מסכת שבועות דף ט״ז עמוד ב׳

טומאה בעזרה מנלן מי שנטמא בעזרה מנלן דמיחייב הא לא קרינא ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה) שכבר טימא:

שבחוץ כו' שנטמא מבחוץ:

קדושת עולם שאין אחריה היתר במות:

אשכחן מקדש דאיקרי משכן כו' כדמפרש לקמן:

ונתתי משכני בתוככם כל הניתן בתוככם קרי משכן:

ההוא בארון כתיב שהיו הקהתים נושאין את הארון והשולחן והמנורה והמזבחות שהם דברים המקודשים:

לא שנו דבהשתחויה כל דהו אפי' לא שהה בה כדי השתחויה חייב:

אלא שהשתחוה כלפי פנים לצד מערב:

נטמא בעזרה תימה אמאי לא קתני שתים שהן שש דהא מצרכינן קרא בגמרא לטומאה שבפנים ויש לומר דמתני' לא איירי אלא בטומאה שבחוץ:

מה"מ מהא דגמירי לקמן שיעור שהייה לא שמעינן לא מלקות ולא כרת דה"א איסורא בעלמא הוא דאיכא:

תנהו ענין לטומאה שבפנים וא"ת עונש שמעינן אזהרה מנין ויש לומר מולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה׳:ג׳) דמשמע אפי' נטמא בפנים ולא כמו שפירש בקונטרס דולא יטמאו משמע שנטמא בחוץ ולא נטמא בעזרה דאותו כבר טימא ומיהו מעיקרא דבעי מנהני מילי משום דכיון דאכתי לא מייתר האי קרא לית לן לאוקומה לא יטמאו אלא בנטמא מבחוץ דאשכחן דהזהיר בו הכתוב במקום אחר דכתיב (ויקרא י״ב:ד׳) ואל המקדש לא תבא ועוד נראה דמעיקרא לא בעי כלל אלא לענין כרת אבל אזהרה פשיטא ליה דאיכא דלא יטמאו משמע דנטמא בפנים דהא כתיב (במדבר ה׳:ב׳) וישלחו מן המחנה אבל קרא דכרת משמע דאיירי באותו שראוי להתחטא קודם שיטמא משכן:

קדושתו קדושת עולם פירש בקונטרס שאין אחריה היתר במות וקשה דא"כ תפשוט מהכא דסבר רבי אליעזר דקידשה לעתיד לבא ולספרים דגרסי נמי רבי אלעזר תקשה דבפרק קמא דחולין (דף ז.) אמר אישתמיטתיה דאמר ר' שמעון בן אליקים משום רבי אלעזר בן שמוע קדושה ראשונה וכו' ולא קידשה לעתיד לבא ויש לפרש קדושת עולם שהאריכו בקדושה יותר א"נ לפי שאין ראוי לחזור ולקדש אלא באותו מקום קרי ליה קדושת עולם:

או אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן משמע הכא דאף על גב דמקדש איקרי משכן לא גמרי מהדדי אי לאו דכתיבי קראי יתירי וכן בסוטה בפרק היה מביא (סוטה דף טז. ושם) דמצריך התם. קרא לרבות שילה ובית עולמים וכן בפרק שני שעירים (יומא סז:) מדבר המדברה לרבות נוב וגבעון ושילה ובית עולמים ובפרק טרף בקלפי (יומא דף מד. ושם) גבי וכל אדם לא יהיה באהל מועד ובפרק הוציאו לו (יומא דף נג.) גבי מעלה עשן ותימה דבפרק קמא דחולין (דף כד. ושם) גבי לוים בשנים דרשינן יכול אף שילה ובית עולמים כך תלמוד לומר לעבוד עבודת עבודה וגו' לא אמרינן אלא בזמן שהעבודה בכתף אלמא אי לאו קרא הוה גמרינן מהדדי ובריש עירובין (דף ב. ושם) גבי שלמים ששחטן קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולין שנאמר ושחטו פתח אהל מועד נפקא לן היכל מדאיקרי משכן מקדש ומקדש משכן ושמא קים ליה להש"ס בעירובין ובחולין שיש אהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט שילה ובית עולמים מוקמינן ליה לדרשה אחרינא ומיהו קשה כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש אמאי לא ידעינן שפיר בכל דוכתא תרוייהו מחד קרא כמו חיה ובהמה שזו בכלל זו ורבינו חיים כהן היה מחלק דדבר שאינו תלוי בקדושת מקום כההיא דעירובין ובחולין התם סגי בחד קרא לשניהם אבל בשמעתין דתלוי בקדושת מקום לא גמרי מהדדי מטעמא דמפרש ר' אלעזר וכן בהנהו דיומא דנעשים בפנים הוי בקדושת מקום ושילוח שעיר המדבר בא מכלל חבירו שנעשה בפנים וכן ההיא דסוטה דצריך קרקע המשכן ואית דל"ג הכא ליכתב או אידי ואידי מקדש וכו' אלא גרסי מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש מקדש ומשכן למה לי וקשה דא"כ ר' אלעזר אמורא חולק על רבי אלעזר תנא דרבי אלעזר קאמר בהדיא דלא גמרינן מהדדי ואמר הר"ר שלמה מדרוי"ש דלר' אלעזר נמי אית ליה דגמירי מהדדי משום דמשכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן וה"פ דמילתא אם נאמר מקדש למה נאמר משכן כלומר כיון דאיצטריך למיכתב תרוייהו משום טומאה שבפנים כדקאמר ר' אלעזר אמאי שני קרא בדיבורא ליכתיב או תרוייהו משכן או תרוייהו מקדש ומשני אילו נאמר מקדש בתרוייהו הייתי אומר דלהכי איכתיב קרא תניינא למעוטי משכן דלא נימא משכן איקרי מקדש וחייב ולא לטומאה שבפנים וכן אי הוה כתיב משכן בתרוייהו ה"א דאתא למעוטי מקדש להכי כתוב משכן ומקדש והשתא בחד קרא סגי והוה ידעינן תרוייהו מדמקדש איקרי משכן אלא ע"כ אתא חד קרא לטומאה שבפנים וקשה מכל הנהו שהבאתי שמצריך תרי קראי ובההיא דסוטה ל"ג בקונטרס נוב וגבעון לפי שלא היו סוטות שותות שם כדמוכח בפרק בתרא דזבחים (דף קיב.) וא"ת מ"ש דגבי המדבר המדברה מצריך לרבות נוב וגבעון טפי מבהנך וי"ל משום דבההוא עניינא כתיב כפורת והזה אל הכפרת דמשתעי בארון ובנוב ובגבעון לא היה ארון אבל קשיא לריב"א הא גבי מעלה עשן נמי כתיב כפרת ונראה לו דגבי שילוח שעיר המדבר כתיב שילוח מחנה ולכך איצטריך ריבוי דאפשר דאין קדושת מחנות בנוב וגבעון כיון שהותרו הבמות:

קידה על אפים תימה השתחואה נמי אשכחן על אפים דכתיב (בראשית מ״ח:י״ב) ויוצא יוסף אותם מעם ברכיו וישתחו לאפיו ארצה (ישעיהו מ״ט:כ״ג) אפים ארץ ישתחוו לך (במדבר כ״ב:ל״א) ויקוד וישתחו לאפיו וי"ל דמגמרא אית לן קידה על אפים ומייתי דאשכחן נמי בקרא הכי:

מתני' נטמא בעזרה ונעלמה ממנו הטומאה כו' מנה"מ כי המיטמא בעזרה ושהה שם חייב מדכתיב את מקדש ה' טמא דוכתיב נמי את משכן ה' טמא. אם אינו ענים האי קרא דכתיב את (משכן) [מקדש] ה' טמא כשנטמא בחוץ דהא כתיב את משכן ה' טמא. תנהו ענים לטומאה שבפנים. דהא תרוייהו משכן ומקדש אקרו. משכן שנאמר ונתתי משכני בתוככם. ותרוייהו אקרו מקדש שנאמר ועשו לי מקדש וכתיב ככל אשר אני מראה אותך את תבנית המשכן שמעת מינה תרתי. ש"מ דאע"ג דמשכן נמשח ומקדש לא נמשח.

ומקדש קדושתו קדושת עולם ומשכן לאו קדושתו קדושת עולם לענין טומאה שניהן שוין. וש"מ כשם שחייבין בטומאה בחוץ. כך חייבין בטומאה שבפנים. וארון נמי אקרי מקדש שנאמר ונסעו הקהתין נושאי המקדש:

פיסקא השתחוה או שהה כדי השתחויה אמר רבא לא שנו אלא בהשתויה כלפי חוץ אבל בהשתחויה כלפי פנים אע"ג דלא שהה חייב. השתחויה שאין בה שהייה זו היא כריעה בלבד.

אבל פישוט ידים ורגלים זו היא השתחויה שיש בה שהייה.

וכמה שיעור זו השהייה חד אמר כשיעור קריאת זה הפסוק כולו וכל בני ישראל רואין ברדת האש וכבוד ה' על הבית ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחו להודות לה' כי טוב כי לעולם חסדו. וחד אמר כשיעור קריאתו מן ויכרעו אפים ארצה עד סוף הפסוק.

ת"ר קידה על אפים כריעה על ברכים. והשתחויה זו פישוט ידים ורגלים כו' פישוטי מקראי:

שהרי קדושתו קדושת עולם פירש רש"י ז"ל: שאין אחריה היתר במות, כלומר דמשנבנה הבית נאסרו הבמות לעולם, והקשו עליו בתוספות שהרי יש ספרים דגרסי הכא ר' אליעזר, ואם איתא נשמע מינה דר' אליעזר אית ליה קדשה לשעתה וקדשה לעתיד לבוא, דאלו למ"ד לא קדשה לעתיד לבוא הותרו הבמות לאחר שנחרב הבית, וכדאמרינן במגלה (י, א) שמעתי שמקריבין בבית חניו קסבר בית חניו לאו ע"ז וקסבר קדושה ראשונה קדשה לשעתה ולא קדשה לעתיד לבוא, ושמא רש"י ז"ל לא גריס הכא ר' אליעזר אלא ר' אלעזר וכן הוא ברוב הספרים. ויש מפרשים קדושתו קדושת עולם שמקום מקדש נקדש לעולם לכשיבנה שיבנה שם באותו מקום ושם נבנה בימי עזרא ושם יבנה לכשיבנה במהרה בימינו, ויש מפרשים שלא שרתה שכינה לאחר מכאן במקום אחר.

מכדי מקדש אקרי משכן ומשכן איקרי מקדש לכתוב אידי ואידי מקדש או אידי ואידי משכן תרי קראי למה לי. פירוש דר' אלעזר בר פדת דמוקי חד לפנים וחד לחוץ, ודאי אית ליה כהני דרשא דר' אליעזר, דאיצטריך למימר משכן ומקדש, אלא דהכי קא קשיא ליה לר"ל תרי קראי..... דשני קרא וכתב משכן ומקדש, דאלו כת' תרי קראי מקדש א"נ משכן הייתי מרבה מאחד השני שיהא חייב בין על משכן בין על מקדש כדר' אליעזר דתרוייהו איקרו מקדש ומשכן, אבל השתא דכתב תרי ועוד שני בלישנא, שמע מינה תרתי דרשות מדכתב תרי קראי, שמעינן אם אינו ענין לחוץ תנהו ענין לפנים וכדר' אליעזר בן פדת ומדשני בהן ש"מ בהדיא כר' אליעזר, כנ"ל לפרש.

אמר רבא לא שאנו אלא שהשתחוה כלפי פנים פירש רש"י ז"ל: כלפי פנים לצד מערב כלפי חוץ אין זו השתחויה, וה"ר ר' יוסף הלוי ן' מיגש ז"ל כתב כיון שהיה לו לשום פניו כלפי חוץ ולצאת, והחזיר פניו כלפי פנים והשתחוה אעפ"י שאנס עצמו ולא שהה חייב, אבל השתחוה כלפי חוץ דרך יציאתו כיון שלא שהה כלום פטור.

בעי רבא צריך שהייה למלקות או לא פירוש כגון שנטמא באונס והתרו בו לצאת, וקא מבעיא ליה אם צריך שהייה או לא [צריך שהייה] כדי השתחויה למלקות, דדילמא לא גמרי שהייה רק לקרבן. ואפשר לומר דבעיא זו דוקא אליבא דמ"ד (לקמן שבועות כח, ב) דהתראת ספק שמה התראה, דאלו למ"ד לא שמה התראה לא לקי, ואיפשר דלכ"ע קא בעי לה ואת"ל שמה התראה לקי ולמ"ד לא שמה, את"ל בעי שהייה לא לקי הא אי לא בעי שהייה לקי והא דקאמר למלקות היינו לענין מלקות קאמר כלומר כשהתרו בו.

נטמא בעזרה פי' מתני' בטומאה שאירעה בפנים דאיתבה נמי קרבן עולה ויורד כשישבה העלם טומאה או העלם מקדש דומיא דטומאת חוץ ובגמרא מפרש מהיכא אתייא לן ומסתמא מתני' רבי היא דומיא דריש פרקין דמחייב על העלם טומאה ועל העלם מקדש ומיירי נמי בדאיכא ידיעה בתחלה קודם העלם או ידיעה גמורה או ידיעת בית רבו והקשו בתוס' אמאי לא קתני לעיל שתים שהן שש שהרי נתוספו בכאן שתים העלם טומאה והעלם מחדש ג"כ ותירצו דלא מיירי תנא לעיל אלא בטומאה דשכיחא דהיינו טומאת חוץ ועוד יש לומר דטומאת חוץ וטומאת פנים חדא חשיב לה במניינה דשם טומאה א' היא אפילו למאי דלא אמר הכי בריש פרקין התם הוא בקדש ומקדש אבל חוץ ופנים כחדא חשיב ליה כנ"ל:

טומאה בעזר' מנ"ל פי' אע"ג דגמירי שהייה לטומא' שאירעה בפנים מההיא גמרא ליכא למגמר לא מלקות ולא כרת דאיכא למימר לאיסורא בעלמא גמירי לה כמו שפי' בתוס' הלכך אצטריך קרא ללמד על המלקות (ולא) ועל הכרת (ולא) ועל הקרבן ואצטריכא גמ' לשיעור שהייה:

אמר ר"א כתוב אחד אומר את משכן י"י טמא וגו' עד תנהו לענין טומאת שבפנים והקשו בתוס' עונש שמעי' אזהרה מנין דאי מולא יטמאו את מחניהם ההיא בטומאת שבחוץ משמע לפום מה שפירוש רש"י ז"ל ותירצו דודאי מקמי דאייתר האי קרא לכרת לטומאת בבפנים לא הוה משמע לן קרא דלא יטמאו את מקניהם אלא בטומאת חוץ דהכי משמע פשטה שלא יטמאוה בכניסתם ודומיא דכתיב ואל המקדש לא תבא אבל השתא דאייתר האי קרא לכרת שפיר משמע ולא יטמאו את מחניהם אפילו בטומאת פנים נמי דומיא דכתיב בפ' וישלחו מן המחנה ומיהו מעיקרא בין אאזהרה בין אכרת מיבעיא ליה עוד פי' דאפי' מעיקרא לא מיבעיא ליה מידי באזהרה דשפיר הוה משתמע לא יטמאו את מחניהם בתרווייהו מטעמא דפרישנא וכרת הוא דהוה מיבעיא לי' דכיון דכתי' בה ואיש אשר יטמא ולא יתחטא משמע שהי"ל להתחטא כדי שלא יטמא מקדש ואפשר שאף רש"י ז"ל לא נתכוון לומר דלא יטמאו בטומאת חוץ משמע אלא לפום פשטיה ומקמי דאייתר לן קרא לכרת אבל למסקנא מודה דמשמע בו אפילו טומאת פנים דאי לא לרבינו זצ"ל אזהרה מנין:

שקדושתו קדושת עולם פי' רש"י ז"ל שאין אחריו היתר במות וקשה דא"כ תפשוט לן מהכא דס"ל לר"א דקדושה ראשונה קדשה לעתיד לבוא דהכי סברא דמ"ד שאין אחר קדושת ירושלים התר במות וכדאמרינן במסכת מגילה שמעתי שמקריבים בבית חוניו בזמן הזה קסבר דבית חוניו לאו ע"ז היא וקסבר קדושה ראשונה לא קדשה לעתיד לבוא ואיכא התר במות אלמא למ"ד קדשה לעתיד לבוא איכא איסור במות ויש גורסין כאן ר"א אומר וכו' ובתוספות פי' דקרי לה קדושת עולם לפי שהאריכה יותר בקדושתה ואינו נכון דלישנא דקדושת עולם לא משמע הכי עוד פי' לפי שא"א לחזו' ולקדש [אלא] באותו מקום וזה יותר נכון וקרוב לזה פי' רבינו הרמב"ן ז"ל דקארי ליה קדושת עולם שמאחר שנתקדשה ושרתה שם שכינה לא השרה הקב"ה שכנתו במקום אחר בתחתונים ואע"פ שחרב משא"כ במשכן ושאר המקומות וכן הכתוב אומר זאת מנוחתי עדי עד וזהו הנכון. כך הגירסא בעיקר הנוסחאות שלא הוגהו מיכדי מקדש חיקרי משכן ומשכן איקרי מקדש ליכתוב או אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש משכן ומקדש למ"ל ש"מ תרתי ולהאי נוסחא מפ' רבנן ז"ל דכפל קראי איצטריך חד למקדש וחד למשכן ושנוייא דלישנא אתא לטומאה שבפנים ואית דק"ל על גי' זו וכיון דס"ל דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש תרי קראי למ"ל למשכן ולמקדש בחד מינייהו סגי לתרווייהו לכך הגיהו וה"ג מכדי משכן איקרי מקדש ומקדש איקרי משכן משכן ומקדש למ"ל. גירסא אחרת תרי קראי למ"ל ומפרשי לה דאתו לומר דר"א בן פדת לא דריש כפולא לכדר"א דלמשכן ומקדש בחדא סגי כיון דתרווייהו איקרי מקדש ואקרי משכן וכפילה לטומאה שאירעה בפנים וקשה א"כ אכתי אמאי שני קרא וי"ל דאי לא שני דילמא מוקמינן יתורא לשום ענין אחר ומדשני שמעינן דאיכא למידרש שינוי טומאה דהיינו טומאת פנים עוד הקשו דהיכי פליג ר"א בן פדת שהוא אמורא על ר"א דתנא או על ר' אליעזר וי"ל דר"א לאו משום דסברא דנפשיה פליג אלא דגמר לה דפליגי רבנן על ר"א ויש כיוצא בו בריש ערבי פסחים ובמקומות אחרים וכדפי' התם:

ור"א הכי ק"ל מכדי מקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש וזה תימא דהא קראי קא דרשינן כדאיתא בסמוך ובכמה דוכתי אמרינן לה ולא שיילינן לר"א מנ"ל ועוד דלישנ' דגמ' הכא לא אתי שפיר דלא הול"ל מיכדי מקדש איקרי משכן דהאי לישנא משמע (דאפי') [דאי לא] ס"ל כר"א ל"ק לן דמכדי מקדש וכו' ואם איתא דפליג ר"א אדר"א הכי הול"ל ור"א סבר דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרו מקדש ולא צריכי תרי קראי וזה דרך התלמוד לכך הנכון כלשון הגי' הראשונה ודקא ק"ל כיון דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש למ"ל תרי קראי הא לא קשיא דאפ"ה מצריך קרא לכל חד וחד כדאשכחן במסכת סוטה בפ' היה מביא ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן לרבות נוב וגבעון שילה ובית עולמים מנין פי' נוב וגבעון ל"ג דהא קי"ל דכל נדר שאינו קבוע אינו נדר ונדר אינו קרב בנוב וגבעון ול"ג שילו דההיא איקרי משכן כדכתיב ויטוש משכן שילו וגו' ולא צריך רבוייא וכן ביומא פ' טרף בקלפי גבי וכל אדם לא יהיה באוהל מועד איצטריך קרא לרבות מקדש וכן בפ' הוציאו לו גבי מעלה עשן דכי בענן אראה על הכפורת וכ"ת א"כ מאי אהני ליה דמקדש איקרי משכן ומשכן איקרי מקדש י"ל דאהני ליה למילי אחריני דלא הוו מגמר מילתא לגמרי כההיא דאמרינן בעירובין בפ"ק שלמים ששחטו קודם פתיחת דלתות ההיכל פסולים שנאמר ושחטו פתח אהל מועד ואין לי אלא אהל מועד ב"המ מנין אשכחן מקדש דאיקרי משכן וכו' דהתם לאו מיגמר מילתא היא לגמרי כאידך דלעיל ומיהו אשכחן נמי בפ"ק דחולין דאיצטריך קרא למעוטי דלא ליגמרי מהדדי גבי לוים בשנים פסולים דאמרינן יכול אף בשילו ובית עולמים כן ת"ל לעבוד עבודת עבודה ועבודת משא באהל מועד לא אמרת אלא בזמן שעבודה בכתף והתם נמי ודאי הוו גמרי מהדדי כיון דאיקרו משכן ומקדש כיון שאין שני הלוים תלוים בקדושת הבית אלא משום שירות בעלמא ולהכי איצטריך קרא לפרושי שאין פסול שנים משום שאר עבודות אלא מפני עבודה בכתף:

והשתחווה או ששהה כדי וכו' כולה מתני' מפרש בגמ' ת"ר קידה על אפים וכו' הקשו בתוס' דהא הכי נמי אשכחן השתחואה על אפים כדכתיב וישתחו לאפיו ארצה וכתיב נמי וישתחוו לו אפים ארצה וכתיב אפים ארץ ישתחוו לך וכתיב ויקד וישתחו לאפיו ויש אומרים דשאני השתחואה דגלי בה קרא הכא להשתחוות לך ארצה דכיון דכתיב השתחואה ארצה בלא אפים גלי לך הארצה דהכי בהשתחואה דאידך קראי היינו פשוט ידים ורגלים ול"נ לי דהא גבי קידה נמי כתיב ארצה בלא אפים כדכתיב וימהר משה ויקוד ארצה וישתחו ובתוס' תירצו הכא מגמר' אמרינן לה וה"ק קידה על אפים דוקא דהכי גמירי לה וכדכתיב ותפול בת שבע אפים ארצה אבל השתחואה אע"ג דאיכ' על אפים דומיא דקידה ה"נ איתא בפשוט ידים ורגלים כדכתיב להשתחוות לך ארצה והיא עיקר שם השתחוייה שאין כיוצא בו קידה וכיון שכן היא הנותנת דשיעור שהיה דהשתחוואה דגמירי במקדש היינו השתחואה הוו שהיא פשוט ידים ורגלים:

משכן שעשה משה אף הוא דינו כדין המקדש וכשם שהבא למקדש בטומאה חייב כך הנכנס למשכן בטומאה חייב שנ' את מקדש י"י טמא שניהם שוים לענין זה:

זה שביארנו במשנה בנטמא בעזרה שכל ששהא לשם כדי השתחואה או השתחוה חייב צריך שתדע שהשתחואה היא פשוט ידים ורגלים כמו שאמרו קידה על אפים ר"ל שאינו נוגע בארץ לא מברכיו ולא מגופו אלא ראשו מגיע לארץ וכדכתי' ותקוד בת שבע אפים ארצה ולא הגוף וכריעה על ברכים כדכתי' מכרוע על ברכיו והשתחואה בפשוט ידים ורגלים שנ' ביוסף להשתחוות לך ארצה כלומר כל הגוף ושיעור השתחואה בכדי שיאמר אחר השתחואתו ויכרעו אפים ארצה על הרצפה וישתחוו והודו לי"י כי טוב ומ"מ בענין זה כל שהשתחוה כלפי פנים כלומ' שהחזיר פניו להיכל והשתחוה אפי' אנס עצמו במהירות גדול עד שלא שהה כשיעור שהזכרנו חייב שכל שהשתחוה כלפי פנים אין צריך שהייה אבל כל שלא השתחוה אלא ששהה אין שהייתו מחייבת אלא בכדי שהייה שהזכרנו ואם השתחוה ביציאתו כלפי חוץ אין בזה דין השתחואה ואינו מתחייב אלא בשיעור שהייה ויש כאן שטה אחרת לומ' שהשתחואה כלפי פנים אף בכריעה על ברכים חייב מפני שבקומו וחזרת פניו לחוץ יש כאן שיעור שהייה והכל עולה לענין אחד:

בד"ה או אידי כו' ושמא קים ליה להש"ס בערובין ובחולין שיש אוהל מועד מיותר ובחולין כי ממעט כו' עכ"ל קצרו במקום שהיה להם להאריך דבההיא דחולין נמי איכא שום יתור דאיצטריך למעטינהו מזאת ובתר דמעטינהו ההוא יתורא אתי לדרשה אחריתא וכ"ה בתוספות בפ' טרף בקלפי ע"ש:

בא"ד ואומר ר"ש מדרוי"ש דלר"א נמי אית ליה דגמירי כו' עכ"ל כתב מהרש"ל ותופס עיקר גירסת הספרים דל"ג לכתוב או אידי ואידי כו' עכ"ל ואין זה נוח לי דכיון דהמקשה ע"כ הבין הברייתא דר"א כפשטה דלא גמירי מהדדי היאך ובמה השיב לו המתרץ כל זה וכולו חסר מן הספר אבל אי גרסינן ליה ניחא דהמתרץ השיב לו דר"א דברייתא לא קאמר דלא גמירי מהדדי אלא דה"ק לכתוב אידי ואידי משכן או אידי ואידי מקדש ומשני אלו נאמר מקדש בתרוייהו כו' כמ"ש התוס' ותו לא מידי ודו"ק: