מסכת מועד קטן דף ט״ו עמוד א׳

מצורעין אע"ג דכתיב וראשו יהיה פרוע הא דריש ליה לקמן להאי פרוע למילתא אחריתי:

מנודין ומצורעין מהו להכי קאמר להו בהדדי משום דפשיט להו בהדדי:

מנודה שמת וכו' סיפא דברייתא היא:

כגלו של עכן דכתיב (יהושע ז׳:כ״ו) ויקימו עליו גל אבנים גדול:

והן מתעטפין מפורש במסכת תענית לאחר שהתענו שלש עשרה ת"צ:

מנודה לשמים כי הני שאני דחמירי ולהכי צריכי עטיפת הראש אבל אחרים אינן צריכין עטיפת הראש:

יעטה משמע עטיפת הראש:

פארך זה תפילין:

מנודין ומצורעין מה הן בתספורת ומראשו יהיה פרוע לא בעי לאוכוחי דלית ליה דר"א דמוקי לה לקמן בתספורת תדע דלקמן בעי לאוכוחי מינה הנחת תפילין כר"ע:

(מנודה) מהו בעטיפת הראש אמר רב יוסף תא שמע ולא נראה לו דברי ר' פפא דמוקי ראשו יהיה פרוע אכומתא וסודרא:

וראשו יהיה פרוע צריך עיון אי פליגי הכי בראשיכם אל תפרעו ובגדיכם לא תפרומו דלעיל מייתי עליה תספורת לאבל ולא מייתי מיניה למצורע דמשמע דסבר כר"ע ופליג אדר' אליעזר כדפרישית לעיל ושמא ר"ע לא פליג אדרבי אליעזר דפריעת הראש היינו גידול שער בין במצורע בין באבל ותרוייהו דורש ר"ע ולעיל דלא מייתי מיניה למצורע משום דמשכח ברייתא בהדיא מייתי לה ואע"ג דברישא דסוגיא מייתי אבל אינו נוהג אבילותו ברגל ומניח המשנה דלקמן ומייתי קראי דושמחת לפי שצריך לפרש מנלן מתני' דאבל אינו נוהג אבילותו ברגל אבל ראשו יהיה פרוע דמיירי בגידול שער דומה לו דבר פשוט וניחא ליה לאתויי ברייתא:

אסור בשאילת שלום דקאמר ליה רחמנא ליחזקאל האנק דום דמשמע שתיקה משאילת שלום ומתלמוד תורה נמי משמע בסמוך מהאנק דום והא דהיה יחזקאל נוהג אבילות בהאנק דום ובכל שאר דברים לא היה עושה שהיה צריך להראות בקצת דברים שהוא אבל ולא היה נוהג דיני אבל אלא למשל:

שיהו שפתותיו מדובקות לעיל דרשינן מיניה עטיפת הראש ושמא תרוייהו משמע א"נ מדכתיב שפם ולא כתיב שפה:

ובועלי נדות מותרין אחר שטבל לקרי אבל לקריו צריך טבילה ולרבי יהודה משמע התם דלא צריך טבילה לדברי תורה לבעל קרי היכא דלא נטהר ע"י טבילה זו בפרק מי שמתו (ברכות דף כו.) במשמשת וראתה דם ובעל קרי שראה זיבה צריכין טבילה ור' יהודה פוטר והא דהכא בלא טבילה כרבי יהודה צריך ליישב דאיירי רבי יהודה בסיפא דהך ברייתא בפ' מי שמתו (ברכות דף כב.) וקאמר רבי יהודה שונה הוא בהלכות דרך ארץ וליכא למימר דלרבי יהודה נמי בועלי נדות חייבין טבילה כמו בעל קרי בעלמא דהשתא ומה בעל קרי שראה זיבה אחר כך שהיה חייב כבר פוטר רבי יהודה בועל נדה לא כל שכן מיהו לכאורה נ"ל דלא פליגי רבי יהודה ורבנן אלא בהני טומאות דדומיא דקרי הוי דהיינו דטומאה יוצאה עליו מגופו אבל בטומאת שרצים מודה רבי יהודה דבהדי קרי צריך טבילה א"כ ה"נ בועל נדה מודה דלא חשיב טומאה יוצאה מגופו ואפילו מאן דבעי למימר בפרק אלו דברים בפסחים (דף סח.) ובפ"ק דיומא (דף ו.) דמשתלח חוץ לשתי מחנות כמו בעל קרי מ"מ לא חשיב טומאה יוצאה מגופו ורבי יהודה נמי הצריך טבילה לדברי תורה בתוספ' פי' דכיון דטומאת בועל נדה מכח קרי רבי יהודה מודה דצריך טבילה:

ה"ג מנודין ומצורעין מה הן בתכבוסת ת"ש מנודין ומצורעין אסורין לספר ולכבס ובספר הרב לא היה כתוב כל זה והיה קשה לרב למה לא בעי ליה ותירץ דכבר אייתי לעיל הך ברייתא דגבי תספורת ואהא הקשה לקמן גבי עשיית מלאכה קמיבעי ומביא ברייתא דמתנייא לעיל ונשכרין ותירץ דאגב דמצורע קאי בתיקו קא בעי מנודה ומייתי לברייתא דלעיל:

מנודה שמת ב"ד סוקלין את ארונו ר' יהודה אומר לא שיעמידו עליו גל אבנים כגל עכן. אלא ב"ד שולחין ומניחין אבן על ארונו כו'.

אבל חייב בעטיפת הראש מדאמר ליה רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכ"ע אסירי וכן מנודה דתנן והן מתעטפין ויושבין כמנודין ואבלין עד שירחמו עליהן מן השמים ודחי אביי ודלמא מנודה לשמים דחמיר חייב בעטיפת הראש אבל מנודה לבני אדם לא. ולקולא עבדינן. ולא מחייבינן למנודה בעטיפת הראש דהא איבעיא ולא איפשיטא. מצורע אסיקנא דחייב בעטיפת הראש.

אבל אסור בתפלין מדכתיב ביחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ"ע אסירי מנודה מהו בתפלין תיקו.

מצורע מהו בתפלין ולא איפשיטא בהדיא אבל אסור בשאילת שלום מדכתיב ביחזקאל האנק דום אלא דבר מכלל דכ"ע אסירי. מנודה מאי ת"ש מנודה שונה ושונין לו נשכר ונשכרין לו מוחרם לא שונה ולא שונין לו [לא נשכר] ולא נשכרין לו אבל שונה לעצמו שלא יפסיד תלמודו ועושה לו חנות קטנה בפקתא דערבות שהיא ארץ ציה רחוקה מן הישוב לזבוני מיא כדי פרנסתו וכן מצורע מותר בדברי תורה אבל אסור בתכבוסת ובסיכה שנאמר וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה ויאמר אליה התאבלי נא ולבשי נא בגדי אבל ואל תסוכי שמן והיית כאשה זו ימים רבים מתאבלת על מת.

אבל אסור ברחיצה דרחיצה בכלל סיכה היא מנודה ומצורע ברחיצה לא איפשיטא בהדיא.

אבל חייב בקריעת בגדיו מדכתיב בבני אהרן ובגדיכם לא תפרומו מכלל דכולי עלמא חייבי וכן מצורע מנודה מאי תיקו אבל חייב בכפיית המטה.

מנודין ומצורעין מהן בתספורת תמיהה מלתא מצורעין מאי קא מיבעיא ליה והלא מקרא מלא הוא ותירץ רש"י ז"ל דקא מיבעיא ליה אליבא דרבי עקיבא דדריש קרא דראשו יהיה פרוע בגלוי הראש כדכתיב ופרע את ראש האשה משום דיליף הויה הויה דבר שהוא חוץ לגופו ובתוספו' אמרו דאפי' לר' עקיבא לא מפיק פריעה מלשון גדל פרע אלא מדכתיב יהיה דריש מיניה תרתי והכא עיקר שאלתינו מנודין ונקט מצורעי' באשגר' לישן ודכות' בתלמודא:

ללמדך שכל שנתנד' ומת בנדויו ב"ד סוקלין את ארונו פי' כדי לבזותו לפי שזלזל בנדוי חכמי' ודעת הגאוני' ז"ל דה"ה שאין מתאבלין עליו ולא קורעין אבל עומדין בשורה ואין מונעין ממנו כבוד החיי' וכשמת ר' אליעזר אמרו הותר לומר שיספדוהו ויקרעו עליו כדינו ולא ינהגו בהן כדין מנודה שמת ואין דברים אלו אלא במנודה לאפקרות' אבל לממונא כיון שמת פטור מגזרתם לגמרי ולא סולקין לו ארון ומספידין לו כראוי לו וכן כתב הרמב"ן ז"ל ואם האבל הוא המנודה מונעין ממנו כבוד החיים אבל לא כבוד המתים:

מדקאמר ליה רחמ' ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכ"ע אסירי וא"ת יהא אסור כל ז' בעטיפת הראש שלמדנו מיחזקאל ואלו לקמן אמרי' שאינו אסור יום א' מעת לעת וי"ל דאינו כדין לפרוק ממנו עול שמים מפני כן ומה שאסרו בש"ס כלומר משום פקורי:

אבל אסור בשאלת שלום מדקאמר ליה רחמ' ליחזקאל האנק דום וה"ג ש"מ דאסור בדברי תורה ותרווייהו ש"מ שיאנק ויש בדומם מדברי שלום ומדברי תורה כי אסף שלומו מהעם ההוא בעונותיהם וכי אבדה תורתם כדכתי' הנני יוסיף להפליא את העם הזה וגו' והיינו דשמעי' להו תרווייהו מהאי קרא ובתוספות נסתפקו מהיכן שמעי' תרתי ונ"ל שהטעם כמו (שאמרנו) שכתבתי ואיכא דקשי' ליה דמאי שנא דהכא עבדי' כיחזקאל ממש ובאידך מילי עבדי' איפכא דידיה ויש מתרצי' דקרא משמע הכי באנקה ובדממה נהוג אבלות ובשאר דברים מתים אבל לא תעשה לא תעשה על שפם וכו' והיינו דלא כתב ברישיה מתים אבל לא תעשה ואין צריך לכל זה דהא ודאי סברא דמשום אבלות מנעו מדברי תורה ומשאלת שלום ובמאי דאמר דלא לעביד אבלות אית לן למעבד אפכא אבל במאי דקאמר שינהוג אבלות כ"ש לדידן דעבדי' כותיה ואי ק"ל דאמרי אבל אסור בדברי תורה ואלו התם אמרי' שהוא חייב בכל מצות האמורות בתורה חוץ מן התפלין וי"ל שאין למדין מן הכללות אע"פ שנאמר בהן חוץ והכא פשיטא ליה דאסור בדברי תורה שהן משמחי לב. עוד י"ל דכיון דקר' ק"ש שחרית וערבית בדידיה סגי ליה כדאי' בסוף מנחות ונמצא שאינו פטור ממנה:

מנודה שונה ושונין לו פי' ברחוק ד' אמות דעיקר נדוי ריחוק כדאמרי' התם כדינא מינך דלא יתיבנא בד' אמות דידך. נשכר ונשכרין לו מוחרם שאמרו יהא בחרם והוא חמור מאד ואין עושין אותו אלא על עבירה חמורה או למי שנתקשה לסרב בב"ד ג' פעמים כדאי' לקמן וההוא אינו נשכר ואינן נשכרין ומ"מ נכסיו אינן אסורי' בהנאה וכדכתיבנ' בריש מס' נדרים:

לא נצרכה אלא אפי' לזבוני מיא בפקתא דערבו' פי' שאין המים מצויין שם והכל באין ליקח ממנו שרי' ליה כדי פרנסתו מיהת וכ"ש בשאר מלאכות והכי מוכח לישנא דלא נצרכה:

ובועלי נדות פי' בשוגג דלאו ברשיעי עסקי' דמיירי במזיד:

מהו בקריעה פי' לרוחא דמילתא נקיט לה ולאו דמספקי' ליה דהא זיל קרי בי רב הוא:

מנודין ומצורעין אף הם אסורין בתספורת ובתכבוסת כאבל:

ומנודה שמת בנדויו ב"ד שולחין וסוקלין את ארונו ולא שיעמידו עליו גל של אבנים אלא שמניחין עליו אבן אחת או שתים לזכר סקילת ארונו ואין צריך לומר שאין מספידין אותו ואין מלוין אותו:

אבל חייב בעטיפת הראש שלא יעמוד בגלוי הראש אלא שלעטוף ראשו עיטוף המכסה מקצת הפני' מכנגד העינים ולמטה כנגד השפה שיהא עומד כאדם נכנע ונשבר מדקאמר רחמנא ליחזקאל לא תעטה על שפם מכלל דכולי עלמא חייבים והמצורע אף הוא חייב בכך מן התורה דכתי' ועל שפם יעטה אבל במנודה נשארה כאן בספק שאע"פ שאמרו במסכת תענית י"ד ב' על המתענים שלא נענו והם מתעטפים ויושבים כמנודים וכאבלים עד שירחמו עליהם מן השמים שמא שאני מנודה לשמים דחמיר ומתוך כך פסקו בה גדולי הפוסקים להקל ומ"מ הרבה מן הפוסקים כתבוה להחמיר:

אף התפילין אבל אסור בהן יום ראשון כמו שיתבאר מדקאמ' רחמנא ליחזקאל פארך חבוש עליך מכלל דכלי עלמא אסירי אבל מצורע ומנודה הדבר ספק אם אסורין בתפילין אם חייבין ואין לנו בהן הכרע אלא שהדעת מכרעת להתיר בהם את המנודה ממה שאמרו בסנהדרין פרק ארבע מיתות על ר' אליעזר נכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו אלמא שתפילין היה מניח בנדויו שהרי בשעת מיתתו אמרו הותר הנדר ואע"פ שיש שפירשוה על הורקנוס שהיה מניח תפילין אין נראה כן ומ"מ אפשר שלכבוד ר' אליעזר פירשו בנדויו להקל עליו בקצת דברים וכל שכן בתפילין שהם לתלמיד חכם עקר גדול בענינו ומצורע מיהא יראה לאיסור:

אבל אסור בשאילת שלום מדקאמ' רחמנא ליחזקאל האנק דום כלומר דום משאלת שלום ואם החמיר ביחזקאל שהיה מונעו מכמה דברים שבאבלות ולא השאיר מהם אצלו אלא צווחה מדכתי' האנק ושתיקה משאילת שלום ודברי תורה מדכתי' דום כל שכן בשאר אבלים ויש מקום עיון מה ראו לומר שבאלו החמיר ליחזקאל יותר משאר דיני אבלות והרי פשוטו של מקרא פירושו שיהא דומם מצוחה ואין כאן איסור שאילת שלום ודברי תורה וגדולי המפרשים הביאוה מלישנא דקרא דכתו' האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך וכל הנזכרים אחר מה שאמ' מתים אבל לא תעשה ר"ל שלא יעשה אבל כבשאר מתים הוא שהתירם ליחזקאל אבל האנק דום שנזכר קודם אמרו אבל לא תעשה לא הותרו לו ואין נראה לי שאף אלו השנים הוזכרו אחר שאמ' לא תספוד ולא תבכה שכך הוא המקרא הנני לוקח את מחמד עיניך במגפה לא תספוד ולא תבכה ולא תבא דמעתך האנק דום מתים אבל לא תעשה פארך חבוש עליך ונעלך שים ברגליך לא תעטה על שפם ולחם אנשים לא תאכל ומ"מ נראה לי שאלו השנים יצאו מכלל האחרים שאם נפרש בו שידום מצוחה הרי כשגלה סוד נבואתו לעם הזכיר את כלם חוץ משני אלו כדכתי' אמור לבית ישראל הנני מחלל את מקדשי גאון עזכם וכו' על שפם לא תעטו ולחם אנשים לא תאכלו ופארכם על ראשיכם ונעליכם ברגליכם ולא הזכיר להם ענין האנק דום כלל וגאוני הראשונים פירשוהו כעין האחרות כלומר מצוחה ומשתיקה של שאלת שלום ודברי תורה מתים אבל לא תעשה ומדשרנהו לדידיה אלמא לכלי עלמא אסור ומ"מ למדנו שהאבל אסור בשאילת שלום ואף המצורע כן דכתי' על שפם יעטה שיהיו שפתותיו מדובקות זו בזו אבל המנודה הדבר בספק שאם ממה שאמרו במסכת תענית על המתענים שלא נענו שאסורים בשאלת שלום כבני אדם הנזופים למקום שמא מנודה לשמים חמור ואם מפני שאמרו במצורע שיהא שפתותיו מדובקות כמנודה וכאבל ואסור בשאילת שלום אין כאן ראייה שמאחר שאמר אח"כ ואסור בשאלת שלום שמא פירושו שיהא כמנודה בשאר ענינים ושיהא אסור יותר מן המנודה בשאלת שלום ולא הובררה ומתוך כך יש מקילים בה אלא שהמנהג קבוע להחמיר:

אבל אסור בדברי תורה מדקאמ' רחמנא ליחזקאל דום כמו שביארנו ואיסורו לדעתנו כל שבעה אלא שיש פוסקין דוקא יום אחד כמו שיתבאר וכבר חלקו בענין זה גם כן בשאר דברים והוא שלדעת קצת אסור אף בקינות ודברים הרעים אע"פ שהותרו בתשעה באב שבאבל הדבר תלוי בשתיקה ובתשעה באב אינו תלוי אלא בצער ומ"מ אנו נוהגין שמיום ראשון ואילך קורא בדברים הרעים:

ולקצת גאונים ראיתי שאם האבל כהן ואין שם כהן אחר אינו קורא כל שבעה ואף אינו צריך לצאת אלא יחלוק כבודו לאחרים שהרי לא הותקנה קריאתו שלא לחלוק כבודו לגדול הימנו אלא מפני דרכי שלום ובזה זהו דרך שלום שלו שיקרא אחר במקומו ואף אני חוכך להורות כן אף לאחר שבעה שבת ראשונה שיצא לבית הכנסת שיושב לו במקום אבלים אבל מנודה ומצורע שניהם מותרין בדברי תורה כיצד מנודה שונה ושונין לו וכל שכן שמדברים עמו דברים אחרים ויש אוסרין כמו שיתבאר ולדברי הכל שונה ושונין לו ובלבד ברחוק ארבע אמות וכן נשכר ונשכרין לו אבל מוחרם והוא שנתנדה שלשה פעמים ולא נתפייס שמחרימין אותו וכן כל שהחרימוהו לאיזה סבה לא שונה ולא שונין לו אבל שונה הוא לעצמו בלחש ועושה לו חנות קטנה בתוך ביתו למכור בצנעא בשביל פרנסתו סחורה קלה שלא יצטרך בה למשא ומתן והוא שאמרו עליו לזבוני מיא בפקתא דערבות כלומר שלא היו המים מצויים שם בריוח ואע"פ שבאבל לא התירו כן אבל זמן מועט הוא שנאסר אבל מוחרם אין לו קיצבא עד שיתירוהו אף המצורע מותר בדברי תורה שלא נאסרה תורה לשום טומאה אלא לטומאה הבאה על ידי קלות ראש כגון בעל קרי ואף בזו כבר בטלוה לטבילת בעל קרי לדברי תורה כמו שביארנו במסכת ברכות:

אבל חייב בקריעה מדכתי' בבני אהרן בגדיכם לא תפרומו מכלל דכלי עלמא מיחייבי ואע"פ שאפשר לדקדק הא כלי עלמא אי בעו עבדי אי לא בעו לא עבדי מ"מ הכי גמירי לה ואף המצורע חייב בקריעה מן התורה דכתי' בגדיו יהיו פרומים אבל המנודה אם חייב בקריעה אם לאו נשאלה כאן ולא הובררה ורוב הפוסקים פסקוה לקולא ואינו חייב בקריעה:

בד"ה מנודה מהו כו' ולא נראה לו דברי רב פפא דמוקי ראשו כו' עכ"ל הוא מגומגם שפתחו במנודה וסיימו לאתויי ראיה ממצורע ונראה להגיה בתוס' מצורע מהו כו' וק"ל:

בד"ה ובועלי נדות כו' שהוא חייב כבר פוטר ר"י כו' צריך טבילה אם כן הכא נמי וכו' ור"י נמי הצריך טבילה לד"ת ובתוס' פירשו דכיון כו' כצ"ל:

בד"ה מנודין כו' קא בעי מנודה ומייתי כו' כצ"ל:

תוס' ד"ה ובועלי נדות וכו' ובתוספ' פי' דכיון דטומאת בועל נדה עיין משנה למלך פ"ג ה"ג מהל' ביאת מקדש: