מסכת שבועות דף ב׳ עמוד א׳

בעזרת אל תמים דעות שבועות שתים שהם ארבע - פי' שבועות ביטוי שחייב הכתוב על שגגתן קרבן עולה ויורד בפרשת ויקרא דכתיב ונפש כי תשבע לבטא בשפתים להרע או להיטיב. הא דלא פריש בה תנא בהדיא שבועות ביטוי כדפי' באידך דמכילתין דקתני שבועות העדות שבועות הפקדון שבועות הדיינים. י"ל דטעמא משום דהתם השבועה מחמת ד"א שגורם לו לישבע תני בה בלשון הגורם אבל הכא אין לו גורם מבחוץ ומעצמו הוא מבטא שפתיו בשבועה או לעצמו או לאחרים כגון שאתן מנה לפלוני ושלא אתן קרי להו שבועה. והא דקתני שתים שהם ד' בהא ובכולה מתני' ולא קתני ארבע וכן באידך ואע"ג דכלהו לחיובא כדאסקינן טעמא דמלתא לפי שאין שוות לגמרי בענין זו משום דשתים אבות ואידך תולדות זו משום דשתים כתיבי בהדיא ואידך (אבות) [אתי מדרשא] והכא גבי שבועות כתיב בהדיא להרע או להיטיב דהיינו שתים (ואידך) אתו מדרשא דלכל אשר יבטא האדם בשבועה כדאיתא בפרק שבועות בתרא וכן בידיעות הטומאה כתיבי בהדיא העלם טומאה בקדש ומקדש ואידך דהיינו העלם קדש ומקדש אתו מדרשא ביציאות שבת הוצאות כתיבי הכנסות לא כתיבי ובמראות נגעים (שתים אבות ואידך תולדות) שכן מביא בגמרא לקמן בריש מכילתין ולא מן קצת נוסחי שמפרש כן להדיא דההוא לאו לישנא דגמרא הוא. אלא מדאמרי' בגמרא מני מתני' אי ר' ישמעאל הא אמר אינו חייב אלא על העתיד לבא אלמא משמע (מדקאמר) להו דשתים שהן ד' דקתני היינו כדפירש"י ז"ל דאלו לר' ישמעאל שתים שהן ד' היינו שאוכל ושלא אוכל שיש בהם הרעה והטבה ושאזרוק צרור ליה ושלא אזרוק שאין בה הרעה והטבה וכולם להבא כדאיתא בפ"ג ומיהא איכא למידק מהיכן משמע להו לבעלי הגמרא דמתני' מרבי לשעבר כר"ע ולא אזרוק כר"י וי"ל דסמכו על משנת פ"ג דקתני בה הכי בהדיא ומשמע להו דההוא מתני' פי' דמתני' דהכא היא דבתר דפסיק תנא ושרי הלכו ידיעות הטומאה דזוטרא כדאיתא בגמרא הדר לפרושי הלכות שבועות ומיהו אכתי קשה דהא בפרק ג' איכא מ"ד דר"ע מייתי מרבוייא דקרא אף שאזרוק ולא אזרוק משום דהוי להבא מיהת ואיכא מ"ד דמרבי אפי' שזרקתי ושלא זרקתי. וא"כ למר ליתני שתים שהן שש ולמר ליתני ב' שהן ח'. ורש"י ז"ל נשמר מזה כאן שכתב ובפרק ג' מרבי מן המקרא דברים שאין בהם הרעה והטבה ומיהו שתים הם ותו לא דבר וחילופו עכ"ל והרמב"ן ז"ל פי' שאין ענין משנתינו בכאן שתים שהם ד' אבות ותולדות כלומר ב' שהם אבות שהם ד' אבות ותולדות אלא ענין המשנה ב' שמות שהן ד' דברים בין שכולם אבות בין שכולם תולדות וגבי שבועות לאו והן שתים שהן ד' והם בכלל לאו והן שתים (בלבד) [בלהבא] שאוכל ושלא אוכל שאזרוק ולא אזרוק שהן מרבוי' דקרא שהם ד' לאו והן לשעבר שאכלתי ושלא אכלתי שזרקתי ושלא זרקתי. וכן גבי יציאות השבת שהם שמות הכנסה והוצאה ובהם ד' מלאכות של עני ושל בעה"ב ויש שסבורין לומר שלזה כיוון רש"י ז"ל בלשון דלעיל. אבל לדידי אין זה במשמע לשון רש"י ז"ל כלל שכבר פי' הוא משנתינו שאוכל ושלא אוכל ושאכלתי ושלא אכלתי אבל כוונת רש"י ז"ל דתנא נקט משנתו כדמוכח בפ"ג לר"ע במאי דהוה מוכרח ואתי לדידי' מרבוייא דקרא בדברים שיש בהם הרעה והטבה וכשתמצא לומר דמרבה נמי שאזרוק ושלא אזרוק א"נ אף שזרקתי ושלא זרקתי הכל נכנס במה שפרט ובכללו הם נכללים ולאו דמתרבו מינייהו בכך כיון דסוף סוף שתים שהן ד' ותו לא דבר וחילופו וגם פי' רבינו הגדול ז"ל לא א"ש בלשון המשנה וגם שנצטרך לומר דמתני' דפ"ג לאו פי' דמתני' דהכא ולשון רש"י ז"ל מחוור יותר לרבותינו נוחי נפש והוא דרך עיקר התוס'. עוד י"ל בפי' משנתינו דמש"ה משמע להו בגמ' דמתני' כר"ע משום דכולה מתני' דקתני הכא ב' שהם ד' כולם הם דבר והפכו ממש ב' כנגד ב' בידיעות הטומאה זדון טומאה והעלם קדש ומקדש כנגד העלם טומאה וזדון קודש ומקדש וביציאות שבת שתי הכנסות כנגד שתי הוצאות דבר וחילופו וכן מראות נגעים שתי שחורות כנגד שתי לבנות ומעתה אף בשבועות:

ידיעות הטומאה שתים שהם ד' קרבן עולה ויורד שחייבו תורה מחמת טומאת מקדש וקדשיו הכתוב בפ' ויקרא אצל שבועת ביטוי כדכתיב ונפש כי תגע בכל דבר טמא וגו' שתים שהם ד' ובפ' ידיעות הטומאה אסקינן דהאי תנא בעי ידיעה בתחלה ובסוף והוה להו ח' ידיעות אלא דלא תנא אלא ד' קמיית' דליתנהו בכל התורה כולה או ד' בתרייתא דמייתי ליה לידי קרבן וא"ת ולמ"ד דבתרייתא חשיב אמאי נקיט בהא ידיעות טפי מבשבועות ויציאות דהא בדידהו נמי בעי ידיעות בסוף דאי לא ידע דחטא היכא מייתי קרבן וי"ל דהתם כיון דמני נקיט לישנא דענינא גופא דהיינו שבועות ויציאות לא איצטריך למתני בהו ידיעות אבל הכא היכי ליתרי טומאות ב' שהן ד' לא אפשר דאי מיני טומאות חשיב טובא נינהו ולא שייך בהו נמי לשון שהן ואי עניינא דמייתי דמחייבי ליה קרבן מחמת טומאה ב' הן קודש ומקדש. והלכך לא סגיא דלא ליתני או העלמות טומאה או ידיעות ועדיפא ליה למיתני ידיעות דמייתי ליה לידי קרבן:

יציאות השבת ב' שהם ד' פי' ב' הוצאה דעשיר מרשות שעומד בו והוצאה דעני שמוציא מרשות שאינו עומד בו שהם ד' בהדי הכנסה דעשיר שמכניס מרשות שאינו עומד בו והכנסה דעני שמכניס מרשות שעומד בו וא"ת הלא שם הוצאה והכנסה א' הוא ומה לי עשיר ומה לי עני. עד שיהיו נמנין לב' שהם ד' י"ל דמשום דמלאכת הוצאה והכנסה דשבת חידוש הוצרך התנ' לשנות בה כל צדדין שאפשר לחייב על כולם שלא נאמר אין לך אלא מקום חדושו בלבד. והחדוש שכל המלאכות תלויות בעצמן וזו תלויה ברשויות שהמפנה חפצים מזוית לזוית כל היום פטור ובהוצאה והכנסה חייב בכזית או בכגרוגרות ותדע דכלהו מלאכות גמירי ממשכן וזו הוצרך הכתוב לפרוש בה בפירוש או מן ויכלא העם מהביא או מדכתב אל יצא איש ממקומו דדרשינן אל יוציא כלומר הוא וכליו ושתים הוצאת העשיר מן הסתם. ויש מרבותינו ז"ל שבתוס' דב' היצאו' אלו נאמרו בתורה ויכלא העם מהביא וכן אל יצא איש ממקומו דאפי' למ"ד תחומין דאורייתא כדכתיב אל יצא איש ממקומו מ"מ אף הוצאה בכלל כדאמרינן אל יצא הוא וכליו דהא קרי להו במס' עירובין לאו שניתן לאזהרת מיתת ב"ד אפי' למ"ד תחומין (דרבנן) [דאורייתא] ומזה הטעם אין לוקין על התחומין מן התור' הלכך נכתב אל יצא דדרשינן מיני' אל יוציא משום הוצאה דעני. שאולי הייתי סובר שלא חייב הכתוב בחדוש הוצא' זו אלא כעין דעשיר שכן דרך רוב המוציאים להוציא מרשות שעומדים בו לרשות שאין עומדים בו ואין לך אלא מקום חדושו וא"ת כיון דחדוש הוא נימא דקראי ללאו יצאו ואזהרה שמענו עונש מניין וי"ל כיון דהוי במשכן וגלי בהו קרא להדיא וטרח למכתב הוצאה דעשיר ועני הא ודאי לכללה אהדרה ואף לעונש זו שיטת התוס'. אבל רבינו הרמב"ן ז"ל אומר דליכא תרי קראי להוצאה דלמאן דלית לי' תחומין דאורייתא ודריש אל יצא אל יוציא לא גמר מויכלא העם מהביא דדלמא בחול הוא וממשכן לא גמרי' ולא גמר העברה העברה מי"הכ כדאי' בפרק הזורק. ומיהו תנא מני להו בתרתי מן הטעם שפירש"י ז"ל דהויא מלאכה גרועה ובודאי שכן נראה פשט לשון הירושלמי שאמרו שם אר"י עני ועשיר אחד הם ומנו אותם חכמים ב' הוצאה והכנסה אחת הם ומנו אותם חכמים שתים ובמקומה הארכתי יותר בס"ד:

מראות נגעים פי' שהמצורע מביא עליה' קרבן לטהרתו שנים שהם ארבע' מראה לשון זכר הוא כדכתיב את המראה הגדול הזה ולהכי נקיט לה בל' זכר ולהכי נמי נקטוה בבתרייתא: