מסכת שבועות דף ו׳ עמוד ב׳

ואם איתא - דצמר אחר שלג תני להו:

של צמר דיהה הימנה מיבעי ליה - דיהה פלית"א בלע"ז: עמוקה וגבוה לאו דוקא קאמר אלא נראית כעמוקה:

ספחני - אספני:

טפילה לבהרת מנלן - לרבנן קבעי לה דאילו לרבי עקיבא לית ליה ריבוי טפילה לבהרת:

בן יומו - ביום הולדו:

מכבנין - לשון הרחלים יוצאות כבונות (שבת דף נב:) וכמו (גיטין דף יד:) תנתן כבנתי לבתי פרמוי"ל והוא בת נפש שקורין נושקא שמחברין בה פתיחות פי החלוק כך כשנולד הכבש והאם לוחכתו אין צמרו נקי באותו יום והרוצה להצניעו למילת עושה לכבש מעטה עור ומכבנו עליו שלא יתפרד ונמצא הצמר מכוסה כל הימים:

מלכו של זה - בהרת שהוא מלכו של סיד למעלה משאת שהוא מלכו של קרום ולכן הן מצטרפין הבהרת והשאת ואיפרכו של מלך זה למעלה מאיפרכו של מלך זה סיד למעלה מקרום וממילא שמעינן דסיד למטה משאת הוא:

אלא מלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשי' - כל איפרכוס הולך אחר מלכו כך כל תולדה מצטרפת לאביה: הכי גרסינן ומלכו של זה למעלה מאיפרכיה דנפשיה:

מלכא ואלקפטא - שני מלכים הם ומלכא חשיב מאלקפטא:

רופילא - איפרכוס של מלכא:

וריש גלותא - איפרכוס של אלקפטא:

כגון מלכא ואלקפטא - כשמהלכין זה אחר זה כסדר זה הולכים:

האי זה למעלה מזה הוא אלא כגון מלכא ורופילא ואלקפטא וריש גלותא - כשמהלכין שנים שנים כל איפרכוס הולך אחר מלכו:

שבור מלכא - מלך פרס וקיסר מלך רומי וכל אחד יש לו איפרכוס:

הי מנייהו חשיב - שבור או קיסר:

בחורשיא אכיל ליה - האיש הזה מוטמן ביערים כל ימיו שלא שמע בטיבעה של מלכות רומי והוצרך לשאול זאת ורב פפא משום דאקדים רבא שבור מלכא לקיסר הוא דשיילי' ורבא מיראה עשה שהיה תחתיו במלכותו כדאמר במס' חגיגה (דף ה:) שדור דבי שבור מלכא וגרבוהי:

רומי חייבת - תרגום של רשעה שנאמר (מלאכי א׳:ד׳) וקראו להם גבול רשעה:

רבינא אמר - משל דרבנן כגון גלימא דעמרא שהוא מלובן כשהוא חדש וליבונו מבהיק הרבה יותר משל טלית ישנה:

וגלימא דכיתנא ושחקיה - שהחדש לבן הרבה משל ישן אבל החדשות של זו ושל זו קרובות להיות שוות כך הבהרת גבוהה הרבה מן הסיד שהוא תולדתו והשאת מן הקרום והאבות קרובים להיות שוים:

שאין הכתוב מדבר - פרשת קרבן עולה ויורד שחייבתו קרבן על הטומאה מנין שאין מחייבו על מגע אלא אם כן אוכל באותה טומאה קדש או נכנס למקדש:

ודין הוא - הרי אתה דן מאליו:

הואיל והזהיר וענש על הזדון טומאה - וחייבין נמי קרבן על שגגת טומאה מה מצינו כשהזהיר וענש כרת על זדון טומאה בטומאת מקדש וקדשיו הזהיר וענש שנאמר (ויקרא כ״א:כ״ג) לא יטמאו את מקדשי הרי זה אזהרת מקדש בקדשים לא יאכל עד אשר יטהר (שם כב) הרי אזהרת קדש כי את מקדש ה'טמא ונכרת (במדבר יט) הרי עונש מקדש והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים וגו' (ויקרא ז׳:כ׳) הרי עונש קדש:

תרומה - אם אכל תרומה בטומאה דהזהיר וענש דכתי' בקדשים לא יאכל ותרומה בכלל מדכתי' בה בההיא ענינא ובא השמש וטהר ואחר יאכל מן הקדשים ואמרינן ביבמו' (עד:) דבתרומה קאי מדתלי' בהערב שמש דאילו קדשים עד דמייתי כפרה:

וענש - ומתו בו כי יחללוהו:

לא אשכחן עון מיתה דמחייב קרבן - שאין חטאת באה אלא אשגגת כרת כדאמרי' בהוריו' (ח.):