מסכת שבועות דף ג׳ עמוד ב׳

מה התם כולהו לחיובא שאף התולדות נגעים הן וכשיטהר מביא עליהן קרבן טהרה:

וכי לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר קרבן קאמר ובשוגג אבל מלקות אם הזיד והתרו בו חיובי מיחייב ומתניתין במזיד קמיירי ומלקות:

וכדרבא כלומר וא"ת לאו שאין בו מעשה הוא ואין לוקין עליו על זה לוקין כדרבא דבפ"ג אמרינן שלוקין על שבועת שוא וילפינן מכי לא ינקה ה' ה' הוא דלא ינקה אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו ופרכינן עלה אשכחן שבועת שוא והוא נשבע לשנות את הידוע כגון על האיש שהוא אשה ועל האבן שהוא זהב דשוא משמע דבר שאינו של כלום כמו (ישעיהו ה) מושכי העון בחבלי השוא שבועת שקר מנא לן שבועה שאינו ניכר אם אמת אם לאו ואמרי' לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר ואמר רבא התם הך שבועת שקר דקא מרבינן מרבויא דלשוא לשוא לא רבתה תורה אלא לשקר דלשעבר כגון אכלתי או לא אכלתי שמשעה שנשבע יצתה שבועה מפיו לשקר דומיא דשבועת שוא דלהכי אפקה בלשון שוא למימרא דבלשעבר קמיירי מה שוא לשעבר נשבע לשנות את הידוע עבר את שבועה משיצתה מפיו:

בשלמא אכלתי ולא אכלתי כלומר שהן ארבע לא משכחת לה דבשלמא על שתים דלשעבר לקי כדרבא ועל לא אוכל ואכל נמי לקי דלאו שיש בו מעשה הוא דבשעה שאכל עבר על לא תשבעו ואכילה מעשה הוא:

אוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא שמאליו ביושב ואינו אוכל עובר על השבועה ושבועה שאינה לשעבר לא איתרבי מלשוא לשוא ב' פעמים דהא אמרינן דומיא דשבועת שוא ריבתה:

קסבר רבי ישמעאל בכל התורה כולה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואין צריך לרבות:

קשיא הך דאלו הן הלוקין כו' לא גרסינן ותלמיד טועה שהוקשה לו כתבה בגליון ספרו קשיא לי הך דאלו הן הלוקין וכתבוה סופרים בגמרא והתלמיד טעה שאינה קושיא דההיא לאו רבי ישמעאל גופיה אמרה אלא סוגיא דגמרא פרכה התם דיליף לר' ישמעאל מלקות מאם לא תשמור לעשות את כל דברי וגו' ודריש כל ופרכינן אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי ומשנינן לעשות כתיב וקשיא ליה לאותו תלמיד דהוה ליה לשנויי התם אין הכי נמי לר' ישמעאל לוקין אלאו שאין בו מעשה ולאו קושיא היא דהא דאמרינן הכא לר' ישמעאל לוקין לא מיתוקמא דעל כרחך שבקינן להא אורחא בסוף שמעתין ומוקמינן מתני' רבי היא ולקרבן:

אי הכי דמתני' במלקות וסתם לן לאו שאין בו מעשה לוקין עליו קשיא דרבי יוחנן אדרבי יוחנן:

הא דומיא דמראות נגעים קתני הא דלא פריך מיציאות השבת משום דיציאות גופייהו לא ידעינן דהוו בכולהו לחיובא אלא מדומיא דמראות נגעים לקמן בפירקין (שבועות דף ה.):

לעולם כר' ישמעאל לקמן (שבועות דף ד.) מפרש אמאי לא מוקמינן לה נמי כר' עקיבא:

אבל לענין מלקות חיובי מיחייב וכדרבא סוגיא דהכא כרבין דאמר התם (דף כא.) אכלתי ולא אכלתי שקר ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר אוכל ולא אוכל עובר בלא יחל ואיזהו שוא נשבע לשנות את הידוע ואליביה מסקינן בפירוש ריבתה תורה אבל רב דימי אמר התם אכלתי ולא אכלתי שוא ולא צריכנא להאי ריבתה תורה ולדידיה לא מיתוקמא ב' שהן ד' דלא מפרשי טפי הני מהני למלקות ולפי זה למאי דמסיק קסבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו תימה לר"י דמאי מיפרשי הני טפי מהני ונראה דאף על גב דלענין מלקות כולהו שוין מ"מ שייך שפיר למיתני בהו ב' שהן ד' משום דבשתים קרבן נמי אית בהו אע"ג דמתניתין לא איירי אלא במלקות וריצב"א פי' דסוגיא זו כרבין כדפי' ולדידיה מיפרשי טפי אוכל ולא אוכל מאכלתי ולא אכלתי דפשטי' דלא תשבעו משמע להבא כדפירש בקונט' גבי רב דימי דהכי קאמר רחמנא לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועה לאחר זמן ואפי' רבין מודה והא דמפיק ליה מפשטיה ומוקי לה באכלתי ולא אכלתי היינו משום דלהבא נפקא מלא יחל ולהכי חשיב הכא אכלתי ולא אכלתי שהן ד' דלא מיפרשי משום דקרא לא משמע אלא להבא ולא מוקי ליה באכלתי ולא אכלתי אלא משום דלא ניחא ליה לאוקמי בלאו יתירא:

וכדרבא תימה דאמאי מייתי מילתיה דרבא אדרבה ה"ל לאתויי מילתיה דר' יוחנן דאמר לשוא לשוא שתי פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר דממילתיה דר' יוחנן הוה לקי אפילו באוכל ולא אכל אי לאו מילתיה דרבא וי"ל דהיינו דפריך בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא אלא אוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא ומשני דקסבר ר' ישמעאל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו פירוש ולית ליה דרבא אלא דריש לשוא לשוא ב' פעמים אם אינו ענין לשבועת שוא תנהו ענין לשבועת שקר בין אוכל ולא אכל בין אכלתי ולא אכלתי:

בפירוש ריבתה תורה פירש בקונט' מלשוא לשוא ב' פעמים ואין נראה דאין זה בפירוש דאההיא דרשא גופה פריך לקמן (שבועות דף כא.) ומאי שנא פירוש דאפי' אוכל ולא אכל נמי אלא נראה כפירוש ר"ח דפירש בפירוש ריבתה תורה דבדברות הראשונות כתיב (שמות כ) לא תענה ברעך עד שקר ובדברות אחרונות כתיב (דברים ה) עד שוא לומר דשוא ושקר אחד הן:

אי הכי קשיא הך דאלו הן הלוקין פירש בקונטרס דל"ג ליה משום דלמסקנא דהכא מצי סבר דאין לוקין עליו ופריך התם אי הכי לאו שאין בו מעשה נמי לפי המסקנא דהכא ועי"ל דהתם רוצה ליישב דרבי ישמעאל דקאמר התם חייבי מיתות ב"ד ישנן בכלל מלקות אפי' למ"ד אין לוקין עליו ולמאי דפרישי' דדוקא הכא סבר רבי ישמעאל דלוקין עליו מלשוא שוא אתי שפיר:

התראת ספק היא אבל משום דהוי לאו שאין בו מעשה לא מיפטר דקסבר ריש לקיש דלוקין עליו ותימה דבפ' ד' מיתות (סנהדרין דף סה: ושם) פטר ר"ל חסמה והנהיגה בקול דעקימת שפתיו לא הוי מעשה וי"ל דהתם אליבא דרבנן קאמר דבהשוכר את הפועלים (ב"מ דף צ: ושם) פריך ליה רבי יוחנן ממתני' דאם המיר מומר וסופג את הארבעים ומשני ר"ל הא מני ר' יהודה היא כלומר ואנא אמרי אליבא דרבנן:

ודהינן דומיא דמראות נגעים מה התם שאת ותולדתה כולהו לחיובא ושני' מתני' לעולם ר' ישמעאל היא וכי לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי קרבן אבל מלקות הוא דמחייב וכדרבה דאמר שוא ושקר אחד הוא. הלא תראה דבלוחות הראשונים כתיב לא תענה ברעך עד שקר. ובלוחות האחרונים כתיב לא תענה ברעך עד שוא. ומיכן אמר רבה במסכת תמורה בתחלתה בפירוש רבתה תורה שבועת שקר דומיא דשבועת שוא. מה שבועת שוא שהוא לשעבר ולוקין עליה. דא"ר יוחנן משום ר' מאיר כי לא ינקה ה' ב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו. מיכן לשבועת שוא שלוקה.

אף שבועת שקר לשעבר וכתיב לא תשבעו בשמי לשקר פי' כשם שלוקה על שבועת שוא כך לוקה על שבועת שקר. וכיון דאוקימ' בשתים שהן ד' כולהו לחיובא למלקות אקשינן עליה והא שבועה שאוכל ולא אכל (שבועה) [לאו] שאין (בה) [בו] מעשה (היא) [הוא] אמאי חייב. ופרקינן ר' ישמעאל סבר לאו שאין בו מעשה לוקין עליו. והני מילי בנשבע מחייב ר' ישמעאל בלאו שאין בו מעשה מלקות. דגרסינן בתחלת תמורה אמר ר' יוחנן ר' יהודה אומר משום ר' יוסי הגלילי כל לאו שיש בו מעשה לוקין עליו ושאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מן הנשבע והמימר והמקלל את חבירו בשם. דאי לא תימא הכי קשיא דר' ישמעאל אדר' ישמעאל הכא אמר לאו שאין בו מעשה לקוין עליו ובתחלת מכות קתני בהדיא ר' ישמעאל אומר לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו מאי טעמא לעשות את כל דברי התורה הזאת כתיב. ואקשינן כיון דאוקימנא מתני' דהכא לר' ישמעאל והוא סתמא דמתני' לאו שאין בו מעשה לוקין עליו ואמר ר' יוחנן כל סתם משנה הלכתא כוותיה היכי אמר ר' יוחנן בנשבע שיאכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה אינו לוקה משום דהואי ליה לאו שאין בו מעשה וכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו.

ופרקינן ר' יוחנן סתמא אחרינא אשכח דתנן בפרק כיצד צולין את הפסח אבל המותיר בפסח הטהור אינו לוקה מ'. ואמרינן וממאי דהאי מתני' דר' יעקב היא משום דהוה ליה לאו שאין בו מעשה דקא פטר ליה למותיר דלמא ר' יהודה היא ומשום דבא הכתוב ליתן עשה אחר לא תעשה הוא שאין לוקין עליו.

אלא האי סתמא אשכח.

ר"י לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מחייב וא"ת אם למלקות מה שהן ד' דקתני דהא כולהו אבות נינהו. וכולהו מפרשי אוכל ולא אוכל משום לא יחל דברו. ואכלתי ולא אכלתי משום לא תשבעו בשמי או משום לא תשא לשוא דהוי לשעבר כדאי' בפ"ג וי"א כיון דמתרי לאוי נפקי שפיר קתני שתים שהן ד' א"נ כיון דלענין קרבן יש חילוק ביניהם שייך למתני שהן ד' כדקתני בפ"ג נקטיה הכי גם למלקות כאילו קתני שבועות למלקות ד' שהן ב' שהם ד' בעלמא לקרבן והשתא הנכון יותר דלמאי דקס"ד שתים היינו לאכלתי ושלא אכלתי שמפורש בהם מלקות בהדיא דכתיב כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו לשוא ושוא לשעבר כדדרשי' בפ"ג ודרשי' אבל ב"ד של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ואוכל ולא אוכל היינו שהם ד' דלא כתיב ביה מלקות בהדיא ומתניתין דפ"ג לאו פירושא דמתניתין דהכא היא דההיא לקרבן ודהכא למלקות:

קסבר ר"י לאו שאין בו מעשה משמע דלפום הא לא צריכנא השתא למאי דאמ' רבה בפי' ריבתה תורה וכו' דכיון דלוקין על שאין בו מעשה אין הפרש בין להב' בין לשעב' והל"ל אלא. אלא דזמנין דמקצר לי' תלמודא והנכון דאכתי צריכין לדרבה דבלאו דידיה הו"א דמכדי כולהו חדא סכסוכא נינהו ומה שתים שהם ד' אבל בדידי' מתפרשי שפיר דהאי אלא תשבעו והני מלא יחל דלא תימא כולהו מלא תשבעו ולא יחל לקונמות כדאמרינן בפ"ג א"נ דכדרבא איכא שתים שהן ד' משום דבהני מתפרש מלקות בהדיא משא"כ באידך וכדפי' לעיל:

גי' מקצת הספרים א"ה קשיא הך דאלו הן הלוקין וכו' ורש"י ז"ל מחקו דההיא סוגיא בעלמא היא וההיא ליכא למיפרך מינה ולמסקנא דהכא ל"ק ההיא דמייתינן לה התם מקרא דלעשות כתיב משמע לן דהכרחא הוא וכאלו אמרינן והא לעשות כתיב וכיון דטעמא דר"י התם מדכתיב אם לא תשמור לעשות וגו' והפלא ה' את מכותך וגו' כדאיתא התם משמע לי דשינויא דשנינן שנויא הוא דהכי דייק קרא והא דלא חיישינן בשמעתן לפרוקא להא משום דסמכינן אאוקימתי אחריתי דאיכא התם ואשכחן כה"ג דפריך הש"ס תרתי ג' קושיי ולא חייש לפרוקי אלא חדא דהוי עיקר טפי וחדא מינייהו בשמעתא קמייתא דגיטין כדכתיבנא התם בס"ד. וכן פי' הרמב"ן ז"ל:

אבל המותיר בטהור מ"ט לאו משום לאו שאין בו מעשה וליכא למימר דטעמא דההיא משום התראת ספק היא ולאו משום לאו שאין בו מעשה חדא דהא מ"מ אידחייא לה הא סתמא דידן דהכא ועוד דאמאי לא פטרינן במתניתין מההוא טעמא דהתראת ספק דהא אוכל ולא אוכל התראת ספק הוא ועוד דהא לר' יוחנן ע"כ טעמא דהא סתמא אחריתי אינו משום התראת ספק דהא איהו ס"ל דהתראת ספק שמה התראה:

ר' יעקב אומר וכו' פי' ולאו משום דסבר ר' יעקב דלאו שניתק לעשה לוקין עליו ליתא דהאי קרא אתא ללמד שאין שורפין קדשים בי"ט דדריש הכי בפ' במה מדליקין:

כבר ביארנו ששבועת בטוי לוקין עליה במזיד ואפי' על אותן שהן לשעבר אע"פ שאין בהן מעשה שכל חייבי לאוין שבתורה לאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו חוץ מנשבע ומימר ומקלל את חברו בשם וענין הנשבע יצא לנו בזה ממה שאמרו כ"א א' כי לא ינקה י"י וכו' בית דין של מעלה הוא שאין מלקין אותו אבל בית דין של מטה מלקין אותו ומנקין אותו ואע"פ שזו בשוא נאמרה הרי נאמר לשוא שני פעמים אחת לשוא ואחת לשקר ומ"מ תדע שיש כוללים בזה אף אותם שלהבא ואף אותם שאין בם מעשה כגון אוכל ולא אכל ואין הלכה לדעתם כדברי האומר בפי' רבתה תורה שקר דומיא דשוא מה שוא לשעבר שהרי נתברר שקרותו מיד אף שקר כל שמלקין אותו בלא מעשה דוקא לשעבר הא להבא כל שאין בו מעשה כגון שאוכל ולא אכל אינו לוקה אלא בכלם לוקה וכפשוטה של משנתנו ונמצא לדעתם באומר שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה שלוקה אע"פ שאין בו מעשה ואע"פ שהתראת ספק היא שהרי התראת ספק התראה היא כמו שהתבאר ומ"מ לענין לאו שאין בו מעשה אין דבריהם כלום והלכה רווחת כדברי האומר בפי' רבתה תורה שקר דומיא דשוא כלומר שלא נאמ' מלקות בנשבע אף במקום שאין בו מעשה אלא בשעבר כגון אכלתי ולא אכלתי שמשעה שהוציא דבורו מפיו נשבע לשקר אבל בנשבע שיעשה ולא עשה אינו לוקה אלא שבשוגג מביא קרבן ומעתה שבועה שאוכל ככר זה היום ועבר היום ולא אכלה בשוגג מביא קרבן במזיד אינו לוקה וכן פסקו גדולי הפוסקים והמחברים ומשום לאו שאין בו מעשה ולא משום התראת ספק ואע"פ שראיתי לגדולי המחברים שפסקו בענין שיזרוק פלוני צרור לים שהתראת ספק אינה התראה עם מה שפסקו בהלכות סנהדרין שהיא התראה תימה הוא אלא שנראה לי שיש לחלק בין התראת ספק שספקה תלוי במעשה של אחר לאותה שספיקה תלוי במעשה של עצמו:

ובתלמוד המערב פ"ג ה"ז שאלו מה מפקא מביניהון שרפו או השליכו לים אין תימר משום שאין ראוי לקבל התראה פטור ואין תימר משום שאין בו מעשה הרי יש בו מעשה ונראה מכאן שלדעת פסק אם בטלו בידים חייב ואין הדברים נראין שהרי הלאו אינו אלא בשאינו אוכל והעדר אכילתה אין בה מעשה ולא עוד אלא שהירושלמי נראה כמשובש והדברים היו מתפרשים יותר יפה בהפך שהרי כשמשליכו לים התראת ודאי היא:

כבר ביארנו במסכת מכות שהשובר עצם בפסח טהור לוקה אבל השובר עצם בפסח הבא בטומאה כגון שהיו רוב צבור טמאים על הדרך שביארנו שם אינו לוקה שנ' ועצם לא תשברו בו בכשר ולא בפסול וכגון שנטמא לפני זריקה שלא היתה לו שעת הכושר והמותיר אף בטהור אינו לוקה שהרי לאו שאין בו מעשה הוא וכן ביארנו שם שכל לאו הנתק לעשה כל שאי אפשר לו לקיים העשה לוקין עליו אע"פ שלא בטל הוא את העשה בידים הואיל ונתבטל מ"מ וא"א לו לקיימו:

מי שאמר שבועה שלא אוכל ככר זו שבועה שלא אוכלנה שבועה שלא אוכלנה ואכלה אינו חייב אלא אחת שכל שמראשונה ואילך הרי הוא נשבע לקיים מצוה ואין בזה חיוב שבועה אלא שמ"מ אם נשבע על הראשונה שניה חלה עליו כמו שיתבאר:

בד"ה וכדרבא תימה כו' דממלתיה דר"י הוה לקי אפי' באוכל כו' עכ"ל פירוש לדבריהם דלא ניחא להו לפרש הא דמשני קסבר ר' ישמעאל כפירוש רש"י דקסבר ר' ישמעאל בכל התורה כולה לאו שאין בו מעשה לוקין עליו וא"צ לרבות עכ"ל דאם כן כיון דלא קאי הך דרשה דלשוא שתי פעמים הוה ליה למימר אלא קסבר ר' ישמעאל לאו כו' ומדלא קאמר אלא משמע דקאי הך דרשה ואהא קשיא להו דאדרבה ממלתיה דר"י לשוא שתי פעמים איכא לרבויי אפילו אוכל ולא אכל אי לאו דר"י סבר כמלתיה דרבא דלא מרבינן מלשוא שתי פעמים אלא לשעבר וממעט אוכל ולא אכל ממלקות אבל לר' ישמעאל דסבר באוכל ולא אכל נמי דלקי כמלתיה דר"י דלשוא שתי פעמים מרבה אפילו אוכל ולא אכל ולית ליה דרשה דרבא למעט אוכל ולא אכל ואם כן לא הוה ליה לאתויי לר' ישמעאל מלתיה דרבא אלא מילתיה ואהא תירצו דקושטא הוא למאי דמסיק נמי דאוכל ולא אכל דלקי דקסבר לאו שאין בו מעשה לוקין קאי מלתיה דר"י לשוא שתי פעמים לרבות אפילו אוכל ולא אכל ולית ליה מילתיה דרבא למעט אוכל ולא אכל ויש לדקדק לפי דברי התוס' דקאי דרשה דר' יוחנן לשוא שתי פעמים לר' ישמעאל דלוקין באוכל ולא אכל ובעלמא מצי סבר ר' ישמעאל דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה וא"כ מאי מייתי ר' יוחנן מהך סתמא דמותיר בטהור דאין לוקין על לאו שאין בו מעשה דהא בההיא ר' ישמעאל נמי מודה דאין לוקין ואכתי תקשי ליה סתם מתניתין דהכא דס"ל כר' ישמעאל דלוקין באוכל ולא אכל מרבויא דלשוא שוא שתי פעמים ויש ליישב בדוחק ודו"ק:

בגמרא לעולם ר' ישמעאל כו' אבל לענין מלקות חיובי מחייב וכדרבא וכתבו התוס' דסוגיא זו כרבין ודלא כרב דימי דלרב דימי לא איצטריך האי דרבא ומתניתין נמי לא מיתוקמא שפיר כרב דימי דא"כ לא שייך שתים שהן ד' דלא מפרשי הנך טפי מהנך וכתבו עוד פי' אחר בשם ריצב"א שמפרש ג"כ האי דהכא כרבין דוקא ודבריו דחוקים כמו שאבאר. ולולי דבריהם נראה לי לפרש בפשיטות אוקימתא דהכא אפילו אליבא דרב דימי ואיצטריך נמי למילתא דרבא דהא רב דימי דקאמר אכלתי ולא אכלתי שוא ודאי לא פליג אסתם מתניתין דספ"ג דתני איזהו שבועת שוא נשבע לשנות את הידוע כו' זו היא שבועת שוא שחייבין על זדונה מכות כו' ומסקינן דאתי למעוטי אכלתי ולא אכלתי דקאי בלשעבר וממעט לשעבר ופשטא דלישנא דקרא נמי הכי משמע דסתם שוא היינו לשנות את הידוע כדמתרגמינן על מגן ומסברא נמי הכי משמע דחמיר איסורא טפי שניכר לכל בשעת שבועה שהוא משקר כדמסקינן התם להדיא בגמרא משא"כ באכלתי ולא אכלתי שאינו ניכר בשעת שבועה שהוא משקר אע"כ דהא דקאמר רב דימי אכלתי ולא אכלתי נמי שוא היינו משום דסמיך אאידך מימרא דרבי יוחנן דכתיב לשוא לשוא שני פעמים ואם אינו ענין לשוא ממש תניהו לאכלתי ולא אכלתי דהוי נמי לשעבר כמו נשבע לשנות את הידוע וכן פירש"י להדיא לקמן פ"ג במימרא דרב דימי ע"ש ולפ"ז מש"ה קאמר רב דימי דאוכל ולא אוכל מלא תשבעו בשמי לשקר נפקא וא"כ א"ש טובא דלרב דימי נמי מפרשים הנך דלהבא טפי מהנך דלשעבר דלהבא איכא לאו מיוחד דלא תשבעו משא"כ באכלתי ולא אכלתי דלא ילפינן אלא באם אינו ענין ולא כתיב נמי בלשון לאו גמור אלא בלשון עונש כי לא ינקה וא"כ שפיר קתני במתניתין שתים שהן ד' והיינו דמייתי עלה האי דרבא דנהי דרבא גופא דאמר דאידך לשוא לשבועת שקר היינו משום דהתם אמימרא דרבין ורבי אבהו משמיה דרבי יוחנן קאי וא"כ לרב דימי כ"ש דא"ש טפי דהנך תרי לשוא אלשעבר קאי כן נראה לי נכון לולי שהתוספות לא כתבו כן ודו"ק ועיין עוד בסמוך:

בתוספות בד"ה אבל לענין מלקות חיובי מחייב כו' וריצב"א פי' כו' דפשטא דלא תשבעו משמע להבא כדפי בקו' גבי רב דימי כו' עס"ה. ולע"ד יש לתמוה טובא על זה דהא שבועת הפקדון היינו לשעבר וכתיב בי' ונשבע על שקר ובסיפא דקראי נמי כתיב או מכל אשר ישבע עליו לשקר אלמא דאדרבה שבועה דלשעבר טפי מפרש בהדיא אי הוי בכלל לאו דלא תשבעו ומפירוש הקונטרס דלקמן אין ראיה דהתם אליבא דרב דימי קאי דלשעבר הוי בכלל לאו דלא תשא לשוא וכ"ש למאי דפרישית דרב דימי נמי אית ליה הך דרשה דלשוא לשוא ב' פעמים וניחא ליה לאוקמינהו בחד גוונא לשעבר ומש"ה ע"כ לדידיה לאו דלא תשבעו בשמי לשקר היינו להבא וע"ז פירש"י דשייך ביה נמי לשון שקר משא"כ לרבין הוי איפכא וצ"ע ועיין בכ"מ פ"א מהל' שבועות בשם תשובות הריב"ש ולקמן בפ"ג אבאר יותר:

בד"ה וכדרבא תימא דאמאי מייתי מילתא דרבא אדרבה ה"ל לאתויי מילתא דר' יוחנן כו' וי"ל דהיינו דפריך כו' עס"ה. ותירוצם דחוק מאד ואין עולה יפה לפי הסוגיא אמנם לענ"ד נראה ליישב קושית התוספות בפשיטות דשפיר איצטריך לאתויי הא דרבא דאי מרבי יוחנן לא שמעינן מידי דעיקר מלתא דר"י היינו לפי המסקנא דשבועות שתים שהן ד' דהכא ודרפ"ג רבי אליבא דר"ע קתני לה דכיון דר"ע לא שני ליה לענין שבועה דלהבא ולשעבר דכי הדדי נינהו לענין קרבן למאי דדריש ריבוי ומיעוט וא"כ מה"ט גופא משמע ליה דלא שני ליה לר"ע נמי לענין מלקות וכדמשמע פשטא דלישנא דמתניתין דרפ"ג וכמו שאבאר שם מש"ה איצטריך לאהדורי אלאו דלשעבר לענין מלקות ועוד דלכאורה לא שייך לחייב קרבן עולה ויורד אשבועת ביטוי אם לא היכא דאיכא לאו לא מיבעיא לאביי דאמר בפ' כלל גדול דלרבנן דפליגי עליה דמונבז (והיינו ר"ע) לא מחייב בשבועת ביטוי עד שישגוג בלאו שבה אלא אפילו לרבא ורב נחמן דלקמן פ"ג דאפי' שגגת קרבן נמי הוי שגגה אפ"ה בעינן מיהא שיהא בו איסור לאו כיון דכתיב בהדיא נפש כי תחטא ומש"ה הוצרך ר' יוחנן לפרש דבלשעבר נמי אשכחן לאו מדכתיב לשוא לשוא ב"פ וא"כ לפ"ז לא שייך מילתא דר' יוחנן הכא כלל למאי דבעינן לאוקמי מתניתין דשבועות שתים שהן ד' כר' ישמעאל דאדרבה מדקאמר ר' ישמעאל דאינו חייב קרבן על לשעבר משמע דהיינו משום דלא אשכחן בה לאו ואי משום דכתיב לשוא לשוא ב' פעמים איכא למימר דר' ישמעאל מוקי לה לשבועה שאוכל ולא אכל לאשמעינן דאע"ג שאין בה מעשה אפ"ה לוקין עליו מש"ה הוצרך לאתויי הכא מימרא דרבא דאמר בפי' רבתה תורה דלשוא לשוא ב"פ היינו לשעבר כן נ"ל נכון וברור בעזה"י ובזה מתיישב היטב לשון הסוגיא דקאמר לעולם ר' ישמעאל וכי לא מחייב ר' ישמעאל לשעבר קרבן אבל מלקות חיובי מחייב משמע להדיא דמעיקרא הוי ס"ד דר' ישמעאל בין לענין קרבן ובין לענין מלקות איירי דהא בהא תליא והיינו כדפרישית ומה שלא רצו התוס' לפרש כן נראה דהיינו משום דאזלי לשיטתייהו שכתבו לקמן בפ"ג דהא דאמר רבא בפירוש ריבתה תורה היינו בהא דשוא ושקר בדיבור אחד נאמרו וכמו שאבאר שם אי"ה:

בגמרא בשלמא אכלתי ולא אכלתי כדרבא כו' אלא אוכל ולא אכל אמאי לאו שאין בו מעשה הוא. אף לפי מאי שאפרש לקמן בסמוך בל' התוס' ד"ה אבל אוכל דמשכחת שפיר באוכל ולא אכל לאו שיש בו מעשה כגון שהאכיל בעצמו לכלבים או שזרקו לים אפ"ה פריך הכא שפיר דלמאי דבעינן לאוקמי מתניתין דשתים שהן ד' כר' ישמעאל ולמלקות ושני ליה בין קרבן למלקות וא"כ לפ"ז ע"כ דמתניתין לאו אקרא דלהרע או להטיב קאי כיון דמלקות לא תליא בקרבן אלא אלאו דלא תשא ודלא תשבעו קאי וממילא דע"כ מדקחשיב שאוכל ושלא אוכל בשתים היינו משום דשאוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא דאי ביש בו מעשה איירי אמאי קחשיב להו בתרתי דהא לא תשא סתמא כתיב ומאי חילוק יש בין הן ללאו אי לאו משום דאוכל ולא אכל לאו שאין בו מעשה הוא ומש"ה מקשה שפיר כן נ"ל ודו"ק ועיין לקמן. מיהו קשיא לי טובא אכולה סוגיא דשמעתין דשקיל וטרי הש"ס לענין מלקות שבועות ביטוי בהנך שאין בהו מעשה דתליא בפלוגתא דתנאי ואמוראי טובא אי לוקין אלאו שאין בו מעשה או לא כדפרישית וכמבואר בכמה דוכתי בש"ס ואפ"ה משמע בשמעתין בפשיטות דלענין קרבן דשבועות ביטוי שפיר שייך שתים שהן ד' אליבא דכ"ע אפילו בהנך שאין בהו מעשה ואמאי הא לכאורה איפכא מסתברא דהא משמע בפשיטות בכולה הש"ס דלעולם אינו חייב קרבן אלא על דבר שיש בו מעשה כדמשמע בסנהדרין פ' ד' מיתות בסוגי' דבעל אוב ובכמה דוכתי ובר"פ אלו הן הלוקין דאפילו פסח ומילה דאית בהו כרת לא שייך בהו קרבן כיון דשב ואל תעשה נינהו ע"ש בתוס' שהביאו ברייתא דת"כ דתניא ועשה אחת יצא מסית ומדיח ומקלל אביו ואמו ועדים זוממין שאין בהן מעשה ואף למאי שכתבו התוס' שם דבת"כ איכא נמי דרשא אחריתי במסית ומדיח דלאו בני קרבן נינהו משום דבעינן דומיא דע"א דיש בו כרת א"כ י"ל מה"ט גופא לא הוי שייך שום חיוב קרבן בשבועת ביטוי כיון דלית ביה כרת ומכ"ש בהנך דלית בהו מעשה שאפילו מלקות נמי לית בהו וא"כ מדגלי קרא דלהרע או להטיב אפילו בהנך דלית בהו מעשה חייב קרבן והיינו כיון דלאו דלא תשא חמיר טובא כדמשמע בשילהי פירקין וכמו שאבאר א"כ בפשיטות יש לנו לומר דכ"ש דחייב מלקות מה"ט גופא וצ"ע:

בתוספות בד"ה אי הכי קשיא הך דאלו הן הלוקין ופירש"י דלא גרסינן ותלמיד טועה כתבו כו' ולאו קושיא היא דהא דאמרינן הכא לר' ישמעאל לוקין לא מיתוקמא כו' עס"ה. ולכאורה לא ידעתי למה כתב רש"י דתלמיד טועה כתב קשיא הך דאלו הן הלוקין דהא נהי דלא גרסינן בגמ' דשמעתין הך לישנא דא"ה קשיא הך דאלו הן הלוקין אפ"ה יש לומר דיפה כתב אותו תלמיד דקשיא ליה הך סוגיא דר"פ אלו הן הלוקין דמקשה התם בפשיטות אדר' ישמעאל א"ה לאו שאין בו מעשה נמי ומאי קושיא דלמא אה"נ דלר' ישמעאל דיליף מלקות מלא תשמור לעשות את כל דברי התורה מחייב נמי אפילו באין בו מעשה כהנך תנאי דמחייבי אע"כ דפשיטא ליה לסתמא דתלמודא דהתם דלא אשכחן שום תנא דמחייב בלאו שאין בו מעשה אלא בהנך שהן קנס כדפרישית התם ע"ש או שנאמר דקים ליה לתלמודא דהתם דלר' ישמעאל נמי אין לוקין והכי שמיע ליה בשום דוכתא או אפשר דהיינו מה"ט גופא מדפוטר ר' ישמעאל בקרבן בלשעבר וכמו שאבאר לקמן דף ה' א"כ מקשה ליה אותו תלמיד שפיר מסוגיא דהכא דמשמע איפכא דלר' ישמעאל טפי איכא למימר דלוקין כן נ"ל לולי דרש"י והתוס' לא כתבו כן:

בתוספות בד"ה התראת ספק היא אבל משום דהוי לאו שאין בו מעשה כו' ותימא דבס"פ ד' מיתות פטר ר"ל חסמה והנהיגה כו' עס"ה. הכא לא שייך לפרש כמו שפירשו התוס' לעיל בדיבורים הקודמים דדוקא לענין שבועה קסבר ר"ל דלוקין אלאו שאין בו מעשה משום דכתיב לשוא לשוא ב"פ דא"כ משום התראת ספק נמי לא ליפטר מיהו לפמ"ש התוס' בסמוך בד"ה אבל אוכל ולא אכל דזימנין דמשכחת ביה התראת ודאי כגון שזרק הככר שנשבע עליו לים משא"כ משום לאו שאין בו מעשה פטור אפילו בכה"ג א"כ יש ליישב קושיית התוס' דהכא דלעולם מודה ר"ל דכל לאו שאין בו מעשה אין לוקין חוץ משבועה דגזירת הכתוב הוא מדכתיב לשוא לשוא ב"פ ואי ס"ד דלאו שאין בו מעשה פטור אף לענין שבועה תו לא משכחת דחייב מריבויא דלשוא ב"פ וממילא דאפילו אם עבר היום ולא אכלה ועודנו בעין נמי חייב ומש"ה לא פטרו ר"ל אלא משום דהוי התראת ספק וריבויא דלשוא ב"פ מוקי לה בזורק הככר לים דלר"ל כה"ג הוי התראת ודאי למאי דלית ליה ביטלו ולא ביטלו כדמשמע מלשון התוס' בסמוך וצ"ע ועיין עוד בסמוך ודו"ק:

תוס' ד"ה וכדרבא וכו' אלא דריש לשוא לשוא ב' פעמי' עי' תשובות דברי ריבות סי' רנה:

ד"ה אי וכו' דהתם רוצה ליישב כעין זה בתוס' חולין דף ע ע"ב ד"ה קלוט: