מסכת מועד קטן דף כ״ח עמוד ב׳

מתני' בלא פירוש:

גמ' לחבילא חבלא:

גוד גרמא מככא נפלו הלחיים:

נמטו מיא לאמטיכי כלומר הדרי מיא למפרע כלפי למעלה:

עטוף חושך:

שייול איצטלא דמלתא כלומר יפה מיתה כמלבוש של מילת:

דשלימו זוודיה שכלו לו מזונותיו שהוא עני:

אזבזגי קיניה:

בלע המות' כדי לסיים בדבר הטוב משום דמועד קטן הוא סוף סדר מועד ומה"ט מתרץ הרב רבי יעקב מאורליינ"ש הא דאתחיל סדר נשים בט"ו נשים אע"ג דאתחיל בפורענותא לא מתחיל כדאמרינן ביש נוחלין (ב"ב דף קח.) ותירץ דסומכין פורענות דמועד קטן אצל פורענות דיבמות דסמכינן פורענותא לפורענותא ונחמתא לנחמתא:

צדקיהו מלך יהודה צדיק גמור היה. אבל במקרא לא מצינו יותר כי אם שצוה להעלות ירמיהו מן הטיט:

ינחם כתיב בכתובות (דף סט:.) פירשנו בענין אחר שלא כפירוש הקונטרס דהכא:

וליטול מנה יפה ראשון פי' יש לישראל ליתן לו אבל הוא אין לו ליטול כדאמרינן פ' מקום שנהגו (פסחים דף נ:) הנותן עיניו בחלק יפה כו' מיהו נראה לי דכהן כיון שזהו דינו יכול לראות סימן ברכה ואע"פ שאומרים בפ' הזרוע (חולין קלג.) ונתן ולא שיטול מעצמו אין זה לוקח מתנות כי אם רואה שפיר מה שהוא רוצה ואומר ליתן לו: [וע' תוס' גיטין נט: בד"ה וליטול מנה]:

מתני' נשים במועד מענות אבל לא מטפחות מאי אמרן.

אמר רבא ויי לאזלא ויי לחבלא.

פירוש נשי דשכנציב היו חכמות והיו מענות ואומרות אוי להולך כדכתיב כי הולך האדם אל בית עולמו וסבבו וגו' ואוי למי שהוא ממושכן ונתבע לשלם הפקדון שאצלו. כלומר האדם מתמשכן להשלים רוחו שהוא אצלו פקדון לבעליה. פי' חבלא משכון. פירוש גוד גרמא מככא ונמטי מיא לאנטוכיא חתוך המאכל מן השיניים ויגיע חמות המים באנטיכי. כלומר כיון שנחתך המאכל מפי החולה בוערת בו חמות ומחממת מי רגליו כחמות אנטיכי. דתנן אנטיכי אע"פ שגרופה אין שותין הימנה מפני שמחממת הרבה. פי' שייול אצטלא דמלתא לבר חורי דשלימו זוודיה. כלומר דומה כאצטלא של מילת לבנה לבן טובים שירד מנכסיו. ושלמה הצידה שלו הקבורה טובה לו מחיים. ויש שאומרים מי שאין לו בגדים ללבוש ישאל וילך ללות בן טובים של מת ושלמו ימי חייו.

עטוף וכסוי טורי דבר רברבי ובר רמי הוה פי' כמו אדם האומר להרים התעטפו והתכסו במלבושיכם הנאים כי זה האיש הבא להקבר אצלכם בן גדולים הוא. וי"א לבני אדם אומרים התעטפו והתכסו במלבושיכן ועמדו על ההרים וכסו אותן בשעת קבורתו כי בן גדולים ורמים הוא. אחאנא תגרי דעל זבוגי מיבדקי. פי' אחינו התגרים שעל קניינם מיבדקי. כלומר במקום סחורתן נבדקין הנאמנים הם אם לאו. כמו שאומרים (בעירובין סה) בג' דברים אדם ניכר בכוסו בכיסו ובכעסו.

רהיט ונפיל בר אודי ואמבדי יוזפתא יזיף פי' רץ בכל כחו ונופל בין האובדים ועל המעברות מלוה לוה. פי' כמו משל הוא. כלומר אע"פ שאדם רץ בכל כחו כל ימיו כשנופל בין האובדים בין אובדי הדרכים. או כשיגיע לעבור בנהר מתחנן למי שמעבירו ואם אין לו נוטל בהלואה ואינו מוצא. מותא כי מותא. ומרעא חבוליא. פי' המות של זה כמיתת כל אדם. ואריכות חוליו תוספת כמו הרבית על המלוה. שיש מי שפורע חובו היא המלוה שנתנה לו ודיו. ויש מי שפורע המלוה היא נשמתו ותוספת על נשמתו צער חליו.

תניא היה ר"מ אומר מ"ד טוב ללכת את בית אבל וגו' והחי יתן אל לבו דברים של מיתה. דיספד יספדוניה דיקבר יקברוניה דטעון יטעוניה דידל ידלוניה.

איכא דאמרי לא ידל דאדלוגיה כדכתיב כי טוב אמר לך עלה הנה מהשפילך לפני נדיב אשר ראו עיניך.

כשמתו בניו של ר' ישמעאל נכנסו ד' זקנים לנחמו ר' יוסי הגלילי. ור' אלעזר בן עזריה ור' עקיבא ור' טרפון. אמר להן ר' טרפון ראו כי חכם גדול ובקי בהגדות הוא אל יכנס אחד לתוך דברי חבירו אמר להן ר' עקיבא ואני אחרון.

דקבר יקברוניה פי' סוף האדם לבא לידי מדה זו וכראוי לו להשגיחה כדי לתקן מעשיו א"נ שפירשו בו שדרך העול' לגמול לכל אדם כמעשיו וגם הב"ה מזמינו שימות במקו' שישלמו לו כמעשיו ושני הפי' אמת:

איכא דאמר דידליא ידליניה דכתיב כי טוב אמור לך עלה הנה פי' ראוי לכל אדם טוב שיאמר לפני נדיב אשר ראו עיניך:

כמספדא דאחאב בן עמרי וכו' ולמדנו לפי מה שאמרנו בסוף פ"ק דב"ק. ת"ר וכבוד עשו לו במותו זה חזקיה מלך יהוד' שיצאו לפניו ל' אלף חלוצי כתף דברי רבי יהודה א"ל רבי נחמיה והלא לפני אחאב עשו כן וכו'. ואלו לא מצינו במקרא שעשו לאחאב כן ומכאן למדנו שעשו לו הספד גדול ובכלל ההספד הגדול הזה שמספד הכתוב בו הלכו לפניו חלוצי כתף הרבה כמו (שעשו) שהלכו לחזקיה והכתוב אומר עליו ותעבור הרנה במחנה וכן במשמע שהיו שם כל ישראל ולא נפקד מהם איש אלא המלך לבדו:

גרס' הספרים ינוחם כתיב ואנו בדקנו בכל הנסחאות ובספרי המסורת ולא מצינו כן ויש לפ' דלאו דווקא כתיב אלא שהוא כאלו כתב כן דכיון דכתי' ואשכון כמלך בגדוד היה לו לכתוב כאשר ינחם אבלים וכיון דכתיב אבלים ינחם למדנו דה"ק אשב ראש כמלך בגדוד וכאשר ישב האבלים כשינחם אותם המנחם ורש"י ז"ל גורס ינחם כתב כלומר דדרשי' מסורת כאלו כתב ינחם מן וינחם יי' על הרעה:

וקדשתו לכל דבר שבקדוש' לפתוח ראשון פי' בס"ת ולברך ראשון בסעודה וליטול מנה יפה ראשון פי' כשבא לחלוק עם השותפי' ואע"פ שאמרו כל הנותן עיניו במנה יפה אינו רואה סימן ברכה לעולם הכא הוא אינו נותן בו עיניו אלא שנותנין לו. ובתוספות פירשו וליטול מנה יפה ראשון בכל מתנות עניים וכן למשרי ליה תגריה ברישא וכל זה בכהן שאינו עם הארץ אבל בכהן עם הארץ עליו כתיב כל משנאי אהבו מות. כבר בררנו' במקומו' אחרי':

אין המנחמים רשאין לישב אלא על גבי קרקע שנ' וישבו אתו לארץ ואינן רשאין לדבר עד שיפתח האבל שנ' ואחרי כן פתח איוב את פיהו וכתו' אחריו ויען אליפז וכו':

ולעולם האבל מיסב בראש וכל המנחמים אחריו חתן אף הוא מיסב בראש שמכבדין את האדם בזמן שהוא ביגון כמו שביארנו באבל וכן מכבדין אותו בזמן שהוא בשמחה יתירה והוא שנ' עליו יכהן פאר וכמו שהכהן מיסב בראש שנ' וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וליטול מנה יפה ראשון כך בחתן:

בד"ה בלע המות כו' משום דמ"ק הוא סוף סדר מועד כו' עכ"ל והרמב"ם כתב דמסכת חגיגה הוא סוף סדר מועד וע"ש:

בא"ד אצל פורענות [דיבמות] דסמכינן פורענותא כו' עכ"ל כצ"ל ונחמתא לנחמתא בכדי נסבי הכא אלא שגירת לישנא דתלמודא בפ"ק דב"ב ועשו כן כדי לסיים בנחמה וק"ל:

דְּבָרִים שֶׁל מִיתָה, דְּיִסְפַּד יִסְפְּדוּנֵיהּ, דְּיִקְבַר יִקְבְּרוּנֵיהּ, דְּיִטְעַן יִטְעַנּוּנֵיהּ, דִּידַל יִדְלוּנֵיהּ. קשא הוה ליה למימר חלוקה זה קודם דיקבר וכן דִּידַל יִדְלוּנֵיהּ שהוא המרים קול בהספד הוה ליה למימר אחר דיספד קודם דיקבר ואמאי נקיט לה לבסוף? ונראה לי בס"ד נקיט לדברים הקשים בראשונה דמלאכת הספדן ומלאכת הקברן קשים ממלאכת הטוען כי דרכם של המלוים לטעון כל אחד מהם משך עשר אמות או פחות או יותר מעט כי רוצים לזכות הכל במצוה מה שאין כן הספדן הוא אחד דוקא וכן הקברנים הם אנשים מועטים בעלי חברה זו ואין מניחין לאדם אחר לעסוק עמהם ולכן זכר הקברן אחר הספדן ואחר כך אמר דטעין שזו מלאכה דשייכא בכמה אינשי וכל אחד יעסוק מעט ואחר כך זכר דמידל ידלוניה שהוא ענין הרמת קול וזה ימשך גם עד אחר קבורה כשבאים וגם בכל שבעת ימי אבלות שהאבלים מדברים ובוכין והשומעין מרימים קול בכיה.

וְאִיכָּא דְּאַמְרֵי דִּי לָא יִדַל, יִדְלוּנֵיהּ. פירוש מי שאינו מתנשא בעצמו אלא מזלזל בכבודו להיות ספדן כמו שאמרו (סוטה מט.) שרו 'חכימיא למהוי כספדנייא' אז זכות המצוה הזאת תגין שירים אותו הקדוש ברוך הוא מן המות ויחיה ויאריך ימים.

וְאַל יִכָּנֵס אֶחָד מִכֶּם לְתוֹךְ דִּבְרֵי חֲבֵרוֹ פירוש רצה שיאמרו כל אחד דרשה על פסוק בפני עצמו ולא יאמרו כולם דרשה על פסוק אחד שיהיה כל אחד דורש בו אופן אחד אלא כל אחד יביא פסוק חדש שלא פירש אותו חבירו דבזה יערב לו יותר.