מסכת מועד קטן דף י״ח עמוד א׳

הלכה כרבי יוסי במועד דמתיר:

איתרע ביה מילתא בפנחס אחוה דפנחס הוה אבל:

עייל שמואל לישאל ביה טעמא לדבר על לבו דפנחס:

אילו בדידיה הוה כלומר אילו היית אבל:

מי מזלזלת ביה כולי האי באבילות דשקלת לטופרך:

ואיתרע ביה מילתא אבילות:

שקלינהו לטופריה חבטינהו לאפיה זרקינהו מרוב כעס והדר מכנס להו דזורקן רשע:

ברית כרותה לשפתים דכתיב ונשתחוה ונשובה אליכם וכן הוה דחזרו תרוייהו:

ואיסתייעא מילתא דהדור תימה דלמא מדה טובה מרובה והוה ליה לאתויי הא דאמר עולא בעלמא (ברכות דף יט. ע"ש) לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן שנאמר שמעו דבר ה' קציני סדום כו' (ישעיהו א׳:י׳):

ובגנוסטרי אסור פי' בערוך שהוא כלי המתוקן ליטול צפרנים וכך שמו ומלשון דגנוסטרא אסור משמע שהיה מתיר בין בתער בין במספרים ולאו דוקא בשינים מיהו קאמר בגמרא רבי יוחנן דשקלינהו בשיניו משמע דוקא בשיניו שרי ותימה דלעיל אמרינן הלכה כר' יוסי במועד לדברי הכל ושמא רבי יוחנן סבר הלכה כר' יהודה ומפרש טעמא דמחמרינן במועד טפי מבאבל ולא כרב שישא בריה דרב אידי דאמר דברים המותרין בחולו של מועד אסורין בימי אבלו ורבינו תם פירש דכשם שמותר בשיניו כך מותר ליטול צפרניו [בזו] מחבירתה דכל זה חשוב שינוי לענין שבת בפ' המצניע (שבת דף צד:) ושמעתי בשם רבי שמשון בר אברהם שבחול המועד מותר ליטול צפרנים לנשים דקתני בירושלמי גבי ועושה אשה תכשיטיה במועד וחשיב נוטלת שערה וצפרניה וצ"ע בהלכות גדולות נמי אמרינן והאשה מותרת בנטילת שער לאחר שבעה ונראה דבאשה נשואה דוקא קאמר ומיירי במעברת סרק על פניה וטופלה בסיד שהוא משום תכשיט שלא תנוול על בעלה אבל בתספורת ממש אסורה וגם בשם רבינו חיים שמעתי שהיה מתיר נטילת צפרנים במועד ובהלכות גדולות פוסק שבעה אסור בגנוסטרי בשיניו מותר לאחר שבעה מותר אף בגנוסטרי ולא ידענא מנא ליה דברייתא איירי תוך שבעה אי משום דקתני בימי אבלו ה"נ קתני ימי אבלו גבי גילוח והיינו כל שלשים וקאמר כשם שאסור לגלח בימי אבלו כך אסור ליטול צפרניו בימי אבלו משמע כל שלשים ואי סברי כר' יוסי יתירו לגמרי וי"ל דסברי כר' יוסי ומסתבר להו דאפילו רבי יוסי היה אוסר בגנוסטרי תוך שבעה דומיא דמועד או שמא מעשה דשמואל משמע קצת דשקלינהו לטופריה חבטינהו באפיה דמיירי תוך שבעה דוקא דבתוך שבעה היה ובשיניו היה מדקא אמרינן בתר הכי ובגנוסטרי אסור משמע דשמואל לא היה בגנוסטרי ולא אשכחנא דאסר רק תוך שבעה כשהלך רב פנחס לנחמו:

בקשו ממנו שפה יש לפרש על ידי שינוי דומיא דצפרנים ונראה דהכא פירוש דוקא לאחר שבעה:

אע"ג דאית ליה תרי ומטנפי מדלא משני הכא במאי עסקינן בשלא כיבסו לפני הרגל דלא שרינן מי שאין לו אלא חלוק אחד אלא היכא דכבסו לפני הרגל אבל לא כבסו דפשע לא שרי משמע דמי שאין לו אלא חלוק אחד שרי לכבסו במועד אפילו פשע ולא כבסו לפני המועד כך נראה לי ובתוספות מסופק בזה ונראה לי דהכי משמע מדלא מפליג ונראה דגבי אבל לא שרינן כשאין לו אלא חלוק אחד דהא אפילו אם היו לו מכובסין אסור ללבוש מה שאין כן ברגל צ"ע בכהן ששלמה משמרתו ברגל אם מותר לכבס לתנא דלעיל (מועד קטן דף יז:) דתנא כהן ואבל אפילו לתנא דידן אם חל שלישי להיות בעי"ט שאסור ברחיצה עד הערב ופירש בקונטרס עד הלילה בצונן או עד חול המועד בחמין ואינו מותר לרחוץ מבעי"ט מיהו כשחל שביעי שלו בערב הרגל דאסור לכבס ולרחוץ כל היום מותר לכבס ברגל וצ"ע אם אמת הוא שמותר מאי טעמא לא תני:

פיסקא דנזיר והמצורע מטומאתו לטהרתו אוקימנא כדתניא כל אלו שאמרו מותרים לגלח במועד. בשלא היה להן פנאי. אבל היה להן פנאי לגלח ולא גילחו אסורין והנזיר והמצורע אע"פ שהיה להן פנאי לגלח ולא גילחו מותרין שלא ישהו קרבנותיהם. תנא האבל והכהן מותרין לגלח במועד. אוקימנא באבל שחל שביעי שלו להיות בשבת ערב הרגל. תנא ברא סבר לה כאבא שאול דאמר מקצת היום ככולו. ויום שביעי עולה לו לכאן ולכאן. וכיון דשבת הואי אנוס הוא לפיכך מגלח במועד. ותנא דידן סבר לה כרבנן כו'. כהן נמי כגון דשלים ליה משמרתו ברגל כו'. ופשוטה היא: ת"ר תכפוהו אבליו זה אחר זה. פי' קודם שישלים ימי אבל זה מת לו מת אחר וכן עוד בתוך ימי אבל זה מת לו מת אחר הכביד שערו מיקל בתער ומכבס כסותו במים. ואמר רב חסדא נוטל שערו בתער ולא במספריים. מכבס במים לבדם ולא בנתר ולא בחול. זאת אומרת אבל אסור בתכבוסת: ת"ר כשם שאסור לגלח במועד כך אסור ליטול צפרנים. ור' יוסי מתיר ליטול צפרנים במועד ובאבל. ואסיקנא כשמואל דאמר הלכתא כדברי המיקל באבל. דאמר שמואל הלכתא כר' יוסי במועד ובאבל ל"ש צפרנים דיד ל"ש צפרנים דרגל.

אמר רב ובנגוסטרא אסור אמר רב שמן הוה קאימנא קמיה דר' יוחנן בבי מדרשא וחזיתיה דשקלינהו לטופריה בשיניה וזרקינהו.

ש"מ תלת ש"מ מותר ליטול צפרנים במועד וש"מ מדשקלינהו בשיניה אין בהם משום מיאוס. וש"מ מדזרקינהו מותר לזורקן. והתניא ג' דברים נאמרו בצפרנים קוברן צדיק שורפן חסיד זורקן רשע.

מ"ט שמא תעבור אשה עוברה עליהן ותפיל.

ופרקינן אשה בי מדרשא לא שכיחא וכי תימא זמנין דמכנשו ושדי להו לבראי כיון דאשתני אישתני.

אמר רב יהודה אמר רב זוג בא לפני רבי ובקשו ממנו מהו ליטול צפרנים והתיר להם. ושמואל אמר גם עשיית שפה בקשו ממנו והתיר להם. ואסיקנא עשיית שפה מזוית לזוית. כלומר אם צריכה כולה תקון שרי. אבל מקצתה לא. הנחה כל שהיא מעכבת. פי' אם עשה שפמו והניח מקצתו שאינו עשוי מותר ליטלו כי מעכבתו באכילתו. ובכיוצא בה אמר רב נחמן לדידי שפה כי הנחה מעכבת דמי לי. ואלו כולם שאמרו בתוך שלשים יום. אבל בשבעת ימי האבל אסור בכולן. שמואל נכנס לבקר פנחס אחיו בימי אבלו וראה צפרניו גדולים. אמר ליה אמאי [לא שקלית] להו. א"ל אילו בך היה מי הוית מזלזל כולי האי. הואי כשגגה שיוצא מלפני השליט. ואירע אבל לשמואל נכנס פנחס אחיו לבקרו שקלינהו לטופריה חבטינהו באפיה. א"ל לית לך ברית כרותה לשפתים שנאמר ואני והנער נלכה עד כה ונשתחוה ונשובה אליכם. ואסתייעא מלתא והדרי תרווייהו ואתו.

פרעה שהיה בימי משה הוא אמה וזקנו אמה ופרמשתקו אמה וזרת לקיים הכתוב ושפל אנשים יקים עליה:

מתני' ואלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים כו' א"ר אסי א"ר יוחנן מי שאין לו אלא חלוק אחד מותר לכבסו בחולו של מועד. איני והתנינן אלו מכבסין במועד הבא ממדינת הים כו' וחשיב להו כל מי שהתירו לו חכמים לכבס במועד. ולא תני מי שאין לו אלא חלוק אחד בהדייהו.

דאמר שמואל הלכה כדברי המקל באבל פי' ואפילו הכי איצטריכו תרווייהו הא דהכא משום מועד ואידך משום כללא דאבל ומי הוי אין לשון הש"ס מתייש' דה"ל למי' שמואל לטעמי' דאמר שמואל וכו' והיה נראה לומר דהאי ושמואל אמר הלכה כרבי יוסי בזו ובזו לישנא דמתני' הוא דמפיק ליה מאידך סברא כללא דשמואל דאמר כדברי המקל וכיון דבאבל הלכה כרבי יוסי קיים לן ודאי דכ"ש במועד דקיל בענין זה כנ"ל:

מדקאמר שקלינהו לטופריה משמע דהיינו כדרכו ואפילו באבל וכל שכן במועד וקסבר דאפילו בכדרכו פליגי ושרי ר' יוסי והלכה כמותו ורב דאמר בגזוזטרי אסור פליגי עליה דשמואל ואע"ג דהאי כללא דהלכת' כדברי המקל ביובל כלהו אמוראי מודו ביה כדמשמע בפרקי' קסבר רב שלא נחלקו רבי יוסי ורבי יהודה אלא בשנוי דרבי יהודה אוסר אפילו בשנוי ורבי יוסי מתיר אבל בכדרכו אפי' רבי יוסי אוסר וש"מ דרבי יוסי אפילו תוך ז' שרי דהאי עובדא תוך ז' הוה ואפשר נמי דרב לא פליג עליה דשמואל אלא שהוסיף עליו ולישנא דרב הכי משמע טפי ושמואל בשנוי הוא דשקלינהו דבזוזטרא אפי' רבי יוסי אומר כיון דסגי ליה בשנוי שלא יהא מנוול ברגל ולפי זה הלכה כרב אבל ללשון הראשון אין הלכה כמותו דקיימ' לן הלכה כדברי המקל באבל אבל דעת בטלי התוספות וכן כתב רבינו יצתק בן גיאת ז"ל דלא איתמרא ההוא כללא אלא בפלוגתא דתנאי אבל בפלוגתא דאמוראי הדרי' לכללין דכולי ש"ס וכיון שכן הלכה כרב באיסורי ונטילת צפרנים זו בזו שנוי הוא וכדאמרינן לענין שבת שהנוטל צפרניו זו בזו פטור:

והא דרבי יוחנן לגבי מועד דשקלינהו לטופריה בשיניה י"א דקסבר בגנוסטר אסויר אפי' במועד וכל שכן באבל דרבי' אלפסי ז"ל כתב דמשום דהוה בי' מדרשי' הוא והיינו דנקט ש"ס דהוה בי מדרשא לאשמועי' הא ואין זו ראיה דלהכי נקטיה ש"ס משום דורקינהו כדאמרי' בסמוך ועוד הביא ראיה דלא אמרי' נמי דש"מ בגונסטר אסור וזו ראיה טובא ויש מביאין ראיה דהא אשכחן לרבי יוחנן דאמר לקמן הלכה כדברי המקל באבלו כיון דאבל שרי בגנוסטר כרבי יוסי כל שכן דשרי במועד ואינה ראיה דאיהו אמר לך דמודה ר' יוסי בגנוסטר כדאמרן אליבא דרב אבל הריאי' השניה ראיה וכן נמי מסייעי ליה מיהא דאמרי' בסמוך שבקש רבי להטיל צפרנים במועד והתיר להם וכיון דנקטי לה סתם משמע אפילו בגנוסטר אבל במועד אפילו רב ושמואל מודו דמותר כדרכו שהקלו במועד יותר מאבל וק"ל דהא משמע דפריך הא באבל ובמועד וכיון דאמר בפלוגתא דידהו באבל היינו בשנוי מכלל דבמועד דיקא דהא חד לישנא איתמר בתרווייהו בברייתא וכיון דרבי יוסף אוסר במועד דגנוסטר אנן כמאן שרי' דאי כרבי יהודה אפילו בשנוי אוסר דהא אמרת דבהא פליגי וכי תימא דכדרכו הוא דפליגי היכי אוסר רב שמוש גנוסר רב באבל והלא הלכה כרבי יוסי המקל באבל לכך הוא נראה לרש"י ז"ל דלרבי יוחנן כי הדדי נינהו ובמועד גנוסר כדבעי גבי אבל לרב ושמואל דמודה רבי יוסי בגנוסר בשתיהן וההיא דשפה שהתיר רבי ע"י שנוי הוה וכן פי' רבי' יצחק ז"ל והא דלא דייקי' כרבי יוחנן דש"מ דבגנוסר אסור משום דהו' פשי' להו דליכ' מאן דשרי וראוי בז' להחמיר:

שפה מזוית לזוית הנחה כל שמעכבת לא גרסי' רש"י ז"ל הנחה והרמב"ן ז"ל פי' דה"ק כי השפה העליונ' מותר לגלחה במועד מזוית לזוית אבל מה שאדם מניח מן הצדדין שלפניו אין לו לגלח אלא מה שמעכבת האכילה בלבד ובא רבי אמי לחלק ואמר שאפי' השפה אין מגלחין ממנו אלא המעכבת בלבד ובתוספות פי' בשם רבי נתנאל ז"ל כי השפה התחתונה קרויה נחת עליה כמו שקורין לריחים התחתונה שכב ונכון הוא ופסקו רבנן ז"ל הלכתא כרבי אמי וקיימא לן נמי כרב נחמן דמאן דאנינא דעתיה כלה חשיבא דשפה המעכבת:

מתני' ואלו מכבסין במועד. בש"ס מוכח להדיא דהני מתנייתא אין מידי אחריני לא מה שאין כן במשנת אלו מגלחין כדפרשי' בריש פרקי' וק"ל הא מנא לן לאפלוגי בינייהו ונ"ל משו' דקתני ספי לישנא יתירא הוי אלו מותרין ושאר כל אדם אסורין והקשו בתוספות כיון דמנינא דוקא אמאי לא קתני אבל שחל ז' שלו בשבת ערב הרגל שיהא מותר במועד דהא אניסא ואי משום אבל אין תכבוסת אסור אלא תוך ז' וכבר הפסיקו הרגל וי"ל דכיון דלא מצי למיתני אבל גבי גלות כדאמר לעיל לא תני ליה גבי כבוס ועוד נ"ל דהני דשרי במועד הוי אפי' בגיהוץ כל ל' יום כדלקמן ועדיין צ"ע:

ומטפחות הספרים רש"י ז"ל פי' של בעלי תספור' שנתלכלכו לו במועד לתשמיש אותן שהתירו לגלח ואחרים פירשו מטפחות של כתבי הקודש וכן אמרו עליה בירושל' אין מכבסין אותן במימי רגלים אפי' בחול מפני הכבוד ועוד כי אותן שמגלחין במועד מיעוטא נינהו עד שיהא צריך הספר לכבס מטפחתו גרסי' בירוש' בגדים קטנים מותר לכבסן בחולו של מועד:

מי שאין לו אלא חלוק א' פי' של שאר מינין האסורי' לכבס דאלו של פשתן הנהו שרו אפי' יש לו כמה כדאי' בסמוך:

מותר לכבסו במועד פי' כי כיון שלא היה לו להחליף כי מכבס ליה נמי לפני המועד היה צריך ללובשו קודם המועד והיה מתלכלך ומזה הטעם כלי פשתן מותר לכבסן במועד למי שמתלכלכן במהרה ואפילו כבסן קודם המועד צריך לחזור ולכבסן במועד ולפיכך היה יכול לכבסן ולא כבסן מותר לכבסן במועד:

מותר לגלח במועד את השפם והוא מה שבין החוטם לפה על פני כל אורך הפה ולא את כלו אלא אותו חוט הסמוך לפה שמעכב את האכילה בזקן מגודל והוא הנקרא בסוגיא זו שפה ומותר לגלחה אף בתער או במספרים וכל מה שלמעלה מן הפה והוא הנקרא בסוגיא זו הנחה אפי' היו ארוכים כל כך שמעכבים את האכילה אסור ויש מתירין במעכבים ובשפה ר"ל אותו החוט הסמוך לפה אע"פ שאינו מעכב:

וצפרנים מותר ליטלן במועד אפי' בכלי בין של יד בין של רגל וכבר ביארנו שהאשה מעברת שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכלי ובימי אבלו אין מגלחין את השפם כלל אבל צפרנים מותר ליטלם בין של יד בין של רגל אפי' תוך שבעה ודוקא בידו או בשניו אבל בכלי אסור כל שבעה ויש אוסרין כל ל' בכלי וסעד שלהם בבריתא של אבל רבתי שמנאוה עם איסור כבוס באבלות ל' אלמא כל שנאמ' בנטילת צפרנים לאבלות שלשים נאמר:

מי שאין לו אלא חלוק אחד אפי' של צמר אע"פ שכבסו מערב יום טוב מותר לכבסו במועד שכבר חזר ונתלכלך:

כלי פשתן מותר לכבס מהן במועד בכדי מה שצריך לו אפי' נתכבסו מערב יום טוב אפי' במים חמים ויש מי שאוסר בדרך גיהוץ או בנתר ובורית ומכאן נוטים לאיסור גיהוץ זה שנוהגין בו עכשו במי אפר וכן הדברים נראין:

בגדי קטנים אפי' של צמר פירשו בתלמוד המערב שמותר לכבסן ואפי' יש לו מהן הרבה מפני שהם מתלכלכין תמיד:

בד"ה ובגנוסטרי כו' צפורניו מזו לחברתה כו' כצ"ל:

בא"ד דאפילו רבי יוסי היה אוסר בגנוסטרי תוך ז' דומיא דמועד כו' עכ"ל מלשונם נראה דבמועד פסיקא ליה הכי דרבי יוסי אוסר בגנוסטרי ולא ידענא מהיכא ודו"ק:

בד"ה אע"ג דאית כו' כך נ"ל ובתוספתא מסופק בזה ונ"ל דהכא משמע מדלא מפליג ונראה כו' דתנא כהן ואבל אפילו לתנא דידן כו' מיהו בשחל ז' שלו כו' לכבס ולרחוץ כל כו' עכ"ל כצ"ל פי' ואפי' לתנא דידן דאוסר גילוח ברגל כשחל ז' שלו בערב הרגל היינו משום דעדיין לא כלו שלשים דאיסור גילוח דלית ליה מקצת היום ככולו אבל בכיבוס מתיר בכה"ג ברגל דהא כלו ז' ימי איסור תכבוסת וק"ק לדבריהם למאי דמדמין כיבוס לרחיצה א"כ בחל נמי שלישי בערב הרגל יהיה מותר בכיבוס ברגל כדאמרינן גבי רחיצה ודו"ק:

גמ' אשה עוברה ותפיל עי' סנהדרין דף נט ע"א תד"ה ליכא:

תוס' ד"ה ובגנוסטרי וכו' ולא כרב שישא בריה דרב אידי לעיל דף יא ע"ב:

פִּנְחָס, אֲחוּהָ דְּמַר שְׁמוּאֵל, אִיתְּרַע בֵּיהּ מִלְּתָא, עֲיִּיל שְׁמוּאֵל לְמִשְׁאַל טַעְמָא מִינֵיהּ. פירוש עייל בתוך שלושים אחר שבעה דאבלותו כי בתוך שבעה לא הוה עייל למשאל מיניה בדברי תורה וראה שצפרניו ארוכין יותר כי קודם שנתאבל היו ארוכין מעט ובאו עליהם ימי אבלות ורצה להורות לקוץ כדין אדם שתכפוהו אבלות זו אחר זו ולא רצה להקל ואמר לו אִלּוּ בְּדִידֵיהּ הֲוָה מִי הֲוָה מְזַלְזֵל בֵּיהּ כּוּלֵי הַאי? וכד אתרע מילתא בשמואל ועייל פנחס אחיו אצלו זה היה ביום אחד ושלשים שהיה קוצץ אותה שעה צפרניו ולכן חבטנהו באפיה. והא דלא הקשה על שמואל מן הברייתא כמו שהקשה לרבי יוחנן? כי שמואל חבטנהו ולא זרקם ופיזרם. או יתכן חבטנהו בתוך מדורה של אש שהיתה בוערת לפניו. ולקושיית התוספות שהקשו אמאי לא הקשה מן אל יפתח אדם פיו לשטן (ברכות יט.)? יש לומר האי דברית כרותה לשפתים עדיפה דקאמר בְּרִית כְּרוּתָה! אך אל יפתח פיו לשטן הוא לשון אזהרה בעלמא לומר שצריך לחוש. ועוד בְּרִית כְּרוּתָה ילפי לה מפסוק תורה ד'נָשׁוּבָה אֲלֵיכֶם' (בראשית כב, ה) ואל יפתח נפקא מפסוק של נביאים (ישעיה א, ט). והא דיחס זה לשפתים מפני שהם ראשונים לתנועת הפה ועוד שפה גימטריא שכינה [385] ולכך הנבטא בשפתים יהיה לו קיום. ומה שהקשו דילמא מדה טובה מרובה, נראה מאחר דהטעם הוא בזה משום דשני מלאכים יש עם האדם ומלאך רע עונה אמן על דבר טוב בעל כרחו ומלאך טוב עונה אמן על ההפך בעל כרחו להכי לא ניחא ליה לחלק בזה כיון דהקיום בא מכח אמן של המלאכים והן שוין דשניהם עונין אמן בהא ובהא.

שֶׁמָּא תַּעֲבוֹר עֲלַיְהוּ אִשָּׁה עֻבָּרָה וְתַפִּיל נראה לי בס"ד הטעם דכוחות החיצונים שדבקים באלו הצפרניים מזיקין לעוברין מפני שהצפרנים הם פרין ורבין דלכך רואין אותם במוצאי שבת לסימן טוב ולכן מזיקין לעוברה בפריה ורביה שיפילו מדה כנגד מדה.

פַּרְעֹה שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, הוּא אַמָּה וּזְקָנוֹ אַמָּה וּפַרְמַשְׁתְּקוֹ, אַמָּה וָזֶרֶת. אפשר על דרך ההפלגה נקטו הכי כמו עָרִים גְּדֹלֹת וּבְצוּרֹת בַּשָּׁמָיִם (דברים א, כח) דאמרו רבותינו ז"ל (חולין צ:) דברה תורה לשון גוזמא ודברו חכמים לשון גוזמא, רוצה לומר שהיה קצר מאד משונה מכל קצרים שבעולם ובודאי בשיעור אמה רמזו בזה איזה רמז. ונראה לי בס"ד מה שהיה קצר כל כך משונה מאד דידוע דקצר קמה מלא ערמה וכל שהוא קצר יותר מלא ערמה יותר! מעשה באחד קצר שקבל לפני המלך על אדם אחד שרימהו, אמר לו המלך שקר אתה דובר כיון שאתה קצר הנך מלא ערמה ומי יוכל לרמות אותך? אמר לו אדוני המלך זה שרימה אותי הוא קצר ממני! נמצא כל מי שהוא קצר יותר רמאי הרבה יותר ואם כן זה פרעה כל כך היה מלא ערמה ועם כל זה לא יכול לעמוד בערמתו כנגד משה רבינו ע"ה. ואומרם וּפַרְמַשְׁתְּקוֹ אַמָּה וָזֶרֶת נראה לפרש כונתם על כח התאוה של המשגל הקשורה באמתו שהיתה חזקה וגדולה ביותר לכן נקטו שיעור זרת עם האמה לרמוז בזרת על זירוי הזרע שלו שהיה נחל שוטף ולכן היה מושל בארץ מצרים שהיא עֶרְוַת הָאָרֶץ (בראשית מב, ט) שקליפת הניאוף חזקה בה. וזהו שבח של ישראל שלא היה יכול לשלוט בהם לנאף בנשותיהם חס ושלום אף על פי ששלט הרבה בגופן לעבוד לו עבודה בחומר ובלבנים.

פַּרְעֹה שֶׁהָיָה בִּימֵי מֹשֶׁה, אַמְגּוּשִׁי הֲוָה, שֶׁנֶּאֱמַר (שמות ז, טו) "הִנֵּה יוֹצֵא הַמָּיְמָה" וְגוֹ'. פירש רש"י למאן דאמר חרשי לכך יוצא ליאור בשביל כשוף, וקשה אדרבה כישוף בטל במים? ונראה לי דהוא היה עושה הכשוף בעפר היבשה אך היה עושהו בסוף הגבול ליבשה שהוא על שפת היאור כי ידוע דרך החיצונים להמצא ולהתאחז בסוף הגבול יותר דלכן הרגלים טמאים.