מסכת שבועות דף מ״א עמוד א׳

שבועה דאורייתא הבאה במקצת הטענה שבועה דרבנן הא דרב נחמן:

מיפך שבועה אם אמר הנתבע לתובע השבע וטול:

מיחת לנכסיה אם אמר איני נשבע ואיני משלם יורדין לנכסיו ונותנין לזה:

שכנגדו חשוד הנתבע חשוד על השבועה ותנן לקמן (שבועות דף מד:) שתקנו חכמים שישבע התובע ויטול:

תקנתא היא שבועה עצמה של היסת תקנתא היא ותקנתא שיהא תובע נשבע ונוטל לתקנתא היסת שבועה שלא באה עליו אלא בתקנת חכמים לא עבדינן ויפסיד התובע בלא שום שבועה:

דפליגי עליה דרבי יוסי גבי מציאת חרש שוטה וקטן:

נקטיה לכובסיה דלשבקיה לגלימיה הוא אוחזו בביציו התלוים בו עד שיתן לו טלית שעליו כלומר כיון דמשמתינן ליה לעולם עד דליתיב ליה לית לך למיחת לנכסיה עדיף מהאי כל דבר התלוי במחובר קרי ליה כובסא כדאמר אזול גרמא ומחיה לכובסא ואתר תמרי באלו הן הגולין (מכות דף ח.):

עד דמטי זמן נגדיה לבתר תלתין יומין כדאמרינן רב מנגיד אמאן דמשהי שמתיה דרבנן עליה תלתין יומין בהאשה נקנית (קדושין דף יב.):

ומאן דתני אסיפא כו' אור"ת השתא דלא איתמר הלכתא כחד מהנך לישני היכא דליכא דררא דממונא לא משבעינן ליה מספק דהמע"ה ואעפ"כ לא היה מוחה בדיינים המשביעין וקצת נראה להשביע דאיכא דאמרי טפל ללשון ראשון כמו שאומר ריב"א מיהו אור"ת דאזלינן בתר המיקל. וכן משמע בפ"ק דב"מ (דף ה.) גבי ההוא רעיא דמייתי התם מילתא דר"נ ארישא דמתני ור"ת דוחה דאיכא למימר דהתם רישא דמילתא נקט ומסיפא פריך דמשבעינן ליה היכא דאיכא דררא דממונא דהתם נמי איכא דררא דממונא מאחר שהיו רגילין למסור לו בכל יום ועוד דהא איכא סהדי דאכל תרי מינייהו ורב האי גאון פירש דלא משבעינן ליה אלא משמתינן ליה על תנאי שיהא בשמתא אם הוא חייב ואינו משלם:

מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן בפ' הכותב (כתובות דף פח. ושם) גבי הא דאמר רב נחמן אי פקח שמעון מייתי ליה לידי שבועה דאורייתא פירש בקונט' דנפקא מינה דבדאורייתא בעי למינקט חפצא בידיה ובדרבנן לא בעי ואין נראה דההיא נפקותא לא אמרינן הכא ועוד דבפרק השולח (גיטין דף לה. ושם) גבי אלמנה דקאמר אדרה בבית דין ואשבעה חוץ לב"ד פי' בקונט' גופיה דבב"ד לא בעי אשתבועי משום דבעי אנקוטי חפצא בידיה אף על גב דשבועה דאלמנה שבועה דרבנן היא ובריש שמעתתא דהכותב (כתובות דף פז: ושם) פירש נמי בקונטרס גבי הא דסבר רמי בר חמא למימר שבועה דאוריי' דנפקא מינה לאפוכי שבועה:

ולמר בר רב אשי דאמר בדאוריי' נמי מפכינן ריב"ן פי' בשם הקונטרס דהלכתא כותיה דקיימא לן כמר בר רב אשי במיפך שבועה וכן בתשובת רבינו גרשון מאור הגולה וכן רב האי גאון והביא ראיה דהלכתא כותיה מדקאמר לקמיה האי מאן דמפיק שטרא על חבריה אי אמר ליה האיך אשתבע לי דלא פרעתיך אמרי' ליה זיל אשתבע ליה ומה התם דאית ליה עליה ממון גמור מדאוריי' יכול להפך עליו שבועה היכא דלית ליה אלא שבועה דאורייתא לכ"ש דמצי א"ל אשתבע לי את ולפי דבריו מאן דפליג אמר בר רב אשי כ"ש דפליג אדלקמיה מיהו הגאונים נחלקו בההיא דלקמיה אי אמר ליה אשתבע לי דלא פרעתיך אם יכול אידך לחזור ולומר אשתבע לי את ותפטר ואם יכול אין ראיה לרב האי משם ועוד דלא דמי דבההיא דלקמיה ודאי תקנו רבנן משום דשכיחא דמתרמי זימנין טובא דבתר דפרעיה אשתהי שטרא בידיה כדאמרינן בפ"ק דב"מ (דף טז:) אשתמוטי דקא משתמיט דאמר ליה למחר יהבינא לך השתא ליתיה גבאי אי נמי אפשיטי דספרא זייר ליה אבל לגבי שבועה דאורייתא למה להם לתקן שיכול להופכה והשתא ההיא דלקמיה אתיא אפי' כמאן דפליג אמר בר רב אשי ורבינו יצחק מצא בתשובות קדמוניות דלא מפכינא שבועה דאורייתא וכן בה"ג ובסדר תנאים ואמוראים דהלכתא כמר בר רב אשי בכוליה הש"ס בר ממיפך שבועה ואודיתא אך מה שכתב בסדר תנאים ואמוראים דמיפך שבועה כגון שהיה המחויב שבועה חשוד וקאמר מר בר רב אשי דמפכינן אכנגדו אין נראה דבחשוד לא איירי אלא בסמוך דאמר איכא בינייהו שכנגדו חשוד אלא כפירוש הקונטרס דאמר נתבע לתובע השבע וטול ור"ח נמי פסיק דהלכתא כותיה בכל הש"ס בר ממיפך שבועה וחיורי וסימנך הפך לבן וחיורי בפ' בהמה המקשה (חולין דף עו: ושם) גבי צומת הגידין דקאמר זייגי אף על גב דלא חיורי [ועמ"ש בס"ד על הגליון סנהדרין דף כט: בתוספות ד"ה מר בר"א]:

ולרבי יוסי דאמר בדרבנן נמי נחתינן קצת תימה דרבנן נמי לא איירי אלא בההיא דלא הוי גזילה אלא מפני דרכי שלום אבל היכא דהוי גזל גמור מודו דנחתינן לנכסיה וה"נ היכא דאיכא שבועה דרבנן:

וכי מה בין זה לפוגם שטרו וא"ת תקשה ליה אמתני'. דהבא ליפרע מנכסי יתומים לא יפרע אלא בשבועה וטעמא משום דלמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר אשתבע לי אלמא מצי משתבע ליה ומיהו נראה דטעמא לאו משום הכי הוא דאפי' לא מצי אבוהון טעין טענינן ליתמי דבפרק הכותב (כתובות דף פו: ע"ש) אמרינן כתב לאשתו נקי נדר נקי שבועה לא תפרע מן היתומים אלא בשבועה אלמא עבוד רבנן תקנתא ליתמי אפי' במקום שאין האב יכול להשביע:

אבל מאי דמתני לה אסיפא אמר לך הכא אמר רב נחמן משביעין אותו שבועת היסת משום דאיכא דררא דממונא. פירוש עיקר. דהא הודה לו מקודם כגון הא דגרסינן בפרק חומר בקודש (חגיגה כא:) א"ר אילעא א"ר חנינא עשר מעלות שנו כאן כו' עד מאי טעמא הראשונות דאית להו דררא דטומאה מדאורייתא גזרו בהו רבנן כו':

מה איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן ואמר בדרבנן אי אמר ליה השבע וטול הדין עמו בדאורייתא (למימר) [לר.

ולמר] בר רב אשי אפילו בדאורייתא מפכינן ולית הלכתא כותיה. דהלכתא כותיה בכל התלמוד בר ממיפך שבועה וחיורי. וסימנך הפך לבן. והני חיורי מפורש בפרק בהמה המקשה מר בר רב אשי בענין צומת הגידין כיון דזיגי אע"ג (דחוורי) [דלא חוורי]: הני תרתי בלחוד לית הלכתא כותיה. ואליבא דמר בר רב אשי. מאי בינייהו ואמרינן בדאורייתא אם לא ישבע נחתינן לנכסיה ונותנין אותן לתובע אבל בדרבן לא נחתינן לנכסיה. ולר' יוסי דתנן בגיטין פרק הנזיקין מציאת חרש שוטה וקטן יש בהן גזל מפני דרכי שלום ר' יוסי אומר גזל גמור. ואוקימנא קסבר מוציאין אותו בדיינין. הנה אפילו בדרבנן מחתינן לנכסיה. מאי בינייהו ואמרינן בדאורייתא אם היה הנתבע [חשוד על השבועה] אפכינן השבועה ונשבע התובע ונוטל ובדרבנן לא מאי טעמא דעיקר השבועה מדרבנן תקנתא היא ותקנתא לתקנתא לישבע התובע וליטול לא עבדינן.

ולרבנן דפליגי על ר' יוסי דאמרי לא נחתינן לנכסי דגוזל מציאת קטן מאי עבדינן ליה: ואסיקנא משמתינן ליה ואי לא אתי ותבע למישריה עד תלתין יומין בתר ל' יומין הוא עידן נגודיה מנגדינן ליה כרב דרב מנגיד אמאן דחייל עליה שמתא דרבנן ל' יומין ולא קא תבע לשמתיה. והא דרב מפורשת ביבמות פרק רבן גמליאל:

אמר רב פפא האי מאן דמפיק שטרא אחבריה וטען דפריע הוא לאו כל כמיניה. אלא אמרינן ליה זיל פרעיה ואי אמר ליה לישתבע לי דלא פרעתיה מחייבין ליה לאשתבועי ליה והני מילי בדטען הלוה ואמר לישתבע לי אבל אנן לא טענינן ליה כי היכי דטענינן על הפוגם שטרו:

ואי צורבא מרבנן הוא האי דמפיק שטרא אחבריה לא מזדקקינן ליה ללוה כד טעין לישתבע לי: תוספתא (פ"ה) מנה לי בידך אין לך בידי. וכן הטוען היה לך בידי ונתתיו לך או שיש לי בידך במנה כסות במנה פירות פטור: מנה לאבא בידך אין לו בידי או נתתיו לו או שיש לי בידו במנה כסות במנה פירות:

מנה לי ביד אביך אין לך בידו כלום או נתנו לך או שיש לו בידך במנה כסות במנה פירות פטור. בתחלת שנים אוחזין בטלית תני ר' חייא מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי ועדים מעידין אותו שיש לו עליו ג' זוז ישלם (עליו) נ' וישבע על השאר וק"ל כר' חייא: וקשיא לן הא דתנינן בתוספתא היה טוען מנה בב"ד וכפר ובאו עדים והעידו שחייב לו חמשים זוז הרי זה משלם ופטור על השבועה. ואם היה עד אחד מעידו הרי זה נשבע על הכל:

מתני' מנה לי בידך א"ל הן למחר אמר לו תנהו לי נתתיו לך פטור:

מאן דמתני לה אסיפא אבל ארישא דליכא דררא דממונא לא ופסק הרב אלפסי ז"ל כמאן דמתני לה ארישא וכן פסק הר"ח ז"ל, והביא הרב אלפסי ז"ל ראיה מדאמרי' בריש פ"ק דמציעא ההוא רעיא דהוו מפקדי לי' חיותא גבי' כל יומא בסהדי וההוא יומא אפקדי ליה בלא סהדי לסוף אמר להו להד"מ אתו סהדי ואמרי דאכל תרי מינייהו ואמרי' עלה אם איתא לדר' חייא קמייתא מחייב שבועה אשארא ואקשינן אפי' ליתא לדר' חייא לחייביה מדרב נחמן דתנן מנה לי בידך אין לך בידי פטור ואמר ר"נ ומשביעין אותו שבועת היסת, והא התם ליכא דררא דממונא דמעולם לא הודה ואפ"ה אמרי' דלחייבו מדרב נחמן. אבל ר"ת ז"ל פסק כלישנא בתרא ואמר שאני התם דכיון דאיכא סהדי דאכל תרי מיניהו ליכא דררא עדיף מיניה, ומ"מ מסתבר טפי דברי הגאונים ז"ל חדא דהתם רישא דמתני' נסיב ועוד דמאן דמתני לה ארישא הוי לישנא דגמרא ומאן דמתני לה אסיפא לישנא דרב חביבא ולעולם לישנא דגמ' עדיף, וכ"כ הרמב"ן ז"ל וכן עיקר.

הא דאמרי' מאי איכא בין שבועה דאורייתא לשבועה דרבנן פי' רש"י ז"ל דלאו כלהו שבועות דרבנן קאמר אלא שבועת היסת קאמר דאלו בין שבועת הנשבעין דרבנן דבפרק כל הנשבעין לשבועה דאורייתא טובא איכא דאלו הנך נשבעין ונוטלין ואלו שבועה דאוריתא נשבעין ולא משלמין אבל בין דאוריתא לשבועת היסת דרב נחמן דכאן וכאן נשבעין ולא משלמין קאמר, ואיכא למידק אי שבועת היסת קאמר מאי קמבעיא ליה מאי בינייהו דהא טובא איכא דשבועה דאוריתא בנקיטת חפץ וכדאמרי' בריש פרקין חפל היסת בלא נקיטת חפץ כהסכמת הגאונים ז"ל ועיקר, וי"ל דהכא בדיני מיירי בטכסיסי לא קא מיירי וכ"כ הר"י הלוי זעל, ויש מביאין ראיה מכאן דאפי' שבועת היסת בנקיטת חפץ, ועוד מההיא שמעתא דההוא רעיא דפ"ק דב"מ ובנדרים פ' ד' נדרים מההיא עובדא דקניא דרבא, וליתא וכבר כתבתיה שם בפ"ק דמציעא ובנדרים פ' ד' נדרים בההוא עובדא דקניא דרבא בס"ד.

איכא בינייהו מיפך שבועה בדאורייתא לא מפכינן בדרבנן מפכינן כתב רש"י בפ' הכותב בדרבנן מפכינן ואפי' בשבועת נשבעין ונוטלין, אבל הגאונים כך הסכימו דדוקא בשבועת היסת מפכינן אבל בנשבעין,‪]‬ונוטלין]‬ לא מפכינן אלא אם רצה נשבע ונוטל ואי לא ליפקע, וכן כתב הרב אלפסי ז"ל בכתובות פרק הכותב וכתב הרב ז"ל דטעמא דמנתבע לתובע מפכינן שבועה משום דאמר אנת לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע חטקול אבל בתובע עליה דנתבע לא דנתבע יכול למימר לי' אי ניחא לך אשתבע ושקול ואי לא ניחא לך אי בעית הפוכי עלי שבועה אע"ג דטבא הוא לדידי לאשתבועי ומיפטר אנא לא ניחא לי בהך תקנתא, ודמיא למאי דאמרי' האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו. והרמב"ן ו"ל חזק דבר זה עוד שהרי אפי' שבועת היסת שמוטלת מעיקר התקנה על הנתבע כשרצה אומר לתובע השבע וטול ואם לא רצה לישבע אומרין לו או תשבע בהיפך או תשתוק ממנו כ"ש בשבועת הנוטלין שמוטלת מעיקר התקנה על התובע שאין שומעין לתובע לסלקה ממנו ולהטילה על הנתבע, ואף באותן שהי' דינן מדאורייתא ליטול בלא שבועה אלא שהחמירו עליהן מן התקנה שלא יטול אלא בשבועה כגון הבא ליפרע מנכסי יתומין ומנכסים משועבדים ופוגם שטרו ועד אחד מעידו אפי' באלו הסכימו שאין מהפכין מתובע לנתבע דבכל נשבע ונוטל החמירו, ונ"ל ראיה על זה דהא לרב ושמואל דאמרי ‪)‬מ”ז א’‪(‬ ביתומין מן היתומין במת לוה בחיי המלוה אין אדם מוריש שבועה לבניו נראה דלאו דוקא ביתומין מן היתומין אמרוה אלא שבכל מקום שנתחייב האב שבועה קאמרינן ואפי' בפוגם את שטרו ומת א"נ בעד אחד מעידו שהוא פרוע ומת, ואם איתא אמאי פקעי ליפכוה יורשין על הנתבע כדרך שהיה אביהן יכול להופכה, אלא ודאי משמע מהכא דמתובע לנתבע לא מהפכין לעולם, ואע"ג דר"א נחלק עליהם לא מצד זה נחלק, אלא מדרב ושמואל נשמע לדידן, כך נ"ל.

הא דאמר מר בר רב אשי דאפילו בדאורייתא מפכינן שבועה איכא מאן דאמר דלית הלכתא כוותיה דאמרי' בפרק בהמה המקשה הלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיוורי ווה דעת רוב הגאונים ז"ל, ויש מי שהקשה על אותה גירסא שבחולין דהא אמרי' בפרק יש נוחלין (בבא בתרא קכ"ח א') מר בר רב אשי אכשר באבא דאבא ולית הלכתא כמר בר רב אשי ובכתובות פרק נערה שנתפתתה (כתובות נ"ד א') תני רב יוסף בביתי ולא בבית עקתי מר בר רב אשי אמר מווני נמי לית לה ולית הלכתא כמר בר רב אשי, ולאו קושיא הוא דלא אמרו שם הלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיורי אלא לפסוק כמותו בכל מקום שלא אמרו בהדיא דלית הלכתא כוותיה אבל במקום שראו דלית הלכתא כוותיה פסקו בהדי' דלא כוותיה, ודכוותה אמרו פסחים (ע"ד ב') בכל התורה כולה כל היכא דפליגי רב אחא ורבינא רב אחא לחומרא ורבינא לקולא והלכתא לקולא ובמס' ע"ז איכא תרתי דאיפלגו בהו ואיפסקא הלכה בהו כדברי המחמיר, חדא בפרק אין מעמידין בקינסא ובפרק השוכר בקוניא, ויש מי שפסק במפך שבועה במר בר רב אשי וגורסין שם בחולין ולית הלכתא כמר בר ר"א בר ממפך שבועה וחיוורי, ובוודאי שעליהם יש להקשות טפי מאי דאמר בפ' יש נוחלין באבא דאבא לית הלכתא כמר בר רב אשי וכן בההוא דכתובות דמזוני דלמאי איצטריכו למימר בהדיא בהני תרי והלא בכולי' תלמודא נמי לית הלכתא כוותיה בר ממפך שבועה וחיוורי, וכ"כ רב האיי גאון ז"ל וכן כתבו מקצת רבותינו הצרפתים ז"ל שהם גורסים שם והלכתא כמר בר רב אשי במיפך שבועה וחיוורי, ובהלכות גדולות והלכתא כמר בר רב אשי בר ממפך שבועה וחיורי. ואני תמיה לדידן דקיי"ל כדייני דארץ ישראל דאמרי (מ"ז א') חזרה שבועה למקומה ומתוך שאינו יכול לישבע משלם, בנסכא דרבי אבא אמאי יטול שכנגדו בלא שבועה ליפוך עליה שבועה, וכן נמי בחמשין ידענא וחמשין לא ידענא, ואפי' את"ל דלא אמר מר בר רב אשי אלא במקום שיכול הנתבעלפטור את עצמו בשבועתו ואפ"ה מחייב את עצמו כשישבע שכנגדו אבל במקום שאינו יכול לישבע לפטור את עצמו כנסכא וחמשין לא ידענא לא, אין זה נכון דכיון דבעלמא יכול לוופך מפני שאומר אין שקלי ודידי שקלי אמאי לא יהפך כדי להנצל ושלא יטול שכנגדו מה שאינו שלו שמא, וא"ת א"כ אפי' למר בר רב אשי תקשי, לא היא דדלמא בנסכא דר' אבא ובחמשין ידענא כדייני גולה דהיינו רב וזצמואל ס"ל דפקע ממונא וחזרה שבועה לסיני, כך נ"ל. מהא דאמר רב אחא בריה דרבא לרב אשי

מה בין זה לפוגם שטרו, כתב הר"י הלוי ו"ל שמעינן דהא דרב פפא בנקיטת חפץ היא כפוגם את שטרו דאי לא טובא איכא בימיהו, ועוד דכללא הוא דכל נוטל נשבע בנקיטת חפץ וזה נוטל הוא, ועוד כתב הרב ז"ל דאיכא מאן דמוכח מהא דרב פפא דמאן דמפיק שטרא אחברי' ואמר ליה אידך האי שטרא פסולא הוא דבעיקר ממונא רבית הוה בי' א"נ שטר אמנה הוא ומעולם לא נתת לי המעות דמחייב בעל השטר לאשתבועי ושקיל כי היכי דמחייב רב פפא בטוען שטרא פריעא הוא, וכתב הוא ז"ל דהא ליתא דשאני פרעון דשטרא להכי קיימא ולא אתי לאורועי שטרא אבל טוען שטר אמנה או רבית לאורועי שטרא אתי ולא כל במיניה שהשטר מוכיח שנעשה בכשרות וזה שטוען עליו להביא ראיה, וזה ודאי נכון.

א"ר יהודה א"ר אסי המלוה את חבירו בעדים צריך לפרעו בעדים כי אמריתה קמיה דשמואל אמר לי יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י. נראה לי פי' שמועה זו כן, המלוה את חבירו בעדים שהעמיד עדים בהלואה דהוה לי' כאילו אמר ליה בעדים אני מלוה אותך בעדים פרע לי ולפיכך או יתן או יביא ראי' שנתן, ואפי' אמר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י, דאילו היה נאמן לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י אפילו באומר פרעתיך ביני לבינך גם כן נאמן משום מיגו, ותדע דלהאי לישנא המלוה את חבירו בעדים לרב אשי כאומר לו אל תפרעני אלא בעדים דלישנא בתרא, דהא טעמיה הכא משום דכיון דאוזפי בעדים לא הימניה לדידי', ושמואל אמר כיון שלא התנה עמו בפירוש שלא יפרענו אלא בעדים נאמן הוא לומר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדה"י וכיון שנאמן בכך אפי' אמר פרעתיך ביני לבינך נאמן משום מגו, ותדע לך דלשמואל להאי לישנא אפי' באומר לו פרעתיך ביני לבינך נאמן משום מיגו ולאו דוקא באומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו למדה"י מדאקשינן עלה דרב אסי ממתני' דקתני למחר אמר לו נתתיו לך פטור ואם איתא אפי' לשמואל נמי קשיא דהא מתני' נתתיו לך קתני דמשמע נתתיו לך ביני לבינך.

איכא בינייהו מיפך שבועה ומכאן למד ר"ת ז"ל דאף שבועת היסת בנק"ח דאי לא בכל האי שקלא וטריא לימא דאיכא בינייהו נק"ח ועוד הביא ראיה מעובדא דקנייא דרבא דכופר בכל הוה לומר יהביתנהו ניהלך וא"ל שקול קנייא ואשתבע לך ושקל ס"ת ואשתבע ליה אבל הגאונים והרמב"ם ז"ל כתבו דבשבועת היסת ליכא נק"ח ואף ע"ג דאיתיה בשבועת המשנה דלקמן במכילתין דהוו דרבנן התם כעין של תורה תקנוהו אבל שבועת היסת שתקנו האמוראים בדורו של ר"נ לא החמירו בה כזה והא דהכא אינה ראיה דהכא לא שקיל וטרי תלמודא אלא במאי דאיכ' בינייהו לשום חיוב נשבע אלא לענין תכסיס השבוע' שכבר היו יודעין שאין תכסיסן שוה ואותה ראיה דקנייא דרבא יש דוחים דהתם מודה במקצת הוה אלא שקיצר הש"ס ואין זה נכון אבל הנכון בעיני לתרץ דהתם לא חייבי' רבא למשקל ס"ת אלא דנתבע עביד הכי מנפשיה מההיא מהערמתו שעשה כן כדי שיהא לו סבה למיתן קנייא דיליה ביד התובע כדי שישבע דיהבינהו נהליה (וגבי) [וגם] לוותר עליו חומר שבועה כדי שיקבלנה אידך ולא יתן אל לבו הלכך אין לנו אלא דברי הגאונים ז"ל שמנהגם תורה ויש מביאין ראיה לדברי ר"ת ז"ל מדאמרי' בעובד' דההוא רעייא דפרכינן ונחייביה שבועה מדרב נחמן ואם איתא מאי קושיא דהא טפי עדיף לן מדר"ח דהויא שבועה דאורייתא דאית בה נק"ח ולאו ראיה היא כלל דהתם לאו אטכסיסיה דשבועה קפדינן אלא דכיון דהוה אמר אם איתא לדר"ח משתבע משמע דאי ליתא לדר"ח לא משתבע כלל ומש"ה פרכינן דהא בלאו דר"ח איכא עליה שבועה מדר"נ וזה נראה ברור ולענין לשון שבועה כבר כתבתיו לעיל בריש פרקין. הא דאמרינן בדרבנן מפכינן שבועה פי' רש"י ז"ל דה"ק כל שבועת דרבנן כגון שבועת המשנה דלקמן פ' כל הנשבעין וכל הגאונים ז"ל קבלו דהתם ודאי לא מפכינן ולא אמרו כאן אלא בשבוע' היסת דהכא שהוא נשבע ונפטר אבל כל הנשבעין ונוטלים דרבנן לא מפכינן שבועה על הנתבע לישבע וליפטר וכ"כ רבינו אלפאסי ז"ל בפ' הכותב ונתן טעם לדבריו דמנתבע לגבי תובע הוא דמפכינן שבועה כרבנן משום דא"ל נתבע לתובע את לית לך גבאי ולא מידי אי ניחא לך אשתבע ושקול אבל כשהתובע מפיך לנתבע יכול נתבע למימר ליה את מדינא לית לך ורבנן תקון לך בשבועה אי ניחא לך אשתבע ושקול כדתקון לך רבנן ודקא בעית לאפוכי עלי אע"ג דטבא הוא לדידי לא בעינא בהך תקנתא ודמיא למאי דאמרינן כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים כגון זו שומעין לו וכן פסק הרמב"ם ז"ל ורבינו הרמב"ן ז"ל הכריע עוד כדברי הגאונים ז"ל ונתן טעם לדבריו שאפילו שבועה שהיא מוטלת על הנתבע מן הדין כשרוצה אומר לתובע השבע וטול ואם אמר תובע איני מקבל אין שומעין לו אלא אומר לו אם אתה רוצה להוציא ממני ממון השבע וטול וא"ל שתוק הימנו כ"ש כשהשבועה אינה מוטלת מן הדין על התובע שאם רצה לסלקה מעליו שאין שומעין לו אלא אם רצה לישבע יטול וא"ל אומרין לו שתוק הימנו:

ומר בר רב אשי דאמר בדאורייתא נמי מפכינן שבועה וכתבו הגאונים ז"ל דלית הלכתא כמר בר רב אשי דהא אמרינן בפ' בהמה המקשה הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי [ויש גורסין ולית הלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי] ומביאין ראיה לאותה גי' משום דבפ' יש נוחלין לענין עדות ג' בראשון אמר לית הלכתא כמר בר רב אשי וכן בפרק אלו נערות לענין מזונות אלמנה וא"כ היכי אמרי' דהלכת' כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי דהא בהנהו תרי נמי לית הלכתא כוותיה ואין ראיה אדרבא משם קושיא על גירסתם דכיון שכבר נתן הש"ס כלל דלית הלכתא כמר בר רב אשי [למה להו לאשמעינן] בהנהו דפ' יש נוחלין והאלמנה אבל לגי' הגאוני' ז"ל ל"ק דאדרב' לפי שהכלל היה דהלכתא כמר בר רב אשי בר ממיפך שבועה וחיוורי וההיא דעדות ודאלמנה יוצאות מן הכלל ההוא הוצרכו לומר בכל חדא מנייהו דלית הלכתא כוותיה ואע"פ שנתנו כלל למר בר רב אשי הדבר ידוע שלא נאמרו הכללות אלא על הסתומות שאין בהם פסק הלכה ולא סוגיא דגמ' וזה ברור:

אמר רב חסדא גזל גמור מדבריהם פירשתיו במקומה בע"ה:

ותקנתא לתקנתא לא עבדינן פי' וכיון שכן חוזר לדין תורה שהוא פטור אפי' משבועה נמצא משתכר מפני שהוא חשוד דלא סגיא בלא"ה ומיהו דוקא בחשוד ע"פ עדים אבל בחשוד על [פי] טענת תובע שאומר לו גזלתני והוא אומר להד"מ נשבע היסת ולא אמרינן אי גזלן הוא כדברי התובע לא נרמי עליה שבועה ויפטרוהו וכ"כ כל הגאונים ז"ל ודעת מורי הרשב"א ז"ל דה"ה בשתובעו שנטל ממנו מנה של רבית והלה כופר דמשתבע היסת דדלמא כי רמית עליה שבועה מודה דפרשי אינשי מספק שבוע' ולא פרשי אינשי מספק ממונא אבל מורי הרא"ה ז"ל היה אומר דדוקא בטענת גזל משום דמתקן לאויה בחזרה אבל ברבית דלא מתקן לאויה בחזרה כדכתיב בר"פ איזהו נשך לדעת רבינו הרמב"ן ז"ל לא משתבע היסת וכבר כתבתיה במקום אחר והשתא ודאי [אין] נראין לי דברי הרשב"א ז"ל וכמו שכתבתי עתה באחרונה בנמקי בב"מ וכן נראה מדברי הרמב"ם ז"ל דלא משתבע היסת וכן כתבתיה. האי מאן דמפיק שטרא על חבריה פי' סתם שטר שאין בו נאמנות דאלו יש בו נאמנות ודאי לא משתבע כלל ואפילו בפוגם כי מה שמודה לו משיב אבידה הוא דפטור משבועה מדין מיגו דאי בעי אמר לא גביתי כלל וזה פשוט:

ומה בין זה לפוגם שטרו פי' דקס"ד דההוא נמי לא משתבע עד דלימא ליה אידך אישתבע לי ופרקינן דהתם אע"ג דלא אמר ליה משבעינן ליה ובדלא אמרינן דהתם משתבע בנק"ח כדעת הגאונים ז"ל משא"כ בזו שמעינן דבהאי נמי בנק"ח משתבע ואין זו ראיה גמורה דדילמא הכא לא פרכינן מידי אטכסיס שבועה אלא שכבר קבלנו שכל הנשבעין ונוטלין הם בנק"ח חוץ הנשבע על המשכון דאית ליה עליה כך וכך שנפטר בהיסת משום דאית ליה מיגו דלהד"מ או החזרתי וגם אינו חשוב נשבע ונוטל כיון שיש משכון בידו כדעת קצת הפוסקים ז"ל והוא דעת מורי הרא"ה ז"ל (ואף) [אבל] דעת הרמב"ם ז"ל שאף הוא נשבע בנק"ח וכן דעת מורי הרשב"א ז"ל ועוד נאריך בזו יותר לקמן בס"ד:

ואם א"ל אישתבע לי אמרינן ליה אישתבע ליה כתבו הרא"ם והרמב"ם ז"ל וכן הסכימו כל בעלי הוראה ז"ל דדוקא בטענת פרעון שאינו נותן דופי בגופו של שטר ושטרא לפרעון קאי אבל בטוען עליו אמנה הוא או ריבית יש בו וכיוצא בו כאלו לא משתבע ליה כלל השתא אלא אומר לו שיפרענו ואח"כ אם ירצה יתבענו שנטל ממנו שלא כדין ויביאנו לידי שבועה אם טוענו ברי ומי שהוציא על חבירו כתב ידו שהוא חייב לו וזה טוען שפרעו כבר כתבתיה במקומה בארוכה כי דעת הגאונים והרמב"ם ז"ל דמשתבע ומיפטר כדין מלוה ע"פ דלא אמרינן שטרך בידי מאי בעי אלא בשטר בעדי' שגובה מנכסים משועבדי' ולא בכתב ידו שאינו גובה אלא מנכסים בני חורין כמו ששנינו בפי' אבל בתוס' כתבו והיא דעת רבותי ז"ל דבכתב ידי משתבע נמי אידך וגבי מבני חרי מיהת כדין מלוה בשטר והרשב"א ז"ל הביא ראיה משטר פקדון בעדים שאינו גובה מנכסים משועבדים ואפ"ה אם טען החזרתי אינו נאמן אלא הבא בטענה דיכול לומר נאנסו משום מיגו כדאיתא בב"ב פרק המוכר את הספינה וכן נראה עיקר אלא שכבר פשט המנהג בזה בכל גלילינו כדברי הרמב"ם ז"ל:

אר"י אר"א המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים פי' צריך לברר פרעונו בעדים ולא סגי לומר פרעתי בעדים פלוני ופלוני והכי מוכח מהא דאמר שמואל עלה יכול לומר לו פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים ובודאי דלהאי לישנא קמא לרווחא דמלתא נקט האי לישנא ולהוציא מלבו של רב אסי דאילו לדידיה אפי' לא אמר אלא פרעתיך ביני לבינך נאמן בשבוע' היסת דהא טעמ' דשמואל משום דהמלו' את חבירו בעדים א"צ לפורעו בעדים כלל וכדאמר רב אסי בלישנא בתרא וכ"ש אם אמר פרעתיך בפני עדים ומתו או איני זכור מהם וכן הלכתא וטעמא דר"א בלישנא קמא משום דס"ל דכיון שהקפיד להלוות לו בעדים הא גלי אדעתיה דלא מהימן ביה וכמאן דא"ל שלא יהא נאמן עליו אלא בעדים דמי ולית הלכתא כוותיה. תיובתא דרב אסי אבל לשמואל ל"ק ואע"ג דסתם נתתיו לך ביני לבינך משמע דהא פרישנא דלשמואל אף בטענה זו פטור:

המשנה השניה והכונה בה בביאור זה החלק גם כן ולהודיע כופר בכל על איזה צד פטור והוא שאמר מנה לי בידך למחר אמ' לו תנהו לי נתתיו לך פטור אין לך בידי חייב מנה לי בידך אמ' לו הן אל תתנהו לי אלא בפני עדים ולמחר אמ' לו תנהו לי נתתיו לך חייב מפני שהוא צריך ליתנו לו בפני עדים אמר הר"ם כבר ביארנו לך כי בכל מקומות שאמ' פטור שהוא נשבע שבועת היסת ומבואר שזה שאומרין במשנה זו חייב ר"ל חייב לשלם ואין בעל דינו חייב שבועה לפי שהוחזק כפרן וצריך שיכפור בבית דין ואז נאמר בו הוחזק כפרן ואלה הדינין נוהגין כל עקר מעקרי הדינין אצלנו והוא המלוה את חברו בעדים אין צריך לפרעו בעדים אלא אם התנה עמו כמו שביארנו בכאן וכן המפקיד אצל חברו בעדים אין צריך להחזיר לו בעדים אא"כ התנה עמו גם כן אבל אם טען הלווה שפרעו ישבע שבועת היסת וכן הוא דין המפקיד אבל המפקיד אצל חברו בשטר ואמ' לו החזרתיו לך הוא גם כן נאמן אבל ישבע בנקיטת חפץ שהחזיר וזה שאין אנו מחייבין אותו לשלם מגו דיכיל למימר נאנס הפקדון ויהיה נאמן יכול לומר החזרתיו לך וידוע הוא שאם אמ' נאנס ישבע שבועת השומרים ולפיכך כשיאמר החזרתיו לך ישבע אותה שבועה עצמה לפי שלא יהיה מגו גורע ממנו שום חיוב לפי שהתנאי שנטעון מה לו לשקר ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף או טריסית או פונדיון או פרוטה חייב שהכל מין מטבע אחד הוא כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית חייב שהקטנית בכלל פירות טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ורבן גמליאל מחייב הטוען את חברו כדי שמן והודה לו בקנקנים אדמון אומ' הואיל והודאה ממין הטענה ישבע וחכ"א אין הודאה ממין הטענה אמ' רבן גמליאל רואה דברי אדמון טענו כלים וקרקעות הודה בכלים וכפר בקרקעות בקרקעות וכפר בכלים הודה במקצת כלים חייב במקצת קרקעות פטור שהנכסי' שאין להם אחריות זוקקין את הנכסים שיש להן אחריות לישבע עליהן פי' כבר ידעת כי לתך חמש עשרה סאה וכור שלשים סאה ועקרי אלה ההלכות כלם כבר ביארנום תכלית הביאור ופרשנום בפרק ראשון מקדושין ובפרק אחרון מכתובות ואמרנו לשם שלא נחזור לפרש אותן העקרים כדי שלא יארך החבור ואנו ממחין אצלם לעין אותם שם כשהם נזכרים במשנה ולשם גם כן ביארנו שאין הלכה כרבן גמליאל והלכה כאדמון:

אמר המאירי מנה לי בידך אין לך בידי ר"ל שכפר בכל פטור פי' אף מן השבועה מנה לי בידך אין לך בידי אלא חמשים חייב בשבועה שזהו מודה מקצת הגמור ובא להודיע אח"כ תנאי שלישי בדין מודה והוא שתהא הטענה באה בעסק שהיה ביניהם [ולא בעסק שהיה בינו ובין היורש והוא שאמר מנה לאבא בידך] והלה אומר אין לו בידי אלא חמשים פטור מפני שהוא משיב אבדה וביאור דברים אלו בשאין היורש טוען בבריא אלא אמ' לי אבא שמנה לו בידך וכל שכן אם הודה לו מעצמו ואמ' מנה לאביך בידי ונתתי לו חמשים ונשארו חמשים אבל אם טען בבריא יודע אני שמנה לאבא בידך או ביד מורישך והלה אומר לא כי אלא חמשים חייב כמו שיתבאר בגמ' ובכלל זה המוצא אבדה והיה הלה טוען כך וכך היה שם שלא ישבע שהרי משיב אבדה הוא כמו שיתבאר במסכת גיטין דף נ"א א':

ואח"כ ביאר כופר בכל על דרך אחרת והוא שהודה בהלואה ר"ל מנה לי בידך ואמ' לו הן ר"ל בעדים ובאתם עדי למחר אמ' לו תנהו לי נתתיו לך פטור פי' אף מן השבועה אין לך בידי חייב שהרי אי אפשר לו לומר משטה אני בך ואין לך בידי מסתמא פירושו לא היו דברים מעולם ומ"מ אם חזר ואמר זה שאמרתי אין לך בידי רוצה הייתי לומר רשאי ומתוך כך כתבו גדולי הפוסקי' בתשובת שאלה שכל האומר אין לך בידי צריך לברר טענתו כלומר שישאלוהו מהו רוצה לומר בו ואם אמר לו בשעת הודאתו אל תתנהו לי אלא בעדים ואמר לו אח"כ נתתיו לך שלא בעדים חייב ר"ל בתשלומין שהרי צריך היה ליתנו בעדים והוא מודה שלא בעדים נתנו:

ואח"כ חזר בכפל ביאור התנאים שהוזכרו ליטרא זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא ליטרא כסף פטור שאינו ממין הטענה ואי אתה יכול לפרשה בשוה כמו שאמרו בגמרא ליטרא שאני שאין דרך להזכירה בשווי שיאמר שוה ליטרא:

דינר זהב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף טריסית ופונדיון ופרוטה חייב שהכל מין מטבע אחד וכבר ביארנו ענינה למעלה בדינר מטבעות כלומ' שטענו מטבעות בשווי דינר זהב והוא הודה מטבעות בשוה דינר כסף כמו שכתבנוה למעלה:

כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור שאין הקטנית בכלל התבואה שאין תבואה אלא בחמשת המינין אבל אם אמ' כור פירות יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית (פטור) [חייב] שהקטנית בכלל פירות הן והואיל ולא ייחד פרט אחד ממיני קטניות ושיודה בפרט אחר הרי זה ממין הטענה:

טענו חטים והודה לו בשעורים פטור אע"פ שהכל תבואה הואיל והוא טוען לו פרט ומודה בפרט אחר ורבן גמליאל מחייב אחר שהוא ממין תבואה ואין הלכה כדבריו:

הטוען לחברו כדי שמן והרי בכלל טענתו השמן והקנקנים והוא מודה לו בקנקנים אדמון אומר הואיל והודה ממין הטענה שהרי קנקנים נכללו בכלל השבועה ישבע שהוא סובר טענו חטים ושעורים והודה לו באחד מהן חייב וכן הלכה כמו שביארנוה למעלה וחכ"א אין ההודאה ממין הטענה שעקר תביעתו על השמן היא באה ואמ' רבן גמליאל רואה אני דברי אדמון ופי' בגמ' למעלה על רבן גמליאל שאינו מצריך הודאה ממין הטענה ומה שאמרו כאן שרבן גמליאל אמ' רואה אני דברי אדמון פירשו באחרון של כתובות כלומר לדידי אפי' אין בלשון הזה לשון קנקנים חייב אלא לדידכו אודו לי מיהת דיש בלשון הזה לשון קנקנים ונמצא טוענו שמן וקנקנים ומודה בקנקנים והלכה כאדמון ומ"מ שמן מלא עשר כדים לי בידך והודה בכדים פטור שהרי לא טענו אלא שמן:

בד"ה ומאן דתני כו' מיהו אור"ת דאזלינן בתר המיקל וכן משמע כו' עכ"ל הוא מגומגם לכאורה דוכן משמע קאי אדלעיל כמ"ש מהרש"ל ויש ליישב דשיעור דבריהם כן הוא דלפום ריהטא היה משמע כן בפ"ק דב"מ כו' אבל ר"ת (מחייב) [מקיים] סברתו דבכל ב' לשונות אזלינן בתר המיקל ודוחק דאיכא למימר דהתם כו' וק"ל:

בד"ה ולמר בר רב אשי כו' ולומר אשתבע לי את ותפטר ואם יכול אין ראייה לרב האי כו' עכ"ל דהתם לכך יכול להפוך על התובע שבועה שאינו חייב בה מדינא כיון דאם התובע לא ירצה לישבע וליטול יכול להפך השבועה על הנתבע וליפטר משא"כ בשבועה דאורייתא שהיא על הנתבע שאינו יכול להפוך על התובע שבועה שאינו חייב בה כיון שאינו יכול להפוך שוב השבועה על הנתבע דאם היה יכול להפוך שוב אותה השבועה על הנתבע א"כ אין כאן היפוך שבועה מעיקרא וק"ל:

בד"ה וכי מה בין זה כו' וטעמא משום דלמא אי הוה אבוהון קיים הוה טעין ואמר אשתבע כו' עכ"ל ודוחק להו למימר דמיירי התם דוקא בפוגם שטרו וק"ל:

גמ' ותקנתא לתקנתא לא עבדינן עי' לקמן דף מו ע"א תוס' ד"ה בדרבנן:

תוס' ד"ה ומאן וכו' אם הוא חייב ואינו משלם עי' ב"ק דף קיח ע"א תוס' ד"ה ר"נ:

ד"ה ולמר וכו' ואם יכול אין ראיה היינו דלמ"ד דלא מהפכים בדאורייתא צריך הנתבע לישבע כיון דשבועתו א"י להפך. רק דיכול הוא להטיל שבועה עליו כמו על השטר דיכול לומר השבע לי בזה יכול התובע להפך שבועה זו השבע ופטור. אבל אם מדאורייתא מהפכין מהפך הנשבע שבועתו עליו וצריך התובע לישבע כנעל"ד פשוט. ודלא כהמהרש"א דנדחק בזה:

תוס' ד"ה ולמר בר רב אשי כו' מיהו הגאונים נחלקו בההוא דלקמן א"א אישתבע לי דלא פרעתיך כו'. ואם יכול אין ראיה לרב האי משם. עיי' מהרש"א דנדחק בכוונתם מאד. (אולם אדמוה"ז הגאון מו"ה עקיבא אייגר נ"י פי' לי דברים אלו בטוב טעם ודעת) דאם הדין בשטר בא"ל אישתבע לי יכול בעל השער להפך על הנתבע. ממילא ליכא ראיה והיינו דאם נאמר דבדאורייתא מהפכי'. ונותן הנתבע לתובע שבועת מודה במקצת שהיה לו. א"א לנתבע להנצל משבועה זו דפשיטא דא"י לחזור ולהפך דהא הך שבועה באה רק מכח המפיך והפוכי מטרתא למה לי. משא"כ לפ"מ דקיי"ל בדאורייתא לא מהפכי' מ"מ יכול להטיל הנתבע על התובע שבועה מחדש כדין אישתבע לי. ואם בטענה דאין כחך יותר מאלו יש שטר בידך דתיקנו לי חז"ל דיכילנא לומר אישתבע לי. ואם כה יאמר הנתבע השבע לי שבועת אישתבע לי הרשות ביד התובע להפך על הנתבע לפי דברי הגאונים דיכול להפך כיון דשבועה מחדש היא. ולפ"ז כוונת התוס' עולים כהוגן. דלפי הגאונים דסברו דיכול להפך שבועת אישתבע לי. א"כ ליכא ראיה דבדאורייתא מהפכי' ואין ביכולת להתובע לחזור ולהפך. דנאמר דיו לבא מן הדין. כמו גבי שטר יכול להטיל שבועת אישתבע. ה"ה גבי מודה מקצת יכול להטיל על התובע שבועת אישתבע לי ולא שבועה דיליה. דבדאורייתא לא מהפכי'. וא"כ ביכולת ביד התובע להפך על הנתבע כמו בכל שבועה מחדש דרבנן לפי דברי הגאונים. וא"כ ישאר השבועה לעולם על הנתבע. משא"כ אם נאמר דשבועת אישתבע לי א"י להפך אז הראיה קמה וגם נצבה דבדאורייתא מהפכי' כמו גבי שטר דיכול להטיל שבועת אישתבע לי. וליכא למימר דיו דיטיל עליו שבועה מחדש דז"א דאם נאמר שבועת אישתבע לי לא מהפכי' ממילא ליכא נ"מ דבין אם יתן לו שבועת אישתבע לי ובין אם יתן לו שבועה דילי' מהיפוך. ישאר לעולם על התובע דלא יכיל להפך. ודוק. ולפי הוצעה זו יתורץ קושי' תוס' בב"מ גבי ההוא רעיא. מ"ש בחשוד כנגדו נשבע ונוטל. ובנ' ידענא. ובנסכא נוטל בלא שבועה. דהנה בדברי תוס' שהתחלנו קשה דאיך רצו לומר דמוכח בדאורייתא מהפכי' דלא גרע משטר. מאן דס"ל דלא מפכי' ע"כ פליג ארב פפא דלקמן. הא מ"מ נהי דפליג עדיין יקשה למה יגרע מפוגם שטרו דיש עליו ממון גמור דהא אין הנתבע יכול לפטור עצמו בשבועה ואפ"ה צריך לישבע ומכ"ש בתביעה בע"פ דאין עליו ממון גמור. ויש ליישב בדוחק. עכ"פ למסקנת דברי תוס' דלפי דברי הגאונים ליכא ראיה וכנ"ל. א"כ ע"ז י"ל כנ"ל. דבאמת לא גרע מפוגם. וגם במודה במקצת יכול ליתן לו הנתבע שבועת פוגם ואז התובע יכול להפך. וממילא הדרא השבועה לעולם על הנתבע. ולפ"ז מיושב קושי' התוספות די"ל הא דבחשוד כנגדו נשבע ונוטל. הסברא כך, כיון דתקחז"ל דפוגם שטרו דיש עליו ממון גמור צריך לישבע ואנן טענינן ליה דישבע. מש"ה בתביעת בע"פ והנתבע מודה במקצת חשוד צריך התובע לישבע דבכה"ג בשטר פגום ג"כ צריך לישבע וא"י להפך כיון דזה חשוד. משא"כ בשאר מודה מקצת יכול התובע לחזור ולהפך כדין פוגם משא"כ בנ' לא ידענא ליכא שבועה זו דגם בפוגם שטרו וזה טוען א"י אינו צריך לישבע. ע"כ הדין דנוטל בלא שבועה. וכן בנסכא דר' אבא דע"א הוי כשנים. ועל טענת דידי חטפתי יש להתובע ממון גמור דהנתבע א"י לפטור עצמו בשבועה. ויש לומר דעדיף כחו מבעל השטר. (ודפח"ח ודוק היטב) כ"מ: