלעים ולפי מאי דפרישית לא יתכן לפרש כן דאדרבה כיון דליכא כרת אלא במקדש ומשכן ממעט חצר המשכן ועזרות מכרת ואי משום מחנה שכינה הא לא אשכחן דכתיב כרת התם ולענ"ד יותר נכון לפרש כפי' הרמב"ם ז"ל בפי' המשניות שלא הזכיר כלל מלשון משכן ומקדש אלא שהאריך לפרש כל טעמי המשניות דהתם דתליא בסידור לשון הפסוק דוישלחו מן המחנה בפרשת נשא והביא ג"כ פסוק דפרשת במדבר דכתיב בלויים סביב למשכן יחנו אלא לפי שקיצר במובן צריך פי' לפירושו והנלע"ד בכוונתו דאע"ג דעיקר כרת לא נזכר בפרשת נשא בפ' דוישלחו מן המחנה אלא בפ' חוקת דכתיב משכן ומקדש אפ"ה כיון דבכל חייבי כריתות שבתורה לא אשכחן דענש אא"כ הזהיר וא"כ הך אזהרה דטמא שנכנס למקדש ע"כ היינו דפרשת נשא דכתיבי ג' מחנות בצרוע וזב וטמא לנפש שלכל אחד מחנה מיוחדת שהם מחנה שכינה ומחנה לויה ומחנה ישראל וממילא דהאי כרת דכתיב בפ' חקת אהך אזהרה דלא יטמאו את מחניהם סמיך דהא מקדש ומשכן ודאי בכלל מחנה שכינה הוא מיהו מדכתב רחמנא האי כרת בטומאת מת טפי מבשאר טומאות ולא הזכיר ג"כ לשון ביאת מקדש ומשכן אלא בלשון שלילה ע"כ היינו משום דלקושטא דמילתא לאו משום דבלשון מקדש ומשכן דווקא תליא מילתא דחיוב כרת אלא לאשמעינן דבכל מקום שנאסר לטמא מת ליכנס לשם הוי בכלל ואיש אשר יטמא ולא יתחטא וחייב כרת וכיון דמחנה שכינה שטמא מת אסור לכנוס היינו אף חצר המשכן בכלל כדאשכחן בהאי קרא שהביא הרמב"ם ז"ל והלוים סביב למשכן יחנו דמה"ט שייך לקרותה מחנה כיון שאהרן ובניו היו שומרין בחצר המקדש שנקרא פתח אהל מועד וכדאיתא ברפ"ק דתמיד דיליף לה מדכתיב והחונים שם אהרן ובניו ע"ש משא"כ בהיכל וקדשי קדשים לא שייך כלל לשון מחנה א"כ לפ"ז עיקר לאו דולא יטמאו את מחניהם לענין מחנה שכינה פשטא דקרא בחצר המשכן איירי אלא דהנך אתי במכ"ש ועוד דבהיכל וקדשי קדשים אפי' ישראלים זרים אסורים ליכנס לשם ומדכתיב צו את בני ישראל וישלחו וקאי נמי אטמא מת היינו ע"כ דאחצר המשכן קאי שהיא מקום שישראלים נכנסים לשם לסמיכה לשחיטה ולתנופה ולשאר צרכיהם כדאיתא בפ"ק דכלים. וממילא שמעינן דלאו בלשון מקדש ומשכן תליא מילתא אלא הא דכתבינהו רחמנא בלשון מקדש ומשכן בלשון שלילה בעלמא היינו להך דרשה דדרשינן לקמן בפיסקא דנטמא בעזרה אם נאמר מקדש למה נאמר משכן וכמו שאבאר ע"ש בעזה"י כנ"ל נכון וברור בעזה"י בטעם הדבר ובכוונת הרמב"ם ז"ל ולפ"ז א"ש הא דמפלגינן בין עזרת נשים ובין עזרת אנשים היינו דבמשכן לא אשכחן מקום מיוחד לאנשים אלא בימי שלמה הוסיפו הם עזרה לצניעות בעלמא וממילא דבכלל מחנה לויה היא כיון שאינו מקום עבודה כלל אף לענין שחיטה ואין עליה אלא קדושת הר הבית בלבד משא"כ לענין עיקר עזרת ישראל שהוא מקום עבודה ואכילת קדשים אע"ג שהיתה ארוכה ורחבה הרבה יותר מחצר המשכן אפ"ה הוי שפיר בכלל מחנה שכינה דמשכן כיון שהרשות להוסיף על מקום המשכן ועזרות והמחנות והיינו דקתני הכא שאין מוסיפין על העיר ועל העזרות ומדקתני שאין ולא קתני ואין משמע שהוא נתינת טעם והיינו לענין עזרה גופה כדפרישית וכמו שאבאר עוד בעזה"י באריכות בלשון הגמרא אפיסקא דאחד הנכנס לעזרה ואדרשה דוכן תעשו לדורות ע"ש ודוק היטב:

גמ' ת"ל אשר לו עי' מגילה דף ט ע"ב תוס' ד"ה אין: