מסכת שבועות דף כ״ו עמוד א׳

שאין בהן הרעה והטבה שאזרוק צרור לים:

ת"ל כי תשבע לבטא מכל מקום:

ר' ישמעאל ששימש כו' הכי שמיע ליה לרבי יוחנן שר' ישמעאל שימש את רבי נחוניא:

מאי מיעט מיעט מצוה דדבר שאי אפשר הוא וה"ה למשנה את הידוע לאדם:

לא יחל דברו לא משמע אלא בדבר שאפשר לו לקיים שבועתו והיינו להבא:

לא תשקרו בשעה שתשבעו לא תצא לשקר:

האדם בשבועה שיהא אדם בשעת שבועה שיהא לבו עליו:

פרט לאנוס כדמפרש לקמיה כגון בשבועה לשעבר וכסבור שנשבע באמת ולקמיה בעי אם כן שגגת שבועה לשעבר היכי משכחת לה:

חדא מינייהו רב פפא אמרה דמלך בתר אביי ורבא כדמוכח בפרק (בתרא דמסכת מועד קטן (דף כו)) ולא היו יודעים התלמידים אם מדעתו אמרה או משום רבו:

מיעט דבר מצוה המ"ל מיעט דבר דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה בלהבא וצ"ל דשקולים הן דלמאן דדריש ריבה ומיעט וריבה לית לן למעוטי אלא חדא מילתא:

ולא שקדמה ביטוי לשבועה ואתא האי קרא לגלויי על להרע או להיטיב דממעט לשעבר אבל בהאי לחודיה לא סגי:

את לבך אנסך נראה דלאו למפטריה מקרבן גרידא קאמר שלא יצטרך לכתוב על פנקסו שיביא חטאת שמינה לכשיבנה בית המקדש אלא אפילו עונש נמי ליכא כדמוכח בפרק ארבעה נדרים (נדרים דף כה:) דאמר התם כשם שנדרי שגגות מותרין כך שבועות שגגות מותרות ומפרש היכי דמי שבועות שגגות כדרב כהנא ורב אסי דכל חד וחד אדעתיה שפיר משתבע ולא דמי לההיא דהשולח (גיטין דף לה. ושם) שאמרה יהנה סם המות באחד מבניה שנענשה דגבי ממון שאני דמעיקרא הוה לה למידק שסופה לבא לידי שבועה אם תאבדנו ומיהו תימה אמאי לא מיבעיא תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור מעונש כדאשכחן בפ"ב דנדרים (דף יז.) גבי נשבע לבטל את המצוה דמיבעי לן תרי קראי חד לפטור מקרבן וחד לפטור ממלקות ויש לומר דלא דמי כלל דהתם שפיר מיבעי לן תרי קראי חד למיפטר שוגג מקרבן וחד למיפטר מזיד ממלקות אבל הכא כשפטר שוגג פטרו לגמרי מקרבן ומעונש וההיא דס"פ ד' אחין (יבמות דף לג. ע"ש) דקאמר לרבי חייא בר קפרא שקורי משקר ולבר קפרא רבי חייא שקורי משקר לא לענין עונש שבועה קמיבעיא ליה היאך אירע תקלה על ידם אלא במה היה טועה לומר ששמע מרבי כדבריו:

מתני' ר' ישמעאל אומר אינו חייב אלא על העתיד שנאמ' להרע או להיטיב.

אמר לו ר' עקיבא אם כן אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה. דברים שאין בהן הרעה והטבה מנין א"ל מרבוי הכתוב. א"ל אם ריבה הכתוב לכך. פירוש אם ריבה הכתוב הזה דכתב לכל אשר יבטא האדם אפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה. ריבה נמי אפי' דברים שאינן להבא: ת"ר להרע או להיטיב אין לי אלא דברים שיש בהן הרעה והטבה וכ'.

ואסיקנא ר' עקיבא דריש התורה בובויי ומיעוטי כנחום איש גם זו או נפש כי תשבע לבטא. ריבה כל מה שיבטא. להרע או להיטיב מיעט כל דבר שאין בו הרעה והטבה. לכל אשר יבטא האדם בשבועה חזר וריבה כל מה שיבטא האדם בשבועה חייב משום שבועת ביטוי. מאי רבי רבי כל מילי. בין להבא בין לשעבר. ואפילו דברים שאין בהם הרעה והטבה. אי הכי המיעוט למה בא.

ואמרינן מיעט דבר מצוה כלומר הנשבע לבטל את המצוה פטור.

ר' ישמעאל דריש הכי בכלל ופרט כנחוניא בן הקנה רבו וריבה אפי' דברים שאין בהם הרעה והטבה.

ומיעט אפילו דברים שיש בהן הרעה והטבה לשעבר ואינן להבא פטור ואקשינן עליה ומה ראית לרבות דברים שאין בהן הרעה והטבה ולמעט דברים שהן לשעבר.

ופריק ר' יצחק מדוקיא דקרא דכתיב לא יחל דברו אלא קיימו והנשבע דבדבר שכבר עבר היאך יכול לקיימו. מאי דהוה הוה. אינו עובר בדבר שעבר אלא משום לא תשקרו. ועוד מדכתיב או נפש כי תשבע לבטא. מי שקדמה שבועה לביטוי ולא מי שקדם ביטוי לשבועה:

ת"ר לכל אשר יבטא האדם בשבועה פרט לאנוס כגון רב כהנא ורב אסי דהוו משבעי מר אמר הכי אמר רב ומר אמר הכי אמר רב ואשתכח כחד מינייהו. א"ל רב לאידך כי האי גוונא לא הוי שבועת שקר מאי טעמא לבך אנסך שעמד בדעתך כי האמת עמך: לכל אשר יבטא האדם בשבועה ונעלם ממנו. מדסמיך ליה לשבועה לו נעלם ש"מ דבהעלם שבועה הוא חייב ואינו חייב על העלם חפץ ואמרינן בשלמא אי אמר שבועה שלא אוכל פת חטים ושכח היאך נשבע הוא וכסבור שאוכל נשבע דהיינו העלם שבועה בלא העלם חפץ.

מאי מיעט מיעט דבר מצוה ולר' עקיבא לא איצטריכינן לכל מאי דאמרין לקמן (שבועות כז, א) מקיש הרעה להטבה והטבה להרעה ולא לרבוי או להטיב וכדאמרינן נמי לקמן (שם ע"ב) בהדיא.

אמר ר' אלעזר דא ודא אחת היא כלומר בין נעלם ממנו חפץ בין נעלמה השבועה, הכל העלם שבועה היא וחייב, וכמ"ש דכיון דחפצא (אנפשיה) [אינשי] העלם שבועה הוא, הלכך חייב.

הא דבעא מיניה רבא מרב נחמן העלם זה וזה בידו אאתקפתיה דרב יוסף סמוך דמתניתא מתרצתא היא ואיכא העלם חפץ בלא העלם שבועה, ולית ליה דרב (יהודה) [אלעזר] דאמר דא ודא אחת היא.

אלא לא שנא כלומר ולא איפשיטא.

חדא מינייהו ר"פ אמרה פי' בתוס' משום דמלך ר"פ בתר אביי ורבא כדאיתא בפ' בתרא דמועד קטן לפיכך היו התלמידים מתחלפים דבריהם לפעמים. מיעט דבר מצוה ולא מצי למימר דמיעט לרב מילתא דליתיה בלאו והן ולשמואל מילתא דליתיה להבא דהנהו מלהרע או מלהיטיב מתמעטו. מי ששבועה קודמת לביטוי פי' למעשה של ביטוי ולא שקדם מעשה דביטוי לשבועה ולישנא קלה נקט. האדם בשבועה פרט לאנוס פי' דהאדם משמע שלבו שלם בשבועה פרט לאנוס דאנסי ליה ביה להשבע בשקר כסבור שהיה הדבר כמו שנשבע והא לא שייך אלא בשבועה לשעבר ובמס' נדרים קרי לה שבועת שגגה כלומר שנשבע לשקר בשוגג דאמרינן התם על מתני' ד' נדרים התירו חכמים נדרי זריזין נדרי שגגות נדרי אונסין וכו' ומפרש בגמרא מכלל נדרי שגגות קונם אשתי נהנית לי אם אכלתי וסבור שלא אכל ונמצא שאכל אשתו מותרת ואמרינן כשם שנדרי שגגות מותרים כך שבועות שגגות מותרות כי הא דרב כהנא ורב אסי וכו' ונדרי אונסין מפרש התם באונס ממש בנדרים או שבועות דלהבא כגון שהדירו חבירו שיאכל אצלו וחלה הוא או בנו או שעכבו נהר וההיא ודאי מהאדם בשבועה נפקא ולא אידכר עלה כלל דההיא בשעת שבועה לבו היה בשבועה אלא שבא לו אונס אחרי כן מבחוץ שלא לקיים דבריו ומסברא הוא דנפקא לן דמסתמא אדעתא דלהוי ליה ההוא אונסא לא נדר והיינו דאמרינן לה התם נמי במידי דממונא גבי ההוא דאתפיס זכותיה בבי דינא ורמינן להו אהדדי ואי בשבועה מקרא נפקא מה ענין הוא אנל ממון אלא ודאי כדאמרן והיינו דבעא מיניה לקמן רבא מרב נחמן איזו היא שגגת שבועת ביטוי לשעבר דאלו ידע אנוס הוא והיינו משום באדם בשבועה דפטר בכל שבועה דלשעבר דלעולם וזה ברור ומעתה היינו דאמרי' הכא ה"ד כי הא דרב כהנ' ורב אסי וכו' כלומר כדרב כהנא ורב אסי דאשתבעו לשעבר וה"ה לכל שבועה לשעבר אלא דנקטיה האי עובדא משום מאי דא לרב ע"י מעשה לבך אנסך ולית לן שום אנפי אחרינא לקייומי ביה הא דהאדם בשבועה דאלו כל אונסין דעלמא לא נפקי מהאי קרא והאי ה"ד כדרב כהנא וכו' דוקא הוא כסתם ה"ד דאיכא בתלמודא ואין צריך לפרש אותו כההוא ה"ד חלול ה' דבפרק בתרא דיומא ושמעינן מהאי עובדא דרב כהנא ורב אסי דהא דדרשינן האדם בשבועה פרט לאנוס לא לפוטרו מקרבן בלבד כאידך מיעוטי דדרשינן מן הכתוב הזה אלא אף למשרייה לגמרי וליכא עליה שום (אונס) [איסור] כלל דאי לא היכי שתיק להו רב ולא מיחה בהם דהא מלישנא דעובדא מוכיח דהא רב כהנא ורב אסי זמנין טובא הו"ל הכי מדקאמרינן מר משתבע ומר משתבע ואמרינן נמי כי הוו אתו לקמיה דרב א"ל ואם לא אירע זה אלא פ"א הו"ל לש"ס למימר מר אשתבע ומר אשתבע אתו לקמיה דרב א"ל וזו נראית לי ראיה ברורה וכן נראה ומשום הא דהוה הלכה למעשה נקטיה ש"ס כדכתיבנא לעיל וכן נראה מההיא דנדרי' כך שבועת שגגות מותרות דמשמע מותרות לגמרי ואע"ג דשאין נשבעין לבטל את המצות איצטריך תרי קראי חד למעוטי מקרבן וחד למעוטי ממלקות שאני הכא דסברא הוא דכיון דמחמת אונס מיפטר כמפטר לגמרי כנ"ל וכן דעת רבותינו ז"ל וההוא עובדא דפרק השולח באותה אלמנה שהפקידו אצלה דינר ונתנתו בכד של קמח ואפאתו ונתנתו לעני ונשבעה יהנה סם המות בא' מבניה אם נהנית מדינרו כלום ואמרינן התם דאיענשה כבר פירשוה בתוס' דשאני התם שגרמה לנפשה אונס וכיון דפקדון הוה הוה לה לאותוביה בדוכתה דתהוי דכירא נמי וה"ל נמי לאסוקיה אדעתא שמא נהנית ממנו שלא לדעת:

הא דאמרינן אלא א"ר אלעזר דא ודא אחת היא פי' רש"י ז"ל פי' דאפי' הא נמי העלם שבועה היא ולא משכחת העלם שבועה ומתניתין דלעיל דקתני או אינו אלא נעלם ממנו חפץ אינה משנה ואין זה מחוור מדלא פירשו הכי בגמרא ומצינו בירושלמי שקיימו הברייתא אף לפי סברא זו והכי קאמר או אינו אלא חפץ נמי כלומר שיהיה העלם זה וזה בידו ת"ל בשבועה ונעלם על העלם שבועה לבדה הוא חייב ולא שיהיה עמה העלם חפץ דהעלם זה וזה בידו פטור ולפ"ז בעיא דרבא מרב נחמן בהעלם זה וזה בידו מהו לאו אליבא דר"א הוא אלא אליבא דרב יוסף דסבירא ליה דמשכחת העלם חפץ בלא שבועה ולדידהו ברייתא בהעלם חפץ לבדו אבל העלם זה וזה תבעי:

כלום מחייבת ליה קרבן אלא אמאי דתפיס בידיה פי' דסוף דסוף סבור הוא שלא נשבע על אותו ככר והעלם שבועה היא ורב יוסף סבר דכיון דאי מדכרו ליה חפץ לא הוה (משתבע) [מדכר דמשתבע] (לא הוה) [לא חשיב] להעלם חפץ לחוד. אמר רב אשי וכו' הא מיפרש' דההיא דכוותה בסוף פרק ידיעות הטומאה:

בעא מיניה רבא מרב נחמן איזו היא שגגת ביטוי לשעבר אי דידע מזיד הוא לא הו"ל לאדכוריה הא כלל דהא בעיא בשוגג הוא ולא במזיד אלא דנקטה כאשגרת לישן אגב אידך דקאמר דאי לא ידע כלומר ששכח מה שכבר היה אנוס הוא:

כבר ביארנו שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט ושמדה זו נדרשת לפעמים בריבה ומיעט ואין המדה שוה בכלם לענין פסק פעמים שהולכין אחר רבוי ומיעוט וזו אחת מהן ופעמים הולכין אחר כלל ופרט כמו שביארנו בפרק ראשון ד' ב' וכן ביארנו כ' ב' שאזהרת שבועת בטוי בין להבא בין לשעבר מלא תשבעו בשמי לשקר וזה שאמרו כאן בלשעבר שאין איסורו משום לא יחל אלא משום לא תשקרו אינו נאמר אלא לביאור ענין כלומר שאין איסורו תלוי בחלול העתיד לבא שהוא במשמעות לא יחל שמאחר שהוא מזהירו שלא יחל משמע שעדין הוא בידו אם לחלל אם לקיים אלא משום לא תשקרו שמשמעותו שבשעת שבועה הוציא שקר מפיו:

כבר ביארנו שהמזיד בשבועת בטוי אינו מביא קרבן שנ' ונעלם פרט למזיד אלא שלוקה על הצדדין שביארנו ואין בה קרבן אלא בשוגג ואם היה אנוס בה אינו מביא קרבן כלל שאין האונס בכלל שגגה וכיצד הוא האונס כל שנשבע על דבר שכבר עבר וכסבור שנשבע באמת הרי זה אונס כגון שנשבע כך פי' לנו רבינו ונמצא שלא כך פי' או שעשיתי כך וכך ולא עשה והוא סבור שעשה ונמצא שאין שגגת בטוי לשעבר לחייב עליה קרבן אבל כל שנשבע להבא אע"פ ששכח בשעת מעשה ודמה שלא נשבע כלל אין זה אונס שהרי בשעת שבועה לא היה דבורו משתבש והיה לו להעלות דברו על לב תמיד שלא יבא לידי בטולו והעלם חפץ אין כאן שאלו היה זכור שנשבע כבר הוא נזכר את החפץ שנשבע עליו ואין כאן אונס אלא שגגה וכך כתבוה חכמי הדורות וכך קבלתיה מרבותי והיו נסעדים בה ממה ששאלו למטה שגגת בטוי לשעבר היכי משכחת לה ולא הוצרך לשאול כן בשגגת בטוי להבא אלמא כל ששכח השבועה מעקרה שוגג הוא הואיל ומ"מ יודע הוא ענין שבועה ואיסורה אבל גדולי המחברים כתבו שאף להבא כל שנשבע שלא יאכל ושכח שבועתו ואכל אונס הוא הואיל ובחזקת דבר המותר אכלו ולא יראה כן אלא בתולה שבועתו באחרת על הדרך שיתבאר למטה בסוגית תלאן זו בזו שאין אדם מעלה על לב כל כך דבר שאינו אוסרו עכשו עליו במוחלט אלא בתנאי ומ"מ לדעתם אין שגגת להבא לחיוב אלא או בשגגת קרבן או בנשבע שלא יאכל פת חטים ושגג ודמה שהוא נשבע שיאכל שהוא זוכר החפץ שנשבע עליו אלא שנעלמה השבועה היאך היתה ולא בשכח השבועה לגמרי ושטת הסוגיא לכאורה מוכחת כדבריהם והוא שאף לדברינו כל שנעלם ממנו החפץ שנשבע עליו אונס הוא ואין קרבן אלא בהעלם שבועה עם זכירת חפץ ואמרו בגמ' בשלמא העלם שבועה בלא חפץ כגון דאמ' שבועה שלא אוכל פת חטים וכסבור שאוכל קאמ' וכדברי גדולי המחברי' ומעתה יש לפרש לדעתם שזה ששאלו בשגגת לשעבר היאך היא ולא שאלוה בלהבא פירושו מפני שכבר היא נמצאת בדרך זה שכבר הוזכר: