מסכת שבועות דף ד׳ עמוד ב׳

מכלל שידע לקמן מפרש לה:

א"כ מה ת"ל כו' אלמא רבי אהעלם מקדש נמי מחייב כר' ישמעאל:

דדריש ריבויי ומיעוטי מדרשא דריבויי ומיעוטי נפקא ליה בפ"ג (לקמן שבועות כו.) שלא היה דורש את התורה במשמעות כללות ופרטות אלא במשמעות רבויין ומיעוטין וגבי שבועות הכי דריש נפש כי תשבע ריבה כל השבועות להרע או להיטיב מיעט את הריבוי ולימד שאינו חייב אלא על הדומה למיעוט שיהא להבא כמותו ולא דדריש ליה במשמעות כלל ופרט דנימא להרע או להיטיב פירושו של כלל הוא ואין לך להביא בו אלא הוא לבדו הרעה והטבה ולא שאר דברים ואפילו להבא שאינו הרעה והטבה שכל הדורש התורה כלל ופרט אית ליה אין בכלל אלא מה שבפרט וכי הדר אתי כללא אחרינא בתר פרטא כי הכא דכתיב בתריה לכל אשר יבטא וגו' די לך אם תוסיף על הפרט בכלל אחרון דברים שאין בהן הרעה והטבה ויהיו כעין הפרט בלהבא ולא לשעבר שאינו דומה לפרט כלל דלהכי אהני כלל קמא למעוטי והיינו דאומר כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כלומר דן אתה להוסיף על הפרט ע"י כלל האחרון אבל אי אתה דן להוסיף עליו אלא הדומה לו אבל הדורש בריבה ומיעט אין הפרט פירושו של כלל אלא ממעטו במקצת כלומר לא את הכל ריבה בריבוי הראשון אלא זה וכיוצא בו בלא ריבוי בתרא משתמע ליה זה וכיוצא בו הלכך כי אתא ריבוי אחרינא בתריה לרבות בא ואפי' שלא כעין הפרט ולא מיעט המיעוט אלא דבר אחד הראוי להוציא מן הכלל הזה יותר מן הכל ור"ע הכי דריש בפ"ג להאי כי תשבע ואינו ממעט מן המיעוט אלא נשבע לבטל את המצוה פרט הוא לשון פירוש לפיכך כלל ופרט אין בכלל אלא מה שבפרט מיעוט אינו פירוש אלא ממעט את משמעות הכלל במקצת ומשייר את כל הדומה למיעוט כך מפורש בסנהדרין בפרק נגמר הדין (סנהדרין דף מו.) גבי והומת ותלית דריבה ומיעוט לחודיה מביא כל כעין הפרט בלא רבויא בתריה ורבי נמי דריש ריבוי ומיעוט כלומר שמעי' ליה בעלמא שדורש את התורה במשמעות ריבוי ומיעוט ולא במשמעות כלל ופרט:

חוץ מן השטרות היה חייב לו אדם בשטר ה' סלעים ונתן זה אותו שטר לכהן בפדיון בנו אינו פדוי אבל בשאר כל דברים פודין:

ורבנן פליגי עליה במתני' במסכת בכורות דתנן אין פודין לא בעבדים ולא בשטרות ולא בקרקעות:

ופדויו בכל דבר משמע:

מיעט שטרות שהן ראויין למעט יותר מן הכל שאינן ממון:

תפדה חזר וכלל ואע"פ דתפדה ופדויו גבי הדדי כתיבי והדר כתיב בערכך כסף איכא תנאי דסבירא להו בשתי כללות הסמוכין זה לזה והפרט אחריהם הטל פרט ביניהם ודונם בכלל ופרט וכלל:

ונעלם ונעלם ב' פעמים פי' בקונט' תרי ונעלם כתיבי גבי טומאה בקרבן עולה ויורד ונעלם ממנו והוא טמא ונעלם ממנו והוא ידע קמא למיגמר מיניה על העלם טומאה הוא חייב ולא על העלם מקדש ואידך קרא יתירא הוא לדרשה והטל והוא ידע בין שני ונעלם ודרוש דלאחר שהיתה לו ידיעה נעלם ולמימר דבעי ידיעה בתחלה וידיעה בסוף לא בעי קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן ע"כ לשון הקונט' וקשה הרבה לפירושו א' דאמאי איצטריך ונעלם למימר דאינו חייב על העלם מקדש דמהי תיתי דאיצטריך קרא למיפטריה תדע דהא לרבי איצטריך ונעלם לחייבו על העלם מקדש ועוד דפירש דלידיעה בתרייתא לא צריך קרא דאי לא ידע שחטא אמאי מייתי קרבן א"כ בכל החטאות דכתיב או הודע ליבעי ידיעה בתחלה ועוד הרי רבי דריש והוא ידע לידיעה בתרייתא וכתיב קרא לאורחא דמילתא אף ע"ג דלא איצטריך א"נ איצטריך לידיעה בתרייתא למעוטי הפריש קרבן קודם שנודע לו דאפי' למ"ד בפ' דם שחיטה (כריתות דף כב:) אשם ודאי לא בעי ידיעה בתחלה ואם הפריש אשמו קודם שידע הוי קדוש כחטאת דכתיב או הודע אליו מודה דבעי ידיעה ועוד דבסוף פ"ב (לקמן שבועות יט:) קאמר דר' ישמעאל לא בעי ידיעה בתחלה מדמצריך תרי ונעלם להעלם מקדש ולהעלם טומאה משמע דר"ע דבעי ידיעה בתחלה דריש ליה מונעלם יתירא לכך נראה לר"ת דר"ע דריש ליה מונעלם יתירא מכלל שידע ורבי מונעלם דאתי לגופי' דריש מכלל שידע ידיעת בית רבו ועוד יש לפרש ונעלם ונעלם שתי פעמים שדי והוא ידע בין תרי ונעלם דהשתא איכא ידיעה אחר העלמה וקודם העלמה:

ר"ע דמחייב לשעבר משום דדריש ריבויי ומיעוטי וא"ת דבפ"ק דב"מ (דף ד: ושם) גבי סלעין דינרין קאמר ר"ע דאין נשבעין על כפירת שעבוד קרקעות וא"כ דריש כללי ופרטי דלמאן דדריש ריבויי ומיעוטי לא ממעטי' אלא שטרות כדמוכח בסמוך ולספרים דגרסי התם רבי יעקב ניחא וי"ל דאפי' מאן דדריש ריבויי ומיעוטי כי איכא תרי מיעוטי מוקמת חד למעוטי קרקעות וחד למעוטי שטרות כדמשמע בפ' מרובה (ב"ק דף סג. ושם) ור"ע אית ליה נמי שום מיעוט אחרינא גבי שבועות למעוטי קרקעות וי"מ דההיא דהזהב (ב"מ דף נז: ושם) דממעט קרקע משבועה מקרא דכי יתן איש מכלל ופרט וכלל אינה עיקר דרשה אלא מקרא דממעטי' כפל מעל כל דבר פשע ממעטינן נמי שבועה והתם איכא טובא מיעוטי למעט שטרות וקרקעות וקרא דכי יתן איש אתא לדרשא אחריתי כי יתן איש (לקמן שבועות מב.) עד שיתן כשהוא איש כסף כלים (שם לט:) מה כלים שנים כו' ועי"ל דאפי' מאן דדריש ריבויי ומיעוטי מיעט וריבה ומיעט לא דריש אלא דרש ליה בפרט וכלל ופרט כדמשמע פ' ג' מינים (נזיר דף לה. ושם) ומ"ל דר"ע ידרוש גבי שבועות בפרט וכלל ופרט דכה"ג דריש גמ' בב"מ (דף נז:) כי יתן איש אל רעהו חמור וגו' בכלל ופרט וכלל ובפ' ג' מינים (נזיר דף לה.) מאן דדריש ריבה ומיעט דריש ליה בפרט וכלל ופרט:

בכל פודין בכור אדם הא דפליגי בפ"ק דקדושין (דף כט.) גבי הוא לפדות ובנו לפדות הוא קודם לבנו ר' יהודה אומר בנו קודמו. ומפרש כגון דאיכא חמש בני חורין וחמש משועבדים לרבי יהודה מלוה הכתובה בתורה כמלוה הכתובה בשטר דמיא ואזיל כהן וטריף הנך משועבדים לאו דמפריק בקרקעות אלא ימכרם ויתן דמים לכהן:

יצאו שטרות הא דמשמע הכא דשייך בשטרות מכר מדאיצטריך למעוטי שטרות מפורש במקום אחר (כתובות פה: קדושין מח. ובשאר דוכתי):

דתניא מרצע הוי מצי לאיתויי מההיא דהקומץ רבה (מנחות דף כח:) גבי מנורה של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור' יוסי בר' יהודה מכשיר:

הסול והסירה והמקדח זו ואין צ"ל זו קתני דהמקדח ומחט ומכתב ה"ל למיתני ברישא דמודה בהו רבי שהן של מתכת:

לרבות כל דבר הנלקח ביד לאו דוקא דהא ממעט סם:

ר' עקיבא מחייב לשעבר מרבוי הכתוב שנאמר לכל אשר יבטא האדם בשבועה דתנן א"ל ר' עקיבא א"כ אין לי אלא דברים שיש הבן הרעה והטבה. דברים שאין בהם הרעה והטבה מנין. א"ל מרבוי הכתוב. א"ל אם ריבה הכתוב אפילו לדברים שאין בהם הרעה והטבה. ריבה הכתוב נמי לשעבר וכיון דר' עקיבא דריש רבויי ומיעוטי שמעינן מינה דר' נמי דריש רבויי ומיעוטי שבעינן מינה דר' נמי מחייב לשעבר כר' עקיבא.

דתניא ר' אומר בכל פודין את הבכור חוץ מן השטרות שנאמר ופדויו במן חדש תפדה.

ופדויו מבן חדש ריבה לפדות בכל דבר. בערכך כסף חמשת שקלים מיעט כל דבר זולתי כסף. תפדה חזר וריבה כו'. וחכ"א בכל פודין בכור אדם חוץ מקרקעות ועבדים ושטרות.

שנאמר ופדויו מבן חדש תפדה ופדויו מבן חדש כלל. בערכך כסף פרט. תפדה חזר וכלל.

כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כו' ומקשה רבינא והא אשכחן לר' דדריש נמי כללי ופרטי דתניא ולקחת את המרצע.

מרצע אין לי אלא מרצע מנין לרבות הסול והסירה והמקדח והמחט והמכתב ת"ל ולקחת לקבות כל דבר הניקח ביד. דברי ר' יוסי בר' יהודה. ר' אומר מרצע. מה מרצע של מתכת אף כל של מתכת.

ואמרינן במאי פליגי ר' יוסי דריש רבויי ומיעוטי ולקחת ריבה כל דבר הניקח. את המרצע מיעט הכל זולתי המרצע. ונתתה באזנו חזר וריבה כל דבר הניתן ריבה ומיעט וריבה ריבה הכל. ר' אומר ולקחת כלל את המרצע פרט. ונתתה חזר וכלל. כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט כו'.

כבר ידעת שבשלש עשרה מדות התורה נדרשת ואחת מהן כלל ופרט ומ"מ רבה ומעט אינה מדה בפני עצמה אלא שמדה זו יש דורשים אותה בלשון כלל ופרט ויש דורשים אותה ברבוי ומעוט ומה שיש בין זה לזה ר"ל מה שמתרבה במדה זו על פנים אלו יותר ממה שנתרבה בה על פנים הראשונות וכן כל מה שנכלל במדה זו כבר ביארנו הכל בסנהדרין פרק נגמר הדין ומ"מ לענין פסק יש מקומות שהולכין אחר כלל ופרט ויש מקומות שהולכין אחר רבוי ומיעוט וזו אחת מהן ודבר זה מתבאר בכל דבר ודבר בפרט איש על מקומו:

בכל פודין בכור אדם בין בכסף בין בשוה כסף ובלבד בדבר המיטלטל וגופו ממון מעתה אין פודין בקרקעות שהרי אינן מיטלטלין ולא בעבדים שהרי הוקשו לקרקעות ולא בשטרות מפני שאין גופן ממון ויתבאר לך ממה שכתבנו בה כשתעיין בסוגיית הגמ' שבזו הולכין אחר כלל ופרט וכן דבר זה מתחלק לכמה ניצוצות זו בכלל ופרט וזו בריבה ומיעט כפי מה שנפסק בפרטיהן אחת לאחת וכן למדת מכאן שכל שני כללות הסמוכין זה לזה ופרט אחריהם כגון במים במים שפירש אחריהם בימים ובנחלים דינו שתטיל פרט ביניהם לדונם בכלל ופרט כמו שביארנו בסנהדרין פ"ו א' ולא ברבוי ומעוט שהרי זו של בכור כך הוא שמלת ופדוייו ומלת תפדה שתיהן קודם הפרט ר"ל בערכך חמשת שקלים ואתה דנו בכלל ופרט:

רציעת האוזן האמורה בעבד עברי לא סוף דבר שהיא נעשית במרצע לבד אלא אף במכתב ובמחט ומקדח ושאר הדברים שהן של מתכת אבל סול וסירה וכיוצא בהן מן הדברים שאינן של מתכת אין רציעה מתקיימת בהן כלך מה מרצע מיוחד של מתכת אף כל של מתכת:

בפירוש רש"י בד"ה ונעלם ונעלם תרי כו' וידיעה בסוף לא צריך קרא כו' עכ"ל כצ"ל והא דקאמר ליה רבי א"צ רצה לומר דאינו צריך להוציא והוא ידע ממשמעותיה הטילו בין תרי ונעלם אלא והוא ידע היינו ידיעה בתרייתא כפשטיה וידיעה קמייתא איכא למילף נמי מגופיה ונעלם מכלל דידע ומהרש"ל דחק בזה לאין צורך ע"ש ודו"ק:

תוס' בד"ה ונעלם ונעלם כו' וקשה הרבה לפירושו א' דמאי איצטריך כו' ועוד דפי' כו' עכ"ל ע"ש ומלשון רש"י שכתב ואידך קרא יתירה הוא לדרשה הטל כו' נראה לכאורה דהיינו אידך ונעלם קרא יתירה הוא למדרש להטיל והוא ידע בין תרי ונעלם כו' כפרש"י דהשתא יתיישבו כל קושיות התוס' דונעלם קמא לגופיה וממילא אימעוט מנייהו העלם מקדש דמהי תיתי לחייבו ולידיעה בתרייתא ודאי אורחא דקרא הוא בעלמא אלא דהכא ע"כ דאתי לידיעה קמייתא מיתורא דונעלם דהטל והוא ידע כו' והשתא הך דספ"ב נמי דמשמע דר' עקיבא דבעי ידיעה בתחלה מונעלם יתירה הוא ניחא אבל התוספות לא הבינו פרש"י כך דמשמע להו מפירושו דונעלם קמא יתירה למעט העלם מקדש אבל ונעלם בתרא לגופיה ומה שכתב רש"י ואידך קרא יתירה הוא לא קאי אונעלם אלא והוא ידע קרא יתירה הוא משום דידיעה בתרייתא לא צריך קרא ולכך הקשו התוס' שפיר מה שהקשו ודו"ק:

בד"ה דתניא מרצע כו' של עץ ושל אבר ושל גיסטרון רבי פוסל ור"י כו' עכ"ל הסוגיא התם ליתא הכי דאיכא ברייתא התם דפליגי בשל בעץ ואבר וגיסטרון וכולי עלמא אית להו כלל ופרט דמ"ס מה הפרט מפורש דבר מתכות כו' ומ"ס מה הפרט מפורש דבר חשוב אבל בשל עץ כולי עלמא פוסל ומסיק דסמי הך ברייתא מקמי הך דתניא דבשל בעץ ואבר וגיסטרון כולי עלמא מודו דכשר ולא פליגי בשל עץ ומר דרש כלל ופרט ומר דריש רבוי ומיעוט ודו"ק:

בתוספות בד"ה ונעלם ונעלם שתי פעמים פי' בקונטרס תרי ונעלם כתיבי כו' קמא למיגמר מיניה כו' והטל והוא ידע כו' וידיעה בסוף לא בעי קרא כו' וקשה הרבה לפירושו כו' לכן נראה לר"ת כו' עס"ה. ולע"ד נראה דשיטת רש"י מוכרחת וליישב כל הקושיות שהקשו התוס' על פירושו דאדרבה מהנך קושיות שהקשו התוס' הוכרח לפרש כן ואי כדקדוקו מלישנא דר"ע גופא דמהדר למילף מקרא דבעינן שתי ידיעות מאי דלא אשכחן בשום דוכתא בכל התורה כולה בקרבנות קבועות וא"כ מאי מייתי מקרא דתרתי העלמות דאדרבה מקרא הוי משמע איפכא דמדכתיב ב' פעמים ונעלם ובתר הכי והוא ידע משמע דלא בעינן ידיעה אלא לאחר העלמה כמו בכל הקרבנות והא דאיצטריך קרא היינו משום דעולה ויורד מקבוע לא ילפינן וממילא דהא דכתיב תרי ונעלם היינו כפשטי' לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש אע"כ דעיקר ילפותא דר"ע היינו כיון דחד ונעלם מיותר דאי לאשמעינן דחייב נמי על העלם מקדש לשתוק קרא מיניה ואי משום דלא נימא דוהוא טמא אתי למעט העלם מקדש לשתוק נמי מוהוא טמא אע"כ דקסבר ר"ע דקושטא דמילתא הכי הוא דונעלם והוא טמא בקרא קמא היינו לאשמעינן דעל העלם טומאה הוא חייב ואינו חייב על העלם מקדש והיינו כדאמר ר"ע להדיא ברפ"ב וא"כ אכתי מיותר אידך ונעלם אע"כ דהא דכתיב באידך קרא ונעלם והוא ידע היינו כי היכי דנטיל והוא ידע בין הנך תרי ונעלם ולאו מפשטא דקרא דוהוא ידע אלא משום דאי אפשר לפרש בענין אחר דאל"כ מייתר ליה ונעלם בתרא אע"כ דפי' הפסוק כך ונעלם ממנו לאחר שידע כבר ולידיעה בתרא לא מצריך ר"ע קרא וא"כ אין מקום לקושיית התוס' במה שהקשו דאורחא דקרא הוא וכן נראה בכוונת מהרש"א ז"ל אלא שקיצר במובן וגם במה שכתב דמ"ש רש"י דונעלם קמא איצטריך למיגמר מיניה דאינו חייב על העלם מקדש לאו מיתורא אלא דממילא ידעינן דמה"ת ליחייב דהא ודאי ליתא דאדרבה אי לאו יתורא דקרא ה"א דחייב אפילו בהעלם מקדש כמו בכל הקרבנות (ומה שהכריחו למהרש"א לפרש כן היינו ממה שכתבו התוס' תדע דהא לרבי) אע"כ כדפרישית דמיתורא הוא דילפינן לה דאי סלקא דעתך דחייב על שניהם לישתוק קרא מיניה. ולפ"ז אין מקום למאי שדקדקו התוס' דהא לרבי איצטריך ונעלם לחייבו על העלם מקדש ומשום הא לא איריא כיון דע"כ לרבי מוקי להאי והוא טמא לדרשא אחריתי א"כ מש"ה איצטריך נמי אידך ונעלם דאל"כ לא הוי ידעינן הך דרשא אחריתא מוהוא טמא אלא טפי הוי מוקמינן לה האי והוא טמא למעוטי דאינו חייב על העלם מקדש וכמו שאבאר עוד ברפ"ב בפלוגתא דר"ע ור' ישמעאל וממילא נתיישב ג"כ במה שהקשו מסוגיא דפ' דם שחיטה דדרשינן מאו הודע דאינו מכפר על הידיעה דלאחר הפרשה דאדרבה הך סוגיא מסייע לפירש"י דלר"ע דדריש הטל והוא ידע בין תרי ונעלם והיינו מיתורא דונעלם וא"כ אמאי כתיב והוא ידע לבסוף ה"ל למכתב בין תרי ונעלם אע"כ דהיינו להך דרשא דפרק דם שחיטה מדסמיך הידיעה להובאה היינו דאתי למעוטי דידיעה דלאחר הפרשה ומיתורא ונעלם שמעינן נמי הך דרשא דהכא כן נראה לי ליישב שיטת רש"י והדברים מבוארים מעצמן דלא ניחא ליה לרש"י כלל לפרש כפי' התוס' דלפירושם בתירוץ השני העיקר חסר מדברי ר"ע ולא ה"ל לסתום אלא לפרש דהא איהו גופיה דרש בהדיא ברפ"ב דונעלם והוא טמא אתי למעוטי העלם מקדש וכפירוש ראשון נמי לא ניחא ליה דא"כ ה"ל למימר הכי ת"ל ונעלם ונעלם ב' פעמים מכלל דידע כדקאמר רבי האי לישנא גופא כל זה כתבתי לפי פשט הסוגי' דהכא מיהו לקמן בסוף הסוגיא דאוקמינן למלתיה דרבי למעוטי תינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים אבאר בזה בשיטה אחרת עיין עליו:

בא"ד א"נ איצטריך לידיעה בתרייתא כו' דאפילו למ"ד בפ' דם שחיטה אשם ודאי לא בעי כו' בחטאת מודה דבעי ידיעה כו' עכ"ל. ולא ידענא למאי הוצרכו התוס' לאתויי מפ' דם שחיטה ומדיוקא דאשם לחטאת טפי ה"ל לאתויי מסוגיא דפ' כלל גדול (שבת דף ע"ב) דאמרינן התם להדיא והרי חטאת דבעי ידיעה בתחילה ופירש"י גופא דהיינו מדכתיב או הודע אליו והביא תו קשיא לי דטפי ה"ל לאתויי מסוגי' דשילהי כריתות דמייתי הש"ס להדיא דהא דכתיב או הודע ביחיד ונשיא ומשיח וציבור כולהו איצטריכו לאשמעינן דכי אתיידע לאחר יה"כ אפ"ה בעי לאתויי חטאת ולא אמרינן יה"כ מכפר ע"ש באריכות ומהתם נמי משמע ממילא דלאו אורחא דקרא הוא דקאמר התם צריכא ודברי התוס' כאן צ"ע בזה אלא דאדרבא לפ"ז יש ליישב שיטת רש"י דלענין קרבן עולה ויורד לא איצטריך הך ידיעה דבלא"ה ידעינן דכי אתידע לאחר יה"כ לא מיפטר מקרבן דהא דרשינן לקמן לכל חטאתם דאתי לכלל חטאת ואטומאת מקדש וקדשיו קאי התם כנ"ל נכון בשיטת רש"י והתוס' וכמו שכתבתי נראה להדיא בל' הירושלמי דקאי בשיטת רש"י ומטעמא דפרישית. מיהו לולי פירושם היה נ"ל לפרש מילתא דר"ע ורבי בפשיטות בענין אחר דעיקר מילתא דר"ע דאמר מניין שאינו חייב אלא על שיש בה ידיעה בתחילה דהאי לישנא משמע דבלא"ה פשיטא ליה דכשיש בה ידיעה בתחילה מביא עולה ויורד ולא חטאת קבוע' אי מפשטא דונעלם דמשמע דידע או מיתורא אלא דאכתי איכא למימר דאפילו באין בה ידיעה בתחילה דבשאר כריתות חייב חטאת קבוע א"כ במקדש וקדשיו נמי לחייב בעולה ויורד כיון דמונעלם ליכא למשמע הך מילתא דאפשר דהא גופא קמ"ל דביש בה ידיעה דחמיר נמי סגי ליה בעולה ויורד ויליף לה ר"ע שפיר מדכתיב ונעלם ונעלם ב' פעמים חד לגופא דביש בה ידיעה חייב ואידך לאשמעינן דדוקא ע"י ונעלם הוא דחייב והיינו היכא דידע מעיקרא הא בלא"ה פטור ואהך מילתא גופא קאמר רבי דאין צריך דמונעלם ידעינן דביש לו ידיעה חייב ומוהוא ידע שמעינן דדוקא ע"י ידיעה מעיקרא הוא דחייב הא בלא"ה פטור דאל"כ והוא ידע למה לי דלידיעה בתרייתא לא איצטריך כדפרישית בשיטת רש"י ולר"ע נמי אע"ג דאיצטריך תרי ונעלם להך דרשא אפילו הכי ס"ל דאינו חייב על העלם מקדש מדכתיב והוא טמא כן נראה לי נכון בעזה"י לולי דרש"י והתוס' לא כתבו כן ודוק היטב:

בגמרא א"כ מה ת"ל ונעלם כו' ונעלם לחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש. לכאורה יש לדקדק אמאי נקט העלם מקדש טפי מהעלם קודש הא איסור טומאה בקודש וכרת דידיה כתיב בפ' צו סמוך לפ' עולה ויורד ואיסור טומאת מקדש כתיב בפ' חקת ויש ליישב למאי דמסקינן לקמן דף ז' דהא דמוקמינן בפ' עולה ויורד לענין טומאת מקדש וקדשיו טפי מתרומה עיקר ילפותא לפי המסקנא דרב' היינו מג"ש דטומאתו טומאתו היינו קרא דטמא יהיה עוד טומאתו בו והאי במקדש כתיב מש"ה נקט בכל דוכתא העלם מקדש וטומאת מקדש וקדשיו ובסוגיות שלפנינו אבאר עוד בכמה דרכים אי"ה:

תוס' ד"ה ר"ע וכו' ור"ע אית ליה נמי עי' לקמן דף כה ע"א תוס' ד"ה רב: