מסכת מועד קטן דף י״ז עמוד א׳

תלמיד חכם שנידה לכבודו כבר פירשתי למעלה:

עביד (איניש) דינא לנפשיה דאמר ליה את מחייבת לי הכי והכי:

דפסיקא ליה שודאי הוא לו ולא ספק:

סנו שומעניה שיוצאין עליו שמועות רעות:

צריכי ליה רבנן דאתריה דהוה רבהון:

ואם לאו אל יבקשו תורה הואיל וסנו שומעניה הא דצריכי ליה רבנן לאו כלום הוא דמוטב דלא ילפי מיניה:

אתא איהו האי מנודה נמי בהדייהו:

מאי דקמן כלומר היכי מתרמי דעל האי סבא ר' שמואל בר נחמני האידנא לבית המדרש:

וטרקיה נשכו אאמתו ויש מפרשים מדה כנגד מדה משום דנחשד בזנות:

ולא קיבלוהו דהדרא ליה עכנא:

דעבר אדרבי אילעאי ולכך לא קיבלוהו אע"פ שהיה תלמיד חכם וי"ג דעבד כר' אילעאי ומשום הכי קיבלוהו דייני:

אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו וכתב ר"ח חס ושלום לא הותר לו לעשות עבירה אלא ע"י כך יכנע לבו בפ"ק דקדושין (דף מ. ושם) פירשתי:

נידוי מי נתחייבתי לך אע"פ שמשמתין בעבור ממון כדאמרינן לעיל (מועד קטן דף טז.) הני מילי לממונא י"ל שהיה לו לקרותו לב"ד תחילה שמא יפרע ועוד דבב"ד נמי צריך שני וחמישי ושני כדפירשתי לעיל וכדמשמע בפרק הגוזל בתרא (ב"ק דף קיג.) ולא דמי לאיסורא (. דמכין) לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי שנשרו בשבת וכן [ריש] פרק הדר (עירובין דף סג.) ובשם רבינו תם שמעתי שהיו רגילין באותו מקום שאוכלין באילנות ונותן דמים והשתא לא היו עוברים על הגזל:

משמית נפשיה משום צער שצריך לנדות ת"ח א"נ כדי שיהא זכור להתיר והא דלא התיר לחבירו מתחילה כדאמרינן בשבועות פרק קמא (דף יד.) יבא זכאי ויכפר על החייב לכך טוב כשיתיר לחבירו שיהא הוא מותר קודם:

יושב בשבת תחכמוני כו' עדינו העצני כו' עד רק בדבר אוריה החתי כולן פשוטין הן. עדינו שהיה מעדן עצמו להיות מיושב דעת בדברי תורה וכשיוצא למלחמה קשה כעץ.

אמר רב הונא ת"ח שנידה לכבודו נידויו נידוי דדייק מדתניא מנודה לתלמיד אינו מנודה לרב לבדו הא לכ"ע מנודה והני מילי לכבוד עצמו אבל במילי דשמיא אין חכמה ואין תבונה לנגד ה'. אמר רב יוסף צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה. במלתא דפסיקא ליה. כגון הקורא לחבירו עבד יהא בנידוי וכיוצא בו.

ההוא צורבא מרבנן דהוה סגי שומעניה שהיה שם שמים מתחלל על ידו כגון הא דגרסינן בסוף יוה"כ מי שיש בידו חילול השם.

יצחק דבי ר' אמי אמר כל שחביריו מתביישין משמועתו היכי דמי דאמרי שרי ליה מריה לפלוני. אבל הא דאמר רב כגון אנא דשקילנא בישרא כו'. ודאמר ר' יוחנן כגון אנא דאי מסגינא ד' אמות בלא תורה ובלא תפילין על עצמן בלבד אמרו ולא על זולתם שהיו מחמירין הרבה על עצמם. הלא תראה שכל אחד כך אמר כגון אנא אבל כ"ע כדאמרן וכגון אלישע אחר שהיה מתעסק בספרי מינין ושותה במיני זמר דגרסינן זמר יוני לא פסק מביתו. אמרו עליו על אחר שהיה עומד מבית המדרש הרבה ספרי מינים היו נושרין לו מחיקו וגרסינן נמי השותה במיני זמר כו' וכל צורבא מרבנן דהכי עובדיה מתקריה סנו שומעניה. ואמר רב יהודה בההוא צורבא מרבנן דהוו סני שומעניה כדאמרן היכי נעביד ביה נשמתיה צריכי ליה רבנן לא נשמתיה קא מתחלל שם שמים. א"ל רבה בר בר חנה הכי אמר ר' יוחנן מ"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא. אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו. שמתיה רב יהודה ולא שרייא לשמתיה לא הוא ולא ר' יהודה נשיאה ואמר רב יהודה בעידנא דשכיב בדיחנא דאפילו לגברא רבא כי האי לא חניפי ליה ולא אשכח חד דשרי ליה עד דטרקיה זיבורא אאמתיה ושכיב עיילוה למערתא דחסידי ולא קיבלוה עיילוה למערתא דדייני וקיבלוה. מאי סני שומעניה דעבד כר' אילעאי דתניא ר' אילעאי הזקן אומר אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו פירוש מבקש לשתות במיני זמר ולשמוח בשמחה המרגילה לידי עבירה כגון זה אמר ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורין ויכסה שחורין ויעשה מה שלבו חפץ כגון אכילה ושתייה במיני זמר וכיוצא בהן אבל דבר עבירה שיש בה דין אדם או דין שמים ואפילו חייבי לאוין או חייבי עשה וכ"ש למעלה שאיסורן איסור עולם ח"ו שהתיר ר' אילעאי ואפילו בסתר אלא דבר שפירשנו למעלה הוא שאמר לעשות. ואפילו דברים הללו לא התירן לו אלא אמר כמשיא עצה לעשות כך כדי להבריח את יצרו להשלים תאותו וכיון שיראה עצמו לבוש שחורין ועטוף שחורין משתבר יצרו ונמנע ואינו עושה וזה צורבא מרבנן עשה כר' אילעאי ולבש שחורין ונתעטף ואחר זה כולן חזר לשתות במיני זמר כגון שהיה עושה [אלישע] ולפיכך שמתיה רב יהודה תנא דבי ר' ישמעאל ולפני עור לא תתן מכשול זה המכה בנו הגדול שכיון שהוא גדול חוזר גם הוא ומכה אביו זה ונמצא כי אביו גורם לו והכשילו:

ריש לקיש הוה מנטר פרדיסא אתא ההוא גברא אכיל תאיני רמא ביה קלא לא אשגח ביה אמר ליהוי ההוא גברא בשמתא. א"ל אדרבה ליהוי ההוא גברא בשמתא. אם ממון נתחייבתי לך נידוי מי נתחייבתי לך אתא שאיל לבי מדרשא [א"ל] שלו נידוי שלך אינו נידוי זיל לגבי נשיאה דלישרי לך.

דתנא נידוהו ואינו יודע מי נדהו ילך אצל נשיא ויפר לו ירושלמי הדא אמרה המנדה למי שאינו צריך וחזר הוא ונידהו נידוי השני נידוי.

אמר רב הונא באושא התקינו אב בית דין שסרח אין מנדין אותו אלא אומר לו הכבד ושב בביתך חזר וסרח מנדין אותו מפני חילול השם ריש לקיש אמר תלמיד חכם שסרח אין מבזין אותו בפרהסיא שנאמר וכשלת היום וכשל גם נביא עמך לילה כסהו כלילה אמר רב תלמיד חכם מנדה לעצמו ומיפר לעצמו רב זוטרא חסידא כי הוה מתחייב ת"ח נידוי הוה משמית נפשיה ברישא והדר משמית ליה.

צורבא מרבנן עביד דינא לנפשיה פירש אפילו צורבא מרבנן דבעי לאזדהורי טפי אבל ה"ה איניש בעלמ' וכ"ש הוא וכדאסיקנא בבבא קמא פ"ב דעביד איניש דינא לנפשיה אפילו במקום דליכא פסידא:

דהוו שנו שומעניה פירש שהיה פרוץ קצת באמה ולא היה שמועתו טובה כי היה מתיחד עם הפנויו' והיה כיעור גדול לצורבא מרבנן:

אמר רב יהודה היכי נעביד נשמתיה צריכי ליה רבנן פירש ואע"ג דקיימא לן שונה ושונין לו ה"מ ברחוק ארבע אמות וגנאי הדבר לתלמידים וזהו שנתרחקו תלמידיו של ר"א כדמוכח בסנהדרין ואמר להם עד עכשיו למה לא באתם ואמרו לו לא היה לנו פנאי כדי לחפו' על עצמן:

לא משמתיה קא מתחיל שמא דשמיא פירש לכסו' על עוברי עבירה ועוד דאמרינן קא מחכי רבנן אהדדי:

א"ל הכי א"ר יוחנן כי שפתי כהן וגו' כלומר הילכך משמתי' ליה ואע"ג דהא מצריכי ליה דהא אסור ללמוד תורה מפיו:

ואתא איהו נמי בהדייהו פירש בתוס' בריחוק ד' אמות:

לאו בדרך בדחנא פירש ונראה מכאן שמותר לדבר עם המנודה וכדכתבי' לעיל ואם פרשו ב"ד שלא לדבר עמו הכל כפי שפרשו כדכתיב' לעיל:

גברא רבה כרב יהודה ליכא הכא דלשרי לך פירש ואנן בעי' שקיל כמותו:

כל שאדם רואה את יצרו מתגבר עליו יכופנו בכל יכלתו כמו שביארנו בהרבה מקומות ואם אינו יכול לשלוט ביצרו ילך למקום שאין מכירין אותו וילבש שחורים ויתכסה שחורים כדי שיתעורר לדאגה וכשיראה בעצמו שבידו לעשות כל מה שבלבו חפץ שמא תפרח תאותו ואף אם עמדה בעיניה יעשה ויעשה ואל יחלל שם שמים בפרהסיא:

המכה את בנו הגדול עובר משום ולפני עור לא תתן מכשול שמא לא יסבול ונמצא מבעט בו וכן כל כיוצא בזה:

בד"ה מ"ט לא קבלו דעבד כר' אלעאי כו' עכ"ל כ"ה בפרש"י שלפנינו ואין להולמו לשני פירושים של התוס' ודו"ק:

תוס' בד"ה נידוי מי כו' לאיסורא דמכין לאלתר כדאמר בההוא גברא דקאכל תמרי כו' כצ"ל:

גמ' אי במילי דשמיא עיין תוס' סנהדרין דף ח ע"א ד"ה מפיקנא:

שם למערתא דדייני וקיבלוהו עי' שבת דף י ע"א תוס' ד"ה אי איכא:

שם למערתא דדייני וקיבלוהו עי' שבת דף י ע"א תוס' ד"ה אי איכא:

וְיַעֲשֶׂה מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ, וְאַל יְחַלֵּל שֵׁם שָׁמַיִם בְּפַרְהֶסְיָא הא ודאי פירוש האמיתי הוא מה שאמר רבינו האי גאון ז"ל דתוכיות לבו של איש ישראלי אינו חפץ לעשות עבירה אלא לברוח ממנה ורק יצר הרע אונסו להתאוות אליה ולעשותה ולכן יש תקוה שיגלה למקום אחר ואולי שם יתגבר על יצרו ואז יעשה טוב מה שלבו חפץ מצד עצמו. ואני אוסיף נופך בזה שדקדק רבי אלעאי לומר מַה שֶּׁלִּבּוֹ 'חָפֵץ' ולא אמר מַה שֶּׁלִּבּוֹ 'חוֹשֵׁק' והוא דידוע חשק יאמר על דבר רע אך חפץ יאמר על דבר טוב וכאשר הכריחו המפרשים ז"ל דבר זה ולכן אמר מַה שֶּׁלִּבּוֹ חָפֵץ שהוא דבר טוב ששם יתבטל החשק שהיה על תאוה רעה! ואם תאמר לפי פירוש זה מאי מקשי מברייתא (קידושין מ.) דְּעוֹבֵר עֲבֵרָה בַּסֵּתֶר כְּאִלּוּ דּוֹחֵק רַגְלֵי שְׁכִינָה? נראה לי דהכי קאמר איך מייעצו שילך שם למקום שאין מכירין אותו ודילמא שם לא יוכל להתגבר על יצרו ויעבור עבירה אך יעבור בסתר ונמצא מוסיף על חטאתו פשע דנראה מתבייש מבני אדם ואינו מתבייש מהקדוש ברוך הוא? ומשני אי מצי לכוף יצרו ועובר עבירה בסתר ואינו כופה יצרו זה ענשו חמור דמתבייש מבני אדם ואינו מתבייש מהקדוש ברוך הוא, אך אם אינו יכול לכוף יצרו אז אם יעשה בסתר עדיף מלעשות בגלוי מפני כי בגלוי יש חילול השם וקשה מעון זה שנראה שחושש מבני אדם ואינו חושש מן מורא שמים. ונראה לי בס"ד דריש לקיש דן דבר זה לאפקרותא כי ריש לקיש היה חכם רשום מגדולי חכמי הדור, ואיך לא נכנע אותו האיש מקמיה שהיה אוכל מפרדס שלו בפניו? ולא עוד אלא שגער בו ולא חש לגערתו! ונמצא זה נגע בכבוד התורה שזלזל בו ונדהו בעבור זאת ולא בעבור הממון. וכיוצא בזה נמצא לעיל (מועד קטן טז:) בההיא איתתא דהות יתבה בשבילא, הות פשטה כרעא וקא מניפה חושלא והוה חליף ואזיל צורבא מרבנן ולא אכנעא מקמיה. אמר: כמה חציפה האי איתתא! ושאל אותה רבי נתן אם שמעה שמתא על זאת? שמע מינה דהוות מחייבא שמתא משום דלא אכנעא! וכן הענין כאן אפילו אם זה דעתו לשלם איך יעשה זה בפניו ואיך יגער בו ולא יחוש לגערתו נמצא זלזל בכבוד תורתו? ולכך שמתו! והא דאמרו לו בבית המדרש שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי מפני שהם הבינו שזה האיש לא הכיר את ריש לקיש ולא ידע שהוא חכם בעל תורה אלא חשב שהוא אדם פשוט ולכן לא נתחייב נדוי בעבור שלא חש לגערתו וכיון דחזו רגלים לדבר שלא הכירו לכך אמרו לו 'שֶׁלְּךָ אֵינוֹ נִדּוּי' אבל ריש לקיש חשב שהוא מכירו כי הוא היה חכם מפורסם.

אָמַר רַב יוֹסֵף שָׁדִי שַׁמְתָּא אַגְּנוּבְתָּא דְּכַלְבָּא, וְאִיהִי, דִּידָהּ עָבְדָא. קשא אמאי נקיט כלב והמעשה שהביא אחרי זה לא היתה השמתא על זנב הכלב אלא על כל גופו של כלב ורק הפרענות התחילה מן הזנב? ועוד למה לא נקיט עכבר דהוא מזיק יותר מן הכלב? ונראה לי בס"ד דרב יוסף קאמר דבר זה על עובדי כוכבים ומזלות שבבבל שהיו אותו זמן גולין אצלם וידוע גמל כינוי לגלות בבל וכמו שאמרו במדרש רבא פרשת שמיני (ויקרא רבא יג, ה) בפסוק בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ (תהלים קלז, ח), נמצא שגמל כינוי לבבל ואותיות שאחר כלב הם אותיות גמל לכן בדרך רמז קורא לבבל בשם זנב הכלב כי הזנב עומד אחורי הגוף והוא היתה כונתו על אותם העובדי כוכבים ומזלות שבבבל שהיו מציקים ומצירים לישראל לומר עליהם שמתא והיא מכלה אותם ובשביל הפחד דבר ברמז ולא פירש מאחר שהם היו גולין בבבל באותו זמן.

דְּהַהוּא כַּלְבָּא דַּהֲוָה אָכִיל מְסָאנֵי דְּרַבָּנָן נראה דאין הטבע של הכלב לאכול מנעלים אלא דאותו הכלב נתלבש בו רוח רעה של שד ומזיק כדי לאכול המנעלים דהמזיקין וכל רוח רעה קצים מן המנעלים מפני שהמנעלים דוחין אותם מלהדבק בכפות רגלי בני אדם דלכך אסור לאדם לילך יחף כדי שלא תדבק בו רוחות רעות ולכך מתקנאים הם מן המנעלים ונתלבשה רוח רעה באותו הכלב כדי לאכול מנעלים דרבנן הדוחים אותם ולכן אחר ששמתו אותו התחיל האש בזנבו כי הסטרא אחרא נאחזת בזנב יותר ושם עיקר מקומה והיינו ענשו באש כי היה אוכל מסאני דרבנן העוסקים בתורה שנדמית לאש הלא כה דברי כאש.

בְּרֵישָׁא מִשֶּׁמֵּת נַפְשֵׁיהּ וכו'. הדבר יפלא איך משמת עצמו על מגן בלי חטא ועון? ועוד כיון דמשמת בהצנע מה כבוד יש לתלמיד חכם בכך? ונראה לי בס"ד דכך היה אומר אם הוא חייב שמתא יהיה בשמתא ופלוני כמוני ונמצא בעיקר הדין לא חלה השמתא עליו דהוא אמר על תנאי אם הוא חייב ובאמת אינו חייב! אך בשביל דקללת תלמיד חכם אפילו על תנאי עושה רושם לכך אחר כך מתיר לעצמו וממילא הותר גם לאותו תלמיד חכם יען דבעת שאמר תנאי השמתא תלה התלמיד חכם בעצמו שהזכיר שם עצמו קודם וכיון דהתיר לעצמו הותר גם לתלמיד חכם ועביד הכי ואינו משמת לתלמיד חכם להדיה בפיו בלי שום תנאי ובלתי שיכניס עצמו גם כן היינו דאם היה עושה כן לא היה יכול להתיר לתלמיד חכם אלא עד שיבא הוא ויבקש התרה לעצמו ובדרך זה לא יעלה בידו, וגם יתפרסם הדבר ויתבזה התלמיד חכם לכך עושה אופן הנזכר שיקשור אותו עמו ויתלהו בו ויאמר השמתא על תנאי כדי שיתיר מאיליו לעצמו ויהיה ניתר גם לתלמיד חכם.