מסכת מועד קטן דף ט׳ עמוד א׳

1מותרין לישא ערב הרגל, קשיא לכולהו.

2לא קשיא למאן דאמר משום שמחה עיקר שמחה חד יומא הוא.

3למ"ד משום טירחא עיקר טירחא חד יומא הוא. למ"ד משום ביטול פריה ורביה, לחד יומא לא משהי איניש נפשיה.

4ודאין מערבין שמחה בשמחה מנלן? דכתיב: ״(מלכים א ח״, סה) ״ויעש שלמה בעת ההיא את החג וכל ישראל עמו קהל גדול מלבוא חמת עד נחל מצרים [לפני ה' אלהינו] שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום״. ואם איתא דמערבין שמחה בשמחה איבעי ליה למינטר עד החג, ומיעבד שבעה להכא ולהכא.

5ודלמא מינטר לא נטרינן, והיכא דאתרמי עבדינן! איבעי ליה לשיורי פורתא.

6שיורי בנין בהמ"ק לא משיירינן. איבעי ליה לשיורי באמה כליא עורב.

7אמה כליא עורב צורך בנין הבית הוא. אלא מדמייתר קרא, מכדי כתיב ״ארבעה עשר יום״, ״שבעת ימים ושבעת ימים״ למה לי? שמע מינה הני לחוד והני לחוד.

8א"ר פרנך א"ר יוחנן: אותה שנה לא עשו ישראל את יום הכפורים. והיו דואגים ואומרים: שמא נתחייבו שונאיהן של ישראל כלייה, יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

9מאי דרוש? אמרו, קל וחומר: ומה משכן, שאין קדושתו קדושת עולם וקרבן יחיד דוחה שבת דאיסור סקילה, מקדש, דקדושתו קדושת עולם, וקרבן צבור, ויום הכפורים דענוש כרת לא כ"ש׃

10אלא, אמאי היו דואגים? התם צורך גבוה, הכא צורך הדיוט. הכא נמי: מיעבד ליעבדו, מיכל לא ניכלו ולא לישתו! אין שמחה בלא אכילה ושתיה.

11ומשכן דדחי שבת מנלן? אילימא מדכתיב: ״(במדבר ז״, יב) ״ביום הראשון, וביום השביעי״, דלמא שביעי לקרבנות! אמר רב נחמן בר יצחק, אמר קרא: ״(במדבר ז״, עב) ״ביום עשתי עשר יום״. מה יום כולו רצוף, אף עשתי עשר כולן רצופין.

12ודלמא ימים הראויין? כתיב ״קרא אחרינא״: (במדבר ז, עח) ״ביום שנים עשר יום״. מה יום כולו רצוף, אף שנים עשר יום כולן רצופין.

13ודלמא הכא נמי ימים הראויין! אם כן, תרי קראי למה לי?

14ומקדש דדוחה יום הכפורים, מנלן? אילימא מדכתיב: ״ארבעה עשר יום״, ודלמא ימים הראויין! גמר ״יום״ ״יום״ מהתם.

15יצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא. ומנלן דאחיל להו? דתני תחליפא: (מלכים א ח, סו) ״ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך וילכו לאהליהם שמחים וטובי לב על כל הטובה אשר עשה ה' לדוד עבדו ולישראל עמו״.

16״לאהליהם״ שהלכו ומצאו נשיהם בטהרה, ״שמחים״ שנהנו מזיו השכינה, ״וטובי לב״ שכל אחד ואחד נתעברה אשתו בבן זכר, ״על כל הטובה״ שיצתה בת קול ואמרה להם: כולכם מזומנין לחיי העולם הבא.

17״לדוד עבדו ולישראל עמו״. בשלמא ״לישראל עמו״ דאחיל להו עון יום הכפורים, אלא ״לדוד עבדו״ מאי היא?

18אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שביקש שלמה להכניס ארון למקדש דבקו שערים זה לזה. אמר שלמה עשרים וארבע רננות ולא נענה, פתח ואמר (תהלים כד, ז) ״שאו שערים ראשיכם וגו'״ ולא נענה,׃

19כיון שאמר (דברי הימים ב ו, מב) ״ה' אלהים אל תשב פני משיחך זכרה לחסדי דוד עבדך״ מיד נענה. באותה שעה נהפכו פני שונאי דוד כשולי קדירה, וידעו הכל שמחל לו הקב"ה על אותו עון.

20ר' יונתן בן עסמיי ורבי יהודה בן גרים תנו פרשת נדרים בי ר' שמעון בן יוחי, איפטור מיניה באורתא. לצפרא הדור וקא מפטרי מיניה. אמר להו: ולאו איפטריתו מיני באורתא?

21אמרו ליה: למדתנו רבינו תלמיד שנפטר מרבו ולן באותה העיר, צריך ליפטר ממנו פעם אחרת, שנאמר: ״ביום השמיני שלח את העם ויברכו את המלך״, וכתיב: ״(דברי הימים ב ז״, י) ״וביום עשרים ושלשה לחדש השביעי שלח את העם״!

22אלא, מכאן לתלמיד הנפטר מרבו ולן באותה העיר, צריך ליפטר ממנו פעם אחרת.

23א"ל לבריה: בני אדם הללו אנשים של צורה הם, זיל גביהון דליברכוך. אזל, אשכחינהו דקא רמו קראי אהדדי. כתיב: ״(משלי ד״, כו) ״פלס מעגל רגלך וכל דרכיך יכונו״, וכתיב: ״(משלי ה״, ו) ״אורח חיים פן תפלס״.

24לא קשיא: כאן במצוה שאפשר לעשותה ע"י אחרים,׃