מסכת שבועות דף ד׳ עמוד א׳

אינו חייב אלא אחת דמאחר שנשבע עליו שבועה ראשונה נאסרת עליו וכי הדר אישתבע ה"ל נשבע לקיים את המצוה ותנן לקמן (שבועות דף כז.) נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור משבועת קרבן:

זו היא להבא דלקי עלה דהויא לה לאו שיש בו מעשה אבל אוכל ולא אכל לא לקי:

אלא מעיקרא סבר לה כו' הלכך רבי יוחנן ס"ל כסתמא בתרא דהדר ביה רבי מקמייתא:

ומשנה לא זזה ממקומה ומשנה ראשונה אע"פ שחזר בו מסתימתה מאחר שפשטה ברוב התלמידים לא היה יכולת בדורות שאחר רבי לשכחה מפיהם ולבטלה מבית המדרש והניחו את שתיהן והמשכיל יבין שאחרונה עיקר שחזר בו מן הראשונה:

לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לאו האמור בשבת לא ניתן לעונש מלקות אלא שאם יעבור עליו יתרה בו המתרה שהוא בסקילה ויסקל ואם לא התרה בו סקילה והתרה בו מלקות אין דינו ללקות שלא לעונש מלקות כתבו מתחלה ומשנינן להכי אוקימנא כרבי ישמעאל דאמר במסכת מכות לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אם התרו בו מלקות ולא מיתה מלקין אותו דתניא אחת חייבי כריתות ואחת חייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות מ' דברי רבי ישמעאל:

הא לאו הכי מתוקמא כר"ע בתמיה והא. קשיא ידיעות הטומאה כדאמר לעיל (שבועות דף ג.) דלר"ע אינו חייב על העלם קדש ומקדש:

ומשני לאו אמרת ר' ישמעאל היא דהוי קשיא לן שבועות גבי קרבן ואוקימנא למלקות ולא קשיא לן לר"ע נמי אי לאו משום קושיא דלאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד דשמעינן ליה לר"ע במס' מכות דאין לוקין עליו אי הוה קשיא לן ידיעות לקרבן הוה מוקמינן לה למלקות כולה מתניתין ור"ע והוה ניחא לן לאוקמה אליבא דר"ע משום דכולהו סתימתאי אליבי' דאמרי' (סנהדרין דף פו.) סתם מתני' ר"מ סתם ספרא ר' יהודה סתם תוספתא ר' נחמיה וכולהו אליבא דר"ע ממנו קבלו:

אי הכי דמתני' למלקות:

אבל אוכל ולא אכל לא לקי דלמעט אכלתי ולא אכלתי לא אתי כדאמר בפ"ג (לקמן שבועות דף כא: ושם) דקאי בלהבא וממעט להבא ולא אזרוק וזרק חייב לכ"ע וליכא למימר נמי דאתי למעוטי נשבע לבטל המצוה דהא קתני לה התם (דף כז.) ברישא דהך מתני' וא"ת היכי דייק מהכא דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דלמא טעמא משום דהוי התראת ספק וי"ל דמשמע ליה דפטר אפילו נשבע על הככר וזרקו לים והתרו בו בשעת זריקה ומיהו הא נמי חשיב התראת ספק למ"ד ביטלו ולא בטלו דחשיב התראת ספק אפילו שיבר כנפיה בפ' בתרא דמכות (דף טו: ושם) א"נ אינו חושש רק למצוא תנא דפליג אמתני' וא"ת ומנלן דפליג דלמא מתני' דהכא איירי בזורק ככר לים דהוי התראת ודאי ולעולם תרוייהו סבירא להו דלוקין על לאו שאין בו מעשה ומתני' דפ"ג (לקמן שבועות דף כז:) איירי בהתראת ספק וי"ל דמתני' משמע ליה דאיירי כמתני' דלקמן (שם) וכן מייתי לעיל שפיר ממתני' דמותיר בטהור אע"ג דאיכא למימר דפטר משום דיש בהן התראת ספק דמ"מ אייתי ראיה דפליג תנא אמתני' דבהאי טעמא דפטר מותיר בטהור יש לפטור הך דמתניתין:

והדר סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וא"ת דבריש אלו טריפות (חולין דף מג.) פריך לר' יוחנן דאמר הלכה כדברי האומר בכזית והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ותנן ניטלה הכבד ולא נשתייר ממנה כלום ומאי פריך והא סתמא בתרא עדיף וי"ל דאלו טריפות ואלו כשירות חדא מילתא היא ולא שייך למימר בהו קמייתא ובתרייתא והר"ר יעקב דאורלינ"ש תירץ דה"פ והא"ר יוחנן הלכה כסתם משנה ע"כ סתמא דאלו כשירות לאו סתמא מעלייתא היא דאי סתם גמור הוא אמאי הוצרך לפסוק כוותיה והא"ר יוחנן חדא זימנא דהלכה כסתם משנה:

מראות נגעים מאי מלקות איכא ואין לומר כגון אם התרו בו שלא ליכנס למקדש ונכנס או שלא לאכול בשר קודש ואכל דא"כ היינו ידיעות הטומאה ואם התרו בו שלא ליכנס במחנה לויה ונכנס לפנים ממחיצתו הא אמר בפרק אלו דברים (פסחים דף סז. וע"ש בתד"ה הכתוב) דלא לקי שהכתוב נתקו לעשה דכתיב בדד ישב אבל אי איירי לענין קרבן ניחא דיש קרבן לאחר שנטהר מנגעו:

בקוצץ בהרתו משמע הכא דאין לוקין אלא על קציצת ד' מראות נגעים וקשה דבפ' ר"א דמילה (שבת דף קלב: ושם) משמע דלקי אף על קציצת נגעים טהורים דאין צרעת דוחה את העבודה ופריך ונקצץ בהרתו דאתי עשה דעבודה ודחי לאו דקוצץ בהרתו ומשני מחוסר טבילה התינח נגעים טמאים נגעים טהורין מאי איכא למימר משמע דלקי אקציצת נגעים טהורים ואומר ריצב"א דהתם נמי לא איירי אלא בד' מראות וטהורים דקאמר כגון דעמד בעיניו בזה ובזה או כהה וקרי ליה טהורה לפי שאין מוחלט ואין מחוסר טבילה שכבר טבל:

הא לאו הכי מתוקמא כר"ע קשה ידיעות תימה דהא ודאי אי הוה סבר ר"ע לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו הוה אתיא מתני' שפיר כר"ע ולא הוה קשיא ליה ידיעות כיון דלמלקות איירי מתני' דאיצטריך למימר דסבר תנא דמתניתין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו וי"ל דקשיא ליה ידיעות כי מוקמינן מתני' כר"ע אע"ג דמתניתין איירי למלקות כדמסיק בתר הכי אי הכי ידיעות התראות מיבעי ליה אבל כרבי ישמעאל ולמלקות אתי שפיר הא דקתני ידיעות דמתני' איירי בין לקרבן בין למלקות והשתא אתי שפיר דיש ליישב אי הכי דפריך אמאי מוקי כרבי עקיבא ולמלקות דכרבי ישמעאל ולמלקות א"ש כדפרישית:

רבי עקיבא נמי ולמלקות וא"ת א"כ סבר ר"ע לאו שאין בו מעשה לוקין עליו כדאמר הגמ' לעיל אליבא דר' ישמעאל והיכי מצי סבר דלוקין עליו והא למ"ד לוקין עליו משום דגמר ממוציא ש"ר ועדים זוממין כדאמר בפ"ק דמכות (דף ב:) ור"ע דאומר עדים זוממין קנסא הוא לא מצי גמר דאיכא למימר שכן קנס וי"ל דדלמא סבר כרב דימי דאמר בפ"ג (לקמן שבועות דף כ:) אכלתי ולא אכלתי שבועת שוא היא ולקי עליו מלא ינקה ולמאי דפרישית לעיל דדוקא גבי שבועה קאמר לעיל דלקי עליו אתי שפיר:

דתנן שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה אינו חייב אלא אחת וזו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה קרבן עולה ויורד. ודייקי' מינה מדקתני וזו היא זהו דלקי. דעבד מעשה דאכל אבל אוכל ולא אכל לא לקי. ומאי אולמיה דהאי סתמא מהאי סתמא.

ותו רבי היכי סתים הכא לאו שאין בו מעשה לוקין עליו והכא סתים לן לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

ופשטינן מעיקרא סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וסתם הכי והדר סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וסתם הכי. ונדחת הראשונה דהלכתא כבתראה. ומשנה לא זזה ממקומה ור' יוחנן דאמר כסתמא בתראה.

ומקשינן במאי אוקימתה למתי' דהכא דקתני שתים שהן ארבע למלקות ולא לקרבן מראות נגעים מאי למלקות איכא. ופרקינן כגון דאיכא אחד מאלו ארבע' מראות נגעים בראשי אבריו וקבבן שלוקה. כר' אבי דאמר כל מקום שנאמר השמר פן ולא אינו אלא בלא תעשה.

יציאות השבת לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד הוא ואין לוקין עליו ופרקינן להכי אוקימנא כר' ישמעאל דתניא אחד חייבי [כריתות ואחד חייבי] מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות ארבעים דברי ר' ישמעאל. אבל לר' עקיבא ולמלקות לא מיתוקמא. דהעלמה במלקות ליכא. דהא ליכא מלקות אלא בידיעה והתראה. ותוב הא לקרבן היא דהא קתני בעולה ויורד.

אלא אמר רב יוסף רבי היא.

ובשבועות סבר לה כר' עקיבא דמחייב אפילו לשעבר ובידיעות הטומאה סבר לה כר' ישמעאל דמחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש.

הא דאמרי' מ"ה מוקמי' לה כר' ישמעאל דאמ' לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו. קשיא לי דבכולי תלמודא בכל כי הא הכי אמרי' ולאו מי אוקמינא כר' פלוני ואיהו הכי ס"ל, וה"נ הל"ל ולאו מי אוקימנא כר' ישמעאל ר' ישמעאל לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו ס"ל, ואלו הוה אמרי' הכי תו לא תקשי לן מאי דקא מקשו הא לאו הכי מוקמת לה כר"ע, וניחא לי דמשום דסתם מתני' ר"ע כל היכא דאפשר לאוקמי למתני' כותיה מוקמי' ולפום כן אמר משום הך קושיא הוא דמפקי' ליה מדר"ע ומוקמי' כר' ישמעאל.

הא דאקשי' שתים שהן ד' שתים הוא דהויין וכן אידך דאקשי' (מקרי) [הרי זה] כעולה ויורד, בין לר' ישמעאל בין לר"ע מקשי' ומ"ה לא אשכחי' פתרי למתני' אלא דמוקמי' לה כר' נסיב לה כתנאי.

ה"ג רש"י ז"ל ת"ל ונעלם והוא ידע ונעלם. ופי' דתרי ונעלם כתיבי ובסוף כת"י והוא ידע, ולר"ע דלית ליה העלם מקדש אתא ונעלם קמא דעל העלם טומאה בלבד חייב דעליה כתיב ונעלם ממנו והוא טמא, אבל על העלם מקדש לא, ואידך קרא אתי לדרשא והטל והוא ידע באמצע שני ונעלם ונדרוש מיניה דלאחר שידע נעלם והיינו ידיעה בתחלה, אבל ידיעה בסוף לא צריכא קרא דאי לא ידע היכי מייתי קרבן. ואע"ג דבכל התורה כולה כתיבא ידיעה בסוף כדכתי' (ויקרא ד, יד) ונודעה החטאת אשר חטאו עליה, דאלמא אע"ג דלא צריכא דחיה דקרא הוא, אלא דהכא כיון דכתי' אחרינא למה לן, אלא למדרש ונעלם אחר שהיתה לו ידיעה, וה"ק ונעלם אחר שהוא ידע וידיעה בסוף לא כתב' הכא, אבל יש מי שהקשה עליו דהא ידיעה בסוף מיצרך צריכא דמינה נפק' [כריתות] למפריש קרבן ואח"כ נודע לו, שצריך להפריש קרבן אחר ויש מי שפי' דהאי והוא ידע שדי ליה בין נעלם קמא ונעלם בתרא ודרשי' ליה לפניו ולאחריו, והכי דרשי' ונעלם אחר שידע וידע אחר שנעלם דאלמא בעי' ידיעה בתחלה ובסוף, והר"א אב ב"ד ז"ל פי' בהפך דבתר דשרי' וידע באמצע דרשי' מנעלם קמא וידע דבעי' ידיעה בסוף, ומנעלם בתרא דרשי' וידע ואח"כ נעלם דבעי' ידיעה בתחלה ומקרא מדריש דבעי' ידיעה בסוף ובתחלה ולפי פירושי אחרונים אלו לר"ע לא צריך קרא למעוטי העלם מקדש, דממילא שמעי' ליה דעל נגיעת הטומאה כת' ונעלם, ונ"ל ראיה על זה דאדרבה לר' בעי' ליתורי חד ונעלם לחייב על העלם מקדש וכדקתני א"כ מת"ל ונעלם לחייב על העלם מקדש.

שבועה שלא אוכלנה ואכלה אנו חייב אלא א' וא"ת ואפי' א' למה לוקה דהא התראת ספק היא שמא ישאל על שבועתו ומצוה נמי איכא ומהאי טעמא חשיבי איסור שבועות ונדרים דבר שיש לו מתירין כדאית' במס' נדרים וי"ל דכיון דמחוסר מעשה הוא דמי יימר דמזדקקן ליה רבנן לא חשיבא התראה ספק להיפטר עליו ממלקות מאין בידו לומר אעשה בהיתר דאי לא תימא הכי נזיר ששתה יין או אכל ענבים האיך לוקה דהא אפשר בשאלה אלא ודאי כדאמרי' וכדכתיבנא לה בכמה דוכתי:

זו היא וכו' אבל אוכל ולא אוכל לא לקי וא"ת ומנ"ל דמשום לאו שאין בו מעשה דילמא משום התראת ספק דלא שמי' התראה זו כבר תריצנא לעיל ועוד י"ל דהכא סתמא ממעט לה אפי' בנשבע שיאכל ככר זו וזרקו לים או שרפו והתרו בו בשעת שריפה או בשעת זריקה דהו"ל התראת ודאי וכמאן דתני התם במכו' ביטלו ולא ביטלו וכן תי' התוס' וא"ת ודילמא למעוטי נמי אכלתי ולא אכלתי וי"ל דהא ליתא כדאמרי' לקמן בפ"ג מסתברא קאי להבא ממעט להבא וליכא למימר דהא ממעט אזרוק ולא אזרוק דבהא כ"ע מודו דחייב ואין לו' דממעט הרעה דאחרי' דהיינו נשבע לבטל את המצוה דקא חשיב ברישא דהאי משנה:

מראות נגעים מאי מלקות איכא פירוש דאי בשנכנס למקדש או בשאכל קדש בטומאה זו היינו בכלל ידיעות הטומאה ולא עוד אלא דבכניסת מקדש לא מחייבי מלקות אטומאת צרעת דליכא לאו דלא יטמאו את מחניהם כדאמרינן בפסח שני פרק אלו דברים אליבא דר"ש מיהת והתם משמע דרב חסדא ואמוראי כר"ש ס"ל מצורע שנכנס לפנים ממחיצתו פטור שנאמר בדד ישב מחוץ למחנה מושבו ניתקו הכתוב לעשה וק' דהכא משמע דאין לוקין אלא על מראות נגעים טמאים ובפרק ר"א דמילה משמע דלוקה אף על נגעים טהורים דקאמר התם דצרעת דוחה עבודה ופריך ולקוץ בהרתו דאתי עשה דעבודה ודחי ל"ת דקוצץ בהרתו ומשני מחוסר טביל' הוא ואמר הניחא נגעים טמאים נגעים טהורים מאי איכא למימר אלמא אף על טהורים עבר. וי"ל דהתם מיירי במראות נגעים טמאים אלא שעמד בעיניו בשתי הסגרו' דטהור הוא ולוקה על קציצתו עד שיטהרנו הכהן. משום דאם נולד בו סי' טומאה לאחר הפטור הכהן מחליטו מיד והכי איתא בתוספתא דנגעים:

מש"ה קא מוקמ' כר"י דאמר לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד לוקין עליו וא"ת א"כ תיקשי לר' יוחנן דאמר הלכה כסתם משנה ואמרי' בפ' הנחנקין דס"ל אין לוקין עליו וי"ל דלא אמרה ר"י בהדיא התם אלא סוגיא דתלמודא הוא אליבי' ובמסקנ' דשמעתין ר"ע נמי ולמלקו' הקשו בתוס' היכי מתוקמ' כר"ע דהא ע"כ סבר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו דהא טעמא דמ"ד לוקין משום דגמר ממוציא ש"ר ועדי' זוממין ופרכינן מה לעדים זוממין שכן קנס ופרקינן קסבר עדים זוממין ממונא ואלו ר"ע סבר דעדים זוממין קנס' ותי' משום דאיכא לאוקמי דסבר כרב דימי דלקמן פ"ג דאמר אכלתי ולא אכלתי שוא ולוקה משום לא ינקה ה' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו ואייתר לי' שוא שני לשבועות שקר דאוכל ולא אוכל עוד תי' בתוס' דלר"ע אפשר דנפקא לי' לאו שאב"מ דלוקין עליו ממש"ר ועדים זוממין ומקלל אותו בשם דכתיב בהו מלקו' בהדיא כדאיתא במס' תמורה וכל דאתי מתלתייהו אתיא אפי' למ"ד ע"ז קנסא ורבנן דאמרי אין לוקין משום דמסתבר להו טפי למילף מלאו דחסימה דכתיב סמוך בעיקר מלקות דכתיב והי' אם בן הכות הרשע:

א"ה ידיעו' התראו' מבעי ליה פירש"י ז"ל דאילו ידיעות משמע שנעלמו אח"כ בשעת מעשה פי' לפירושו דלאו ממשמעות לשון ידיעות פריך לי' תלמודא דאדרבה ידיעות גמורות גם בשעת מעשה במשמע אלא דמשמע לן דהני ידיעות דומיא דידיעה דקתני סוף פ"א בענין קרבן שהם ידיעות שנעלמו. ומשני תני ידיעות דהתראות כלומר דידיעות דקתני רישא כפשוטי' ולאו כידיעה דסיפא ויש לפרש עוד ידיעות התראות מבעי' לי' דלשון ידיעה משמע שידע מעצמו וחטא לדעת ואי הכי הודעת אחרים בעינא למלקות דהיינו הודעות והתראות מבעי לי ומשני תני ידיעות דהתראות כלומר דתנא לא דק ולישנא קלילא נקט: [בכ"י מצינו בזה הלשון אריח על גבי לבינה ונראה שמחוסרין קצת תיבות]:

תרתי הויין פי' דהא ליכא מלקות אלא בתרתי בזדון קדש עם זדון טומאה וכן בזדון מקדש עם זדון טומאה. וא"ת וליפרוך דאי למלקות מאי שהם ד'. ויש מתרצים דמצי לדחויי שהם ד' בשוגג ולקרבן דהא לעיל בחד פי' והי' יותר עון לשון שתים הן ותו לא היכא הדר פריך מלשון שתים שהן ד' דאיכא ד' מיהת ותו את שיש בה ידיעה וכו' וכדמוקים לה למלקות מ"ט הוה דחיק נפשיה דרישא למלקות וסיפא לקרבן. אבל תלמודא דפריך השתא מינה משמע לי' דמדסיפא לקרבן רישא לקרבן ולאלומי' לפרכי' אזיל מן הסיפא:

אלא אר"י פירש רש"י לעולם וכו' וה"ג בשבועות נסיב לה כר"ע בידיעות נסיב לה כר"י ולא גרסי' בחד מיני' סבר לה כדמוכח סוגיא להדיא לא תימ' וכו'. אלא רבי טעמא דנפשיה מפרש והא דלא נקיט אלא נסיב לה וסבר לה משום דבעי' לאשמעי' כדמפרש ואזיל דלא נסיב לה וסבר לה מאחריני אלא דאזדא לטעמא ולסברא דנפשי' ומיהו מסקנא דסוגיין דבשבועות נסיב ולא סבר לה ואפשר דאף רב כהנא לא נתכוין אלא משום משנה דידיעות דאמר סברא דנפשי' ולא נחשוב דבההוא לא סבר לה כדלא סבר לה במשנה דשבועות. וא"ת וכיון דלא סבר לה אמאי נסיב לה י"ל לפי שרוב בני הישיבה הסכימו עלי' ויש מקשי' כיון דזמנין דעבד רבי סתם משנה ממאי דלא סבר מאי האי דאמרי' בפרק כיסוי הדם ראה רבי דבריו של ר"מ ושנאה בלשון חכמים ויש מחלקים דשאני הכא ששנאה בלשון חכמים א"נ התם הכי גמר לה רחב"א דנסיב וסבר לה ויותר נכון דודאי כיון דסתם בה רבי הכי עביד בה הלכתא ולא אמרי' אלא דאיהו לא סבר לה מנפשי' אלא שנטה אחרי רבים דהוו סבר לה כסתמא:

דתני' מנין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחלה ובסוף ופירש"י ז"ל דתרי ונעלם כתיבי חד לחייב על העלם טומאה דוקא וחד דאייתר לדרשא ואע"ג דכתיב ונעלם והוא ידע אא"ע לידיעה דבסוף כפשטיה דהא לא צריך קרא דפשיטא דאי לא ידע דחטא לא מייתי קרבן תנהו ענין לידיעה דבתחלה וכאלו כתיב והוא ידע ונעלם כלומר ונעלם מה שכבר ידע והו"ל כאלו כתיב בקרא ונעלם והוא ידע ונעלם והקשו עליו דהא אורחא דקרא הוא למכתב ידיעה בסוף בכל הקרבנות כדכתיב או הודע אליו ונודעה החטאת. ותי' דהנהו לדרשא אתו הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים עוד הק' דל"ל למימר ונעלם והוא ידע ונעלם מסתיי' דליתני ת"ל והוא ידע ונעלם ומיהו אין שתי' אלו כ"כ קו' לפי לשון רש"י ז"ל שפי' דכתיבי תרי ונעלם וחד מייתר לדרשא. לאשמעי' דין ידיעה וכיון דכן אצטריך למינקט תרי ולא דמי לאידך קרבנות דלית בהו כפילא דלישנא ובודאי שכן מוכח בפ' ידיעות הטומאה דלר"ע מכפילא ונעלם דריש ליה ומשום דס"ל דעל העלם טומאה בלחוד הוא חייב ולא על העלם קדש ומקדש דלהכי כתיב ונעלם ממנו והוא טמא. ומי' הא ודאי ק' על פירש"י ז"ל דאמרי' בכריתות מנין למפריש קרבן עד שלא נודע לו ואח"כ נודע לו שצריך להפריש קרבן אחר ת"ל ונעלם ממנו והוא ידע אלמא פשיטא להו דהאי ונעלם והוא ידע ידיעה דבסוף הוא ולא משמע דפליגא אההיא דר"ע מדלא אמרו לה התם ועוד דבת"כ אין הגי' אלא כגי' ר"ח ז"ל וכ"ה בספרי דוקני ת"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים והרבה פי' נאמרו בה אבל המחוור יותר דר"ע סבר דלהכי כתיב ונעלם ונעלם ב"פ כדי לרבות בהעלמות ולא בעי' למדרשי' לרבות העלם קדש ומקדש דהא אדרבה אמעיט הא מדכתיב ונעלם ממנו והוא טמא וא"כ לא בא אלא ללמד על ידיעה בתחלה דא"א לב' העלמות בלא ידיעה בנתיים וכאלו כתיב והוא ידע בנתיים. ומעתה יש בכתוב ידיעה בתחלה מדיוקא דב' העלמות וידיעה דלבסוף מן הכתוב דאע"ג דדרשינן מיני' בכריתו' ממילא אתי' לידיעה דלבסוף ואף גי' רש"י ז"ל יש להלום לפי' זה דקתני ונעלם והוא ידע ונעלם לאו דנקיט ההו' והוא ידע הכתוב במקר' אלא והוא ידע דנפיק לה מונעלם ונעלם ב"פ ור"ת ז"ל פי' בענין אחר והכריע הרמב"ן ז"ל כפי' ע"פ הירושלמי אבל גמגום גדול יש בו דוק ותשכח במהדורא קמא והפי' שכתבתי הוא פי' מרווח ועושה שלום בין הגירסאות:

הקוצץ בהרתו או שתלש סימני טומאה שבה כגון שהיתה בו בהרת ותלש שער לבן שבה או הצרעת עצמה כדי שתראה כמי שלא פשתה או שתפחת מכגריס לוקה ואזהרתו מהשמר בנגע הצרעת שכל שנאמר בו השמר פן ואל אינו אלא לא תעשה בין שתלש קודם שיבא לכהן לכונה שיראנו הכהן ויטהרנו בין בתוך הסגר בין לתוך החלט בין לאחר טהרתו הואיל ומתכוין להיות הכהן מטהרו לכשיראנו ודוקא בשעושה מעשה המועיל לו לטהרו כמו שיתבאר במקומו:

כל לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין אין לוקה עליו ולא סוף דבר בשהתרו בו למיתה ולמלקות שאינו לוקה ומת אלא אף בשלא התרו בו אלא למלקות לבד אבל בחייבי כריתות כל שהתרו בו למלקות לוקה כמו שהתבאר מעתה טמא שנכנס למקדש או אכל בשר קדש והתרו בו למלקות לוקה אע"פ שיש בו דין כרת ונפטר מידי כריתו ואין צריך לומר בטבול יום או מחוסר כפורים שלוקה שהרי אין בו דין כרת כלל אלא מלקות לבד לדעת גדולי המחברים כמו שביארנו בסנהדרין פרק נשרפים:

תוס' בד"ה אבל אוכל כו' אי נמי אינו חושש רק למצוא תנא דפליג כו' עכ"ל ר"ל כיון דע"כ פליגי הני משניות קאמר רבי יוחנן מסברא דפליגי בלאו שאין בו מעשה ולא פליגי בהתראת ספק והדר ביה רבי מקמייתא ואהא קשיא להו ואם תאמר ומנלן דפליגי כלל דלמא מתני' דהכא איירי בזורק כו' דהשתא כ"ע מצי סברי דלוקין על לאו שאין בו מעשה וליכא סתם דס"ל כר"י ותירצו וי"ל דמתני' משמע ליה דאיירי כמתני' דלקמן וכן מייתי לעיל ממתני' דמותיר כו' ואע"ג דהך מתני' דמותיר בטהור לא משמע דמיירי כמתני' דהכא דהא בתרי מסכתות נינהו מ"מ ע"כ מהני ב' משניות דבמסכת זו מוכח דפליגי ודו"ק:

בד"ה והדר סבר כו' דאי סתם גמור הוא אמאי איצטריך לפסוק כוותיה כו' עכ"ל והכא דאמר ר"י באוכל ולא אכל דאינו לוקה לא תקשי דאי סתם גמור הוא ל"ל למימר הכי דאיכא למימר טעמא דמתני' אתא לאשמועינן דמשום לאו שאין בו מעשה הוא ולא משום התראת ספק כר"ל וק"ל:

בד"ה ר' עקיבא נמי כו' סבר כרב דימי דאמר בפ"ג אכלתי ולא אכלתי כו' עכ"ל וב' שהן ד' לרב דימי לא מתפרש למלקות דלא מפרשי טפי הני מהני לענין מלקות כמ"ש התוספות לעיל אלא מתפרש שפיר לקרבן לר' עקיבא דמתניתין איירי נמי לקרבן ומפרשי טפי להבא מלשעבר אך ק"ק לרב דימי מנלן דלוקין באוכל ולא אכל דנפקא ליה מלא תשבעו לשקר וה"ל לאו שאין בו מעשה ואין לוקין לר"ע וליכא למימר דאית ליה נמי דרשה לשוא ב' פעמים ומקרי לה אם אינו ענין לאכלתי ולא אכלתי תנהו ענין לאוכל ולא אכל דא"כ היינו תירוצא שכתבו בתר הכי ולמאי דפרישית לעיל כו' וליכא למימר נמי דיליף ליה משוא ושקר א' הן כמו שלוקין על שוא דהיינו אכלתי ולא אכלתי כך לוקין על אוכל ולא אכל דא"כ לא הוה הוצרך תלמודא לקמן בפ"ג להגיה לרב דימי הברייתא אלא אימא כשם שלוקה על שקר לוקה על שוא וכ"כ התוספות לקמן פ"ג דרב דימי לית ליה הני דרשות מיהו י"ל דודאי רב דימי ע"כ דלא מצי למימר הכי דכשם שלוקין על שוא דהיינו אכלתי ולא אכלתי כך לוקין על שקר שאוכל ולא אכל דהא משמיה דר' יוחנן קאמר לה ור' יוחנן סבר בהדיא דאין לוקין על שאוכל ולא אכל ועוד יתפרש בזה לקמן אבל לר' עקיבא שפיר מצינן למימר כרב דימי ולוקה נמי באוכל ולא אכל מהך דרשה דבדיבור אחד נאמרו וכשם שלוקה על שוא אכלתי ולא אכלתי כך לוקה על שקר שאוכל ולא אכל ועוד נראה דלרב דימי בפשיטות ילפינן בלאו הא דשוא ושקר אחד הן דלוקה באוכל ולא אכל דלמה יגרע מאכלתי ולא אכלתי דכולהו לאו שאין בו מעשה הוא ועוד דמאכלתי ולא אכלתי וממוציא שם רע איכא למילף בכל התורה דלוקין על לאו שאין בו מעשה מה שאין כן לרבא דאיכא מיעוטא דלא לילקי באוכל ולא אכל דשבועת שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר כו' ודו"ק:

בתוספות בד"ה אבל אוכל ולא אכל לא לקי כו' וא"ת היכי דייק מהכא כו' וי"ל דמשמע ליה דפטר אפילו נשבע על הככר וזרקו לים עד סוף הדיבור. משמע מדבריהם בפשיטות דמטעמא לאו שאין בו מעשה אפילו בכה"ג שזרק הככר לים נמי לא לקי וטעמא דמילתא לא ידענא דלולי דבריהם היה נראה דכ"ש דיש לחייבו מה"ט מלקות דמיקרי לאו שיש בו מעשה דמאחר שנשבע שאוכל ככר זה וזרקו בעצמו לים הרי עבר על שבועתו בקום ועשה ולדעתי דהכי משמע להדיא מלשון הרמב"ם ז"ל בפ"א מהל' שבועות הל' ג' שכתב נשבע אחת מארבע החלוקות אלו שהחליף כגון שנשבע שלא יאכל ואכל או שיאכל ולא אכל כו' הרי זו שבועת שקר כו' ואם נשבע לשקר במזיד לוקה וכתב שם הכ"מ דהאי לוקה לא קאי אנשבע שיאכל ולא אכל כו' כמ"ש רבינו ספ"ד עכ"ל הכ"מ וזה דוחק גדול לפרש כן כוונת הרמב"ם שכתב להדיא נשבע אחת מד' החלוקות אלו אבל למאי דפרישית א"ש דאע"ג שכתב בפ"ד דמי שנשבע שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלו אינו לוקה דהוי לאו שאין בו מעשה אפ"ה אין זה סותר למ"ש בפ"א דנשבע שאוכל ולא אכל נמי חייב מלקות דמשכחת לה שפיר דזימנין דלקי כגון שזרקו לים או שהאכילו לכלבים וכן נראה ג"כ מלשון בעל ה"ג בדיני שבועות שכתב וז"ל ומאן דאישתבע שבועת ביטוי כגון שאוכל ושלא אוכל שאכלתי ושלא אכלתי אי אשתבע במזיד חייב מלקות אי בשוגג מייתי עולה ויורד דתנן זו היא שבועת ביטוי שחייבין על זדונה מכות ועל שגגתה עולה ויורד עכ"ל הרי להדיא כמו שכתבתי דאע"ג דאמרינן לקמן דזהו למעוטי אוכל ולא אכל אפ"ה זימנין דמשכחת לה דחייב והיינו כדפרישית וצ"ע:

בגמרא במאי אוקימתא כר' ישמעאל ולמלקות מראות נגעים מאי מלקות איכא כו' ולכאורה יש לתמוה על סידור לשון דהך שקלא וטריא דה"ל לאקשויי כסדר המשנה תחילה מידיעות הטומאה ובתר הכי מיציאות השבת והדר ממראות נגעים מיהו מהך דידיעות כיון דשקיל וטרי בה טובא והקשה כמה קושיות עצומות עד דמחמת הנך קושיות הדר ביה הש"ס מהך אוקימתא דבעי לאוקמי כר' ישמעאל ולמלקות מש"ה שבקה לאקשויי בסוף כי כן דרך הש"ס בכמה דוכתי וכ"כ בס' תורת חיים ע"ש אלא דאכתי מאינן קשה והנלע"ד בזה דכל האי שקלא וטריא דבעי לדמויי כל הנך שתים שהן ד' דמתניתין בחד גוונא לאו מילתא דפסיקא היא כ"כ דאיכא למימר הא כדאיתא והא כדאיתא כדאשכחן בכמה דוכתי וכדמשמע נמי בירושלמי דשמעתין ע"ש אלא דעיקר הקושיא הכא נראה דאדסליק מיניה קאי כיון דבשבועות שתים שהן ד' איכא לאוקמי לענין קרבן דומי' דידיעות וכר"ע ואיכא לפרושי נמי למלקות וכר' ישמעאל ולמימר נמי דס"ל דסתמא דמתניתין דלאו שאין בו מעשה לוקין עליו ודלא כאידך סתמא דפ"ג וא"כ ודאי קשיא טובא דאכתי לא אשמעינן רבי מידי בהך סתמא כיון דאיכא למימר הכי ואיכא למימר הכי ובשלמא אי הך מלתא דמראות נגעים ודיציאות השבת הוי בפשיטות לענין מלקות הוי אתי שפיר דממילא ידעינן דשבועות נמי איירי לענין מלקות אלא כיון דביציאות השבת גופא איכא למ"ד לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אין לוקין וכיון דמראות נגעים הוי פשיטא ליה להמקשה דלא שייך בהו מלקות א"כ לפ"ז ממילא משמע דבשבת נמי לאו לענין מלקות איירי אלא לענין קרבן דומיא דמראות נגעים והיינו משום דלאו שניתן לאזהרת מב"ד אין לוקין מש"ה מקשה ממראות נגעים ברישא ויש ליישב עוד בדרכים אחרים ואין להאריך ודו"ק:

שם ר"ע נמי ולמלקות כו' אי הכי שתים שהן ד' תרתי הוא דהויין ותו את שיש בה כו' העלמה למלקות מאי עבידתיה ותו הרי זה בעולה ויורד אלא אמר רב יוסף כו'. ולכאורה הסוגיא תמוה מאד דאכתי מעיקרא מאי קסבר לאוקמי בבא דידיעות למלקות כיון דאיכא כל הנך קושיות אלימתות ממש מתחילת המשנה עד סופה דקתני להדיא לענין שוגג דוקא והנלע"ד בזה דלבתר דעיינינן בהך מילתא נראה דלאו קושיות אלימתות הן כיון דמעיקרא מהדר סתמא דתלמודא לאוקמי סתמא דמתניתין כר"ע סתימתאה היא וכל סתמי משניות וברייתות דספרא וספרי כולהו אליבא דר"ע מיתניא כדאיתא ברפ"ק דמגילה והיינו דשנינן הכא מעיקרא תני ידיעות דהתראות ולא שמגיה המשנה דקתני בהדיא ידיעות דהתראות אלא דלשון ידיעות שייך שפיר בל' התראות ואפשר דרבי ור"מ בהאי לישנא דידיעות שמיע להו מדר"ע ששנה הך בבא לחוד ולא בהדי אינך מש"ה שפיר הוי משתמע דלשון ידיעות היינו מזיד ובהתראה דאי לענין קרבן העלמות ה"ל למיתני ועוד דאפשר שכבר שנה להם ר"ע לתלמידיו ברישא דלענין טומאה בשוגג אינו חייב על העלם מקדש א"כ תו ליכא למיטעי בלשון ידיעות דודאי במזיד איירי. והא דנקיט בהו שתים שהן ד' אפשר לאשכוחי בכמה גווני דמעיקר פשטא דקרא לא אשכחן אלא בשני לאוין דשייך בהו מלקות לענין טומאה דכתיב בכל קודש לא תגע ואל המקדש לא תבוא ופשטא דקרא לענין קדשים לחוד איירי ולא בתרומה ומעשר אלא דמג"ש דטומאתו טומאתו ומהיקישא דאיתקש קודש למקדש מוקמינן להאי דבכל קודש לא תגע לתרומה ולענין מעשר נמי נהי דלא אשכחן לאו מפורש אלא מדיוקא דלא בערתי ממנו בטמא אפ"ה הא תנינן לה בפרק אלו הן הלוקין כדמפרשינן בגמרא דף י"ט ע"ב דאיירי במעשר שני טהור וגברא טמא והיינו מרומיא ומדיוקי דקראי דפשטא דקרא לא יאכל מן הקדש לא משמע כלל דאיירי במעשר וכדאי' נמי בפ' הערל א"כ שפיר משכחת בהו בטומאה במזיד נמי שתים שהן ד' והא דמקשה הש"ס תרתי הוא דהויין היינו משום דלא משמע ליה כלל לאוקמי בתרומה ומעשר כיון דלא שייך בהו עולה ויורד דאיירי בה כולה מתניתין ומתניתין דאידך פירק' דידיעות הטומאה כן נ"ל ואיכא לאשכוחי נמי בכמה גווני לענין טמא ששימש ולענין נטמא בעזרה אלא שאין להאריך. והא דמקשה נמי מהך בבא דקתני שיש בה ידיעה בתחילה ובסוף והעלם בינתים הרי זה בעולה ויורד נמי איכא למימר דלאו קושיא אלימתא היא כיון דהך בבא בלא"ה לאו לפרושי שתים שהן ד' קאי דהא מפרש להו משנה ראשונה דאידך פירקין ואדרבה לפ"ז טפי שייך למימר דכל הנך בבי שתים שהן ד' אליבא דר"ע מיתוקמי ולמלקות אלא כיון דתנא דמתניתין איירי במילי דידיעות הטומאה דמזיד מפרש נמי אגב אורחא כולה מילתא דהנך ענינא טומאה דקודש ומקדש כשעשאן בשוגג ושפיר קתני דאליבא דכ"ע היכא דאיכא ידיעה בתחילה וידיעה בסוף הרי זה בעולה ויורד לר"ע כדאית ליה ולרבי ישמעאל כדאית ליה כדמפרש פלוגתייהו באידך פירקין ואגב אורחא קתני נמי כל סדר כפרתן וכדפרישית במתניתין כנ"ל ליישב סוגיית הש"ס למאי דבעי למימר מעיקרא אלא דכל זה לא הונח לסתמא דתלמודא לאוקמי בהכי אלא דומיא דמתניתין דאידן פירקין דפשטא דלישנא משמע דמפרש דהנך שתים שהן ד' דידיעות הטומאה לענין שוגג מש"ה מוקי לה רב יוסף במילי אוחרן דכולהו לענין קרבן איירי כפשטא דמתניתין ורבי היא כנ"ל נכון בעזה"י ודו"ק:

שם א"ר אשי אמריתא לשמעת' קמיה דרב כהנא א"ל לא תימא כו' וליה לא ס"ל. נראה לי דנפקא מיניה בהך מימרא דרב כהנא דלמאי דס"ד מעיקרא דרבי מוקי לבבא דידיעות דמתניתין כרבי ישמעאל א"כ אין הלכה כסתם מתניתין דהכא דהא ברפ"ב דמייתי נמי הך מילתא דידיעות שתים שהן ד' מייתי התם פלוגתא דר"א ודר"ע ודרבי ישמעאל אי חייב על העלם מקדש או לא א"כ סתם ואח"כ מחלוקת בחדא מסכתא דק"'ל דאין הלכה כסתם וכ"ש דר"א ור"ע ה"ל תרי לגבי חד גבי ר' ישמעאל א"כ ודאי הדר ביה רבי מהך סתמא דהכא משא"כ למאי דמפרש רב כהנא רבי טעמא דנפשיה מפרש תו לית לן למימר דרבי הדר ביה כיון דאשכחן דס"ל בהא לגמרי כר' ישמעאל לחייב על העלם מקדש כן נראה לי ועיין מה שאכתוב בזה עוד לקמן בסוגיא דשמעתין גבי תינוק שנשבה לבין עובדי כוכבים ואע"ג דלענין שבועות שתים שהן ד' דמתניתין קי"ל דהכי הלכתא אע"ג דבפ"ג דף כ"ה מייתי במשנה פלוגתא דר"ע ור' ישמעאל וה"ל נמי סתם ואח"כ מחלוקת איכא למימר דהתם היינו טעמא דאפילו בלאו סתמא דמתניתין דהכא נמי קי"ל דהלכה כר"ע לגבי ר' ישמעאל וכיוצא בזה כתבו התוס' ברפ"ק דביצה לענין מוקצה בד"ה גבי שבת סתם לן ע"ש ודו"ק:

תוס' ד"ה אבל וכו' דחשיב התראת ספק אפי' שיבר כנפי' לא זכיתי להבין דהתם שעת עבירה הלקיחה ובשעה ששיבר כנפים אינו העבירה אלא דמבטל בזה תיקון העשה ויתחייב המלקות למפרע בשעה שלקח. בזה לא שייך ההתראה על שעת שיבור כנפים דעתה אינו עושה העבירה. וכשלקח היה התראת ספק שמא לא ישבר כנפים. אבל הכא דהעבירה אינו על שעת שבועה אלא על שעה שעובר על השבועה דקם בלאו דלא יחל וכיון דאנו דנין לחייבו בהטלתו לים לדונו בלאו שיש בו מעשה דעתה הוא יעשה עבירה דבהטלתו לים עובר על שבועתו שאינו אוכלו. א"כ ההתראה הוא עתה כשמטילו לים ולא הוי התראת ספק וצע"ג: