מסכת שבועות דף מ׳ עמוד א׳

תדע דשאר מתניתין שוה קתני:

טריסית מעה קטנה:

דינר כסף טריסית פונדיון ופרוטה או או קתני:

דינר מטבעות טבועה במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע ואע"פ שזו כסף וזו נחשת ממין הטענה היא דכולהו מטבע נינהו:

דיקא נמי כו' אלמא טעמא משום דכל מטבע חד הוא ודוקא קתני:

ורב דבעי למימר שוה קתני הכי מפרש סיפא דקאמר שהכל מין מטבע אחד הוא כל מטבעות השנויות כאן דין אחד להם שאף הקטנה שבהן יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה:

נימא כשמואל סבירא ליה דכולה מתני' דוקא קתני ומשום הכי תנן ברישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור משום דמה שטענו לא הודה לו אבל אי שוה טעין ליה הוה מיחייב ואע"ג דתחלת טענה שתי כסף ותו לא:

ה"ג בתוספתא דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף חייב - ופי' דינר זהוב היינו טבוע וטעמא משום דהכל מין מטבע אחד והוה ליה ממין הטענה ומיהו סייעתא לרב הוא דמדאצטריך לפרושי זהב זהוב מכלל דמתני' דתנן דינר זהב סתמא שוה קאמר ושהכל דין מטבע אחד קתני ומדסיפא שוה רישא נמי שוה וקתני רישא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור וע"כ משום דליכא כפירת שתי כסף הוא:

בטוענו בדינר מטבעות פי' בקונטרס טבוע במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע ואע"פ שזה כסף וזה נחושת ממין הטענה היא דכולהו מטבע נינהו וקשה דלעיל (שבועות דף לט:) גבי שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה מסקי' לשמואל דפטור משום דמה שטענו לא הודה לו וכ"ת דאיירי בשאינן טבועים א"כ חסרא לה טענה דאין כאן שוה ב' מעות דחסר מה שצריך ליתן כדי להטביעה וזה דוחק לומר שאין שוה פרוטה באותו חסרון ועוד דמשמע בטוענו מטבעות דעד השתא לא איירי במטבעות וסתם ב' כסף טבועים הם ועוד דקאמר הא קמ"ל דפרוטה בכלל מטבע איתא משמע דאין חידוש אלא מפרוטה דקתני והלא בשאר מטבעות נמי יש חידוש גדול דחשיב ממין הטענה ועוד דאפי' עבד גדול ועבד קטן חשיב מה שטענו לא הודה לו בפרק השואל (ב"מ דף ק.) ומנורה גדולה ומנורה קטנה אמרינן נמי לקמן (שבועות דף מג.) דמה שטענו לא הודה לו אע"פ שצורתם שוה ועוד דלשון בדינר מטבעות לא משמע בדינר טבוע ועוד דבסמוך בברייתא דדינר זהב זהוב גרסי' בכל הספרים פטור ובקונטרס לפי פירושו דוחק להגיה חייב על כן נראה לפרש בטוענו בדינר מטבעות שנתן לו דינר להחליף וליתן תחתיו מטבעות ושואל אותן מטבעות והלה טוען החזרתי כולם חוץ מדינר כסף או טריסית או פונדיון או פרוטה:

שהכל דין מטבע אחד פירש בקונטרס שאף בקטנה שבהם יש בה כדי הודאה לחייבו שבועה ותימה הא שמעינן מרישא דקתני ההודאה שוה פרוטה ודוחק לומר דסלקא דעתך דגבי תביעת דינר זהב שהיא גדולה לא חשיבא הודאה פרוטה:

אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד כו' וא"ת דבשילהי הכותב (כתובות פז: ושם) אמרינן דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות אפי' בהעדאת עד אחד אלמא משוינן עד אחד להודאה במקצת ויש לומר דשמואל דהכא לטעמיה דמחייב לעיל בכפירת פרוטה דכיון דמשתבע אפרוטה מוקמיה קרא דאבל קם לשבועה בפרוטה אבל בקרקעות לא משכחת דמשתבע בשום מקום ולפי זה צ"ל דלית הלכתא כותיה דשמואל בהך דהכא כיון דתליא בההיא דלעיל דבההיא דלעיל לית הלכתא כותיה מדתני ר' חייא לסיועיה לרב ועוד דרב פפא דה"ל בתראה סבירא ליה כרב לקמן בשמעתין:

וכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה לאו דוקא דהא איכא כפירת שעבוד קרקעות:

והודה לו בשעורים פטור בס"פ המניח (ב"ק דף לה: ושם) מסיק רבה בר נתן דפטור אף מדמי שעורין ותימה דמנ"ל הא דהא לר"ג חייב בדמי שעורין דאי לאו הכי אין כאן הודאה כלל ואם כן מנ"ל דלרבנן פטור ופליגי אף בדמי שעורין דלמא לא פליגי אלא אם חייב שבועה על החטין דלמר בעי שבועה ולא בעי הודאה ממין הטענה ולמר לא בעי ליה כו' ושמא משמע ליה לרבה בר נתן לשון פטור דפטור לגמרי א"נ אע"ג דמיפטר מדמי שעורין אף לר"ג אפ"ה חשיב ליה הודאה:

ור"ג מחייב תימה דבפרק בתרא דכתובות (דף קח: ושם) גבי פלוגתא דאדמון ורבנן קאמר ר"ג רואה אני את דברי אדמון דמחייב בטוען חבירו כדי יין וכדי שמן וקאמר ליה אידך שמן להד"מ קנקנים נמי חמשה אית לך חמשה לית לך משום דיש בלשון הזה לשון קנקנים והשתא לר"ג אפי' אין בלשון הזה לשון קנקנים חייב דאפילו בטוענו חטים והודה לו בשעורים מחייב וי"ל דלדידיה נמי נפקא מינה אם טענו עשרה כדי שמן ואמר ליה אידך אין לך אלא חמש חייב גם בקנקנים בהודאתו ולא מצי למימר לא הודיתי לך בקנקנים דיש בלשון הזה לשון קנקנים:

להודיעך כחו דר"ג דכחו עדיף דמילתא דרבנן הוי כח דפטור:

מדקתני סיפא דינר זהב לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף וטריסית ופרוטה ופונדיון חייב שהכל מין מטבע אחד. ואי אמרת דוקא קתני אמאי חייב מה שטענו לא הודה לו אלא ש"מ שוה קתני וליטרא זהב שאני. ודחי ר' אלעזר ואמר מתניתין בטוענו בדינר מטבע היא ושאר השמועה פשוטה היא. וקי"ל בהא כרב דתני ר' חייא לסיועיה לרב סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף שהן שתי מעין חייב. חסר אחד פטור ש"מ כפירת טענה שתי כסף בעינן ש"מ: פיסקא שתי כסף ופרוטה לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה שהיא חצי חבה חייב:

אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפילו לא טענו אלא בפרוטה וכפר בו והעיד בו עד אחד בפרוטה חייב שבועה בפרוטה שאילו היה עד אחר עם זה היה חייב לשלם פרוטה. עכשיו בעד אחד חייב שבועה שנאמר לא יקום עד אחד באיש לכל עון וגו' ואמר מר כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה וא"ר נחמן אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב.

א"ר יצחק וכן א"ר יוחנן פירוש מישהא שהי יגע היה ולפיכך לא השיב. וי"א שותה היה:

לימא מסייעא ליה טענו חטים והודה לו בשעורים פטור ורבן גמליאל מחייב טעמא דטענו והודה לו בשעורים כו':

ה"ג רש"י ז"ל אמר ר' אלעזר בטוענו דינר מטבעות ופי' הוא ז"ל דינר מטבעות טבוע במטבע צורה ולא טענו משקל וזה הודה לו מטבע אע"פ שזה כסף וזה נחושת ממין הטענה הוא דכלהו מטבע נינהו דייקא נמי כו' דאלמא טעמא משום דכל מין מטבע מין אחד הוא ודוקא קתני עכ"ל רש"י, וקשיא לי דא"כ רישא דמתני' קשיא לי' מדקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה אחת פטור וע"כ משום דחסרה לה טענה וכדרב, דאי משום דמה שטענו לא הודה לו וכדתריץ ליה הא אמרי' השתא דכל מטבע מין אחד הוא, ועוד מאי קאמר דינר מטבעות לימא דינר טבוע מאי מטבעות דקאמר, ועוד מאי קאמר לימא ר' אלעזר מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל ס"ל דאדרבה רישא קשיא לי' לשמואל כדאמרן, ובהא נמי דתניא דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף יצטרך רש"י ז"ל לגרוס חייב ובכל הגרסאות פטור גרסינן וכן גירסת ר"ח ז"ל. אבל ר"ת ז"ל גריס בהא דר' אלעזר בטוענו בדינר מטבעות. כלומר בטוענו בדינר זהב נתתי לך ליתן בו מטבעות והוא אומר לא נתת לי אלא דינר כסף ליתן מטבעות ויש לך בו בידי טריסית או פונדיון או פרוטה וקמ"ל דפרוטה איתא בכלל מטבע, ופי' הר"י הלוי ז"ל דאע"ג דפרוטה מתוך קטנותה אין טובעין אותה צורה אלא כעין פולסא אפ"ה כיון שיוצאה כעין מטבע בכלל מטבע היא וממין הטענה היא.

אמר רב אשי כל האומר דינר זהב כאומר דינר זהב זהוב דמי איכא למידק אמאי לא קאמר הכא לימא מדרב אשי בהא כשמואל מתרץ באידך נמי כשמואל ס"ל וכדאמרי' בדר' אלעזר, ויש מי שתירץ דהתם ר"א מדנפשיה פירשה למתני' הכי מדקתני שהכל מין מטבע אחד הוא ולהכי בעי כיון דר"א מדנפשיה כשמואל מתרץ להך רישא נמי כותיה מתרץ, אבל הכא רב אשי לתרוצה לברייתא כשמואל ואליבא דשמואל תרגמה הכי ולאו משום דס"ל כוותיה וכדאמרי' בעלמא תרגמה רב אליבא דשמואל, ואין זה מחוור כל הצורך בעיני דאם איתא לא הו"ל למימר בדר' אלעזר אמר ר"א בטוענו בדינר מטבעות אלא הכי הו"ל למימר הא אמר ר"א בטוענו מטבעות. אלא נראה לי דכיון דבעי בדר"א לימא מדסיפא כשמואל מתרץ רישא נמי כשמואל ס"ל ואהדרו לא סיפא דוקא רישא או כרב או כשמואל תו לא איצטריך למימר הכי בדרב אשי דמידע ידיע דה"נ איכא למימר בדרב אשי.

תני ר' חייא לסיועיה לרב סלע לי בידך אין לך בידי אלא סלע חסר שתי כסף חייב חסר מעה פטור. ולענין פסק הלכה קיי"ל בהא כרב דבכפירת הטענה בעינן שתי כסף כדסייעיה ר' חייא, אבל בטוען את חבירו דינר כסף או דינר זהב סתס אי שוה קאמר כרב או דוקא כשמואל יש מקום עיון הלכה כמאן, ומ"מ אפי' לרב דאמר שוה ה"מ בטוענו מטבע לפי שהמטבע נישום באחר וכדאמרי' בפ' הזהב (בבא מציעא מ"ו א') איזהו דבר שנעשה דמים באחר הוי אומר מטנע, הא דבר שאין דרכן של בני אדם לשום בהם אפי' לרב נמי מן הסתם דוקא קאמר, וכדאמרינן הכא אפי' לרב בליטרא זהב ליטרא שאני כלומר שאין דרכן של בני אדם לעשותה דמים באחר ואין שמין בהם, וכן בתבואה אין אדם שם בה ודוקא קא תבע וזה הוא ששנינו כור תבואה יש לי בידך אין לך בידי אלא לתך קטנית פטור, ובמטבע נמי לא אמרן אלא במטבע היוצא שם אבל במטבע של שאר מלכים אין אדם שם, ואפי' במטבע היוצא נמי לא אמרן אלא באומר לו דינר יש לי בידך בהלואה לפי שהלואה להוצאה ניתנה ומשתלמת בכל דבר אבל במנה פקדון לעולם דוקא קא תבע דהא לא ניתן להוצאה אלא להחזירה בעינה. וכל מה שאמרנו לכשתמצא לומר הלכה כרב, אבל לשמואל לעולם כל התובע סתם בדוקא הוא תובע, וראיתי למקצת מרבותי נר"ו שפסקו בזה נמי כרב דאלו הב' מחלוקות תלויין זה בזה, לפי שלדברי רב אוקימנא כולה מתני' דפרקין בשוה ולשמואל בדוקא, וכיון דאיפסיקא הלכתא כרב בעיקר מחלוקתן דהיינו אי כפירת הטענה שתי כסף או טענה כולה שתי כסף ולדברי רב כולה מתני' שוה קתני א"כ אף בזה קי"ל דשוה קתני כרב ודלא כשמואל, ומסתברא לי דבהא קי"ל כשמואל כדקי"ל הלכתא כשמואל בדיני ובמאי דסייעיה ר' חייא לרב הלכתא כוותיה, הא בשוה ודוקא לא איפסקא כוותיה, והלכך קיי"ל בהא כשמואל דהא לאו הא בהא תליין דהא אפשר לן לפרושי כולה מתני' בדוקא ומשום דמה שטענו לא הודה לו, ורישא נמי דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור דקא מפרשי' לרב משום דחסרה לה טענה הא אפשר לאוקמה נמי בדוקא ומשום דמה שהודה לו לא טענו, דבין בטעמיה דרב ובין בטעמיה דשמואל פטור, ולדידן דקי"ל בכפירת הטענה כרב כל מאי דמפרשי במתני' בשוה דמותבינן מינה לשמואל ומפרקינן לטעמיה דשמואל בדוקא לא תימא דליתא לההוא פירוקא כיון דקיי"ל כרב בעיקר פלוגתייהו דהיינו כפירת הטענה, דהא אתינן לאותביה לשמואל מסיפא דמתני' דקתני שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ואי בדוקא אמאי חייב דמה שטענו לא הודה לו ומפרקינן מידי הוא טעמא אלא לשמואל הא אמר שמואל טענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב, וקי"ל בהא כשמואל ואע"ג דלא הוו מוקמי לה בהכי אליבא דרב, וא"ת כיון דקי"ל כרב אם איתא דרישא פטור משום דמה שטענו לא הודה לו לא הוה לי' למיתני שתי כסף דלא אפשר לחיובי ביה בהודאת מקצת ואפי' במודה ממין הטענה כגון דאמר אין לך בידי אלא חצי מעה משום דחסרה לה טענה, אלא ליתני דינר לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה פטור, אין הכי נמי אלא משום דתני רישא הטענה שתי כסף ואם אין ההודאה ממין הטענה פטור כיצד, על הא סמיך ותנא שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה, ומשום דבעינן נמי למיתני בסיפא שתי כסף ופרוטה יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוטה חייב ולאשמועינן דטענו חטין ושעורין והודה לו באחד מהן חייב כשמואל נקט נמי ברישא שתי כסף והודה בפרוטה, ופשטא נמי דר' אלעזר דאמר בטענו בדינר מטבעות כשמואל אתיא, וכן נמי דרב אשי דאמר כל האומר דינר והב כאומר דינר זהב זהוב קאמר פשטא דכשמואל ס"ל בהא, הילכך מסתברא לי דבהא קי"ל כשמואל דכל האומר כך וכך דינרין יש לי בידך בדוקא קאמר ובדוקא קא תבע ואם הודה לו במין אחר פטור, ועוד כיון דאפשר לאוקמי כולה מתניתין כשמואל דדוקא קתני אע"ג דקיי"ל כרב בעיקר פלוגתייהו דהיינו כפירת הטענה שתי כסף דהא לאו הא בהא תליין, הדרינן לכללין דכל רב ושמואל קיי"ל הלכה כשמואל בממונא. ועוד נראה לי דאפי' רב לא קאמר אלא בטוען כך וכך יש לי בידך בהלואה משום דאין מלוה יכול לתבוע מטבע טבוע ממש אלא לוה פורע לו שוויו כל היכא דלית לי' מעות בעין וכדאיתא בכתובות (פ"ו א') דלא אמרי' לי' לך טרח וזבין, וכיון שכן איכא למימר דתובע אינו תובע מן הסתם בדוקא אלא שוה ונתבע נמי כך הוא משיב בשוה, אבל בנותן לעולם בדוקא הוא אומר, ונפקא מינה לשכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני דוקא קאמר ולא שוה, אלא א"כ אמר תנו מנה מנכסי או תנו מנה מחמרא וכיוצא בזה, ותדע שהרי שנינו בפ"ק דגיטין (י"ג א') תנו מנה לפלוני ומת יתנו לאחר מיתה ואוקמה רב שמואל בר מרתא משמיה דרב בצבורין ומונחין וקא מבעיא להו התם במאי בבריא או בשכיב מרע ופירשה רב פפא בשכיב מרע וכאידך דרב שאמר שכ"מ שאמר תנו מנה לפלוני מנכסי מנה זה נותנין לו מנה סתם אין נותנין לו שמא מנה קבור קאמר, ואם איתא דשוה מנה קאמר מאי קאמר דחיישינן למנה קבור דאיהו לא ייחד לו דבר מיוחד בנכסיו אלא שוה קאמר ובין יש לו קבור בין אין לו קבור הרי צוה ליתן לו שוה מנה ואפי' לא קאמר מנכסיו יתנו לו שוה מנה, אלא ודאי אפי' לרב דוקא קאמר, ואע"ג דמפרשינן מתני' דהכא בתובע סתם וקא אמרינן דלרב שוה קאמר ולא דוקא והתם אמרינן דאפי' לרב דוקא קאמר, ע"כ טעמא כדאמרן דהתם בנותן סתם והכא בתובע את חובו, והלכך שכיב מרע שאמר תנו מנה לפלוני חזינן אי אית לי' בעין יהבינן ליה ואי לא לא יהבינן ליה ולא מידי וחיישינן דלמא מנה קבור קאמר, ואע"ג דאיפסקא הלכתא התם בפ"ק דגיטין דלמנה קבור לא חיישינן התם בדאיכא מנה שאינו קבור דאע"ג דלא אמר מנה זה לא חיישינן למנה אחר קבור ויהבינן ליה האי מנה דמגולה, הא ליכא אחר בעין ודאי חיישינן ולא יהבינן ליה ולא מידי, כנ"ל.

אמר רב נחמן אמר שמואל לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לוה אבל בטענת מלוה והעדאת עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה והודה בפרוטה חייב. כך גירסת קצת הספרים וכן גרס הר"י הלוי ז"ל, וליתא דהעדאת עד אחד אפי' בכופר בכל היא ואינה צריכה הודאה, אלא ה"ג אפי' לא טענו אלא בפרוטה וכפר חייב. ומיהו מדקאמר בטענת מלוה והעדאת עד אחד ואמרינן נמי אפי' לא טענו אלא בפרוטה, דייק ממנה ה"ר אפרים ז"ל דבעינן מיהא שיטעננו התובע בטענת ברי אבל אמר לו עד אחד שפלוני חייב לו כך וכך ושהוציא מביתו כך וכך אע"פ שבא הקד והעיד כן אינו נשבע דטענת ברי בעינן ואין אדם נעשה ברי על ידי אחרים, ואף הר"י הלוי ז"ל סבור כן, ואע"פ ששנים מחייבין אותו ממון בכענין זה אין עד אחד מחייבו שבועה בכך, ואע"ג דאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה אין למדין מן הכללות ואפי' במקום שנאמר בהן חוץ, והביאו ראיה עוד מדאמרינן בריש פ"ק דמציעא הצד השוה שבהן כלומר בפיו ובהעדאת עד אחד שעל ידי טענה וכפירה הן באין דאלמא עד אחד אינו קם לשבועה אלא על ידי טענה דהיינו טענת ברי, ואין ראיות אלו מכריעות כלל, דמאי דקא דייקי מלשון טוענו ועל ידי טענה, אין בלשון הזה טענת ברי אלא מאי טוענו תובעו, וכן ע"י טענה ע"י תביעה, ועוד דההיא דפ"ק דמציעא לאו מהעדאת עד אחד קא מייתל התם אלא מגלגול שבועה דעד אחד קא מייתי וכבר כתבתיה שם במקומה בס"ד, וגלגול שבועה אפי' בטענת שמא הוא וכדאיתא בפ"ק דקידושין (כ"ח א') ומה שדחו ואמרו דאע"ג דאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אין למידין מן הכללות, הא ליתא דלא אמרו אין למידין מן הכללות אלא במקום שיש הכרע מצד אחר להוציא מן הכלל הא לדחות שלא בראיה לא, ועוד דשמואל מקרא מפורש מצא ומקרא דייק ליה דהא כתיב לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת כלומר כשנים אבל קם הוא לשבועה ועלה קאמר שמואל כל מקום ששנים מחייבין אותו ממון אע"פ שאין הבעלים טוענין ברי. ובירושלמי דייקו על הא דשמואל והרי שנים מחייבין אותו קרקע כלומר ואין אחד מחייבו שבועה, שניא היא אין נשבעין על הקרקעות כלומר לא אמר שמואל אלא במעיד על מה שנשבעין עליו, והקשו עוד והרי שנים מחייבין אותו קנס, שניא היא שאין נשבעין על הקנס כלומר לפי שהמודה בקנס פטור, והקשו עוד והרי שנים מחייבין אותו פרוטה דכן תנן שבועת הדיינין שתי כסף וההודאה בפרוטה, מתני' בנשבע מפיו מה דאמר שמואל במושבע מפי אחרים ע"כ בירושלמי, ואם איתא דאין שבועת ע"א אלא בטוענו התובע ברי היה להם להקשות כן והרי שנים מחייבין אותו אע"פ שאין טוענו ברי ואין עד אחד מחייבו שבועה. והרב אלפסי ז"ל כן הורה ודן על פי עד אחד לחייבו שבועה אע"פ שאין התובע טוען ברי אלא ע"פ העד שהעיד לו, שכך כתב לקמן בפ' כל הנשבעין דחד גברא אמר לי' לחבריה אית לי חד סהדא דאתית לך לביתאי ופתחת לה דלא באנפאי ושקלת מינה טוענא דכתנא ואמר לי' אידך אין שקלי מידי ודידי שקלי דאת אמרת לי שקלה בחושבנא דאית לך גבאי וכתב הרב ז"ל דהוה לי' מחויב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם, ואע"ג דהכא בשמא הוא דלא באפיה שקליה אלא דעד אחד אמר לי' ואסהיד עלי'. ולענין שבועת השומרים כתב הר"י הלוי ז"ל דאף היא לא בעיא ב' כסף דלא בעינן ב' כסף אלא בשבועה הבאה ע"י כפירה והודאה וכדאמר שמואל לא שנו אלא בהודאת לוה וטענת מלוה דאלמא לעולם לא בעינן ב' כסף אלא בכפירה והודאה אבל עד אחד ואי נמי שומרין דלא בעו כפירה והודאה אפי' בפחות מב' כסף נמי איתא, ואע"ג דכסף או כלים דמיניה דרשינן מה כלים שנים אף כסף שנים בפרשת שומרין כתיב הא אוקימנא לעיל אליבא דרב דהלכתא כוותיה דו;אי כסף לכפירת טענה הוא דאתא. ויש אומרים דאפילו בשומרין בעינן ב' כסף דהא כי כתיב כסף או כלים בפרשת שומרין כתיב, וכן דעת מקצת מרבותי ז"ל וסייעו דבר זה מדאמר שמואל אבל טענת מלוה והעדאת עד אחד לא ואם איתא טפי הו"ל לאשמועינן שבועת השומרין ולימא אבל שבועת שומרין ועד אחד לא, ותדע דאפי' בעד אחד איצטריך לי' למימר מאי טעמא דאמר קרא דאלמא אי לאו קרא הוה גמרינן משאר שבועות שבתורה, ותו דכסף או כלים אפי' בשבועת שומרין דרשינן לי' בכלל ופרט ולמה לא מידריש נמי למה כלים שנים אף כסף שנים בשבועת השומרין, ואי משום דכסף כי אתא לכפירה הוא דאתא אדרבה מסייע לאידך סברא דאי הוה כתיבא הכא הודאה איכא למימר דלא מידריש אשבועת השומרין דלא צריכה הודאה במקצת אבל השתא דלא כתיבא הודאה במקצת אלא אכפירה קאי היאך נדרוש לפניו דהיינו אמלוה ולא למקומה והוא ענין לעצמו, ועוד יש ראיה מדאמרינן לקמן בשילהי כל הנשבעין (מ"ח ב') גבי השותפין והאריסין וחבריהן שהן נשבעין שלא בטענה והוא שיש ביניהן כפירת טענה שתי כסף והנהו דמו לשומרין ומשום הכי תקינו רבנן להו שבועה כעין דאורייתא בכפירת שתי כסף, וכן כתבו מקצת מרבותי נר"ו. ומסתברא לי כדברי הר"י הלוי ז"ל דכסף או כלים אע"ג דבפרשת שומרין הוא דכתיב לאו אטענת שומרין כתיב דהיינו נגנבו או אבדו או נאנסו אלא אטענת מלוה הוא דכתיב, כשטענו איני יודע מה אתה סח או החזרתי או שטענו שתי פרות מסרתי לך לא מסרת לי אלא אחת, ולפיכך כיון דבשומרין שייכא טענת מלוה וטענת שומרין ובאותה פרשה כתיב כסף או כלים ע"כ דרשינן כסף או כלים בכלל ופרט כשומרין ואין מחלקין בהן בזה בין טוען טענת שומרין דהיינו נגנבו אבדו נאנסו ובין טוען לא נתת לי אלא אחת דהיינו טענת מלוה דמנא תיתי לן בשומרין אפי' בקרקעות ועבדים ושטרות, אבל לענין הוק הכפירה אין לנו כמו שאין לנו שתהא צריכה כפירה והודאה אע"ג דבההיא פרשה כתיב כי הוא זה. גם נראית לי ראיית הרב הלוי ז"ל ממה שאמרו אליבא דרב דכי נתיב כסף אכפירה הוא דאתא, דמאי דקא אמרינן אכפירה הוא דאתא הכי קאמרי' אכפירה מלבד ההודאה דהיינו דאצטריך רחמנא למכתב כסף דאם אינו ענין לטענה כלומר לטענה כולה דהיינו אכפירה וההודאה תנהו ענין לכפירה בלא הודאה, דאלמא ההוא קרא במאי דשייך ביה כפירה וטענה היא דהיינו כשטוען השומר טענת מלוה הוא דאתי, ועוד דאי לא תימא הכי כסף או כלים מנלן דמדריש אמלוה דלמא לא מדריש אלא אשומרין דבשומרין כתיבי ולכפירת שתי כסף לבד, ואי נמי אם תמצא לומר דבכולה פרשה כתיב דהיינו אף בטוען טענת מלוה נימא דלכולה טענה סגי לן בשתי כסף כשמואל, אלא משום דאמרינן אם אינו ענין לטענת שתי כסף דהיינו כולה טענה תנהו ענין לכפירה לבד מלבד ההודאה דאלמא כפירה והודאה התם כתיבי ואין כפירה והודאה בשבועת שומרין. ומה שהביאו ראיה רבותי ז"ל משותפין ואריסין דאמרי' והוא שיש ביניהן טענת שתי כסף, אף היא אינה ראיה לפי דעתי דהתם לאו משום טענת שומרין מחייבינן להו דהיינו טענת נגנבו או נאנסו אלא מטענת מלוה דשמא לקחו מן הנכסים לעצמן וכדאמרי' מאי שנא הני משום דמורו כלומר דמורו ואמרו תורא דמדישיה קא אכלי ולפיכך לא (היו)[‬רמו‪[‬ עליהם שבועה אלא בכעין הבאים בטענת של מלוה, ותדע לך דהא לכו"ע לא בעינן בשומרין יתר מכדי שתי כסף דהיינו שיעור הכפירה ואלו התם אמרי' והוא שיש ביניהם שתי כסף ואקשינן כמאן כשמואל והא תני רבי חייא לסיועיה לרב ופרקינן אימא כפירת הטענה שתי כסף, אלא שאפשר בזה דהתם לאו למימר שתהא שם כפירה והודאה אלא הכי קאמר לא שתהא הטענה כולה שתי כסף כשמואל אלא בין שהן מודים במקצת בין שהן כופרין בכל צריך שתהא הכפירה שתי כסף, ומאי דאצטריך שמואל לאשמעינן בעד אחד ולא אשמועינן בשומרין היינו משום דכפירה והודאה או עדים שנים או שבועת עד אחד בטענת מלוה הוא. הוו ולא בטענת שומרין, ומשום דקים להו דכסף או כלים לענין שיעור לא מידרשא אלא בטענת מלוה לא אצטריך לאשמועי' בשומרין אלא בעד אחד וכדדרשינן לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת אבל קם הוא לשבועה ולאשמועינן דכל מקום ששנים מחייבין אותו ממון עד אחד מחייבו שבועה, ומשום דאף שבועת עד אחד בטענת מלוה ולוה היא אצטריך לאשמועינן דאפילו הכי אינה צריכה שיעור ולא כפירה והודאה, כנ"ל.

גירסת רש"י הב"ע בטוענו דינר מוטבעת ופירש הוא ז"ל דטבועה במטבע צורה ולא שטענו משקל זה וזה הודה לו ג"כ מוטבע וכיון שכן ממין הטענ' הוא אפי' שהן משתי מתכות ומשתי צורות דומיא דדינר זהב בהדי דינר כסף ואידך ומשום דכל שם צורה מין א' הוא זה ענין פירושו אלא שלשונו קצר כמנהגו ומכאן למדו (לפי) [למי] שהתובע לחברו מטבע ידוע ומסוים והודה לו מקצת מטבע א' מסוים ואפי' ממלכות אחרת חייב שבועה אבל לא הודו לפי' זה בתוס' ובחידושין וכמה תשובות בדבר חדא (דמהא זה) [דמאיזה] טעם יהיו שתי מטבעות חלוקות במין חלוקות בצורה מין אחר ועוד דא"כ לשמואל גופיה דמוכרח לעיל מדסיפא דוקא אידך דוקא לא אתייא מתני' בחדא גוונא דהא רישא דקתני שתי כסף יש לי בידך אין לך בידי אלא פרוט' לא אתייא בטוענו שתי כסף מוטבעים א"כ חייב הוא שבוע' לשמואל אית ליה לאוקמי במשקל וכדמפרש רבינו ז"ל בשמעתין וא"כ רישא בטוענו משקל וסיפא בטוענו מוטבע ממש ועוד מאי הב"ע דאר"א כמאן דמחדית מידי דהא פשטא דינר זהב יש לי בידך מוטבע ממש משמע יותר ממשקל דינר זהב ועוד מאי האי דקאמר והא קמ"ל דפריט' בכלל מטבעות אפי' לא הוי תני פרוטה כלל אשמעינן טובא לומר שכל המטבעות שבעולם מין א' הם לכך הנכון כגירסת הספרים והיא גירסת ר"ח ז"ל הב"ע בטוענו בדינר מטבעות פי' דשמואל א"ל דלעולם לא שוה קתני אלא דוקא ומיהו לא שתובעו ליתן לו עתה דינר זהב אלא שיתן לו מטבעות בדינר והא דוקא שנתן לו בשביל מטבעות וחבירו משיבו אין לך בידי אלא כסף או טריסית או פונדאן או פרוט' ודתני חייב דמטבעות תובעו עתה אבל זה בכלל מטבע הוא והא פשיטא אלא דפרוטה אתא לאשמועינן שהיא בכלל מטבע אע"פ שאין לה צורה קיימת ונפחתת והולכת בכל יום לפי שהיא של נחושת ודייקא נמי דקתני למיתן טעמא למלתיה שהכל מין מטבע א' אלמא היינו עיקר טעמי:

ורב שהכל דין מטבע הוא פירוש דלרב דמפרש דמתני' שוה קתני וכי א"ל דינר זהב יש לי אחת בידך שוה דינר קאמר קשיא לישנא דמתני' דקתני שהכל דין מטבע א' דלמה לי האי טעמא אפי' לא יהא מין מטבע מה שהודה לו שוה הוא מ"מ וממין הטענה הוא ואפי' הודה לו בסובין להכי מיצטריך תלמודא לומר דרב הכי מתרץ מתני' שהכלמין מטבע א' הוא ופירוש רש"י ז"ל כל המטבעות השנויין כאן שהודה לו דין א' יש להן שאף בקטנה שבהם יש כדי הודאה לחייבו שבועה עכ"ל ואינו נכון חדא שאין הלשון האמור בגמרא סובל פירוש' ועוד פשיטא דהא הגרוע שבכל מאי דקתני היא פרוטה וכבר שנינו שההודאה פרוטה ועוד מי תלה שיעור הודאה במטבע עד שיאמר מפני ההודא' דין מטבע א' להם ללמד שכולם יש בהם שיעור הודא' והרב אב ב"ד ז"ל פי' דין מטבע הוא דסד"א דכיון דאיהו תבעיה שוה בשוה הודה לו שתי כסף וטריסית ואידך אין כאן הודא' ממין הטענה דבעינן שיודה לו באותו לשון שתבעו כגון שוה חצי דינר זהב וכיוצא בו קמ"ל דכיון דשוה הוא הכל דין מטבע א' הוא ואין פירוש זה נכון כלל דהא לא הוה ס"ד כלל דהא פשיטא שאין לך דבר שלא יהא בכלל שוה ורבינו הרמב"ן ז"ל פי' דמשום דתנא לא נקט צד שוה אליבא דרב דרישא קתני שתי כסף וקאמר דשוה הוא והדר תנא ליטרא זהב ואמר דדוקא הוא והדר תנא דינר זהב דשוה הוא לה"ק דל"ק דמ"מ כל דין מטבע דקתני א' הוא דבכולהו קתני שוה ובשאינו מטבע כגון ליטרא לעולם דוקא בין של כסף בין של זהב ולא ירדו תלמידיו לסוף דעתו בפירוש זה דהא דקתני תנא בהאי בבא דדינר זהב שהכל מטבע א' למיתן טעמא למאי דקתני חייב משמע ולא לתרוצי דמטבעות דקתני בכולהו בבי דין א' להם דקתני שוה והנכון מכל מ"ש בזה דאע"ג דרב מפרש דמתני' דקתני דינר זהב יש לי בידך שוה קאמר מ"מ כך הוא אומר לו דינר זהב יש לי בידך שקבלת ממני לתת לי שוה אותו דינר זהב והלה אומר דינר כסף או טריסית הוא שיש לך בידי שקבלתי ממך והנה ס"ד דכיון דאינו מודה לו בגורם החיוב אין זה ממין הטענה אע"פ שמה שיש לו לקבל הוא ממין הטענ' קמ"ל דלא קפדינן הגורם כיון דסוף סוף מה שתובע עתה ומה שמודה לו מין מטבע הוא והוא נפטר מתביעתו אף לדברי התובע ממין מטבע ולמדנו מכאן שהתובע על חבירו מנה של מלוה והוא מודה לו חמשים של פקדון או מקח וכיוצא בו מודה במקצת גמור הוא שאין הגורם מעלה ומוריד בזה וכן כתבנו בפרק השואל בס"ד וכן דעת הרמב"ם ז"ל והרמב"ן ז"ל ומורי הרא"ה והרשב"א ז"ל. ג"ה מצינו אנו בתוספתא ת"ש דינר זהב זהוב יש לי בידך אין לך בידי אלא דינר כסף פטור ומשום דלפירוש רש"י ז"ל קשה כי הוא אומר ז"ל שכל המטבעות דין מטבע א' יש להם וללמדנו זה נקט דינר זהב זהוב שהכל יודעים דדוק' הוא ומוטבע בעא מיניה הא אלו נקט תנא דינר זהב סתם לא הוה משמע מוטבע דהוה אמרי' שוה קאמר ולהכי חייב וש"מ דכל היכא דקתני תנא מטבע שוה קתני וקשיא לשמואל:

א"ר אשי ה"ק וכו' וא"ת ואמאי לא שאל תלמודא הכא בדרב אשי כדשייל לעיל בדר"א לימא כשמואל ס"ל וי"ל דכמה תשובות בדבר חדא דכיון דהא שיילה לר"א ופרוקא ניהלי' לאו כרוכלא לשייל וליזיל לשיוליה לרב אשי ועוד דתירוצא דר"א הוה משמע לן דחיקא לאוקומה בדינר מטבעות או דינר מוטבעת לגירסת רש"י ז"ל ובדאיצטריך לומר הכי במאי עסקינן ולהכי הוה משמע לן דאי לאו דסבר לה כשמואל לא דחיק נפשיה בהכי אבל דרב אשי לאו דחיקא הוא דאורחא דתנא למיתני שכל האומר כך כאומר כך ועוד דהא פשיטא דר"א לאו לתרוצי אליבא דשמואל הוא דא"ל הכי ולאו דסביר' ליה כוותיה:

תני ר"ח לסיועיה לרב פי' דכיון דקתני חסר מעה פטור דליכא שיעור כפירה אפי' במעה מכלל דלית ליה דשמואל דאמר כפירה בפרוטה ומינה דכרב ס"ל דבעי ב' מעין לכפירה שא"א לומר בכפירה דעת ג' אלא או כרב או כשמואל ודעת כל הפוסקים ז"ל והוא דעת רבינו הרמב"ן ז"ל ותלמידו מורי הרא"ה ז"ל דכיון דק"ל בהא כרב דקתני ר"ח כוותיה ממילא הוייא הלכתא כוותיה בפירושא דמתני' דסתם מטבע שוה הוא אבל מורי הרשב"א ז"ל אומר שאין זה הכרח דכי מעיינת שפיר בסוגיין משכחת לה שאע"פ שהיינו מעמידין המשניות בדוקא כשמואל לא קשו עליה דרב במאי דקאמר כפירת הטענה שתי כסף אלא דרב סברא דנפשיה הוא דקאמר דשוה קתני ובעי לפרושי בהא קשייא על שמואל והיינו דלא חשיב רבא לעיל הני מתניתא לדיוקתא דחד מנייהו משום דהני שפיר אתי בין לרב בין לשמואל וכיון דאפשר לומר דתהוי הלכתא כרב בענין כפירת הטענה שתי כסף ואפשר לפרושי הני מתנייתא דדוקא קתני ולא סתרן אהדדי לא מבטלין דברי שמואל אלא במאי דתני ר"ח כוותיה בלחוד ובאידך הדרינן לכללין דרב ושמואל הלכתא כשמואל בדיני ועוד דלפום פשטא רב אשי כשמואל ס"ל בהא דמתרץ אליביה וכן מצאתי לקצת מן הפוסקים ז"ל אבל אין לנו אלא הכרעת רבינו הרמב"ן ז"ל ופשטא דשמעתא דשבקוה הכי ולא פרישו האי היפרישה דהני תרי פסקי ומעתה קי"ל דשוה משמע ומיהו אומר רבינו הרמב"ן ז"ל דדוקא במוציא בלשונו לשון מטבע דכיון דדרך מטבע לשום בהם כל דבר אמרו בדרך שוה אבל תובע חיטין או שאר מטלטלין ודאי דוקא טעין לי' מן הסתם ובעי' הודאה ממין הטענה ואפילו במטבעות דוקא בתורת תביעת מלוה או מקח ודכוותה אבל בא בטענת פקדון דוקא שאין לוזה פקדונו ממש כמות שהוא ואילו שלח בו יד הלה הו"ל גזל והוסיף עוד מורי הרא"ה ז"ל תלמידו משמו ז"ל דאפילו במטבע של הלואה כשטוענו מטבע היוצא בעיר ההיא כי הוא נשום להם לכל דבר אבל בטוענו מטבע שאינו יוצא בעיר ההיא אין שמין בו דוקא קאמר ומעתה אלו שכותבין במתנות דנשואין שקנו בכך וכך מטבע בלא אגב לדברי הרמב"ן ז"ל קנתה כשכתבו לה בשם אחריות חוב כדפרישנ' בפרק אף על פי דאע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא (שקאמר) [שוה קאמר] וכל שוה נקנה בחליפין אבל הרשב"א ז"ל כתב בתשובה דדוקא הוא כשמואל ובעינן דלכתוב ליה אגב קרקע וכן אנו נוהגין בזה:

ל"ש אלא וכו' אבל טענת מלוה והעדאת ע"א אפילו לא טענו אלא בפרוטה חייב יש שפירשו דדוקא כשהתובע בא בטענת ברי אבל בטענת שמא כגון שטוען א"ל עד א' שנטל' משלי כ"כ והרי ע"א והלה טוען להד"מ פטור משבועת התורה שאין שבועת ע"א אלא בטוענו בריא וכדאמרינן (התם) הכא טענת מלוה והעדאת ע"א ולא מקרייא טענת סתם אלא טענת בריא וכדתנן לקמן אלו נשבעין שלא בטענה ופרישנא שלא בטענת בריא ואמרינן נמי בשמעתא דר"ח קמייתא בב"מ בפ"ק הצד השוה שבהן שע"י טענה וכפירה הן באין ואמרינן לה על שבועת מודה במקצת ועד א' אלמא אף בשבועה ע"א טענת בריא בעינן דומיא דשבועת מודה במקצת וזה דעת הרא"ם ז"ל והר"ר אפרים ז"ל תלמיד רבינו אלפאסי ז"ל אבל רבם ז"ל הנזכר כתב בהלכות שבועות בעובדא דההיא כיתנא דא"ל לחבריה א"ל ע"א דעיילת לביתאי ופתחת ליה דלאו באנפאי ושקלת מיניה חד טוענה דכיתנא וא"ל אין שקלי ודידי שקלי דאמרת לי דואשקליה בחושבנא דידי וכ"כ רבינו אלפאסי ז"ל דה"ל מחויב שבועה שאינו יכול לישבע והכריע רבינו הרמב"ן ז"ל כדבריו ז"ל דקאמר ומתני' מסייע ליה כסתמא כתיב לא יקום ע"א באיש וגו' אבל קם הוא לשבועה וסתמא משמע לעולם ואפי' בטענת שמא הב' בממון וברייתא דכייל ותני כל מקום שב' מחייבין אותו ממון א' מחייבו שבועה ופשיטא דב' מחייבין אותו ממון ואפילו בטענת שמא ומי שאומר בזו אין למדין מן מן הכללות אלא היכא דמוכחא מילתא במתני' או במתניתא או בגמרא אבל בלא הוכחה לא אמרינן הכי שאל"כ בטלת כל הכללות שמסרו לנו חכמים בש"ס הערוך שבידינו שרובו כללות ועוד דבירושלמי דקו טובא בהאי כללא דאקשו עליה והרי קרקעות שב' מחייבין ממון וע"א אינו מחייבו שבועה ופריק שנייא היא שאין נשבעין על הקרקעות כלומר שאין הכלל מדבר אלא בממון שהוא בר שבועה והרי קנס שאני היא שאין נשבעין על הקנס פי' דהרי אי מודה ביה נפטר וא"כ לאו בר שבועה הוא כלל ואקשינן תו והרי ב' מחייבין אותו פרוטה וכאן היא שבועת הדיינין ב' כסף פי' דקס"ד דמקשה דבכל שבועת הדיינין הוי הכי דינא ופריק כשנשבע מפיו מה כמר שמואל כשנשבע מפי אחרים פי' דמתני' דוקא במודה במקצת אבל שבועת ע"א אפילו בפרוטה וכדפי' בגמרא מכל מקום למדנו מן הירושלמי דק"ל דהאי כללא דוקא הוא מדפריך והדר פריך והרי והרי ועכ"ז לא הקשה והרי ב' מחייבין ממון בשמא ואין ע"א מחייבו שבועה בשמא והא דקאמר הכא טענת מלוה והעדאת ע"א לתביעה קרי טענה ואפילו בשמא וכן טענו דקאמר תבעו בעי לומר והתם נמי פרישנא אלו נשבעין שלא בטענת בריא אלא בטענת שמא וההוא דב"מ הא לפום פי' (דנקנה) [דייקנא] דהתם מגלגל שבועה דע"א ומודה במקצת הוא דאמרנן וגלגול שבועה איתא אפי' בטענת שמא ואם כן הא דקאמר שעל ידי טענה וכפירה הן באין תביעה וכפירה בעי למימר וכן עיקר ולז ה הסכימו רבותי נוחי נפש ולענין שבועת השומרין הכריעה רבינו הרמב"ן ז"ל כדברי האומר דהתם ודאי לא מחייבינן שבועה עד דאיכא שתי כסף דהא עיקר כסף או כלים דכתיב בקרא על טענת השומרין כתיבי ואי משום דאמרינן עירוב פרשיות כתוב כאן ההיא לענין אשר יאמר כי הוא זה בלחוד הוא דכי כתיב כי הוא זה להצריך הודאה במקצת הטענת מלוה הוא דכתיב אבל בטענת פקדון אפילו אמר כולם נאנסו חייב אבל לענין כסף או כלים לא אמרו עירוב פרשיות לומר דהמלוה בלחוד כתיב שזה לא נאמר בשום מקום תדע דשמואל לא הוציא מב' כסף אלא העדאת ע"א דלא כתיב בהאי פ' כלל ואפילו בההיא נמי איצטריך למיתן טעמא כדמפרש ואזיל מ"ט דאמר קרא אלמא אף בע"א אי לאו קרא דמחייב ליה בפרוטה הוה יליף במה מצינו משבועת מודה במקצת דניבעי שתי כסף וא"כ לענין שבועת השומרין דכתיבא בהאי פרשה דכסף או כלים וליכא נמי טעמא דשום קרא למעוטי פשיטא דבעי שתי כסף דומיא דמודה במקצת וכן נראה עיקר. ומיהו הראיה שהביא רבינו ז"ל מפרק כל הנשבעין אינה ראיה ברורה כדבעינן למיכתב בדוכתה בס"ד אלא שהדבר מוכרח כאן במקומו:

להודיעך כוחו דר"ג וא"ת אדרבא ליתני טענו חטין ושעורין להודיעך כוחן דרבנן דפטרי י"ל דההיא לא חשיב להו כח כיון דבעי הודאה ממין כל הטענה:

כל שביארנו להזקיק טענת שתי כסף לא נאמר אלא בשבועת מודה מקצת אבל שבועה הבאה על ידי עד אחד אפי' לא טענו אלא בפרוטה וכפר בה והוציא הלה עד אחד חייב שכל ששנים מחייבין אותו ממון אחד מחייבו שבועה אם הדבר ראוי מצד עצמו לישבע עליו שבועה כגון מטלטלין וזהו מה שאמרו בגמרא לא שנו אלא בטענת מלוה והודאת לווה אבל בעדות עד אחד אפי' לא טענו אלא פרוטה חייב וממה שהזכירו כאן למדו קצת מפרשי' שאין נשבעין בעד אחד אלא בטענה וכפירה כלומר שיהא טוענו בריא אבל כל שטוען בשמא ומוצא עד אחד שמעיד בכך אינו נשבע וכן נראה דעת גדולי הפוסקי' שהורו באחד שטען אית לי חד סהדא דאתית לביתאי ושקלת טעינא דכיתנא ואמ' ליה אין שקלי ודידי שקלי דהוה ליה מחוייב שבועה שאין יכול לישבע והרי זו טענת שמא שהרי אינו יודע כן אלא מפי העד והורו בו שהוא מחוייב שבועה וכן הדין שהרי שנינו בכיוצא בו שחייבים ממון ואף קצת תלמידיהם נוטים לומר כן ממה שאמרו כאן לשון טענה כמו שכתבנו וכן בראש מציעא ד' א' אמרו הצד השוה שבהן שעל ידי טענה הם באים אלא שזו אינה ראיה שלשון טענה בכאן פירושו תביעה שהוא תובעו והאחר כופר ולענין מה שביארנו שלא הוזקקנו לטענת שתי כסף אלא בשבועת הודאת מקצת אבל לא בשבועת עד אחד כתבו גאוני ספרד שאף בשבועת ארבעה שומרים כן הואיל ולא משום טענתו של זה משביעין אותו אין מצריכין לטענת אלא אף בפרוטה חייב ואע"פ שכסף או כלים בשומרים כתי' עירוב פרשיות כתי' כאן ושדייה אמלוה ויש חולקין שאלו כן היה לו להזכירה בסוגיא זו עם שבועת עד אחד ועוד שהרי בסוף פרק כל הנשבעין אמרו בשותפין ואריסין והוא שיש טענת שתי כסף ביניהם וודאי אלו כעין שבועת השומרים הם וכן בשבועת היסת אין מצריכין לשתי כסף אלא אפי' בפרוטה ומקצת גאוני' כתבו שהנשבעין ונוטלין אין צריכין טענת שתי כסף וגדולי המחברים חולקין בה לומר שצריך שיכפור הנתבע בשווי מעין ואינו נראה כן שאם השכיר השכיר עצמו במעה או פונדיון מה יעשה ילך לו בפחי נפש:

לעולם אין נשבעין על הקרקעות כמו שיתבאר וכן דין הודאת מקצת אינה חלה על הקרקעות כלל מעתה טענו כלים וקרקעות והודה בכלים וכפר בקרקעות או הודה בקרקעות וכפר בכלים או שהודה במקצת קרקעות ובכל הכלים וכפר במקצת קרקעות אין זה כלום עד שיודה במקצת הכלים ויכפור במקצתם ומ"מ בכיוצא בזו אם נשבע על הכלים מגלגלין עליו שבועת הקרקעות שזוקקין נכסים שיש להן אחריות עם נכסי' שאין להם אחריות:

כבר ביארנו במשנה שטענו חטים והודה לו בשעורים פטור שאין הודאתו ממין הטענה ואע"פ שהכל מין תבואה מ"מ לאותו המין בעצמו אנו צריכים מעתה טענו בשור והודה לו בשה פטור הא אם טענו שור ושה והודה לו באחד מהם חייב כמו שבארנו שכל שהוא תובעו שני מינין ומודה באחד מין הטענה הוא:

גמרא אר"א בשטענו בדינרי מטבעות כו' ורישא גבי שתי כסף ע"כ לא איירי בכה"ג במטבעות דא"כ אכתי תקשי רישא לשמואל וכמ"ש התוס' ואע"ג דהשתא נמי לא איירי בגוונא חדא דרישא איירי בדווקא לשמואל וסיפא איירי במטבעות אין זה דוחק כיון דמפרש לה בסיפא שהכל מין מטבע א' היא אבל אי הוה איירי רישא בדוקא לשמואל וסיפא בשוה הוא דחוק וק"ל:

שם ורב שהכל דין מטבע א' היא כו' ה"ה דה"מ למימר נמי לרב דסיפא איירי במטבעות ורישא בשוה דע"כ אין זה דחוק דהא לר"א שמוקי סיפא במטבעות קאמר הכי דרישא אי כרב כו' אלא דניחא ליה למימר דהאי תדע מסיפא דקאמר תלמודא קאי לרב דסיפא איירי בשוה ולא במטבעות וק"ל:

תוס' בד"ה בטוענו בדינר כו' ועוד דמשמע כו' וסתם ב' כסף טבועים הם כו' עכ"ל וצ"ע כיון דמשמע להו סתם ב' כסף טבועים הם אמאי לא תקשי להו בפשיטות מרישא דקתני ב' כסף סתם דהיינו טבועים ואמאי פטור לשמואל ודו"ק:

בא"ד שנתן לו דינר להחליף וליתן תחתיו מטבעות כו' או פרוטה עכ"ל הס"ד וכצ"ל והשתא ניחא כיון דאינו תובעו אלא מטבעות של חליפי דינר פשיטא דכולהו בכלל שם מטבע נינהו אלא דקמ"ל דפרוטה אע"ג דאינו רק של נחושת נמי בכלל מטבע נינהו והשתא נמי לפירושם דאף בדינרי טבועים שייך לומר שאינן ממין הטענה ניחא דפריך בפשיטות מהא דדינר זהב זהוב כו' דפטור דהוו בדוקא אבל בסתם דינר זהב ולא קאמר זהוב שוה קאמר ולא דוקא וק"ל:

בד"ה ור"ג מחייב כו' והשתא לר"ג אפילו אין בלשון הזה לשון קנקנים חייב כו' עכ"ל דליכא למימר כיון דע"כ האי אוקמתא לרבי חייא בר אבא דפוטר אפילו בתבעו חטין ושעורין והודה לו בא' מהן דלא כרבן גמליאל דסבר דאפילו בתבעו חטין והודה לו בשעורין חייב אימא דר"ג מוקי פלוגתייהו דאדמון וחכמים בפשיטות בכדי שמן דלכ"ע אין בלהל"ק ואדמון מחייב כר"ג דמחייב בתבעו חטין והודה בשעורין ולכך קאמר ר"ג שפיר רואה אני את דברי אדמון די"ל (דכפי) [דבפי'] פלוגתייהו דאדמון וחכמים ודאי דלא פליג רבי חייא ב"א שהוא אמורא אר"ג שהוא תנא וכיון דע"כ לר' חייא ב"א פליגי אדמון וחכמים ביש בלהל"ק וכמ"ש התוס' לקמן שדקדק רבי חייא ב"א כן מלשון המשנה ושמואל נמי דמחייב בחטין ושעורין והודה לו בא' מהן נמי מוקי פלוגתייהו ביש בלהל"ק כדאמר התם וא"כ לר"ג נמי פליגי בהא והא קשיא להו שפיר והשתא לר"ג מאי נ"מ והלא אפי' [אין] בלהל"ק מחייב ועוד נכתוב בזה לקמן ודו"ק:

בא"ד וי"ל דלדידיה נמי נ"מ כו' אין לך אלא ה' חייב כו' דיש בלשון הזה לשון קנקנים עכ"ל ר"ל שלא הזכיר בהודאתו קנקנים אלא סתם חמשה דאיכא נ"מ ברואה אני דברי אדמון דיש בלשון הזה של כדי שמן גם קנקנים וחייב בהודאתו סתם חמשה גם על הקנקנים אבל לענין שבועה ליכא נ"מ ולהאי תירוצא שכתבו לעיל לר"ג דפוטר אף מדמי שעורים שהודה ה"מ לפרושי הכא דאיכא נ"מ נמי בשהזכיר בהודאתו קנקנים דאם יש בלהל"ק הרי תבעו שניהם וחייב לו דמי קנקנים שהודה לו ואם לאו פטור אף מדמי הקנקנים שהודה לו אלא דניחא להו לפרש נ"מ גם לתירוץ שכתבו לעיל שמחייב ר"ג בדמי שעורים דליכא נ"מ הכא אם הזכיר בהודאתו קנקנים ועוד דניחא להו לפרש בכהאי גוונא שגם הנתבע לא הזכיר קנקנים כמו התובע ושפיר איכא נ"מ ודו"ק:

גמרא טענו חטים ושעורים עי' רשב"ם ב"ב דף פד ע"ב ד"ה מין א':