מסכת שבועות דף י״ט עמוד א׳

לכדרבי בפ' קמא (לעיל שבועות דף ז.) אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה כו':

פרט למתעסק בדבר היתר ובא לידו איסור ולא נתכוין לגופה של זו כגון נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר נתכוין לאשתו והרי אחותו עמה במטה ונשמטה אשתו ובאה אחותו תחתיה ואיזהו חייב נתכוין לחתוך כסבור תלוש ונמצא מחובר או כסבור היום חול או כסבור מלאכה זו מותרת ומ"מ לזו נתכוין וכן בא על אחותו ונתכוין לגוף זה כסבור היא אשתו:

דרב ששת מחליף כו' כשהיה. שונה משנתנו פעמים מחליף דברי זה לדברי זה ולא היה מקפיד לפי שאין ביניהם חיוב ופטור:

העלם זה וזה טומאה ומקדש מהו לרבי אליעזר ור"ע דפטרי על העלם מקדש:

אי מטומאה פריש אי מחמת טומאה שהודע לו פירש מן העבירה (ומביא קרבן) שאמרו לו טמא אתה:

הרי העלם טומאה בידו איגלאי מילתא שביאתו למקדש בשביל העלם טומאה היה:

ואי ממקדש קפריש שאמרו לו מקדש הוא זה ומחמת כן תוהא על ביאתו ולא הזכירו לו טומאה איגלאי מילתא דמשום העלם מקדש נכנס לו:

כלום פריש ממקדש כו' כשהודיעוהו אחד מהם שם אל לבו לומר מה בכך ומתוך כך נזכר על השני ומ"מ העלם שניהם היה בידו:

מדבעי למיכתב בהמה וחיה לכדרבי בלא חיה נמי מצי למדרש הכי אקרא אני בכל דבר טמא אלא לאו דוקא נקט חיה וחיה נמי לא נכתבה אלא בשביל דבר שנתחדש בה כדתנא דבי רבי ישמעאל ומשום דרבי נקט חיה במילתיה נקט נמי הכא בהמה וחיה כדרבי ותימה דבפרק בהמה המקשה (חולין דף עא.) משמע דאי לאו קרא דבהמה טמאה בכלל חיה טמאה לא הוה דריש רבי ג"ש משום דאיצטריך בהמה טמאה לגופה והשתא בלא חיה נמי הוה דרשי' ג"ש דבהמה דמכל דבר טמא נפקא ויש לומר דאי לאו בהמה בכלל חיה לא הוה דרשי' ג"ש דבהמה טמאה אע"ג דכתיב בכל דבר טמא אלא ה"א דאתו פרטי לאשמועינן דבעינן דידע אי בשרץ איטמא אי בנבילה איטמא אפילו לרבי עקיבא אבל השתא דבהמה בכלל חיה הוי כאילו כתב בהמה ב' פעמים ש"מ לכדרבי הוא דאתא ולר' אליעזר אתא נמי לאשמועינן דבעינן דידע אי בשרץ אי בנבילה איטמא משרץ ונבילה ולר"ע כיון דע"כ משום דבהמה בכלל חיה כדפרישית מהשתא ש"מ בכולהו לא נכתב אלא בשביל דבר שנתחדש בה ולא בעינן דידע במאי איטמא:

פרט למתעסק בפרק ספק אכל (כריתות דף יט:) מסיק מתעסק דמאי אי דחלבים ועריות חייב שכן נהנה אלא מתעסק דשבת כדשמואל ובקונטרס לא דק דהזכיר נמי מתעסק דעריות ומיהו תימה דאמאי איצטריך בה פרט למתעסק דשבת תיפוק ליה מטעמא דשמואל דאמר התם דפטור מטעם דבעינן מלאכת מחשבת ואמילתא דשמואל גופיה קשה דאי טעמא דנהנה עיקר לחייב בחלבים ועריות למה לי למיפטריה בשבת משום מלאכת מחשבת ואי טעמא דמלאכת מחשבת עיקר למה לי למחייביה בחלבים ועריות משום דנהנה ונראה דאיכא תרי גווני מתעסק כגון נתכוין לחתוך מחובר זה וחתך מחובר אחר דמיפטר מטעם שלא נעשית מחשבתו ולא שייך למיפטריה משום מתעסק ועוד מתעסק אחר כגון נתכוין לחתוך את התלוש ולהגביה את התלוש למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה ונמצא מחובר דנעשית מחשבתו ומיפטר משום בה פרט למתעסק ובתרוייהו איירי שמואל ומשום הכי קאמר בכריתות אלא מתעסק דשבת כדשמואל דאיירי נמי שמואל במתעסק דמיפטר משום בה לר' אליעזר אלא שלא חשש לפרש אלא טעם דמלאכת מחשבת דלא איירי בה רבי אליעזר ובחלב נמי איכא תרי גווני מתעסק כגון נתכוין לאכול חלב זה ואכל חלב אחר דחייב בלא טעמא דנהנה דלא שייך למיפטריה מטעם מלאכת מחשבת ועוד מתעסק אחר כגון סבור שהוא שומן או רוק ובלעו דכיוצא בו מיפטר לענין שבת מדכתיב בה והכא לית לן למעוטי משום דנהנה וטעמא דנהנה ומשום מלאכת מחשבת לא קאי אכולהו ומה שפירש הקונטרס כאן מתעסק היינו נתכוין לחתוך את התלוש וחתך את המחובר ואיזהו חייב נתכוין לחתוך את זה וחתך זה וכסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר אין נראה לפרש אלא נראה כדפרישית:

הרי העלם טומאה בידו וחייב תימה דהכא ולקמן בפרק שלישי (שבועות דף כו.) גבי העלם שבועה והעלם חפץ פשיט רב נחמן לחיובא ובפרק כלל גדול (שבת דף ע: ושם) גבי העלם שבת והעלם מלאכה פשיט לפטור וי"ל דלא דמי דהכא סברא הוא דליחייב כיון דאיכא נמי העלם טומאה אבל התם אין סברא לחייבו על כל אחת ואחת דכיון דבשגגת שבת וזדון מלאכות לא מיחייב אלא חדא השתא נמי דשגג במלאכה הרי יש כאן נמי שגגת שבת:

הרי העלם מקדש בידו ופטור אומר רבינו תם דלא מיפטר אלא מקרבן עולה ויורד אבל חטאת קבועה חייב דהא גמרינן מע"ז דכל שחייבים על זדונו כרת חייבים על שגגתו חטאת והא דאמר בפ"ק (לעיל שבועות דף ב.) דעל שאין בה ידיעה בתחלה ששעיר החיצון מכפר אלמא לא מוקמינן ליה בחטאת קבועה דאי הוה ביה חטאת קבועה לא הוה חיצון מכפר אמידי דבר קרבן הוא התם ודאי מיפטר לגמרי שלא יהא חמור אין בה ויש בה מיש בה ויש בה ומיהו קשיא דלישנא דקאמר הכא דפטור משמע דפטור לגמרי ועוד דלקמן פרק שלישי (שבועות דף כד:) גבי יש אוכל אכילה אחת דחיק לאשכוחי חטאת קבועה בטמא שאכל את הקדש ומוקי לה בנשיא וכר' אלעזר ולוקמה בהעלם קדש על כן נראה דפטור לגמרי משום דהוי דבר שהיה בכלל ויצא לידון בדבר החדש כדאמרינן לקמן בפרק שלישי (שבועות דף כה:) גבי שבועת העדות:

אמר רב אשי חזינן אי מטומאה קפריש כו' תימה מנא ידעינן אי משום דא"ל טמא אתה ופירש דלמא אי הוו א"ל נמי מקדש הוא היה פירש ואי דא"ל מעיקרא מקדש הוא ולא פירש דלמא אי הוו א"ל נמי טמא אתה לא הוה פריש אלא השתא דא"ל תרוייהו פריש ונראה דרב אשי לא בא לפשוט הבעיא אלא בא לפרש שפעמים יש לברר איזה שכוח ממנו יותר כגון דנישייליה אי מחמת טומאה הוה מידכר אמקדש ומחמת מקדש לא הוה מידכר אטומאה א"כ הוי העלם טומאה בידו ואם להפך הוי [העלם] מקדש בידו ואם שניהם שכוחין בשוה בהא ודאי מבעיא לן ולגבי שבת בפרק כלל גדול (שבת דף ע:) י"ס שכתוב בהן במילתיה דרב אשי אי משבת קפריש העלם שבת בידו ואי כי מודעי ליה אשבת אכתי צריך לאודועיה אמלאכות העלם מלאכה בידו ואין גיר' זו נכונה דאכתי צריך לפרש וכי מודעי ליה אמלאכה לא צריך לאודועיה אשבת לפי מה שפירשנו אלא גר' אי משבת קפריש אי משום מלאכה קפריש ועוד נראה לפרש בענין אחר אי משום טומאה קפריש אפי' אם הודיעוהו טומאה באחרונה דאע"ג דאילו הודיעוהו בתחלה לא הוה פריש חשיב פריש מחמת טומאה כיון דקרבן ע"י בתרייתא קאתי ואי א"ל מקדש הוא ופריש ידיעה בתרייתא דמקדש הוא ופטור וכענין זה יש לפרש ההיא דלקמן (שבועות דף כו.) גבי העלם שבועה והעלם חפץ וההיא דשבת:

הלך בראשון ונכנס כו' אי ברה"י איירי בחד נמי חייב דספק טומאה ברה"י ספיקו טמא אבל הכא איירי ברה"ר דמוקמינא ליה בחזקת טהרה:

דתני רבי אומר אקרא אני חיה בהמה למה נאמרה כו'. כדכתיב לעילא. איידי דכתיב בהמה וחיה כתב נמי שרץ טמא ונעלם. וכדתנא דבי ר' ישמעאל כל פרשה שנאמרה ונשנית לא נשנית אלא בשביל דבר שנתחדש בה. ור' אליעזר כיון דלא צריך לידע באיזה חטא הוא שחטא.

בה מאי דריש ביה ואמרינן פרטט למתעסק בחטא שאינו חייב מאי טעמא דבעינן בה כוון לכך יתחייב אבל דלא קא מיכוון למעשה כלל פטור. בין לר' אליעזר בין לר' עקיבא על העלם טומאה חייב על העלם מקדש אינו חייב:

בעא מיניה רבא מרב נחמן העלם טומאה והעלם מקדש מהו כגון שנעלם ממנו שנטמא. וגם נעלם ממנו שזה הבית בית המקדש הוא. א"ל הרי העלם טומאה בידו וחייב. וא"ל רבא אדרבה הרי העלם מקדש בידו ופטור.

ובא רב אשי ואמר חזינן אי מטומאה פריש כו' ודחה רבינא דברי רב אשי וא"ל לא שנא:

ת"ר שני שבילים אחד טמא ואחד טהור הלך הראשון ולא נכנס במקדש בשני ונכנס חייב כו' עד ור' שמעון בן יהודה פוטר בכולם משום ר' שמעון.

פרט למתעסק פירש רש"י ז"ל: שמתכוין לדבר התר ועלה בידו אסור, כגון שנתכוון להגביה בשבת את התלוש וחתך את המחובר, א"נ נתכוון לאשתו והרי אחותו עמה במטה ונשמטה אשתו ובאת אחותו תחתיה, ואין אחד משני אלו שפירש הרב ז"ל מחוור דאלו לענין שבת נתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר לא צריך בה למעוטה, דלעולם פטור הוא, משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה (כריתות יט, ב) ומ"ש באשתו ואחותו אינו פטור אלא חייב דמתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה (שם), וכ"ש זה שמתכוין לביאה, וכן מפורש בכריתות פרק ספק אכל חלב (כריתות יט, א), דגרסינן התם ר' אליעזר האי בה מאי עביד ליה מפיק ליה פרט למתעסק, מתעסק במאי אי בחלבים ובעריות חייב שכן נהנה, אי מתעסק בשבת פשיטא דפטור, דהא אמר רב נחמן אמר שמואל מתעסק בחלבים ובעריות חייב שכבר נהנה בשבת פטור מלאכת מחשבת אסרה, ופריקו משכחת לה כגון שנתכוון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר, כלומר שהוא מתכוין למלאכה, הילכך אי משום מלאכת מחשבת האי נמי חייב ואתא בה ופרטיה עד שיתכוון לחתוך תלוש זה ונמצא שהוא המחובר.

פרט למתעסק פי' רש"י ז"ל כגון שהיו אשתו ואחותו במטה ונתכוון לאשתו ונשמטה אשתו ובא על אחותו ולגבי שבת כגון שנתכוון להגביה את התלוש וחתך את המחובר והא ודאי דאישתמיטא למרן ז"ל בתרווייהו סוגיא דכריתות פ' ספק אכל וכן סוגיא דפ' ארבע מיתות דבההוא דאשתו ואחותו ודאי חייב דק"ל המתעסק בחלבים ובעריות חייב לפי שכבר נהנה ואפי' לא נתכוון אלא להתחכך בכותל ובחלב כסבור רוק הוא בלעו ובאידך דשבת אם לא נתכוון אלא להגביה את התלוש דגם בה נמי פטור משום דמלאכת מחשבת אסרה תורה וזה לא נתכוון אפי' לשם מלאכה ולא אמרו בה פרט למתעסק אלא למי שנתכוון לחתוך את את התלוש וחתך את המחובר דכיון דנתכוין לשם חתיכה מלאכת מחשבת היא ולחייב קמ"ל בה שאינו מתחייב אלא בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא שהיה מחבר שנתכוין לאותו דבר עצמו ופ' ארבע מיתות פירשתי דשמואל דהתם בארוכה בס"ד ואין כאן צורך למה שהאריכו בה כאן התוספות:

גירסת הספר וכן אמר רב ששת משמעות דורשין איכא בינייהו דרב ששת מחליף דר"א לדר"ע ודר"ע לר"א ופירוש ברור אבל יש גורסין וכן א"ר ששת משמעות דורשין איכא בינייהו ולא היא דרב ששת מחליף וכו' ופירושא ולא היא דודאי רב ששת דמשמעות דורשין איכא בינייהו דהא אשכחן לרב ששת דמחליף במשנתו בגי' דר"ע לדר"א ודר"א לדר"ע דגמיר לה הכי אלמא ס"ל שיש קפידה בדבר וכדעולא והגירס' הראשונה היא הנכונה והמצוייה בעיקר הנוסחאות:

אדרבא הרי העלם מקדש בידו ופטור נקט לשון אדרבא משום דכתיב שרץ ונעלם ממנו משמע שמיעוטא הוא שנעלם ממנו טומאה לבדה ולא דבר אחר והיינו דכי אמרינן אמסקנא אלא ל"ש פי' רש"י ז"ל לקולא אלא ל"ש ופטור משום האי אדרבא. אמר רב אשי חזינן אי מטומאה פריש וכו' נראה ודאי שאין מוכח זה אלא בשהודיעוהו ב' ופירש מחמת האחרון דאי בשלא הודיעוהוו אלא א' מהם ופירש מה הוכחה היא זו דלמא אילו הודיעוהו אידך ה"נ הוה פריש ואף בשהודיעוהו שניהם ק' דלמא משום שניהם פירש והנכון כפירש הרב ידידיה דמיירי בשיודיעוהו דרך כלל בגערה או באתמהה מה זה עשית והוא השיב שמא טמא אני או שמא מקדש הוא והיה סובר רב אשי שהעלמתו במה שהשיב בלבד ורבינא א"ל שאין זה הוכחה דדלמא חדא מינייהו נקט ובודאי שאפי' רב אשי לא אתא למיפשט בעיין לגמרי שהרי אלו השיב בב' או לשון אחר סתם עדיין תיבעי לן אלא שבא לומר דזמנין דאפשר למיקם עלה דמלתא אם לא השיב אלא בפרט א':

ת"ר שני שבילין וכו' והוי יודע דכל נכנס דאמרינן בהא היינו שנכנס לאחר ידיעת מה שעשה והעלמה דאחר ידיעה שזה הוכיח וידיעה בסוף ועל אותם ידיעה א' במחלוקתם כדמפ' תלמודא ואזיל דאלו בקמייתא דלפום פשטה דשידע אחר מעשה מה שאירע ליה ידיעה גמורה היתה לו מטומאתו דהא ממ"נ ידע שהוא טמא ולא קפדינן לדברי הכל שידע באיזה שביל נטמא ואף לדר"א דמתני' והיינו דפרכי' עלה על מ"ש ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון פוטר בכולם ואפי' בקמייתא ומשנינן לה במתניתא שהלך בראשון ונכנס והזה שלישי ושביעי וטבל והלך בשני ונכנס בהא כל כניסה וכניסה היתה בספק ידיעה של טומאה דהא לא ידע אי אשביל הא' טמא או אשביל הב' הלכך דבב' כניסות (אלא) ודאי היה בא' מהם מ"מ ספק ידיעת טומאה היתה לו בשעת כניסה. והיינו דקארי לה ספק ידיעה בשמעתא ובשלא הזה בנתים אלא ששכח ראשון בכניסה שניה ולא נזכר אלא מהלוך ב' הא מקרייא מקצת ידיעה כדמפרש ואזיל והא עדיפא טובא מספק ידיעה וזה ברור:

המתעסק ר"ל ששגג בדבר שזדונו כרת ושגגתו חטאת בלא כונה אם בעריות או במאכלות אסורות חייב חטאת מפני שנהנה כיצד היה מתעסק עם הערוה בלא כונת ביאה אפי' כיון לאשתו ונשמטה אשתו ונזדמנה לו אחותו או שהיה חלב נמוח בפיו ומתעסק בו בכונת רוק ובלעו שלא לכונת אכילה כלל חייב חטאת ולענין שבת פטור שמלאכת מחשבת אנו צריכים כיצד נתכוין להגביה את התלוש וחתך את המחובר והגביהו בלא כונה לחתיכה כלל פטור ולא עוד אלא אפי' נתכון לחתוך את התלוש וחתך את המחובר אע"פ שהוא מתכוין להתיכה פטור שאין זו מלאכת מחשבת אא"כ כיון לחתוך זו שחתך וכסבור תלוש ונמצא מחובר:

כבר ביארנו במשנה שכל שנעלמו ממנו שתיהן ר"ל טומאה ומקדש בידיעה תחלה וסוף שמביא קרבן עולה ויורד מעתה מה ששאלו העלם זה וזה בידו מהו לא על דעת הלכה שאלוה אלא על דעת ר' אליעזר ור' עקיבא שהיו פוטרין בהעלם מקדש:

מי שהיו לפניו שני שבילין אחד טמא ואחד טהור ואין ידוע איזה טמא ואיזה טהור הלך בראשון ולא נכנס בשני ונכנס בהעלם טומאה אחר ידיעה חייב קרבן שהרי על כל פנים כשנכנס למקדש טמא היה הולך בראשון ונכנס בשני ונכנס חייב שהרי בביאה שניה על כל פנים טמא היה:

הלך בראשון ונכנס והזה בשלישי ושנה בהזאתו בשביעי וטבל ואח"כ הלך בשני ונכנס חייב שכבר נכנס קודם הזאה וטבילה ועל כל פנים טמא נכנס או בראשונה או בשניה אע"פ שלא נודע באיזו כניסה היה טמא ונמצאת כל ידיעה מהם ספק ידיעה שכל ספק ידיעה בטומאת מקדש וקדשיו כידיעה:

הלך בראשון וחזר והלך בשני ובשניה שהלך בשני שכח הלוכו בראשון ונעלמה ממנו טומאה זו ונכנס חייב אע"פ שלא היתה לו בתחלה ידיעה ברורה לטומאה אלא מקצת ידיעה שהרי לא ידע הלוכו בשני השבילין עד שיתברר לו שהוא טמא אעפ"כ חייב שמקצת ידיעה כידיעה:

בד"ה פרט למתעסק כו' ולא שייך למפטריה משום מתעסק ועוד כו' עכ"ל ר"ל דודאי שמואל קרי ליה נמי מתעסק אבל אין זה מתעסק גמור דממעטינן מבה דהיינו מתעסק ולא נתכוין למלאכה כלל כגון לחתוך התלוש למר ולהגביה התלוש למר ונמצא שחתך מחובר אבל זה אינו מתעסק בעלמא שהרי נתכוין למלאכה לחתוך מחובר וחתך מחובר אלא שלא נעשית מחשבתו שחתך מחובר אחר שלא נתכוין בו ויש למעטיה בשבת משום מלאכת מחשבת וק"ל:

בא"ד ומה שפירש בקונטרס כו' ואיזהו חייב נתכוין לחתוך כו' וכסבור שהוא תלוש ונמצא מחובר אין נראה כו' עכ"ל סוף דברי פרש"י ודאי דיש לכוין כדבריהם דחייב בנתכוין לחתוך את התלוש ונמצא מחובר וכאביי דלא פטור אלא בנתכוין להגביה תלוש ונמצא שזה מחובר וחתכו אלא דא"כ רישא דמלתיה דפטור בנתכוין לחתוך את התלוש וחתך מחובר דהיינו ע"כ מחובר אחר לא יתכן דרבותא טפי ה"ל למנקט בכה"ג דאפי' בנתכוין לחתוך מחובר וחתך מחובר אחר הוא פטור משום דאין זה מלאכת מחשבת כמ"ש התוס' וק"ל:

בד"ה הרי העלם כו' אור"ת דלא מיפטר אלא מקרבן עולה ויורד אבל קרבן חטאת כו' עכ"ל לא ה"ל למסמך דברי ר"ת אהך אבעיא דאיירי בהעלם זה וזה בידו אלא בפשיטות אמתני' לר"א ולר"ע דאמרי אינו חייב על העלם מקדש דלא מפטר אלא מקרבן עולה ויורד אבל חטאת קבוע חייב מה"ט דכל שחייבין על זדונו כרת חייבין על שגגתו חטאת וכן מוכח מדבריהם ממה שהקשו לר"ת מהך דלקמן פ"ג דלוקמא בהעלם קודש דהיינו בהעלם קודש לחוד ואפי' לא אפשיטא אבעיא דילן דהעלם זה וזה בידו ואפשר לומר שסמכו דברי ר"ת הכא משום מלת פטור דנקט דלאו דוקא לפר"ת אלא דמיפטר מעולה ויורד ולא מחטאת קבוע ודו"ק:

בד"ה אמר רב אשי כו' אלא גרסינן אי משום שבת קפריש אי משום מלאכה קפריש וקאמר רבינא כלום פירש משבת אלא כו' כלומר כיון ששניהם שכוחים במה שזה שכוח יותר מזה לא נ"מ מידי אלא ל"ש ותרוייהו מיבעיא מדברי התוס' פ' כלל גדול ע"ש: