מסכת שבועות דף כ״ב עמוד ב׳

ואכל עפר פטור דלאו בר אכילה היא:

ע"י תערובת עם הענבים:

דעתו אמשהו את"ל עפר במשהו:

נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה אם תמצא לומר בשאר כל אדם בכזית נזיר מאי מי אמרינן כיון דכזית אסור עליה ויודע הוא שאין שבועה חלה עליו:

כי אשתבע אהיתירא אשתבע על פחות מכזית שלא היה מושבע עליו מסיני:

דעתיה אכזית ואין כאן שבועה:

אי אתה מוצא שיתחייב אא"כ נאסר בשבועתו בחצי שיעור שאינו מושבע עליו מסיני והיכי משכחת לה אי במפרש ואליבא דרבנן אי בסתם לר' עקיבא:

והא נבילה דכי חרצן לנזיר דמיא וקאמר ריש לקיש דאי אתה מוצא אליבא דרבנן אלא במפרש ולא אמרי' אפילו בסתם נמי דעתיה אמשהו דכי אשתבע אהיתירא אשתבע דכעפר דמיא דלא חזיא לאכילה לישראל:

וחכמים אומרים בין הוא בין חבירו לא מעל כו' משמע. דכ"ע מודו בקונמות דאין להן פדיון דאפי' רבי מאיר דאמר יש מעילה בקונמות מודה דאין לו פדיון והקשה הר' יצחק בן רבינו מאיר דבריש האשה רבה (יבמות פח. ושם) אמר אי קסבר יש מעילה בקונמות משום דבידו לפדותו הוא ותירץ ר"ת דקונמות דאסר אכ"ע יש להן פדיון לר"מ כיון דדמיא להקדש תדע מדנקט ככר זו עלי הקדש וא"ת וניפלוג בקונם גופיה וי"ל דאה"נ ובקונם גופיה מפליג ורישא נמי איירי בקונם וככר זו הקדש היינו כהקדש דהא לר"מ לא שני ליה בין קרבן לכקרבן בין אימרא לכאימרא כדאיתא בספ"ק דנדרים (דף יג.) ה"ה בין הקדש לכהקדש כיון דדעתיה אקונם א"נ איירי בפירש בהדיא כהקדש ואיידי דנקט בסיפא ככר זו עלי הקדש דלא איצטריך לפרש כהקדש כיון דאמר עלי תנא נמי רישא ככר זו הקדש וחכמים דאמרי בין הוא בין חבירו לא מעל פליגי נמי ארישא וברוב ספרים גרס בר"פ אין בין המודר (נדרים לה.) בין כך ובין כך לא מעל ואית ספרים דגרסי אחד זה ואחד זה לא מעל וגרסי נמי התם ברישא קונם ככר זו הקדש:

נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן איידי דקאי בחרצן נקט חרצן וה"ה דמצי למיבעי בחלב ונבילה בכל אדם אבל אין לפרש דנקט חרצן משום דאית בה תרתי שמושבע ועומד ולא אכלי ליה בעיניה ואיכא למימר טפי דדעתיה אכל שהוא דהא מנבילה וטריפה פשיט ליה:

אהתירא קמשתבע אפילו לרבי יוחנן דאמר (יומא דף עג:) חצי שיעור אסור מן התורה אתיא בעיא דרב אשי דמסתמא כר' יוחנן סבירא ליה דקיימא לן כוותיה והיינו טעמא דכיון דליכא אלא איסורא בעלמא לא חשיב ליה מושבע ועומד א"נ לרבי יוחנן נפרש אהיתירא קמשתבע כגון ליהנות שלא כדרך הנאתו דקיימא לן (פסחים דף כד:) כל איסורים שבתורה אין לוקין עליהן אלא כדרך הנאתן ואפילו איסור בעלמא ליכא מדאורייתא אלא מדרבנן:

תא ונטעום מידי ואזלי ואכלי ושתו ואי שתיה לאו בכלל אכילה הוא היה להן להזכיר. גם השתיה ולפי הספרים דל"ג אלא אזלי ושתו ניחא טפי וא"ת מה ענין טעימה אצל אכילה ויש לומר שמא בלשונם הוו קרו לאכילה טעימה:

איבעית אימא קרא כו' בספ"ק דקדושין (דף לה:) גבי כל שישנו בהשחתה אמר הכי וכן בכמה מקומות ותימה כיון דאיכא סברא ל"ל קרא דהכי פריך בפ"ב דכתובות (דף כב.) גבי הא דאמר רב הונא מנין להפה שאסר הוא הפה שהתיר למה לי קרא סברא הוא הוא אסרה הוא שרי לה ויש לחלק דיש דברים שאין הסברא פשוטה כל כך וצריך הפסוק להשמיענו הסברא:

ואקשינן וסברי רבנן יש מעילה בקונמות והתניא וחכמים אומרים אחד זה ואחד זה לא מעל שאין מעילה בקינמות. ופרקינן איפוך ואימא ר' מאיר אומר אחד זה ואחד זה לא מעל כו':

אמר רבא שבועה דלא אוכל ואכל עפר פטור בעי (רבה) [רבא] שבועה שלא אוכל עפר בכמה כו'. ותוב הוי בעי שבועה שלא אוכל חרצן בכמה ועלו תרוייהו בתיקו:

בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דכזית מושבע מהר סיני הוא דכתיב מחרצנים ועד זג דעתיה אמשהו. או דלמא כיון דאדכר אכילה דעתיה אכזית:

ת"ש שבועה שלא אוכל ואכל נבלות וטרפות שקצים ורמשים חייב בשבועתו והוינן בה אמאי חייב מושבע מהר סיני הוא ואין שבועה חלה על שבועה.

ואוקמה ריש לקיש במפרש חצי שיעור כלומר נשבע שלא יאכל נבלה חצי שיעור שחייב לרבנן וכ"ש לר"ע והא נבלה דמושבע עליה מהר סיני הוא.

וטעמא דפריש חצי זית דהוא פחות מכשיעור הא לא פריש דעתיה אכזית ש"מ לא מיחייב נזיר שנשבע בחרצן אלא בכזית ש"מ. אי הכי תפשוט הא דבעי רבא עפר בכמה תפשוט עד דאיכא כזית דהא נבלה כמו עפר הוא.

וטעמא דפריש חצי זית הא לא פריש הא אמרת דעתיה אכזית ודחי לא דמי לנבלה דנבלה בת אכילה היא.

ואריא הוא דרביע עליה ואין כח לאדם לוכל ממנה אבל עפר לאו בר אכילה הוא כלל:

כיון דכזית איסורא דאורייתא כי משתבע ק"ל והא קימ"ל כר"י דאמר (יומא עג, ב) דאמר חצי שיעור דאורייתא, וליכא למימר דלבעי רב אשי אליבא (דר"ע) [דר"ל] ודלא כהלכתא, ונראה לי דאדר' יוחנן בעי לה ובכולל, וקרי ליה היתירא לחצי שיעור משום דלא מחייב קרבן, והכי קאמר כי משתבע לאסור עצמו בחצי שיעור ולזרז עצמו שלא יאכל ממנו, ואם אכל שיהא חייב מלקות במזיד במפרש חצי שיעור, וא"נ בקרבן בשוגג.

איבעית אימא קרא אי בעית אימא סברא ואם תאמר ועוד סברא לקרא, י"ל דהכי קאמר אי בעית אימא קרא, וא"ת בנדרים הלך אחר לשון בני אדם (נדרים ל, ב), האי איכא סברא דלשון בני אדם נמי כך הוא, דא"ל אי נמי לחבריה נטעום מידי ואזלי ושתי ולא גר' ואזלי ואכלי ושתו.

גירסת רש"י ורוב הספרים אמר רבא שבועה שלא אוכל ואכל עפר פטור פי' דסתם אכילה לא משמע אלא מידי דבר אכילה וה"נ לפי גי' זו שאם אמר שבועה שאוכל ואכל עפר שלא יצא י"ח שבועתו ולהאי גי' אתי שפיר מאי דבעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה והר"ם ז"ל גורס אמר רבא שבועה שאוכל ואכל עפר פטור כלומ' נפטר משבועתו דס"ל כי שבועה שאוכל דבעי לחיובי נפשיה בכל מידי בעי למיפט' נפשי' אפי' בכל דהו עפר והיינו דקמקבל עלה שבוע' שלא אוכל עפר בכמה דיינינן ליה נמי בכל דהו כאידך דכיון דנחית לעפרא אפי' לכל דהוא נחית א"ד דבאיסורא אפי' כי פריש עפרא לא אסר נפשיה אלא בכזית:

בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן פי' ובעיין אם תמצא לומר דבעפר שיעורו בכל דהו כיון דלאו בר אכילה אי דיינינן הכי בחרצן כיון דאיהו נמי לא הוה בעיניה בר אכילה או דלמא כיון דמתאכיל ע"י תערובת שיעורו בכזית ואמרינן בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן וכו' פי' את"ל דגבי ישראל בכל דהוא כ"ש הכא אבל את"ל דבישראל בכזית הכא מבעי ליה משום דבכזית כבר היה אסור ועומד ואומרים התוס' וה"ה דמצי למבעי בישראל שאסר ע"ע חלב או איסר אחר אלא דנקט חרצן בנזיר משום דאיירי ביה דליכא למימר דדוקא נקט חרצן בנזיר משום דלא מתאכיל או משם סחור סחור לכרמא לא תקרב דא"כ היכי פשיט לי' דהוי בכזית מנבילות דשאני התם דמידי דבר אכילה ולית ביה טעמא דנזיר אלא ודאי כדאמרן:

או דלמא כו' דעתיה אכזית פירוש רש"י ז"ל ואין כאן שבועה ונראה מדברי רבינו ז"ל דנזירות חיוב גברא הוא דאי איסור חפצא הוא הא ק"ל שהשבועה חלה על הנדר ונדר על שבועה לקיים דהאי איסור חפצא והאי איסור גברא וכן הוא בירושלמי וכדברירנא במסכת נדרים על משנת יש נדר בתוך נדר וכן עיקר דהא נזיר לא אסר עליה מידי אלא שקבל עליו נזירות ורחמנא אסריה ביוצא מן הגפן בטומאת מתים כשם שאסר לישראל חזיר ונבילה ואסר לכהנים טומאה והא דמשמע דלא מיתסר מדין נזירותו אלא בכזית דעת הרמב"ן ז"ל דבעיין לר"ל דסבר חצי שיעור אינו אסור מן התורה דאלו לר"י כיון דסבר דחצי שיעור אסור מן התורה הרי הוא מושבע ועומד עליו וזמנין דבעי הש"ס סתם אליבא דחד ואפילו דלית הלכתא כוותיה ואחרים כתבו דאפילו לר"י בעי לה דכיון דלית בחצי שיעור מלקות ולא קרבן ולא כרת לא חשיב ליה מושבע ועומד מהר סיני לענין זה וחייל עליה איסור שבועה כאיסור חמור דחל על איסור קל ואפילו מאן דלא מודה בעלמא מודה הכא וזה עיקר:

אלא תפשוט דבעי רבא ודחינן לה ונראה דדוקא הא דעפר הוא דבעי למפשט אבל ישראל בחרצן לא אמרינן תפשוט דהא מכלל בעייא דרב אסי אפשר דההיא בכזית:

אי בעית אימא קרא ואי בעית אימא סברא איכא דק"ל כיון דאית סברא קרא למ"ל דהכי אמרינן בפ"ב דכתובות גבי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ולאו מלתא היא דהכא אתינן לחיוביה בין שנשבע ע"ד לשון הקדש ובין שנשבע על דעת לשון בני אדם:

ה"ג דאמר איניש לחבריה נטעום מידי ואזלו ושתו ול"ג ואזלו ואכלו ושתו דדלמא שהצדיקים אומרים מעט ועושין הרבה אבל אי שתו לחוד משמע שהשתיה לשון אכילה שאל"כ לא היו אומרים הרבה ועושין מעט וא"ת ודלמא שאני נטעום וי"ל דנטעום בלשונם היו רגילין בו במקום לשון אכילה:

מי שאמ' שבועה שאכל היום ולא אכל אלא עפר פטור שהרי מ"מ אכל ויש גורסין בזו שאם אמ' שבועה שלא אוכל היום ואכל עפר פטור שאכילת עפר אינה אכילה ולענין פסק שתיהן אמת שלענין שבועה שאוכל הוא מתכוין באכילתה לקיום שבועה ונמצא הוא עושה אותה בת אכילה ולענין שלא אוכל מתכוין הוא לצער את עצמו ואינו מתכוין למניעת אכילה מה שאינו ראוי לאכילה כלל ומ"מ אם אמ' בפי' שבועה שלא אוכל עפר ואכל חייב אם אכל כזית אבל בפחות מכזית הדבר בספק כמו שכתבנו למעלה וכן אם אמ' שבועה שלא אוכל חרצן ואכל אם אכל כזית חייב ואם פחות מכזית הדבר בספק שמא מאחר שאינו בר אכילה לכל שהו הוא מכוין או שמא אינו מתכוין אלא לכזית אפי' היה הנשבע נזיר שהוא אסור מצד עצמו בחרצן בשיעור כזית אין אומרין בברור שעל פחות מכזית הוא מכוין אלא שמא על כזית ואין בו חיוב שבועת ביטוי שהרי בכזית מושבע ועומד הוא והרי הוא כאומר שבועה שלא אוכל נבלות שאין שבועה חלה עליו אלא בכולל דברים המותרין עמהם או במפרש חצי שיעור לשיטתנו כמו שביארנו:

המשנה השניה והכונה בה לבאר ענין החלק הראשון גם כן והוא שאמר שבועה שלא אוכל ואכל ושתה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים אמר הר"ם פי' באמרו שלא אוכל ולא אשתה גלי אדעתיה שאמרו שלא אוכל אכילה לבדה בלא שתייה ולפיכך חייב שתים שבועה שלא אוכל ואכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אוכל פת חטין ופת שעורים ופת כוסמין ואכל חייב על כל אחת ואחת פי' לפי שבכל עת שהיה יכול לומר שלא אוכל פת חטים וכן של שעורים וכן של כוסמין ובכפלו גלי אדעתיה שחייב עצמו שבועה על כל אחת מהם שבועה שלא אשתה ושתה משקי' הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת פי' יתכן היותו חייב על כל אחת בענין זה והוא שיאמר לו חברו בא ושתה עמי יין ושמן ודבש ואמ' לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש לפיכך חייב על כל אחת ואחת לפי שהיה יכול לומ' שבועה שלא אשתה עמך ולא אמ' יין ושמן ודבש אלא לחלק ולפיכך חייב על כל אחת ואחת:

אמר המאירי שבועה שלא אוכל בסתם ר"ל שלא פירט שלא אוכל דבר זה או שלא אוכל סתם ואכל ושתה בפעם אחת אינו חייב אלא אחת הן למלקות בזדון הן לחטאת בשוגג בהעלמה אחת ששתיה בכלל אכילה היא והכל נכלל באכילה ולמדת לפי דרכך שאם נשבע שלא יאכל ושתה חייב שהשתייה אכילה היא הא אם אמר שבועה שלא אשתה ואכל אין בזה כלום שאין אכילה בכלל שתיה כמו שביארנו בגמרא ואף בשבועה שלא אוכל שביארנו שהשתייה בכלל השבועה דוקא בשלא אוכל סתם כמו שפירשנו שאלו אמ' שלא אוכל דבר פלני הרי אף בשאר מינין הוא מותר כל שכן בשתיה:

שבועה שלא אוכל ושלא אשתה ואכל ושתה חייב שתים שאע"פ שהשתיה בכלל אכילה היא הואיל ופירט ואמ' שלא אשתה גלה בדעתו שלא כלל השתיה בכלל האכילה ונמצא כנשבע על זה בפני עצמו ועל זה בפני עצמו:

שבועה שלא אוכל בסתם ואכל הרבה מינין בהתראה אחת במזיד או בהעלמה אחת בשוגג כגון שאכל פת חטי' ופת שעורים ופת כוסמין אינו חייב אלא אחת שהרי כל המאכלות נעשו לו איסור אחד ואפי' היו חולקין במינין כגון בשר ופירו' ופת וכלן מצטרפות לכזית אבל אם פירט שבועתו על כלן כגון שבועה שלא אוכל פת חטים ופת שעורים ופת כוסמין ואכל מכלן חייב על כל אחת ואחת שלא הזכיר מלת פת בכלן אלא לחלק שבועה לכל אחת ואחת ומעתה כל אחת שבועה בפני עצמה היא ואינן מצטרפות לכזית הא אם לא הזכיר מלת פת בכלן אלא שלא אוכל פת חטים ושעורים וכוסמין אינו חייב אלא אחת שלא באו פרטים אלו (אלא) לחול שבועה על כל אחת ואחת אלא להתיר עצמו במינים אחרים וכן הדין אם אמ' שבועה שלא אוכל פת ובשר וקטנית שאין כאן אלא שבועה אחת וכלן מצטרפות לכזית:

ואח"כ הוא מזכיר משנה אחרת בדומה לה שאם אמר שבועה שלא אשתה ושתה משקין הרבה אינו חייב אלא אחת שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ושתה חייב על כל אחת ואחת ולפי מה שהזכרנו לא היה לנו לומר כן שהרי אין כאן מלות אמצעיות מיותרות שיהא ייתורן גורם לנו לומ' שאלו באו אלא לחלק כגון שיאמר משקה משקה על הדרך שאמרו בפת פת ולפיכך פי' בגמ' שכל שאמר כן אינו חייב אלא אחת שלא כיון לחלק אלא להתיר עצמו במינין אחרים אלא שמשנה זו ר"ל שלא אשתה יין ושמן ודבש פרשוה במסרב בחברו לבא ולשתות עמו יין ושמן ודבש ואמ' לו שבועה שלא אשתה יין ושמן ודבש ומתוך שהיה מספיק לו לומ' שבועה שאיני שותה עמך או שאיני שותה מאלו וחזר ופרט גלה בדעתו שלחלק שבועה על כל מין ומין הוא מתכוין ולפיכך חייב על כל אחת ואחת ואין מצטרפין זה עם זה וכן הדין אם היו מונחין לפניו שמתוך שהיה מספיק לו לומ' שבועה שלא אשתה מאלו וממיניהם והוא פורט את כלם לא נתכון אלא לחלק וכן כל כיוצא באלו לפי מה שעיני דיין רואות:

זהו ביאור המשנה וכלה על הצד שביארנוה הלכה פסוקה היא ודברים שנכנסו תחתיה להשלמת ענינים אלו עם שאר דברי' שנתגלגלו בה אלו הן:

כבר התבאר שכהנים שתויי יין אסור להם ליכנס למקדש ולעבוד ואם נכנס ועבד עבודתו פסולה והוא חייב מיתה בידי שמים והוא שישתה רביעית כמו שביארנו בסנהדרין אבל אם היה שכור משאר המשכרים כגון שאכל תמרים או דבילה קעילית או שתה חלב וכיוצא באלו מדברים המשכרים והמשבשים ונכנס למקדש ועבד חייב מלקות ועבודתו כשרה שאין חילול עבודה אלא בשכרות הבא מחמת היין ובנזיר מ"מ לא נאסרו דברים שאינן ממין הגפן אע"פ שהם משכרים אלא מותר בהם לכתחלה:

בפרש"י בד"ה דעתו כו' נזיר שאמר כו' את"ל בשאר כל אדם בכזית בנזיר מאי כו' עכ"ל ר"ל בחרצן באת"ל בשאר כל אדם בעי כזית כמו בחלב ונבילה מיבעיא ליה בנזיר בין בחרצן בין בחלב ונבילה דלפום את"ל דהשתא אין חילוק ביניהם וכמו שכתבו התוספות דלא נקט הך איבעיא באת"ל בחרצן אלא משום דקאי בחרצן והך איבעיא דלעיל בחרצן בכל אדם לא איפשיטא דכיון דלאו בעיניה אכלי ליה אינשי דעתיה אמשהו וסלקא בתיקו ולא איפשיט חרצן הכא בנזיר מנבילה וטריפה אלא לפום סברא דהשתא באת"ל דבשאר כל אדם בעי כזית ואל תשיבני מסוגית התלמוד דהיכא דמיבעיא ליה באת"ל אי איפשיט איבעיא בתרייתא אפשיטא נמי קמייתא כיון דמתאמרא באת"ל היינו היכא דהאבעיות אזלי באת"ל מכח סברא מהקמייתא לא סלקא בתיקו אבל הכא דלא אזלי הנך אבעיות באת"ל מכח סברא דבקמייתא איכא טעמא משום כיון דלא בעיניה ובתרייתא איכא טעמא אחרינא כיון דכזית דאיסורא כו' אי נמי דאפשיטא ונ"מ לענין נבילה וחלב לא אפשיטא קמייתא בחרצן ולהכי סלקא בתיקו ולא הוה איצטריך ליה למנקט להך בתרייתא בחרצן ובאת"ל דהא בחלב ונבילה ה"מ למיבעיא אלא משום דקאי בחרצן נקט בחרצן כמ"ש התוספות ואבן ל"ב האריך בקושיות בזה בגמרא ובדברי התוס' ואין צורך וק"ל: