מסכת שבועות דף ל״ט עמוד א׳

שכל העולם נזדעזע לקמיה בעי ליה:

את פיך שבועת שקר:

לחטיא את בשרך את קרובך:

פוטרין אותו מיד ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו וע"כ ישלם. מיד שקיבל עליו בב"ד:

הרשעים מפרש לקמיה:

אלא על דעתנו הא פרישנא טעמא משום קניא דרבא בפרק ג' (לעיל שבועות דף כט:):

לא אתכם כלומר לא כשאתכם במחשבות לבבכם:

פרשת סוטה כשמשביעין אותה ישביעוה בלשון שהיא שומעת:

ואין בשרך אלא קרובים ואע"ג דבפרק במה מדליקין (שבת דף לב:) נפקא לן מהאי קרא דבעון נדרים בנים מתים כשהן קטנים אבל גדולים לא וכ"ש ממשפחתו לא היינו בנדרים אבל שבועה אפילו כל משפחתו נענשים דקרא איירי בתרוייהו אל תתן את פיך איירי בשבועה ולמה יקצף האלהים על קולך וחבל את מעשה ידיך דמשמע בנים דוקא איירי בנדר:

שנאמר אלה וכחש וגו' כל עבירות שבתורה לאו דוקא אלא כלומר הנך דלא הוו כיוצא בשבועה דהא מוכח בפ"ק דקדושין (דף יג.) דמשום עריות לחודייהו אבלה הארץ:

אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד פי' בקונטרס שלא יחזור בו קודם שיצא מב"ד והא דאמרינן בריש המפקיד (ב"מ דף לד.) אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו מי אמרינן מהדר קהדר ביה או דלמא דחויי קא מדחי היינו קודם שיצא מב"ד א"נ אפילו אחר שיצא ואי דעתיה למהדר אע"פ שאינו יכול לחזור בו לא מיקני ליה כפילא דבעי אטרוחי לבי דינא כדאמרי' התם (דף לה.) גבי ההוא דאפקיד כיפי ואדרבה משם ראיה היא דלא מצי הדר דאי מצי הדר ביה אמאי אית לן למימר לדחויי קמכוין ועל כן נראה פירוש הקונטרס ולא כמו שפר"ת בספר הישר בפרק זה בורר (סנהדרין דף כד. ושם) בשמעתא דנאמן עלי אבא דמצי הדר ביה ומביא ראיה מההיא דהמפקיד והכי פירושא דפוטרין אותו מב"ד שמתוך כך יהא בוש מלחזור בו ועוד דשוב נמצא בשם ר"ת דההיא דהמפקיד איירי באומר הריני משלם חוץ לב"ד א"נ לא יצא מב"ד כדפי' אבל אם אמר בב"ד וחזר ואמר חוץ לב"ד איני משלם לא מצי הדר ביה ובההוא דזה בורר גופיה משמע כפי' הקונטרס דתניא היה חבירו חייב לו שבועה ואמר לו דור לי בחיי ראשך ר"מ אומר יכול לחזור בו וחכמים אומרים אינו יכול לחזור בו ואמרינן בגמרא לאחר גמר דין מחלוקת והלכה כדברי חכמים משמע לאחר גמר דין אע"פ שלא נדר לו בחיי ראשו עדיין ומיהו י"ל דלא קרי גמר דין אלא כשנדר לו כבר בחיי ראשו וכן משמע בפ' יש נוחלין (ב"ב דף קכח.) לפי גי' ר"ח גבי עבדי גנבת והוא אומר לא גנבתי מה טיבו אצלך כו' דגרס רצונך השבע וטול ונשבע אינו יכול לחזור בו משמע דוקא כשנשבע אבל קודם שנשבע יכול לחזור בו ויש ספרים דגרסי התם נשבע ואינו יכול לחזור בו:

קיימו מה שקבלו כבר תימה דבפ"ק דמגילה (דף ז.) איכא תנאי טובא דדרשי דאסתר ברוח הקודש נאמרה מקראי ושמואל דריש ליה מקיימו וקבלו קיימו למעלה מה שקבלו למטה ומסיק רבא דלכולהו אית להו פירכא בר מדשמואל והא אדשמואל נמי אית ליה פירכא דאצטריך למידרשה נמי כי הכא ורבא גופיה דרש כי הכא קיימו מה שקבלו כבר בשבת פ' ר"ע (שבת דף פח.) והא דאצטריך לדרשא אחריתי רבא גופיה חשיב ליה פירכא בסוף פ"ק דחגיגה (דף י.) גבי היתר נדרים פורחין באויר דמייתי קראי טובא שיש להם על מה שיסמכו ומסיק רבא כולהו אית להו פירכא דאתו לדרשא אחריתי לבר מדשמואל ויש לומר דבסוף פרק קמא דחגיגה ודאי חשיב להו פירכא משום דלשמואל ליכא פירכא כלל דלא מיבעי ליה לדרשא אחריתי אבל בפ"ק דמגילה (דף ז.) פריך לכולהו אגופיה דקרא לבר מדשמואל דליכא פירכא כולי האי אלא דאצטריך לדרשא אחריתי (ובחגיגה ד"ה דלמא תירצו באופן אחר):

ואלו נאמרין בכל לשון כו' תימה דלא תני במתניתין שבועת הדיינין ושבועת ביטוי דכיון דתנא אלו ליכא למימר תנא ושייר וי"ל דאיכא שום גוונא בהנהו דתני דליתיה בהני להכי תני להו לחודייהו: [ועיין תוספות יבמות פד: ד"ה אלא ותוספות כתובות כט. ד"ה ועל ותוספות זבחים פד. ד"ה הלן ועי' תוספות שבת עה: ד"ה חסר אחת]:

אלא כי הא שבועה בתפיסת ס"ת ות"ח לכתחלה בתפישת [תפלין] שבועה מעומד ות"ח מיושב: ת"ר שבוע' הדיינין אף היא בלשונה נאמרה.

אומרים הוי יודע שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה למשה בסיני לא תשא.

מאי טעמא כל העבירות שבתורה נאמר בהן ונקה וכאן נאמר לא ינקה כ' וכל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו שנאמר אל תתן את פיך לחטיא את בשרך וגו' ואין בשרו אלא משפחתו שנאמר ומבשרך לא תתעלם.

וגם מכל העולם נפרעין משבועת שוא שנאמר אלה וכחש וגו' וכתיב על כן תאבל הארץ וגו'. וכל עבירות שבתורה אם יש לו זכות תולין לו ובשבועה לא שנאמר הוצאתיה לאלתר נאם ה' ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע וגו' אל בית הגנב זה וגנב דעת הבריות שאין לו אצלו ממון וטוען ומשביעו. ואל בית הנשבע בשמי לשקר זה שבועת שקר כמשמע'. ולנה בתוך ביתו זו האלה וכלתו את עציו ואת אבניו הא למדת כי האבנים שאין האש מכלתן שבועת שקר מכלתן. אם אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד. ואם אמר הריני נשבע העומדים שם אומרים סורו נא מעל אהלי [האנשים] הרשעים האלה. וכדתניא ר' שמעון בן טרפון אומר שבועת ה' תהיה בין שניהם מלמד שחלה על שניהם. פי' על זה שנשבע לשקר ועל זה שנתן לו בלא עדים וגרם לו לשפור ולישבע. ואסיקנא כל עבירות שבתורה נתפש איש בעון אחיו שנא' וכשלו איש באחיו [בעון] אחיו מלמד שכל ישראל ערבין זה לזה. והני מילי שיש בידו למחות ולא מיחה אבל שאר ישראל לא. ובשבועת שקר נתפשין הכל וכשמשביעין אותו אומרים לו הוי יודע שלא על מה שבדעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ואל דעת ב"ד. ואמרינן למה ליה למימר הכי. משום קניא דרבא והאי קניא דרבא מפורש בנדרים פרק ד' נדרים התירו וכן מצינו כשהשביע משה את ישראל על דעתו ועל דעת המקום השביעם שנאמר ולא אתכם לבדכם אנכי כלומר על דעתי. אשר ה' אלהים כורת עמך היום כלומר על דעת המקום. דההוא גברא דאתחייב ליה שבועה לחבריה והוה נקיט [קניא] בידיה ומסתמיך עליה כדבעי לאשתבועי. אמר לתובע נקוט לי הדין קניא דבעינא למיתפס ס"ת בידי ושקלה מיניה ונשבע לו שפרעתיך. וכיון דחזיא דאשתבע שדייה ברוגזיה לההוא קניא ואיתברא ואישתפוך זוזי לארעא. ואשתכח דבקושטא אשתבע דהא יהיב ליה קניא ובגוה הנהו זוזי דראשי ביה:

אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד פרש"י ז"ל פוטרין אותו מיד ואין משהין אותו כאן שלא יחזור בו ועל כרחו ישלם משקבל עליו בב"ד ע"כ, ולמדנו מדבריו דכל שיצא מב"ד הרי הוא כגמר דין ואינו יכול לחזור בו אבל כל שלא יצא עדיין יכול לחזור בו, אבל ר"ת ו"ל סבור דלעולם יכול לחזור בו ודייק לה מההיא דאיבעיא לן בריש פרק המפקיד אמר הריני משלם וחזר ואמר איני משלם מהו דאלמא יכול לחזור בו, וליתא דהתם משום דמטריח לי' בב"ד הוא דלמא לא מקני לי' כפילא, והרב אלפסי ז"ל כתב דמשקבל עליו אפי' מיד אינו יכול לחזור בו מההיא דאמרינן עבדי גנבת מה טיבו אצלך אתה מכרתו לי רצונך השבע וטול נשבע ואינו יכול לחזור בו, וכבר כתבתיה בארוכה בפרק המפקיד ובב"ב פרק יש נוחלין בההיא דעבדי גנבת בס"ד.

מאי אף היא בלשונה נאמרה כדתנן ואלו נאמרין בכל לשון וכו' וקאמר נמי שבועת הדיינין אף היא בלשונה נאמרה זה מוכיח כפי' רש"י ז"ל שפי' בכל לשון נאמרה דהא מייתי לה על אלו נאמרין בכל לשון ודקתני בלשונה של שבועת העדות ושבועת הפקדון והרא"ם ז"ל פי' בלשונה שבתורה כלומ' בלשון הקודש והא דמייתי (ואל) מתני' דואלו נאמרין בכל לשון רישא דמתני' נקט ואסיפא דידיה סמך דקתני ואלו נאמרין בלשון הקודש וכו' ועלה קאמר אף היא בלשונה נאמרה ולא גמירא לי דבריו שיש לטעות ולא הי"ל לתנא לקצר אלא שיביא סיפא דהתם לחוד וכן הגיה עליו הרמב"ן ז"ל ואמר בכאן טעה הרב הלוי ז"ל שהרי בתוס' שנינו במס' סוטה בפירוש שבועת העדות ושבוע' הדיינין נאמרה בכל לשון: ומי חמירא טפי מכל התורה וכו' והתנן פי' אלמא לא חמירי מכריתות ומיתות ב"ד אלא הא דקתני שנזדעזע כל העולם כדקתני טעמא דבכולהו כתיב ונקה וכאן כתיב לא ינקה ופרישנא דאע"ג דבעלמא כתיב בי"ג מדות ונקה ההוא שמנקה לשבים משא"כ בזו שאפילו לשבים אינו מנקה ופי' הרמב"ן ז"ל דבהא נמי כל עבירות שבתורה ל"ד דהא לא חמירא מכריתות ומיתות בית דין וכדקתני לעיל חמורות כריתו' ומיתות ב"ד ולא תשא עמהן ותדע דבכריתות ומיתות ב"ד אין להם כפרה בתשובה וגם ביוה"כ עד דאיכא יסורין או מיתה כדאיתא בפרק בתרא דיומא ועוד תניא התם לפי שנאמר ונקה יכול אף לא תשא כן ת"ל לא ינקה יכול אף שאר חייבי לאוין כן דאינו מנקה ת"ל את שמי שמי הוא דאינו מנקה אבל מנקה הוא שאר חייבי לאוין ע"כ אלמא כל עבירות שבתורה דקתני הכא לאו דוקא אלא כל עבירות דכוותה שהם חייבי לאוין דהנהו אית להו כפרה בתשובה ויוה"כ כדאית' התם ומה שאין כן בלא תשא ומיהו בעונש דאחרים חמירא מכולהו ואפילו מכריתות ומיתות ב"ד דהא לא קילא מנייהו לענין תשובה אלא דכוותייהו היא. אמר איני נשבע פוטרין אותו מיד פי' רש"י ז"ל ואין משהין אותו כאן כדי שלא יחזור בו ולפי שיטת הרמב"ן ז"ל שכתבנו בפ' המפקיד ופ' חזקת הבתים ובסנהדרין דכל שקבל עליו בב"ד אע"פ שלא קנו מידו אינו יכול לחזור בו החזרה שבכאן אינו אלא בתוך כדי דבור או שעסוקין באותו ענין דמכאן ואילך ע"כ ישלם משקבל עליו ולדברי הרמב"ם ז"ל שסובר דכל זמן שלא קנו מידו יכול לחזור בו ואפילו יצא מב"ד פוטרין אותו כשיאמרו לו שישלם כדי שלא יוכל לחזור בו:

איומין אלו שהזכרנו הכל לפי לשון הדיין ומערכי לבבו ומ"מ סדרו בכאן שמאיימין אותו על דרך זה והוא שאומרין לו בדרך שיהא הוא מבין באותן הדברים הוי יודע שכל העולם כלו נזדעזע בשעה שאמ' לו הקב"ה למשה לא תשא את שם יי' אלהיך לשוא מפני שעבירה זו אע"פ שאינה מחייבי כרת ומיתת בית דין חמורה היא מכלם בקצת דברים ששאר עבירות יתנקו בתשובה מכל וכל וזו כתוב בה לא ינקה ר"ל עד שיפרע ויענש על חלול השם ואע"פ שבכל העבירות כתי' ונקה לא ינקה פירושו ונקה לשבים ולא ינקה לשאינן שבים והוא שסומך לדברים אלו כל עבירות שבתורה נאמר בהם ונקה וכאן נאמר לא ינקה כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו וממשפחתו ואע"פ שבשאר עבירות כתו' באיש ובמשפחתו ומטעם שאמרו אין לך משפחה שיש בה מוכס שאין כלה מוכסין שכלן מחפין עליו כבר אמרו עליה יכול תהא כל המשפחה בהכרת תלמוד לומ' אותו אותו בהכרת ואין כל המשפחה בהכרת אבל בזו כל שבידו למחות ומחפה עליו הוא נענש בדינו ולא עוד אלא שבזו אף כל העולם נענש עליה שנ' אלה וכחש וכו' על זאת תאבל הארץ ואע"פ שבשאר עבירות אמרו וכשלו איש באחיו מלמד שכל ישראל ערבים זה לזה דוקא באותם שיש בידם למחות בודאי אבל בזו חייבין להשתדל במחייתו אע"פ שאין יודעין אם בידם למחות וכן כל עבירות שבתורה תולין לו אם יש לו זכות כל ימי חייו שהם עד שנים ושלשה דורות וכאן מיד נפרעין שנ' הוצאתיה נאום י"י ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר הוצאתיה לאלתר ובאה אל בית הגנב זה הגונב דעת הבריות ומרמה אותם כגון שטוענן בחנם ומביאם לידי שבועה וכמו שאמרו שבועת י"י תהיה בין שניהם מלמד שהשבועה חלה על שניהם כלומר שכשם שהעונש מוטל על הנשבע לשקר כך הוא מוטל על המשביעו בחנם אם זה נשבע באמת ואל בית הנשבע בשמי לשקר כמשמעו ולנה בתוך ביתו וכלתו את עציו ואת אבניו דברים שאין אש ומים מכלים אותם שבועת שקר מכלה אותם אמ' איני נשבע פוטרי' את הנתבע מיד אם היתה שבועה זו לתובע כדי ליטול או מחייבין אותו ליתן אם היתה לנתבע וליפטר ואינו יכול עוד לחזור בו וי"מ פוטרין אותו שמוציאין אותם מבית דין מהרה מלשון נפטרו והלכו להם והטעם כדי שלא יחזור בו לשעתו אלמא שרשאי הוא לחזור וראשון עקר:

אמ' מתחלה הריני נשבע עם כל אותן האיומים העומדים לשם אומרין סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה שהרי אחד מהם רשע בודאי הואיל ושבועה זו על טענת ודאי היא באה ומשביעין אותו ואומרין לו הוי יודע שלא על דעתך אנו משביעין אותך אלא על דעתנו ועל דעת בית דין שלא יסמוך על תחבולה שהיא אמת אלא שאינה נכרת כגון מעשה האמור בנדרים בקניא דרבא על הדרך שביארנוהו בפרק שלישי:

ובמדרש ויקרא רבה אמרו שמשביעין את האדם בספר תורה ומביאין לפניו נאדות נפוחים כלומר הנאד הזה היה מלא גידין ועצמות ועכשו ריקם מכלום כך המשביע את חברו לשקר סוף יוצא ריקם וכל שכן הנשבע לשקר ובקצת מקומות נהגו על פי גאוניהם להביא שם מטה שנושאין בה את המת ומניחין אותה באמצע הכנסת ונאדות נפוחים שמקרעין אותם או מתירין קשריהם בשעת השבועה ומפזרין שם אפר מקלה ושקים מוטלין שם על שם שק ואפר ושליח צבור מסדר טענת המשביע והנשבע או המחרים ומקבל החרם והלה נשבע ובטרם אומר שליח צבור שאם יש אצלו וכו' ליהוי ההוא גברא בשמתא בחרם בית דין העליון וכו' ובכל האלות וכו' ותוקעין בשופרות ומכבין נרות והמקבלים עונין אמן ויי' יכפר בעד וכו' וכל ישראל נקיים חוץ מהעובר:

אף משה רבינו כשהשביע את ישראל לא על דעתם השביעם אלא על דעתו ועל דעת המקום שנ' לא אתכם לבדכם אנכי כורת ברית כי את אשר ישנו פה וכו' ומ"מ פשוטו של מקרא שאף הדורות העתידים לבא והגרים העתידים להתגייר והמצות העתידות להתחדש כגון מקרא מגלה כלם בכלל הברית:

אלו נאמרין בכל לשון פרשת סוטה וודוי מעשר וקריאת שמע ותפלה וברכת המזון ושבועת העדות ושבועת הפקדון כמו שיתבאר ענין כלם במקומו במסכת סוטה ופירושן בכל לשון המובן לאותו האומרן באותו לשון וכן שבועת הדיינין על הדרך שביארנו וכבר ביארנו בעדות ופקדון שאינו בדין שבועה אלא בלשון שהם מכירים וכך היא בתוספתא:

גמ' אותו בהכרת עי' תוי"ט פרק א משנה ב דחלה:

אוֹמְרִים לוֹ הֱוֵי יוֹדֵע שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזַע וְכוּ' (במדבר טז, כו). יש לדקדק למה אמר לו 'הֱוֵי יוֹדֵע' יאמר לו דַּע וכו'? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל (בשער רוח הקודש) שהנשבע לשקר פוגם בה"א אחרונה שבשם הוי־ה שהוא סוד המלכות עיין שם. ובזה פרשתי הוֹי גּוֹי חֹטֵא עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן (ישעיה א, ד) חֹטֵא לשון חסרון שמחסר אות ה"א אחרונה ונשארו אותיות 'הוי' ולזה אמר עַם כֶּבֶד עָו‍ֹן כי 'עָו‍ֹן' זה כבד מכל העונות כמו שאמרו כאן בברייתא. לכן אומרים לו לשון זה 'הֱוֵי יוֹדֵע' כלומר דע פגם שלך שאתה גורם להשאר אותיות 'הוי' בלבד.

שֶׁכָּל הָעוֹלָם כֻּלּוֹ נִזְדַּעֲזַע וְכוּ' (במדבר טז, כו) צריך להבין למה נזדעזע בדבר זה יותר מהשאר? ונראה לי בס"ד מה שנאמר לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם הֳ' אֱלֹקֶיךָ לַשָּׁוְא (שמות כ, ו) כי תיבת 'לַשָּׁוְא' ראשי תיבות ' לֹ א שֶׁ קֶר וְ לֹא אֱ מֶת' כי אפילו על אמת לא תשבע ולהכי נזדעזע העולם דקשה להשמר בזה דאפילו במותר צריך להזהר. ונראה לי שבועה [383] עולה מספר יגעש [383] כי געש העולם כשנתנה השם יתברך ברחמיו יעזרינו על דבר כבוד שמו.

כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נֶאֱמַר בָּהֶן 'וְנַקֵּה', וְכָאן נֶאֱמַר: 'לֹא יְנַקֶּה' (שמות לד, ז). נראה לי בס"ד טעם לזה דאיתא בירושלמי על פסוק וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם הֳ' יִמָּלֵט (יואל ג, ה) מעשה במושל אחד שמו אלכסנדר שדן את לסטים אחד לתלותו אחר כך שמע ששמו כשמו ופטר אותו, והדברים קל וחומר ומה הנקרא כשם מושל בשר ודם נמלט ישראל שנקראו בשמו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה לכך אמר הכתוב 'וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יִקְרָא בְּשֵׁם הֳ' יִמָּלֵט' עד כאן. והנה זו הסנגוריא להציל האדם מן כליה עד שישוב בתשובה ולא יתקיים בו נֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת (יחזקאל יח, ד) וְחַטָּאִים תְּרַדֵּף רָעָה (משלי יג, כא) יש לאומרה על כל עבירות דאז כיון דנקרא 'בְּשֵׁם הֳ' יִמָּלֵט' אבל הנשבע בשם לשקר דמבזה ח"ו את השם איך ימלט מכח סנגוריא זו שיש מן שמו יתברך? לכן כתיב בשבועה 'לֹא יְנַקֶּה'. ועוד נראה לי בס"ד על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל דעון השבועה פוגם באות ה"א אחרונה שהוא סוד המלכות ששם הוא שם אדני וידוע כי שם אדנ־י במלואו ומלוי מילואו עולה ל"ה אותיות כמנין שם אגל־א שהוא ראשי תיבות אַ תָּה גִּ בּוֹר לְ עוֹלָם אֲ דֹנָ־י שהוא סוד גדלות המלכות וכיון שפוגם שם אזי נוסף מספר ל"ה על מספר וא"ו של וְנַקֵּה ויהיה מספר מ"א ואז נקרא 'לֹא יְנַקֶּה'.

כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אִם יֵשׁ לוֹ זְכוּת תּוֹלִין לוֹ שְׁנַיִם וּשְׁלֹשָׁה דּוֹרוֹת, וְכָאן נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ לְאַלְתַּר שֶׁנֶּאֱמַר: "הוֹצֵאתִיהָ נְאֻם הֳ' צְבָקוֹת וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב" (זכריה ה, ד). קשא מהיכא משמע דבר זה של לאלתר? ונראה לי בס"ד דקשיא ליה בכתוב דלא הוה צריך לומר 'נְאֻם הֳ' צְבָקוֹת' ועוד הכי הוה ליה למימר נְאֻם הֳ' צְבָקוֹת הוֹצֵאתִיהָ וּבָאָה וכו', על כן מפרש שרמז הכתוב שהוצאתה וביאתה תהיה לאלתר והוא דכתיב הַשֹּׁלֵחַ אִמְרָתוֹ אָרֶץ עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ (תהלים קמז, טו) והכי קאמר הוֹצֵאתִיהָ לאלתר כדרך האמירה של הֳ' צְבָקוֹת דכתיב בה 'עַד מְהֵרָה יָרוּץ דְּבָרוֹ' כן זו תרוץ ביציאתה בטהרה.

"וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב", זֶה הַגּוֹנֵב דַּעַת הַבְּרִיּוֹת שֶׁאֵין לוֹ אֵצֶל חֲבֵרוֹ וּמַשְׁבִּיעוֹ (זכריה ה, ד). נראה לי בס"ד על פי מה שהביא הרא"ף ז"ל בשם השל"ה ז"ל כי עשרת הדברות כנגד עשר אצבעות שבאדם ואצבע הנקרא אמה שביד ימין הוא כנגד לֹא תִשָּׂא (שמות כ, ו) ואצבע הנקרא אמה שביד שמאל הוא כנגד 'לֹא תִּגְנֹב' עיין שם ונראה לכך שתים אלה הנזכרים בפסוק זה שנאמר 'וּבָאָה אֶל בֵּית הַגַּנָּב וְאֶל בֵּית הַנִּשְׁבָּע בִּשְׁמִי לַשָּׁקֶר' הם כנגד אמה של ימין ואמה של שמאל שהיא ארוכה מכל האצבעות כי (אין) אלו עונשם ארוך וגדול ורב יותר משאר עבירות אשר בעשרת הדברות. ומה שאמר 'כָּל עֲבֵרוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה נִפְרָעִין מִמֶּנּוּ וְכָאן מִמֶּנּוּ וּמִמִּשְׁפַּחְתּוֹ' קשא למה עשה זו לחלוקה בפני עצמו ונראה דבא לרמוז דחלוקים הם זה מזה דעונש משפחתו בנפשות ושל העולם ממון דוקא.

וְאֵימָא עַד דְּעָבִיד לְהוּ לְכוּלְּהוּ? לָא סַלְקָא דַּעְתָּךְ, דִּכְתִיב (ירמיהו כג, י) "כִּי מִפְּנֵי אָלָה אָבְלָה הָאָרֶץ", וּכְתִיב: (הושע ד, ג) "עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ" (ויקרא כו, לז). יש להקשות למה נקיט לשון 'אבלות בארץ' ולא אמר 'אבדה הארץ' כדנקיט בחרבן בית המקדש עַל מָה אָבְדָה הָאָרֶץ (ירמיה ט, יא) ונראה לומר דאמרו רבותינו ז"ל בשביל עון שבועה יהיה רעב בעולם וכמו שאיתא בר"ח ז"ל בשערי קדושה עיין שם. גם אמרו בגמרא דתענית (תענית ו:) מטרא בעלה דארעא לכך נקיט לשון רביעה עיין שם. ואם כן בשביל שבועה יהיה רעב שיפסק המטר שהוא בעלה דארעא לכן 'אָבְלָה הָאָרֶץ' כאשה שמתאבלת על בעלה.

הֱוֵי יוֹדֵעַ שֶׁלֹּא עַל דַּעְתְּךָ אָנוּ מַשְׁבִּיעִין אוֹתְךָ, אֶלָּא עַל דַעְתֵּנוּ וְעַל דַּעַת בֵּית־דִּין. קשא כיון דאומרים שכן מצינו במשה רבינו ע"ה שמע מינה שהיו נוהגים להשביע על דעת בית דין מימי משה רבינו ע"ה ולפי זה איך חשב אותו אדם בעל קניא דרבא בנדרים (נדרים דף כה.) להערים על ידי הנחת הדינרין בקנה והלא אומרים לו אנחנו משביעים אותך על דעתינו כדי שלא יערים? ונראה לי דאותו האיש לא היה יודע מנהג בית דין שאומרים כך לפיכך עשה הערמה בקנה והם אומרים לו כן בשעת שבועה שכבר עמד לישבע הנה אם עתה חוזר בו ואינו נשבע בוש הוא בדבר כי יחשדו אותו שבא לישבע בשקר והדר ביה לכך הוכרח לישבע אף על פי שלא הועילה לו תקנתו. ומה שאמרו ' עַל דַּעַת הַמָּקוֹם וְעַל דַּעְתֵּנוּ ' תרתי למה לי? ונראה כדי לחזק הדבר יותר ולהריך לבו יותר. והא דהוצרכו לומר לו שֶׁכֵּן מָצִינוּ בְּמֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָלָיו הַשָּׁלוֹם כְּשֶׁהִשְׁבִּיעַ אֶת יִשְׂרָאֵל וְכוּ' נראה מביאים לו דוגמה מזה כדי שלא יתרעם עליהם לומר אתם חושדים אותי בערמה שאתם אומרים לי 'הֱוֵי יוֹדֵעַ דְּעַל דַּעְתֵּנוּ אֲנַחְנוּ מַשְׁבִּיעִים אוֹתְךָ' לכן מביאים לו דוגמה דמצינו גם משה רבינו ע"ה אמר כן לכל ישראל ואין לך להקפיד כי לא טוב אתה מישראל.