מסכת מועד קטן דף ט״ו עמוד ב׳

דמות דיוקני בצלם אלהים עשה את האדם (בראשית ט׳:ו׳):

[כשאמרו חכמים גבי עברו אלו ולא נענו (תענית דף יג.) אסור במלאכה וכו' וכן אתה מוצא במנודה]:

מאי לאו אכולהו קאמר דמנודה אסור:

לא אשארא דקתני אעטיפת הראש דאמרי' התם (דף יד:) בתענית צבור מתעטפין ויושבין כמנודין:

ורחיצה בכלל סיכה דכתיב ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו (תהילים ק״ט:י״ח):

כשאמרו אסור ברחיצה בתענית צבור:

אכולהו ארחיצה נמי דמנודה אסור:

לא אשארא קאמר דמנודה אית ליה דין דהני דתעניות צבור:

ורחיצה בכלל סיכה תימה אדבעי מהו ברחינה אמאי לא בעי מהו בסיכה:

לא אשארא דמיירי התם בסוף פ"ק דתענית (דף יג.) בנעילת הסנדל ועשיית מלאכה ואעשיית מלאכה לא קאי דהא מנודה שרי במלאכה אלא אנעילת סנדל סוף פ"ק דתענית (שם) מסיק הלכתא אבל אסור בין בחמין בין בצונן אבל לרחוץ פניו ידיו ורגליו בחמין אסור בצונן מותר ולסוך אפילו כל שהוא אסור ובתוס' הרב פי' קשיא ליה מאי שנא בט' באב ויוה"כ אסור לרחוץ אפילו אצבעות כדמשמע בפרק בתרא דיומא (דף עח.) ומביאין לו מטפחת כו' והא תרוייהו מסיכה נפקי אבילות מואל תסוכי שמן יום הכפורים מוסוך לא סכתי (דניאל י) ובשם רשב"ם דלפי המסקנא דמסיק בפ"ק דתענית דאבל מותר לרחוץ פניו ידיו ורגליו בצונן הוא הדין ט' באב ויוה"כ ותימה אמאי לא מייתי בסוגיין דתענית ההיא דמטפחת כו' ובשם רבינו תם שמעתי שהיה אוסר לרחוץ כלל בט' באב ויוה"כ חוץ מידיו שחרית דחשיב להו כמו מלוכלכות בטיט וצואה הואיל ואינו יכול ליגע בפיו ועיניו משום בת מלך:

לא אשארא פי' לא קאי אנעילת סנדל אלא ארחיצה. וזיל הכא קמדחי ליה וזיל הכא קמדחי ליה דאעשיית מלאכה לא קאי כדפרישית לעיל וא"ת ואמאי לא פשיט מר"א דסוף פרק הזהב (ב"מ דף נט: קרע את בגדיו וחלץ מנעליו וי"ל דשמא היה מחמיר על עצמו אי נמי מספקא ליה כי היכי דמספקא לן:

ושמשו מטותיהן בכל הני דלעיל לא מייתי מבני המדבר דלא ידעי היאך היו נוהגין אלא הא פשיטא לן שהיו משמשים מטותיהן שהרי הם היו פרים ורבים וכן גבי שלחו קרבנות דבסמוך שמא יש להוכיח הכי מן הפסוקים:

וישב מחוץ לאהלו פי' בימי ספרו ובימי חלוטו פליגי בה לעיל (מועד קטן דף ז:) כי האי גוונא אמרינן אבל אסור להניח תפילין ולא בכל ימי אבלו קאמרינן אלא יום ראשון בלבד ושני כדלקמן (מועד קטן דף כא.):

ואחרי טהרתו פי' בקונטרס דבטומאת מת איירי ז' ימים ימי הזאתו יספרו לו איירי בימי ספירו וכמו מילתא אחריתי קמ"ל וביום באו לעבודה יביא כהן הדיוט עשירית האיפה וחטאתו כמו חיטוי וקדושתו לעבודה מילי מילי קאמר וקשה אמאי לא מפרש ליה בכהן גדול ויש לומר משום דבכהן הדיוט איירי דכתיב כי אם לאב ולאם ואילו כ"ג לא יטמא לאביו ולאמו ולא ניחא ליה למימר כדאמרינן בקדושין (דף עח:) רישא בכהן גדול וסיפא בכהן הדיוט ועוד דלא הוה קמ"ל מידי אבל כהן הדיוט ביום חינוכו אינו כתיב בקרא בפירוש מיהו קשה לן כיון דמילי מילי כתיב אמאי ר"ש אומר בבאו מקריב בזמן שראוי לביאה וקשה דבפרק תמיד נשחט (פסחים דף סב. ושם) דקאמרינן כל הזבחים ערל וטמא משלחין קרבנותיהן ועוד דהכא נמי לא משמע דאיירי אלא במצורע דאהא דבעי מצורע מהו שישלח קרבנותיו מייתי ליה ונראה לי דר"ש לאפוקי מצורע אתי דרבי יהודה דריש ביום באו ביום שמתחנך לעבודה ור"ש מוקי לביום באו דקאי אדלעיל דאיירי במצורע ולא איירי מידי בעשירית האיפה אלא בא לומר דבמצורע דאיירי בקרא כשיטהר ויכנס לעזרה דהיינו לאחר ימי ספרו אז יקריב חטאתו או שאר קרבנותיו ובתוספות פי' דערל וטמא משלחין קרבנותיהן בטומאת שרץ ולא בטומאה מגופו והקשה על זה מהא דאמרינן במגילה פ"ק (דף ח.) מזובו ולא מנגעו משמע דאם יטהר מזובו יביא קרבן אע"פ שהוא מצורע וכמו כן קשה למאי דפרישית ותירץ דלא איירי התם לענין קרבן אלא שיהא טהור מדין משכב ומושב דחמירא הוה טפי מבמצורע וצ"ע בפרק כל הזבחים שנתערבו (זבחים עד: וטם) ובפרק כל הגט (גיטין דף כח: ושם) מפורש קצת דיני סמיכה שצריך בעלים ואם כן אין טמא מביא קרבנותיו [ועי' תוס' יבמות קד: ד"ה דאמר]:

מנודים ומצורעים מהו תיקו אבל אסור בעשיית מלאכה שנאמר והפכתי חגיכם לאבל מה חג אסור בעשיית מלאכה אף אבל אסור. מצורע תיקו אבל מנודה מותר במלאכה.

אבל אסור בנעילת הסנדל מדכתיב ביחזקאל ונעליך תשים ברגליך מכלל דכ"ע אסירי.

כשאמרו אסור בנעילת הסנדל לא אמרו אלא בעיר אבל בדרך מותר יצא לדרך נועל. נכנס לעיר חולץ. וכן המנודה. מצורע תיקו.

אבל אסור בתשמיש המטה שנאמר וינחם דוד את בת שבע אשתו ויבא אליה. מכלל דמעיקרא אסיר. מנודה מהו ת"ש כל השנים שהיו ישראל במדבר היו כמנודים והיו משמשין מטותיהן.

ודלמא שאני מנודה לשמים דקיל והא אמרת מנודה לשמים חמור הוא ספוקי מספקא ליה אזיל הכא מדחי ליה אזיל הכא מדחי ליה.

מצורע מהו בתשמיש המטה ולא איפשיטא בהדיא.

אבל אינו משלח קרבנותיו שנאמר שלמים בזמן שהוא שלם ולא בזמן שהוא אונן מנודה מהו ולא איפשיטא מצורע מהו ת"ש ר"ש אומר כתיב כאן בבאו יקריב עצמו בזמן שראוי לבא בקדש יקריב בזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה.

מנודין ומצורעין מהו בכפיית המטה פי' ואע"ג דלא שייך בהו טעמא דכפיית המטה דאבל מ"מ כיון שעונותיהם גרמו להם ראוי הוא להפוך מטתן כי נתרחקו מבני אדם ונהפך להם סדר בני אדם. וכל הני דלא איפשיט' דעת הגאונים ז"ל דלקולא ובעי' עלה למאי דאמרי' דעיקר נדוי דאוריית' היא ומי' לענין נעילת הסנדל אע"ג דהכא לא איפשיט' הא איפשיט' מדר' אלעזר שחלץ מנעליו ואת"ל דמחמיר על עצמו היה תפשוט מיהא לקמן וכן אתה מוצא במנודה ואבל דהכא דחי' לה דאשארא קאמר ובדוכתא מוכח דלא קאי ארחיצה שאין אבל ומנודה שוין בזה ואמלאכ' נמי לא קאי דמנודה מותר בעשיית מלאכה הילכך אנעילת סנדל קאי וטובא איכא בש"ס דלא מפשטי בדוכתייהו ומפשטי בדוכתי אחריני והכי נמי קיימ' הכא בתיקו לענין תפלין ואיפשי' לן בסנהדרין ממעש' דרבי אלעזר שנכנס הורקנוס בנו לחלוץ תפיליו: ודעת רש"י ז"ל נמי דמנודה חייב בקריעה דגריס בפ' הזהב על מעשה דרבי אלעזר גורס רבי' ז"ל אף הוא זלגו עיניו דמעות וקרע בגדיו וחלץ מנעליו: ומי איכ' נוסחי טובא דלא גרסי' ליה:

דכתיב וינחם דוד את בת שבע וגו' וק"ל דחזי' שרחץ אחר מת הילד דכתיב ויקם דוד מעל הארץ וירחץ ויסך וי"ל דההיא קוד' קבור' שלא חל עליו אבלות ועשה כן מפני שהוא רוצה לבא ולהשתחוות בבית י"י שלא יכנס שם כשהוא מנוול. והא דמייתי' ראיה מדוד ואנן אמרי' דאבלות יום שני לכ"ע לאו מדאוריית' ולס"ד ולדברי התוספות אפי' יום ראשון וי"ל דמ"מ נוהגין היו גם באותה שעה בדברי אבלות מתקנת נביאי'

מנודה מהו בתשמיש המטה ק"ל והא בעי להתרחק ממנו ד' אמות וי"ל דהני מילי אינשי דעלמא אבל אשתו ובני ביתו לא שאין דעת ב"ד לאסו' עליו חיותיה וכדאמרי' התם מן חיותיה לא אדריה. ויש דוחי' דדילמא שאני אשתו שהיא כגופו ומ"מ יש ראיה גמורה ממעשה ר' אליעזר שהיה הורקנוס בנו משמשו וסברא נמי כדכתב הראב"ד ז"ל: ונראה נמי דמותר לדבר עמו דהא אמרי' שונה ושונין לו דחזי' שהיו מדברין עם רבי אליעזר וא"ל רבי עקיבא חביריך בדילין ממך ואמרו לו חביריך בדילין ממך ואמרו לו תלמידיו ללמוד תורה באנו ועוד כאן לא איבעיא אלא אם הוא אסור בשאלת שלום ולקמן אמרי' דא"ל רב יהודה לאו בדילך בדיקנא כו' אלמא היה מדבר עמו פנים אל פנים וכן הלכ'

אבל אינו משלח קרבנותיו שמעתי מרבותי דהיינו קרבנו' שאין מחוסר כפרה בהם כגון שלמים אבל חטאות וקרבנות הבאים על חטא משלח שלא יהא עומד בחטאו ומחוסר כפרה ומאי דאתי' ראיה מדכתיב וביום בואו אל הקדש וגו' ההוא נמי במנחת חביתין של כ"ג מיירי ואחרי טהרתו וליכא למימר טהרתו ממש דהיינו אחר הזיה דתו ליכא ז' ימים אלא ודאי ר"ל שהוא שאינו מונה שלישי ושביעי להזיה אלא לאחר שפירש מן הטומאה דלא תימא שהוא כנדה שהיא שופעת דם ועלה למנינה וטהרתו' מלשון טהר יומא כדאמר אינשי וזהו מה שפי' לנו יחזקאל הנביא:

יספרו לו אלו ימי ספירו פי' של מצורע ואע"ג דהשתא לא משתעי קרא אלא בטומאת מת מ"מ מדנקט לישנא דספירה דלא אדכר בשום דוכתא בטמא מת שמעי' דבמצורע מיירי דאיתמר ביה בקר' ספירה והא ז' ימים לב' ענינים אתא לז' דטמא מת ולספירת מצורע ולהכי שדייה ביני וביני ומשום דברי רבי שמעון בא דאשמעי' באידך קרא שאין מצורע זה משלח קרבנותיו ואפי' בימי ספירו:

וביום בואו אל הקדש אל החצר הפנימית לשרת בקדש יקריב חטאתו פי' זו עשירית האיפה שהוא מקריב ביום חנוכו וכן בכל יום ויום מכאן ואילך וחטאתו מלשון חיטוי והכשר הוא דאלו וחטאת אינו מקריב ביום חנוכו וליכא למימר דקאי לעיל מיניה שהיה טמא מדרס ונכנס בשוגג למקדש שהוא חייב חטאת וג' תשובות יש בדבר חדא דא"כ מאי אל החצר הפנימית דהיינו היכל אפי' נכנס לעזרה בלחוד ועוד מאי לשרת בקדש ועוד מאי וביום באו לא סגיא אלא שיביא חטאתו בו ביום אלא ודאי זו עשירית האיפה:

אבל אסור במלאכה מדכתי' והפכתי חגיכם לאבל מה חג וכו' אבל המנודה מותר וכמו שאמרו נשכר ונשכרין לו והמצורע נשאלה כאן ולא הובררה ורוב פוסקים כתבוה לקולא ומותר במלאכה:

אבל אסור בסיכה וברחיצה דכתו' ביואב ואל תסוכי שמן ורחיצה בכלל סיכה היא שכך היה מנהגם לרחוץ ולסוך והמנודה ברחיצה לא הובררה שאם מפני שאמרו בתענית צבור שאסור ברחיצת כל גופו אף בצונן ובחמין אפי' פניו ידיו ורגליו ואמרו על זה וכן במנודה ובאבל ואלמא אף מנודה אסור ברחיצה שמא לא נאמר וכן במנודה על הרחיצה אלא על השאר ר"ל עטיפת הראש ומתוך כך יש שפסקוה לקולא ויש שפסקוה לחומרא שזה שאמרו וכן אתה מוצא במנודה ובאבל אע"פ שדחאוה נראה יותר דאכלהו קאי ואף במצורע נשאלה כאן ולא הובררה ורוב פוסקים כתבוה לקולא ורחיצה זו האסורה באבל דוקא לתענוג אבל לטבילת מצוה או לאיזה צורך מותר וכן סיכה לחולה או למי שיש לו חטטין בראשו מותר:

אבל אסור בנעילת הסנדל מדקאמ' רחמנא ליחזקאל ונעליך שים ברגליך ומ"מ דוקא בעיר אבל אם יצא לדרך נועל והמנודה אם אסור בנעילת הסנדל אם לאו נשאלה כאן ולא הובררה שאם ממה שאמרו בתענית צבור כשאמרו אסור במלאכה דוקא ביום אבל בלילה מותר וכן כשאמרו אסור בנעילת הסנדל דוקא בעיר אבל בדרך מותר כיצד יצא לדרך נועל נכנס לעיר חולץ וכן אתה מוצא במנודה ובאבל שמא לא אמרו וכן במנודה אלא על עטיפת הראש שהוזכרה שם ומתוך כך פסקו קצת פוסקים לקולא מדין ספק סופרים ומ"מ נראה להחמיר חדא דטפי מסתבר דהאי וכן במנודה אכולהו קאי ועוד ראיה שבתלמוד המערב אמרו בהדיא מנודה ואבל שהיו הולכין בדרך מותרין בנעילת הסנדל ולכשיבאו לעיר יחלוצו ועוד שמצינו בר' אליעזר כשהודיעו ר' עקיבא שנדוהו שחלץ מנעליו אלא שענין ר' אליעזר שאמרו בו שנמנו עליו וברכוהו כביכול נראה שהוא כנוי לחרם שאלו היה נדוי לבד היה להם להביא ראיה בכאן שהמנודה חייב בחליצת סנדל ועוד שהרי אמרו עליו שנשמט וישב לו על גבי קרקע כענין כפיית המטה והרי אף זו נשאלה כאן לענין מנודה ונשארה בתיקו ולקולא והיה להם להביאה משם וכן שיש גורסין שם וקרע בגדיו ואף זו נשאלה כאן לענין מנודה ולא הובררה והיה להם לבררה משם ועוד שהרי נמנעו מללמוד תורה לפניו וכדאמ' בסוף ארבע מיתות שאמ' להם למה באתם ואמרו לו ללמוד תורה והשיבם ועד עכשיו למה לא באתם והשיבוהו דרך דחייה לא היה לנו פנאי שלא רצו לומר מפני שהוא מוחרם ואלו לא היה שם אלא נדוי הרי מנודה שונה ושונין לו ומ"מ נראה לי שאין בכל אלו ראיה להיותו מוחרם חס ושלום אלא שלרוב ענותו ושלמותו החמיר בעצמו וכל שכן במקום ספק שהרי כל אלו נשאלו במנודה ולא הובררו ושמא אף הוא היה סובר בהם לחומרא ואע"פ שללמוד תורה מנודה מותר להדיא אומר אני שאף הוא שונה היה לתלמידים אלא שאותם שבאו חכמי ישראל היו ולא היו צריכים לו כל כך וכן שהיו בושין לבא לפניו כשהוא מנודה ואלמלא כן לא היה משיב להם ועד עכשיו למה לא באתם אלא שלא היה שם אלא נדוי וכן הדין וממה שחלק עליהם וכבר אמרו שמנדין על כבוד הרב אבל חרם למה אלא שזו בעלי שטה ראשונה סוברין שזה שהיה בא להם במחלקתו בדבור קשות לומר כותלי בית המדרש יוכיחו ואמת המים תוכיח הוה ליה כאפקירותא לגביהו והחזקת מחלקת ביותר מדאי עד שאלו היה בזמן הבית היה נעשה עליה זקן ממרא ומ"מ הדברים נראין שמרוחק לבד היה ולא מוחרם חס ושלום אע"פ שמלת וברכוהו נוטה לדעת האחרת ונשוב לדברינו והוא שאף המצורע בנעילת הסנדל נשאלה כאן ולא הובררה ורוב פוסקים כתבוה לקולא:

אבל אסור בתשמיש המטה מדכתי' וינחם דוד בת שבע אשתו ויבא אליה וכו' אלמא בתר שבעה הוה שאין תנחומי' לאשה מבנה תוך שבעה ואע"פ שכשידע במיתתו נאמר עליו שרחץ וסך ולבש בגדים אחרים באלו משום מלך ביפיו תחזינה עיניך אבל המנודה לא נתברר ואע"פ שכל אותן שנים שהיו ישראל במדבר היו מנודים לשמים ושמשו מטותיהם שמא מנודה לשמים הוא דקיל ואע"פ שלמעלה אמרו דחמיר זיל הכא מדחי ליה וזיל הכא מדחי ליה ומ"מ רוב פוסקים כתבו שהמנודה מותר בתשמיש המטה ולפי דרכך אתה למד שאין אשתו חייבת לנהוג נדויו ומשום דאשתו כגופו הא שאר בני ביתו נוהגין וי"מ שאף אשתו נוהגת וזו פירושה במנודה לעיר אחרת שצריך לנהוג נדוי בעצמו ואין בני עירו חייבין בכך כמו שכתבנוה בראשון של נדרים ועל זו אמרו שהמנודה מותר בתשמיש המטה אבל מצורע בימי ספירו אסור ובימי חלוטו מותר כמו שביארנו בפרק ראשון וכל הדברים שהזכרנו כאן במנודה ובמצורע הן לקולא הן לחומרא לענין אבל מיהא יתרחבו הדברים למטה כמו שיתבאר:

אבל שנתחייב בקרבן שאין שעתו עוברת כגון חטאות ואשמות אינו משלחן בימי אבלו להקריבם ואין צריך לומ' שאין מביאם הוא בעצמו שהרי באבל רבתי התבאר שיום ראשון ושני אינו נכנס להר הבית אע"פ שלא נטמא למתו ושלישי נכנס ומקיף דרך שמאל הילכך משהא את קרבנותיו עד שיעברו ימי אבלו ואם היתה שעתן עוברת כגון פסח ושלמי חגיגה משלחן ועל זו אמרו אונן טובל ואוכל פסחו לערב דמשמע שכבר שלחם בארבעה עשר בעזרה אבל המנודה שאסור ליכנס לבית המקדש לא הוברר אם משהא קרבנותיו או אם משלחם ופסקו בה רוב פוסקים שאינו צריך לשהותם אלא משלחם בימי נדויו וכן המצורע נשאלה כאן והביאוהו לאיסור מדכתוב ביחזקאל בכהן שנטמא לקרוביו אחרי טהרתו שבעת ימים יספרו לו ופירשו בה אחר פרישתו מן המת שאם אחרי טהרתו דוקא מה צריך לספירת שבעה אלא אחר פרישתו מן המת ומדקאמ' יספרו לו ואין לשון ספירה מורגל אלא בטהרת מצורע רמז למצורע בימי ספירו כלומר שאם נצטרע הכהן ונטהר מתוך החלט סופר שבעה ואמר עליו וביום באו אל הקדש יקריב חטאתו ופירשה ר' יהודה בעשירית האיפה שלו כלומר שיום רפואתו הוה ליה כתחלת חנוכו וצריך עשירית האיפה לחנוך ואע"ג דכתי' חטאתו כך פירושו יקריב חנוכו ואח"כ חטאתו או שקורא לה חטאתו על שם שהצרעת באה על ידי חטאת והיא באה בסבת הצרעת ור' שמעון אינו סובר שיהא צריך חנוך אלא שהמקרא בא ללמד שבזמן שאינו ראוי לביאה אינו ראוי להקרבה אלמא שהמצורע משהא קרבנותיו ואינו משלחן ומ"מ שאר טמאים חוץ מטמא מת משלחים קרבנותיהם כמו שיתבאר במסכת פסחים צ' א':

בד"ה רחיצה כו' תימה אדבעי מהו ברחיצה אמאי לא בעי מהו בסיכה עכ"ל כצ"ל ופי' לדבריהם כיון דרחיצה לא אתיא אלא מכלל סיכה בסיכה גופה ה"ל למבעי הכי וק"ל:

בד"ה אחרי טהרתו כו' חיטוי וקדושתו לעבודה כו' רש"א בבאו מקריב בזמן כו' מוקי לביום באו דקאי אדלעיל כו' קרבנותיו ובתוספות פירשו דערל כו' קשה למאי דפרישית ותירץ כו' כצ"ל:

גמ' הא כיצד יצא לדרך עי' לקמן דף כז ע"א תוס' ד"ה אם יכול:

תוס' ד"ה לא אשארא דמיירי כו' משום בת מלך ע' שבת דף קט ע"א:

תוס' ד"ה לא אשארא דמיירי כו' משום בת מלך ע' שבת דף קט ע"א:

גמרא מנודה מהו ברחיצה אר"י תא שמע, [כשאמרו בתענית צבור אסור ברחיצה לא אמרו אלא כל גופו אבל פניו ידיו ורגליו מותר, וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולה (ארחיצה נמי אלמא דמנודה אסור), לא אשארא, אנעילת הסנדל] מנודה מהו בנעילת הסנדל, אר"י ת"ש שכשאמרו אסור בנעילת הסנדל, לא אמרו אלא בעיר וכו' וכן אתה מוצא במנודה ובאבל, מאי לאו אכולה לא אשארא (ארחיצה):

וכתבו בתוס', זיל הכא קמדחה ליה וזיל הכא קמדחה ליה, וכ"כ כל הפוסקים. וקשה לי, לפי הלכה דבתענית צבור מותר ברחיצת צונן, א"כ ע"כ הך ברייתא מיירי ברחיצת חמין, וממילא ע"כ האי וכן אתה מוצא וכו' לא קאי ארחיצה דהא קתני לא אמרו אלא כל גופו ואבל אפילו אצבעו בחמין אסור, וצ"ל דקאי אנעילת הסנדל, וכדאיתא להדיא תענית (דף יג ע"א), וא"כ נפשט דמנודה אסור בנעילת סנדל, וברש"י ד"ה לא אשארא אעטיפת ראש ותמיהני הא עטיפת ראש לא קתני בהך ברייתא, וגם הא עטיפת ראש במנודה איבעי' דלא אפשיטא לעיל וכפי פירוש רש"י הא למה דפשיטא הכא דמותר במלאכה א"כ וכן במנודה קאי אשארא יהי' נפשט איבעי' דלעיל דצריך עטיפה, ומה ביקש רש"י מזה ואמאי לא בפשוטו דלא אשארא היינו ארחיצה אנעילת הסנדל דקתני בהך ברייתא וכמ"ש תוס' וצ"ע:

תוס' ד"ה לא אשארא, וא"ת אמאי לא פשט קשה לי, אמאי לא הקשו כן מקודם באבעי' דמנודה מהו בקריעה דלפשוט ממה דקרע ר"א וכמו שהקשו כן באמת בב"מ: