מסכת שבועות דף כ׳ עמוד ב׳

תריץ ואימא כו' כלומר האי תנא לאו במתפיס בנדר איירי אלא בעיקר נדר איירי ואשמעינן שאינו חייב בנדר אא"כ פירשהו ואח"כ תלאו בדבר הנידר עליו כבר כדיליף לה ואזיל מקרא וה"ק איזהו איסור נדר אבל מיתפיס בנדר לאו נדר הוא וה"ד מיתפיס כגון שלא פירש הרי עלי שלא אוכל בשר ושלא אשתה יין אלא אמר הרי עלי יום זה כיום שמת בו אביו כיום שראה את ירושלים בחורבנה:

פשיטא כיון דטעמא משום דנדור ובא הוא עליו מיתת אביו מה לי כאן וכי משום דמת בו אביו מיגרע גרע איסורי' הרי נדור ובא עליו:

ה"ג סד"א דכיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא מיתפיס בנדר הוא קמ"ל ואף רבי יוחנן כו' - ולא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עלי' איסו' בלא יחל לא גרסינן לה להא דהא א"נ מדאורייתא הוא אמרינן (לקמן שבועות כה.) הנדרי' חלים על דבר מצו' כדבר הרשות:

ואף ר' יוחנן סבר לה להא דרבא דאיסור שהוציאו בלשון שבועה שבועה:

אוכל ולא אוכל כלומר שבועה להבא קרוי שבועת שקר:

ואזהרתיה מלא תשבעו בשמי לשקר וה"ק לא תשבעו בשמי כדי לשקר בשבועתכם לאחר זמן והמתרה בו צריך להתרות בו שהוא עובר באזהרת לא תשבעו בשמי לשקר:

אכלתי ולא אכלתי כל שבועה לשעבר שאינה אמת קרויה שבועת שוא דלשון שוא לשון ולא כלום כמו בחבלי השוא (ישעיהו ה׳:י״ח) לשוא הכיתי את בניכם (ירמיהו ב׳:ל׳) אף כאן יצאתה מפיו לבטלה ואזהרתיה מלא תשא והמקרא הזה צריך להתרות בו:

קונמות ה"ז בלא יחל כלומר לא יחל דמשמע להבא לאו לאזהרת שבועת להבא אתא דשבועת להבא מלא תשבעו בשמי לשקר נפיק וכי אתא לא יחל לאזהרת נדרים אתא לאפוקי מדרבין דאמר אזהרת שבועת להבא אתא מלא יחל:

אלא לרבא קשיא אע"ג דרבא נמי מודה דמתפיס בנדר נדר דמשנה שלימה היא מי שאמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני (נזיר כ:) וכן בנדרים קאמר דבקרבן הוי נדר מ"מ פריך לרבא אמאי דמפרש איסר דקרא מתפיס ורבא משני דלא קאי אאיסר דקרא:

דכי לא נדר פירש בקונטרס דלא גרסינן כיון דמדרבנן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור בל יחל דהא א"נ הוי דאורייתא הא אמרינן לקמן (שבועות דף כה.) דנדרים חלין על דבר מצוה כדבר הרשות מיהו נראה לרבי יצחק דגרסי' ליה שפיר אע"ג דאי הוי דאורייתא נמי חייל עליה נדר מ"מ דבר אחר שתולה בו לא איקרי נדר בדבר הנדור כיון דאי לא נדר איכא עליה איסור דאורייתא ועוד דהא דנדרים חלין על דבר מצוה בביטול מצוה איירי כדתנא בפ"ב דנדרים (דף טז.) כיצד אמר קונם שאיני נוטל לולב שאיני מניח תפילין כדמסקינן התם בגמ' מכי ידור נדר לה' אפי' בדבר של שם חייל עליה אבל אם נדר לקיים מצוה כגון שאמר קונם שלא אוכל ביוה"כ או שלא אוכל נבילות וטריפות לא חייל דאין איסור חל על איסור ולהכי איצטריך טעמא דמדרבנן ומיהו לר' יהודה בן בתירא דאית ליה לקמן בפירקין (שבועות דף כז. ושם) דנשבע לקיים את המצוה חייב כ"ש נדרים שחלין לבטל שיחולו לקיים:

קונמות עובר משום בל יחל בשבועה נמי עובר משום בל יחל דהכתיב (במדבר ל׳:ג׳) או השבע וגו' ולא יחל דברו ובפ"ב דנדרים (דף טז:) תניא בהדיא דיש בשבועה בלא יחל והכא ה"ק בקונמות ליכא אלא בל יחל גרידא:

נשים חייבות בקידוש היום דבר תורה משמע דקידוש דאורייתא וכן משמע בהדיא בריש מי שמתו (ברכות כ:) ותימה דבריש מסכת נזיר (דף ד.) אמר מיין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך מאי נינהו קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא ומפ' ר"ת בתמיה וכי מושבע ועומד מהר סיני הוא דאיצטריך קרא למעוטי אלמא דמדרבנן הוא דבניחותא אין לפרש דאדרבה משום דמושבע ועומד מהר סיני הוא איצטריך קרא לאסור כדמשני התם אלא כי הא דאמר רבא שבועה שאשתה יין ואמר הריני נזיר דאיצטריך קרא דחייל עליה נזירות לפי שהוא מושבע ועומד וי"ל דקידוש ודאי מדאורייתא אבל על היין אינו אלא מדרבנן והדאמר בערבי פסחים (דף קו). זכרהו על היין אסמכתא בעלמא היא אי נמי אפי' הוא דרשה גמורה הא דמברך צריך שיטעום היינו מדרבנן:

כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה איפכא ליכא למימר דלחומרא מקשינן (יבמות ח:) ובסוף פ"ק דקדושין (לה: ושם) דרשינן לא תקיפו פאת ראשכם ולא תשחית את פאת זקנך כל שישנו בהשחתה ישנו בהקפה והני נשי הואיל וליתנהו בהשחתה כו' הא דדרשינן לקולא משום דאיפכא לא שייך למידרש דנשי לית להו זקן וכן הדאמר בערכין (דף ג:) גבי הדתניא הכל חייבין בציצית כהנים לוים וישראלים כו' ומסיק והני כהני הואיל ואישתרי כלאים גבייהו לא ליחייבו התם נמי א"א לומר איפכא אבל בפ' אלו עוברין (פסחים דף מג: ושם) קשה דמשמע דאי לאו דאיתרבו נשים לאכילת חמץ הוה דרשינן לקולא כל שאינו בקום אכול מצה אינו בבל תאכל חמץ וי"ל דהתם משום דאית למילף חמשה עשר חמשה עשר מחג הסוכות ומסוכה נשים פטורות כדילפינן בפרק הישן (סוכה כח.) מהאזרח א"נ סברא למדרש קרא מסיפיה לרישיה אבל קשה דלמ"ד (מנחות דף מג.) ציצית מצות עשה שהזמן גרמא ונשים פטורות לשתרו נשים בכלאים דכל שאינן בגדילים אינן בבל תלבש שעטנז דהיינו מסיפיה לרישיה וכ"ת הכי נמי אם כן בספ"ק דביצה (דף יד: ושם) גבי משלחין בגדים בין תפורין בין שאינן תפורין ופריך כלאים למאי חזו לימא מתני' כמ"ד נשים פטורות מן הציצית וחזו לנשים ולמאי דפרישית נמי דלחומרא מקשינן תימה דליחייבו בציצית לכולי עלמא:

ומותבינן עליה ופריק הכי איזהו איסר נדר האמור בתורה הרי עלי שלא לוכל בשר ושלא לשתות יין כיום שמת בו אביו כו'. ואמר שמואל והוא שנדור ובא מאותו היום.

מאי טעמא דכתיב איש כי ידור נדר לה' מדהוה ליה למכתב כי ידור. וכתיב כי ידור נדר ש"מ דעד שידור בדבר הנדור.

ומקשינן כיום שמת בו אביו פשיטא דאסור לו לוכל בשר ולשתות יין דבהדיא תניא (ברכות יז: מ"ק כג:) כל זמן שמתו מוטל לפניו אסור לוכל בשר ולשתות יין. ופרקינן איידי דבעי למיתנא כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם. דאפילו לא נדר שלא לוכל בשר ושלא לשתות יין אסור הוא דהוא צום השביעי. מהו דתימא כי נדר נמי לא מתפיס בנדר הוא קמ"ל מעיקרא אי הוה אכיל הוה קאי באיסורא דרבנן. השתא איסורא דאורייתא היא משום בל יחל דברו. תנא נמי כיום שמת בו אביו. וקיימא לן כרבא ולא עוד אלא דהא דר' יוחנן קאי כוותיה דאמר מבטא לא אוכל לך שבועה איסור לא אוכל לך שבועה:

כי אתא רבין אמר ר' יוחנן אכלתי ולא אכלתי שוא ואזהרתיה מהכא לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא.

אוכל ולא אוכל שקר ואזהרתיה ולא תשבעו בדמי לשקר.

קינמות עובר בבל יחל דברו ואותבינן עליה והתניא שוא ושקר אחד הוא.

מאי לאו מדשוא לשעבר שקר נמי לשעבר ופריק לא לעולם שוא ושקר אחד הוא. כלומר כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא. ודחי' פשיטא בתרוייהו לאו כתיב בהו. ושנינן מהו דתימא כדאמר ליה רב פפא לאביי אימא לא ינקה כלל כלומר שבועת שוא אין לה כפרה כלל. קמ"ל כדאביי דאמר ב"ד של מעלה הוא דאין מנקין אותו אבל ב"ד של מטה מלקין ומנקין אותו.

אמר רב אדא בר אהבה נשים חייבות בקדוש היום דבר תורה שנאמר זכור ושמור מי שחייב בשמירה חייב בזכירה. והני נשי הואיל וחייבות בשמירה חייבות נמי בזכירה. ותניא זכור ושמור בדבור אחד נאמרו: ירושלמי שוא ושקר בדבור אחד נאמרו מה שאין הפה יכולה לומר. ולא אוזן יכולה לשמוע. וכן מחלליה מות יומת. וביום השבת שני כבשים. וכן לא תלבש שעטנז. גדילים תעשה לך. וכן ערות אשת אחיך לא תגלה. יבמה יבא עליה. וכן לא תסוב נחלה. וכל בת יורשת נחלה. כל אלה שניהם בדבור אחד נאמרו. וכן הוא אומר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי.

אמר שמואל והוא שנדר פירוש: כשמת אביו נדר שלא יאכל לעולם בא' בשבת שהוא יום שמת בו אביו, והוא מתפיס עכשיו ואומר הרי עלי שלא אוכל בשר כיום שמת בו אבי, כלומר כא' בשבת, שאסור עליו בנדר מיום שמת בו אביו.

גירסת הספרים סלקא דעתך אמינא כיון דכי לא נדר אסור כי נדר נמי לא חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס לא מתפיס בנדר הוא קמ"ל כיון דמדרבן הוא דאסור כי נדר חייל עליה איסור נדר וכי מתפיס קאי עליה בבל יחל דברו. וכן גירסת ר"ח נמי, אבל רש"י ז"ל העביר על גירסא זו קולמוס ואמר דמ"ש דרבנן דהא קי"ל (לקמן שבועות כה, א) דנדרים חלין אפילו על דבר מצוה דאורייתא וליתא דכי אמרינן דנדרים חלים על דבר מצוה היינו [דוקא] לבטל את מצות עשה בשב ואל תעשה כגון ישיבת סוכה דמצוה עלי ומצה בלילי הפסח עלי, אבל אכילה מנדר זה עלי כיום הכפורים אין הנדר חל עליו וכדדייק מתני' דהריני נזיר אם אוכל דקתני בפרק אלו נדרים מותרים (יז, א) אבל מינה ב' נזירות ולא קתני אכל ענבים לוקה שתים, וכל סוגיא דגמר' דעל ההיא מתניתין הכין מוכחא ומכרעא, וכבר כתבתיה בארוכה התם בס"ד.

מ"ט כלומר מ"ט בעינן שיהא נדור מאותו היום דאמר קרא וכו' וה"נ מייתינן האי טעמא בנדרים על האומר דבר זה עלי כחזיר וכנבלה שלא אמר כלום כדאיתא התם. פשיטא פי' פשיטא שאם נדור הוא מאותו היום שזה נדר גמור הוא ומאי קמ"ל תנא אליבא דרבא דאלו לאביי דין מתפיס קמ"ל. כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם איצטריך ליה וכו' ג"ה מעיקר' קאי באיסורא דרבנן והשתא קאי בלא יחל דברו ורש"י ז"ל מחקה ול"ג לה וטעם דבריו ז"ל משום דמשמע מהאי לישנא דבעינן לומר דמשום דיום גדליה הוי דרבנן הוא דחל עליה איסור נדר דאתי בבל יחל דאורייתא וחייל אאיסור תענית דרבנן אבל ביוה"כ דאורייתא לא חייל איסור קונם בשהיה נדור ממנו ומש"ה אלו אמר הרי יום פלוני עלי כיוה"כ אע"פ שהיה נדור ובא מיוה"כ לא אמר כלום דיוה"כ לאו דבר נדור הוא וזה אינו דהא קיימא לן דנדרים חלים על האיסורים ואפילו איסורי תורה בלא תעשה וכן היא מפורשת בירושלמי וזה בכל מה ששנינו שהנדרים חלים על דבר מצוה שפי' הנכון בין על דבר מצוה דעשה בין על דבר מצות ל"ת וטעמא משום דאיסורי תורה חיוב גברא ונדרים איסור חפצא אתי איסור חפצא וחייל על איסור גברא וכדברירנא במסכת נדרים בס"ד זו כוונת רש"י ז"ל במחק זה ויפה כיון אבל א"צ למחוק הגירסא לפ' דאע"ג דאם נדר מיוה"כ נדריה חייל על יוה"כ מ"מ אלו אמר יום זה אסור עלי כיוה"כ לא הוי נדור מיום זה דכיון דאיכא ביוה"כ איסור חמור של תורה שהוא בכרת לכל אע"פ שהוא ג"כ נדור ממנו מסתמא כי אמר יום זה עלי כיוה"כ לא משמע דתלי ליום זה אלא באיסור יוה"כ דה"ל דבר האסור ולא במה שהוא נדור בו אבל השתא דתלי יום זה ביום גדליה בן אחיקם דהוי איסורא דרבנן מסתמא דעתו לתלות יום זה במה שנדור בו ולא באיסור תענית שבו דלא שביק למתלייה בנדר שיש בו בל יחל דאורייתא ותלי ביה באיסורא דרבנן:

ואף ר"י סבר וכו' והלכתא כרבא חדא דאביי ורבא הלכה כרבא ועוד דהא ר"י קאי כווחיה ומיהו י"א דאף רבא מודה שיש איסורא דרבנן מיהת במתפיס דאיהו לא קאמר אלא דלאו כמוציא שבועה מפיו דמי לחייבו בדאורייתא וא"ת כי מקשינן ליה לרבא מברייתא דזהו איסר לימא דההוא לאיסורא דרבנן י"ל דהא ליתא דבהדיא קתני איזהו איסר האמור בתורה אבל יש שכתבו וכן נראה דעת רש"י ז"ל דלרבא אפילו איסורא דרבנן ליכא ואיידי דנקט אביי כמוציא שבועה מפיו דמי נקט רבא לאו כמוציא שבועה מפיו דמי עוד נחלקו רבותינו המפ' ז"ל בענין זה שיש שאמרו והוא דעת רבינו אלפסי ז"ל דרבא לא פליג אלא בשבועה אבל בנדר מודה הוא דמתפיס בנדר כמוציא בהם מפיו דמי וטעמא דמלתא משום דאף עיקר הנדר צד התפסה חשיבי שהרי צריך לתלותו בדבר הנדור שעיקר נדר היינו דבר פ' אסור כקרבן או כשאר דבר הנדור ומביאין ראיה לדבריו מהא דתנן במסכת נזיר אמר הריני נזיר ושמע חבירו ואמר ואני וכן ג' וכן ד' כולם נזירים ואע"ג דהתם אוקימנא כשאמר א' מהם תוך כדי דבורו של חבירו דהא לאו התפסה הוא דכל תוך כדי דבור כדבור גמור הוא בכ"מ ל"ק להו לרבנן ז"ל דמשמע להו דהא דאוקימנא בהכי לאו משום התפסה דרישא הוא אלא משום סיפא דקתני הותר הא' הותרו כולם דלהוי אומרו ואני כמוך ממש בין לאיסור בין להיתר וא"ת א"כ מאי דמותבינן לרבא מהא דאיזהו איסר וכו' ומאי איצטריך רבא לשנויי דאיסר נדר גמור קתני דהא מודה רבא בהתפסת נדר שהוא כנדר י"ל דטעמא משום דקתני איזהו איסר האמור בתורה דמשמע דלשון איסר שאמרה תורה התפסה היא וא"כ אף בשבועה כן וקשיא לרבא דאמר דאיסר היינו נדר גמור או שבועה גמורה וכי מודה רבא בהתפסת נדר שהוא כנדר לאו מלשון איסר אלא מסברא לפי שאף בעיקר נמי צד התפסה וכדכתיבנא אבל רוב רבותינו המפרשים ז"ל סוברים דרבא בכולהו פליג והכי ודאי פשטא דסוגיין אלא שראוי להחמיר לכתחלה:

כי אתא רב דימי אמר אוכל ולא אוכל שקר פי' קרוי שקר שהוא משקר בשבועתו כשמבטלה ואזהרתיה מולא תשבעו בשמי לשקר פי' לא תשבעו בשמי בענין שתשקרו בה:

אכלתי ולא אכלתי שוא פי' שאף זה בכלל שוא וכ"ש שוא ממש שזה הנשבע לשנות את הידוע וכדתנן לה לקמן בהדיא ופשוט הוא:

קונמות עובר בלא יחל דברו פירוש רש"י ז"ל דבל יחל לאו לאזהרת שבועה דלהבא אתא דהנהו מלא תשבעו בשמי לשקר נפקא וכי אתא לאזהרת נדרים הוא דאתא ולאפוקי מדרבנן דאמרי דאזהרת שבועה מולא יחל דברו עכ"ל וקשה קצת דמשמע דלרב דימי אר"י ליכא בשבועה משום לא יחל דברו וזה אי אפשר דהא כתיב כי ידור נדר לי"י או השבע שבועה וגו' לא יחל דברו וה"נ תניא לה בהדיא בפרק אלו מותרים והיכי לא אותבינן מינה להא דרב דימי לכן יש לפרש דרב דימי ה"ק קונמות עובר משום לא יחל דברו בלבד וה"ה לשבועה אלא דאיצטריך לאשמועינן דאף לא תשבעו בשמי לשקר אזהרה דלהבא וגם לשון רש"י ז"ל כך יש להולמו דבל יחל לאו לאזהרת שבועה איצטריך ועיקר מאי דאתא ואיצטריך לקונמות הוא ולאפוקי מאידך דר"י דס"ל דאף שבועה דלהבא אין לה אזהרה אלא מלא יחל:

ומאי דבר אחד הן דבדבור א' נאמרו כדתניא זכור ושמור בדבור א' נאמרו תימא דהא בין בדברות הראשונות בין בדברות אחרונו' לשוא בלחוד כתיב אלא דבדברות ראשונות לא תענה ברעך עד שקר ובאחרונות כתיב לא תענה ברעך עד שוא והא דמייתינן לה הכא לענין שבועה ואמרינן לקמן לומר כשם שלוקה ע"ז כך לוקה ע"ז י"ל דה"ק שאם אינו ענין ללא תענה תנהו ענין ללא תשא שהרי א' הן למלקות כדמפרש ואזיל. והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ומקשי' ואימא איפכא לקולא את שישנו בזכירה ישנו בשמורה והני נשי הואיל וליתנהו בזכירה דהו"ל מעשה ליתנהו בשמירה וכ"ת קולא וחומרא לחומרא דיינינן והא בפרק כל שעה הוה דיינינן לחומרא אי לאו דאתי קרא ומיעטיה דדרשי' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות כל שישנו באכילת מצה ישנו בבל תאכל חמץ והני נשי הואיל וליתנהו באכילת מצה ליתנהו בבל תאכל חמץ ת"ל כל מחמצת לא תאכלו לרבות את הנשים וי"ל דשאני התם דאיתא ג"ש דפטר נשים מאכילה דילפינן ט"ו ט"ו מחג הסכות והלכך מקיימינן ג"ש לגמרי ודיינינן כל היכא דאפש' אבל הכא דליכא טעמא לפטור נשים מזכירה אלא משום ג"ש מוטב לדרוש לחומרא לקיים כללא דכל מל"ת נשים חייבות ויש מקשין עוד אמאי לא מחייבינן נשים במצות ציצית דנדרוש לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך והני נשי הואיל ואיתנהו בלא תלבש שעטנז איתנהו נמי בגדילי' תעשה לך דאע"ג דתרי קראי נינהו הא הוה דרשינן התם כי הא במסכת מנחות לפטור כהנים מציצית וי"ל דכיון דכתיב דבר אל בני ישראל ועשו ליכא למידרש הכא. אלא הכא למאי הלכתא מבעי ליה פי' דודאי כל היכא דאמרינן לדבר א' נאמרו לשום נפקותא אתא. גי' הספרים ההוא מבעי ליה כשם שלוקה וכו' וא"ת דאסיקנא דה"ק כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא למ"ל משום דבדבור א' נאמרו תיפוק לי מדאביי דלקמן דכתיב כי לא ינקה ה' וגו' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו וי"ל דאף אביי לא עביד ההיא דרשא ממלה יתירה דהשם כדלקמן אי לאו דאיכא הא דבדבור א' נאמרו ואי לאו דאביי נמי הוה מוקמינן לי' לדרשא אחריתי אבל רש"י ז"ל גורס אלא כשם שלוקה על שוא וכו' ולפי גי' זו הדרינן מהא דאמרינן דשוא ושקר א' הם לומר דבדבור א' נאמרו וס"ל דהא דקתני שוא ושקר א' הם לומר כשם שלוקה ע"ז כך לוקה ע"ז אבל קשה כי בירוש' מצינו על פסוק אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי זכור ושמור בדבור א' נאמרו שוא ושקר מחלליה מות יומת וביום השבת ב' כבשים לא תלבש שעטנז גדילים תעשה לך ערות אשת אחיך לא תגלה יבמה יבוא עליה לא תסוב נחלה וכל בת יורשת נחלה בדבור א' נאמרו ע"כ ואולי דבג' דידן ל"ג בה שוא ושקר:

כלפי לייא פי' דהא טפי איכא לאשכוחי מלקות בשקר באומר שבוע' שלא אוכל ואכל מיהת דהו"ל לאו שיש בו מעשה אלא אימא כשם שלוקה על שקר כך לוקה על שוא. גי' הספר מהו דתימא כדא"ל ר"פ וכו' וזו גי' רש"י ז"ל ופי' ז"ל פשיטא שלוקה על שוא מדאביי דלקמן דדריש כי לא ינקה ה' וגו' אבל ב"ד מלקין אותו ומנקין אותו וקשה קצת היכי לא אדכר לאביי בהדיא בהאי פשיטותא ולימא פשיטא שלוקה מדאביי וי"ל מדכתיב מדרשא אדכרו ליה אלא דר"א מסדר הש"ס קיצר בו משום דבעי לאתוייה בסמוך ועדיין אינו מחוור ובקצת ספרי' מצינו והיא גי' ר"מ הלוי ז"ל פשיטא האי לאו כתיב ביה והאי לאו כתיב ביה ופי' הוא ז"ל דקס"ד דהא דאמרי' אימא כשם שלוקה על שקר על כל שקר קאמר ואפי' אוכל ולא אוכל דלית בי' מעשה ומשום דס"ל דלאו שאב"מ לוקין עליו ולהכי פרכינן מהו כשם דהא פשיטא כיון דס"ל לאו שאין בו מעשה לוקין עליו דהא בשוא נמי כתיב לאו ופרקי' מהו דתימא דגז"הכ הוא שלא ילקה על שוא ואע"ג דלוקה על לאו שאב"מ ומשום דר"פ דריש כי לא ינקה כלל ואפי' ע"י ב"ד קמ"ל כדשני לי' וה"ק כשם שלוקה על מקצת שקר לד"ה דהיינו לא אוכל ואכל כך לוקה על שוא לד"ה משום דאביי וק"ל אסוגיין דהא כי אמרינן כשם שלוקה על שוא כך לוקה על שקר פרכינן כלפי לייא אלמא שפיר איכא לאומרה בהיפך וכי מפכי' לה פרכינן עלה פשיטא ול"ק דאורחא דתלמודא הוא ומעיקרא אמרינן דאי אימא למתלי זו בזו כלפי לייא הול"ל ומיהו שפיר הוה ס"ל דכי מפכינן לה נמי לית בה שום צריכותא דממילא פשיטא לן:

כבר ביארנו שאין התפשה אלא בדבר הנדור אבל לא בדבר האסור מעקרו ומעתה זה שאמרו כיום שנהרג בו גדליה בן אחיקם פירושו בשנדור מאותו היום ואילך על הדרך שביארנו ביום שמת בו אביו ושמא תאמר הואיל ובלא נדר הוא אסור כי נדר מה בכך והיאך חל עליו שם נדר עד שיהו מתפישין בו מ"מ כיון שלא נאסר אלא מדברי סופרי' נדר חל עליו ודבר הנדור הוא נקרא ומתפיסין בו והוא שאמרו כאן בצום גדליה מהו דתימא הואיל וכי לא נדר נמי אסור כי נדר נמי לאו מתפיס בנדר הוא קמ"ל כיון דמדרבנן הוא דאסור נדרא חייל עליה הא דבר האסור מן התורה כגון חזיר וכיוצא בו אין הנדר מועיל בו ליקרות דבר הנדור כדי להתפיס בו ואע"פ שגדולי הרבני' מחקו גירסא זו ופי' בכאן שאף באיסורי תורה כן שהנדרים חלים על דבר מצוה כברשות כבודם במקומו מונח אין הדברים כלום שלא נאמר שהנדרים חלים על דבר מצוה אלא בבטול מצות עשה אבל בקיום מצות לא תעשה אין הנדר חל כמו שביארנו במכות פרק אחרון ר"ל שאם אמ' חרישת יום טוב עלי אין זה כלום וכל שכן בבטולה ר"ל שאם אמ' הרי עלי לחרוש ביום טוב שאינו כלום ובטול מצות עשה גופה דוקא בלשון נדר כגון ישיבת סוכה עלי אבל אם אמ' הרי עלי שלא אשב בסוכה בחג אינו כלום שאינו יכול לאסור עצמו על מה שהוא מושבע עליו וזהו שאמרו שאין השבועה חלה על דבר מצוה מפני שהשבועה היא בלשון איסור עצמו על החפץ כלומ' שלא אעשה דבר פלני הא אם אמ' ישיבת סוכה עלי בשבועה אסור אלא שלוקה משום שבועת שוא שאין הדבר תלוי בשבועה ובנדר אלא בלשון שבועה ובלשון נדר ר"ל באיסור עצמו על החפץ ובאיסור החפץ על עצמו שכל שאוסר עצמו על החפץ אינו כלום לענין מצוה וכל שאוסר החפץ על עצמו אסור כמו שיתבאר:

התבאר במסכת נדרים שהמתפיס בדבר שמשמעו דבר האסור ודבר הנדור כגון כיין נסך שמשמעו כיין של נסכים שהוא דבר הנדור ושל ע"ז שהוא אסור מעקרו סתמו אסור ופירושו מותר ר"ל שאם אמ' הוא לדבר האסור נתכוונתי נאמן ומותר ואין צריך שאלה לחכם כלל אפי' בעם הארץ ואע"פ שבנדר בחרם ואמ' לא נדרתי אלא בחרמו של ים אמרו שאין צריך שאלה בתלמיד חכם אבל עם הארץ שבא לישאל עונשין אותו יראה טעם הדבר לגדולי הדור מפני שאף הוא מגלה שנתכוין להערים שהוציא דבריו בלשון שיטעו בו השומעים אבל יין נסך ותרומה שיש במשמעותה תרומת הלשכה שהוא דבר הנדור ותרומת דגן שהוא דבר האסור וכן מעשר שיש במשמעו מעשר בהמה שהוא דבר הנדור ומעשר דגן שהוא דבר האסור הואיל ודרך הכל לקרא את שתיהן תרומה ומעשר וכן יין של נסכים ויין של ע"ז בשם יין נסך אין כאן הערמה ואף עמי הארץ נאמנין ומותרין בלא שום שאלה ואם באו לישאל מתירין להם בלא שום פתח ובלא שום חרטה ואף סתמן במקום שהדבר מוכיח שעל האסור מעקרו נתכון מותר והוא שאמרו סתם תרומה בגליל מותרת שאין אנשי גליל מכירין תרומת הלשכה ומכאן כתבו גדולי הדור שבזמן הזה שאין אנו מכירין (אלא) [לא] קדשי מזבח ולא קדשי בדק הבית האומר הרי זה עלי כהקדש מותר לא נתכון אלא להקדש עניים והוא חולין גמורין ולפיכך מותר:

זה שביארנו שתרומה ומעשר של גורן אינן נקראים דבר הנדור טעם הדבר מפני שקריאת השם והפרשה שלהן אינה באה לאסור את המותר אדרבא כל הכרי היה אסור לכל ועל ידי הפרשה זו הותר הכרי לכל והתרומה לכהן והמעשר ללוי או אף לזרים וכן הדין בחלה אבל במעשר בהמה כל העדר היה מותר קודם קריאת השם וכשקרא שם לעשירי נאסר לכל עד שיקרב ולפיכך הוא נקרא דבר הנדור ומתפישין בו וכבר ביארנו בהם טעמים אחרים במסכת נדרים:

אע"פ שביארנו שמתפישין בקרבן שהקרבן דבר הנדור הוא התבאר במסכת נדרים שהמתפיס בבכור אע"פ שאמרו עליו מצוה להקדישו הואיל וקדוש הוא מאליו אין זה דבר הנדור כדי להתפיס בו אבל חטאת ואשם אע"פ שאין באין בנדר ונדבה אלא בחובה על חטא ולכפרה הואיל ומ"מ אינו קדוש מאליו וצריך להקדישו בפה לומר זה חטאתי זו אשמי דבר הנדור הוא ומתפישין בו וכבר הזכרנו בה טעם אחר בראשון של נדרים:

אע"פ שביארנו שאין התפשה בדבר האסור כלל התבאר במס' נדרים שהאומר לאשתו הרי את עלי כאמא פותחין לו פתח ממקום אחר שלא יקל ראשו והוא הדין במתפיס בשאר עריות ואף במתפיש בשאר איסורי' וכגון מה שאמרו הרי את עלי כאחותי כערלה ככלאי הכרם ומ"מ בתלמיד חכם אינו צריך כלום ולא אמרו שצריך שאלה אלא בעם הארץ ואף בעם הארץ דוקא באשתו שדרכו של אדם להדירה מתוך הקפדא ויבא להתיר אף במתפישה בדבר הנדור וכן שלא יקל ראשו להדירה תמיד עד שיבא להדירה בדבר הנדור ותאסר עליו אבל בעלמא אף בעם הארץ אין צריך כלום ומעתה במתפיס בהן את הככר או את הפירות אין צריך כלום ומה שאמרו בתלמוד המערב ככרי עלי כאמא איכא דאסר ואיכא דשרי הלכה כדברי האומר מותר לגמרי ובדברי גדולי המחברים נראה קצת מחלקת בזו והדברים נראין כשטתנו:

התבאר שם גם כן שאפי' לא התפיס בפי' בדבר הנדור הואיל ומ"מ נראה מדבריו כן אסור מעתה אם אמ' חולין לא אוכל לך אסור שמשמעו חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך לא יהא חולין אלא קרבן ואם אמ' לא חולין לא אוכל לך מותר ואם אמ' לחולין לא אוכל לך בין בפתחות הלמ"ד בין בשוא תחת הלמ"ד ואע"פ שיש לפרש בלחולין בפתחות הל' ר"ל לא חולין מה שלא אוכל הא מה שאוכל לך חולין כבר פירשוה בנדרים לא יהא חולין מה שאתה אומר אלא קרבן לפיכך לא אוכל לך ואע"פ שאפשר שלדעת ר' מאיר נשנית שם אף אנו פרשנו שלא אמרו בלחולין שפירושו לא חולין אלא להחמיר ואם כן בזו דנין אותה כאומר חולין יהא מה שלא אוכל לך הא מה שאוכל לך קרבן:

המתפיס ככרו או פירותיו בתורה לא הוזכר דינו בתלמוד שלנו אבל בתלמוד המערב אמרו ככרי כתורה מותר ככתו' בה אסור ופי' שם טעם הדברים כתורה כקדושת התורה כלומר ואין זה כדבר המקודש בידי אדם שיהא בכלל דבר הנדור ככתו' בה כקרבנות הכתובים בה ולדעת זה אין הדברים אמורים אלא בתורה לא בשאר ספרי הקדש [וי"מ אותה אף בשאר כתבי הקדש] ממה שאמ' ר' יוסה בתלמוד המערב ככתו' בה כקדושת כתיבה שכל הכתו' בה הוא כדבר הנדור הואיל ועל ידי הכתיבה והכונה לשם קדושה הם קדושות ומ"מ אין חלוק בזו בין שתופס את התורה ביד בין שמונחת על הקרקע ויש מחלקין בענין זה בין תופשה בידו למונחת על הקרקע ממה שאמרו בתלמוד שלנו הנודר בתורה לא אמ' כלום במה שכתו' בה דבריו קיימין [בה] ובמה שכתו' בה דבריו קיימין והקשו שם השתא במה שכתו' בה דבריו קיימין בה ובמה שכתו' בה לא כל שכן ותירץ רב נחמן לא קשיא הא דמחתא על ארעא הא דנקיט לה בידיה מחתא על ארעא דעתיה אגוילי נקיט לה בידיה דעתיה על האזכרות וכל שאמ' במה שכתו' בה אפי' מונחת על הקרקע דבריו קיימין אבל אם אמר בה אם מונחת על הקרקע לא אמ' כלום ואם תופשה בידו הוא כמו שאמ' בכתוב בה אלא שאני חוכך להקל אם אמ' הוא בפי' לא נתכונתי אלא על הגוילין אם מדמין אותה לחרמו של ים ולדעתנו בריתא זו מתפרשת בשבועה ר"ל שנשבע בתורה ואע"פ שהוציאוה בבריתא בלשון נדר מצינו כיוצא בו בראשון של נדרים כנדרי רשעים נדר בנזיר בקרבן ובשבועה וכן אמרוה בתוספת מסכתא זו פרק שני נשבע אני בתורה חייב בשמים פטור כלומ' שאם נשבע בשמים או בארץ או בשמש וכיוצא באלו אע"פ שדעתו על מי שבראן אין זה כלום אלא שבעם הארץ צריך שאלה שלא ינהגו קלות ראש וכן הדין בנשבע בנביא מן הנביאים אע"פ שאין כונתו אלא במי ששלחם אבל אם נשבע בתורה חייב אם תופשה בידו על הדרך שביארנו אבל אם מונחת בקרקע דעתו על הגוילין עד שיאמ' בכתו' בה אלא שבעם הארץ צריך שאלה וכן פרשוה גדולי המחברים ואף הם פרשוה דוקא בתורה אבל שאר כתבי הקדש אינה שבועה אלא שעם הארץ צריך שאלה בהן ומ"מ אותם שהזכרנו תחלה שמחלקין בין שתופשה למונחת בקרקע פי' שמועה זו בנודר ממש ובמתפיס בה את הככר וכשהוא אומר בה ומונחת על הקרקע לא התפיס אלא על הגוילין אבל בכתו' בה דעתו על האזכרות שהם כדבר הנדור הואיל ועל ידי הכתיבה והכונה הם קדושות או שדעתו על הקרבנות והמנחות והכלים המקודשים וכבר ביארנו ענינים אלו על אפניהם יותר במסכת נדרים פרק שני ושמא תאמר ואפי' יהא דעתו על הגוילין הרי אף הם קדושים מחמת כונת הכתיבה וכמו ששאלו בפרק כתבי הקדש הגליונין מהו להצילן מפני הדליקה ואע"פ שלא הובררה שם ונשארה בספק או אפי' לדעתנו שפסקנו שם שלא להצילם ראוי להחמיר בה בכאן ותירצו גדולי הדור דעתו על הגוילין שהכתיבה עליהן שאין קדושים אלא מחמת הכתיבה שעליהן עד שאם נמחקה הכתיבה פרחה קדושה כמו שנ' ושמא תאמ' ומאי (שנת) [שנא] אזכרות אף שאר הכתובי' כן שהרי אף ס"ת שנמחק ונשתיירו בו אותיות כפרשה קטנה של ויהי בנסוע הארון מצילין אותה הא למדת שכל הכתו' בה קדוש כדבר הנדור שעל ידי כונת הכתיבה לשם קדש הם קדושים פי' גדולי הדור שלא נאמר דוקא אזכרות ולא קרבנות אלא אף לכל הכתובים אלא שתפש בלשונו הקדוש בו יותר ולדעת זה כל ספרי הקדש בכלל ולדעתי אע"פ שמצוה להציל אין זה כדבר הקדוש הואיל ואין צריכין כונה בכתיבה אלא לאזכרות שבו וכן עקר:

יראה לי שכל ספר שיש בו אזכרות דינו כתורה שהרי מ"מ לאזכרות הוא מתכוין וכבר ראיתי לגאון שהנשבע על התפלות והמחזורים הואיל ויש שם מקראות ואזכרות שבועה חמורה היא וכן יראה לי במי שאמר בתורה ולא תפשה בידו שאם צירף בדבריו דברים המראים שלא על הגוילין הוא מתכוין כגון שאמר בתורה הקדושה או בתורת השם או בתורה הנתנה בסיני וכיוצא באלו שבכל אלו אין לומר שעל הגוילין הוא מתכוין:

גמרא ואף ר"י סבר לה להא דרבא כו' איסר לא אוכל לך שבועה כו' ק"ק לפי' רש"י לעיל לאביי דאם אומר איסר ככר זה עלי היינו איסר דקרא ודינו כמתפיס בשבועה אמר אביי דכמוציא שבועה מפיו דמי וא"כ באומר איסר לא אוכל לך נמי כמוציא שבועה מפיו הוא ושפיר אתיא מלתא דרבין אר"י נמי כאביי דליכא למימר לאביי והוה לרבין אר"י למנקט רבותא דאפילו באוסר ככר עלי בלשון נדר הוה שבועה דא"כ במבטא נמי דנקט רבין אר"י איסר לא אוכל לך שבועה אמאי לא נקט רבותא דאפי' מבטא ככר זה עלי הוה שבועה כפרש"י לעיל בשמעתין וכמ"ש הר"ן לפרש"י ודוחק לומר דקאמר דר"י סבר לה כרבא ולא כאביי מדלא נקט נמי ר"י מתפיס בשבועה ודו"ק:

שם כלפי לייא אלא אימא כו' ולא בעי למימר כשם שלוקה על שוא דהיינו אכלתי ולא אכלתי כך לוקה על שקר דהיינו שאוכל ולא אכל דהא רב דימי משמיה דר"י קאמר לה ור"י הא ס"ל בהדיא דאין לוקין באוכל ולא אכל והתוס' לעיל בפ"ק שכתבו לאוקמא מתני' דפ"ק למלקות אליבא דר"ע וכרב דימי היינו דלוקה גם בשאוכל ולא אכל מהאי טעמא דכשם שלוקה על שוא כך לוקה על שקר אבל רב דימי גופיה לר"י ע"כ לית ליה האי היקשא דהא ר"י סבירא ליה דאין לוקין באוכל ולא אכל וכמו שכתבו התוספות דהדר ביה לרב דימי ממה דאמר בדיבור אחר נאמרו והיינו משום דלדידיה לא איצטריך דרשא דלשוא שוא שתי פעמים דהא שוא גופיה משמעות אכלתי ולא אכלתי ולא איצטריך לדידיה נמי בפירוש ריבתה תורה למעט שאוכל ולא אכל דממילא אימעיט דמהיכי תיתי לחייבו כיון שאין בו מעשה ור"י ס"ל דלאו שאין בו מעשה בכל התורה אין לוקין מה שאין כן לרבין כיון דע"כ מרבויא דלשוא שוא איצטריך לרבות אכלתי ולא אכלתי דהשתא תקשי ליה ומ"ש ומש"ה איצטריך בפירוש ריבתה תורה למעט שאוכל ולא אכל ודו"ק:

תוס' אלא לרבא קשיא כו' מ"מ פריך לרבא אמאי דמפרש איסר דקרא מתפיס ורבא משני כו' עכ"ל מיהו לכאורה לא הוה צריך לשנויי דקאי אעיקר נדר דקרא אלא כמו שהבין המקשה דקאי אהתפסת נדר אלא דאיסר דקאמר לאו היינו איסר דקרא אלא איזהו איסר התפסת נדר ובדברי הרא"ש והר"ן יתיישבו דברי הרי"ף שהיא כשיטת התוס' דרבא נמי מודה במתפיס בנדר עיין בדבריהם וק"ל:

בד"ה כל שישנו כו' א"נ סברא למדרש קרא מסיפיה לרישיה כו' וכ"ת כו' עכ"ל ולגבי כהנים בריש ערכין התם א"א לומר מרישיה לסיפיה וק"ל:

גמ' זכור ושמור בדיבור אחד בילקוט רמז רצה הביא מכילתא דכייל כל דברים שנאמרו בדיבור אחד:

תוס' ד"ה דכי וכו' ומיהו לר' יהודה בן בתירא מבואר דס"ל דלר"י ב"ב בנשבע שלא לאכול נבילות חייב וכן משמע מלשון רש"י לעיל דף יד ע"א ד"ה אינו חייב וכו' ותנן לקמן נשבע וכו' משמע דמתני' זו דנשבע לקיים המצוה בכלל היה ג"כ לקיים מל"ת. אבל התוס' לקמן ד"ה לקיים הביאו דמפורש בירושלמי דר"י ב"ב מיירי רק בנשבע לקיים מ"ע ישיבת סוכה וכדומה אבל בנשבע לקיים ל"ת שלא לאכול נבילות מודה ר"י ב"ב דפטור וצ"ע. ונראה דהכי מוכח ג"כ מסוגיא דמכות דף כב ע"א דפרכי' ולחשיב נמי שבועה שלא אחרוש ומשני מושבע ועומד מהר סיני. ואם איתא דמתני' דנשבע לקיים מיירי גם בקיום ל"ת כיון דרבנן פליגי עלה רק מטעם דליתא בלאו והן והא זהו רק לענין קרבן אבל לענין מלקות ל"צ שיהיה איתא בלאו והן כדאיתא במסכתין דף כה ע"ב והא במכות מיירי לענין מלקות. אלא ע"כ דמתני' מיירי רק לקיים מ"ע ובזה באמת לרבנן בנשבע לישב בסוכה ועבר דחייב מלקות אבל בלקיים מל"ת אינו נוגע כלל לפלוגתא דר"י ב"ב ורבנן אלא דהוי כמו בכל התורה דאמרי' אין איסור חל על איסור:

ד"ה כל וכו' לימא מתני' כמ"ד נשים פטורות קשה לי דלמאי הוצרכו להוכחה זו דאפשר לדחות דרוצה לאסוקי דמתני' ככ"ע הא יש להוכיח זה מסוגיא דברכות דף יט ע"ב אר"י א"ר המוצא כלאים בבגדו וכו'. ועיין בתוס' שם ד"ה שב וא"ת וכו' מה לכהן דאינו שוה בכל. א"כ מוכח דרב ס"ל דנשים אסורות בכלאים דאל"כ גם כלאים הוי אינו שוה בכל והרי רב ס"ל בברכות דף יד ע"ב לא יתחיל ואם התחיל גומר הרי דס"ל דציצית אינו נוהג בלילה וא"כ נשים פטורות מציצית ואסורות בכלאים:

'זָכוֹר' וְ'שָׁמוֹר' בְּדִבּוּר אֶחָד נֶאֶמְרוּ, מַה שֶּׁאֵין הַפֶּה יְכוֹלָה לְדַבֵּר, וּמַה שֶּׁאֵין הָאֹזֶן יְכוֹלָה לִשְׁמֹעַ (שמות כ, ז) (דברים ה, יא). פירוש כיון דאין הפה יכולה לדבר לכן גם האוזן אינה יכולה לשמוע. אך קשא כיון דאין האוזן יכולה לשמוע למה אמרם 'בְּדִבּוּר אֶחָד'? ונראה לי דאין האוזן יכולה לשמוע בדרך טבע אבל הקדוש ברוך הוא עשה להם נס והיתה אזנם יכולה לשמוע בדרך נס וכל זה עשה לכבוד שבת שתהיה אמירתו נשמעת לאזנם בדרך נס למעלה מן הטבע להודיע מעלתו נשגבה שהוא מעין עולם הבא שהיא למעלה מן הטבע.