מסכת מועד קטן דף כ״ט עמוד א׳

כציפורי בפי הוושט כחבל שיש בו קשר ויוצא בקושי מן התורן:

פיטורי שקושרין שתי ספינות ביחד:

ילכו מחיל אל חיל שילכו מבית המדרש לבית הכנסת ומבית הכנסת לבית המדרש אחר יראה אל אלהים בציון יזכנו אל עליון:

וכתיב ואת עיני צדקיהו עור א"ל הכי א"ר יוחנן שמת נבוכדנצר בחייו. א"ל ביאשיהו כתיב לכן הנני אוסיפך (אל) [על] אבותיך [וגו'] בשלום וכתיב ויורו המורים למלך יאשיהו.

ואמר רב יהודה א"ר שעשאוהו ככברה א"ל הכי א"ר יוחנן שלא חרב ביהמ"ק בימיו. אמר רב יהודה אמר רב המנחמין רשאין לומר לישב אלא על הקרקע שנאמר וישבו אתו לארץ וכתיב אחרי כן פתח איוב את פיהו וגו'. ואחרי כן ויען אליפז התימני. א"ר אבהו מניין לאבל שיושב בראש שנאמר אבחר דרכם ואשב ראש. מר זוטרא אמר מהכא וסר מרזח סרוחים. מרזח נעשה סר לסרוחים. המרזח הוא האבל כלומר הניזח במרירות ומפורש בכתובות (דף סט). הנפטר מן המת לא יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום שנא' ואתה תבא אל אבותיך בשלום והנפטר מן החי לא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום.

שהרי דוד אמר לאבשלום לך בשלום הלך ונתלה באילן ונהרג יתרו שאמר למשה לך לשלום הלך והצליח. א"ר חמא בר חנינא מניין לחתן שיושב בראש שנאמר כחתן יכהן פאר וגו'. מה כהן בראש דתני דבי ר' ישמעאל וקדשתו לכל דבר שבקדושה לפתוח ראשון ולברך ראשון וכו' כך חתן בראש.

א"ר לוי כל היוצא מן הכנסת למדרש ומבית המדרש לבית הכנסת זוכה ומקבל פני שכינה שנאמר ילכו מחיל אל חיל יראה אל אלהים בציון:

הדרן עלך ואלו מגלחין במועד וסליקא לה מסכת מועד קטן בס"ד.

הנפטר מחבירו אל יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלו': פי' לפי שחבירו צריך תפלה על המקו' שהולך שם כי מכאן כבר נפטר הוא בשלום והנפטר מן המת הוא בהפך כי צריך שילך מכאן בשלום ואז ימצא שלום שם בודאי. ואם אינו הולך מכאן בשלום שאין בידו מעשים טובים לא ימצא שם שלום לפי' צריך שיעשו לו סימן טוב כי בשלום הוא הולך:

ת"ח אין להם מנוחה בע"ה פי' שהולכין מג"ע לכסא הכבוד ומטיילין בכל מתיבות עליונות ותחתונות ליהנות מזיו השכינה כהולך מבית הכנסת לבית המדרש ועליהם הכתוב אומר ילכו מחיל אל חיל וגו'. סליק פרק' וסליק מסכת' ת"ל יתברך ויתרומם:

הנפטר מן המת אל יאמר לו לך לשלום אלא לך בשלום והפך הדברים בנפטר מחברו שלא יאמר לו לך בשלום אלא לך לשלום שהרי דוד אמ' לאבשלום לך בשלום והלך ונתלה ויתרו אמ' למשה לך לשלום והלך והצליח:

יש דברים מפוזרים בתלמוד שהם משתלשלים לענינים שבמסכתא זו ואלו הן:

התבאר במסכת שבת קל"ו א' על ולד שמת והיה ברור לאביו ולאמו שכלו לו חדשיו ר"ל תשעה חדשים שלמים או שנולד לשבעה אע"פ שאינם גמורים שהרי יולדת לשבעה יולדת למקוטעים מה שאין כן ביולדת לתשעה שמתאבל עליו אף ביום שנולד ולא סוף דבר שנולד אלא אפי' יצא ראשו חי ולא נתברר לו אם כלו חדשיו אם לא כגון שלא נודע לו זמן העיבור או שילדה בתשיעי ולא השלימתו הרי הוא ספק נפל כל ל' יום מת בתוך ל' ללידתו אינו מתאבל עליו מת לאחר ל' יום הרי מתאבל עליו ויום ל' עצמו התבאר במסכת בכורות מ"ט א' שהוא נדון כשלפניו ואינו מתאבל עליו נתברר לו שלא כלו חדשיו ושהוא בן שמנה ודאי כגון שנודע זמן העבור ונתברר שהוא חדש שמיני הרי זה נפל גמור ואינו מתאבל עליו עד שיהא בן עשרים היה בן עשרים מתאבל עליו ודאי בן שבעה היה ונשתהא ודבר זה בשגמרו סימניו הא לא גמרו סימניו אי אפשר לו לחיות והרי הוא כאבן ואף בעודו חי אסור לטלטלו בשבת ושערו וצפרניו מוכיחין בדבר זה ודבר זה התבאר במסכת יבמות יצא מת או מחותך או מסורס אפי' היה בן תשעה אין מתאבלין עליו כלל ויש בקצת דברים אלו חולקים ועקר הדברי' כמו שכתבנו:

באבל רבתי התבאר שהרוגי ב"ד אין מתאבלין עליהם כלל אלא שקרוביהם אוננין עליהם בלבם ובאים ושואלין בשלום העדים והדיינים ובמסכת סנהדרין מ"ו א' התבאר שקוברין אותם בבית הקברות המיוחד לב"ד להרוגיהם וכשנתעכל הבשר מלקטין את העצמות וקוברין אותם במקומם ר"ל בקברי אבותיהם:

באבל רבתי התבאר שהרוגי מלכות מתאבלין עליהם ואין מונעין מאבלותם שום דבר ומאימתי מתחילין למנות אם לא ניתנו לקבורה מתחילין למנות משעה שנתיאשו מלשאול למלך לקברם אע"פ שלא נתיאשו מלגנבן ולקברן בהעלמה אבל הרוגי ב"ד הואיל וניתנו לקבורה מונין להם משעת קבורה וכן הרוגי מלכות שניתנו לקבורה והתבאר במסכת סנהדרין על הרוגי מלכות שהם נקברים אצל אבותיהם:

בתוספות כתבו שבימיהם אירע באחד מגדוליהם שתפסו שלטון ומת בתפיסה ולא נתנו לקבורה כדי שיתנו לו בכך ממון הרבה שלא היה ספק בידם בכך ואפי' היה ספק בידם היו אוסרין פדיון זה לעצמם ביתר מכדי הראוי מפני תקון העולם והורו בה שאעפ"כ אין זה קרוי נתיאשו לענין שיחול אבלות שמ"מ אין זה יאוש לגמרי הואיל ובפדיון הדבר תלוי ומ"מ מצד אחר הורו בענין זה שאינו קרוי מוטל לפניו לאסרו בבשר ויין הואיל ואינו מוטל עכשו לקברו:

הפורשים מדרכי צבור והמינים והמשומדים והאפיקורסי' והדומים להם התבאר באבל רבתי שאין מתאבלין עליהם כלל ולא עוד אלא שראוי לקרוביהם לשמח במיתתם וכן המאבד עצמו לדעה אין מתעסקי' עמו לכל דבר ומאבד עצמו לדעת פירשו כגון שנתברר להם שלדעתו אבד את עצמו כגון ששמעוהו הריני עולה לראש הגג ונופל ומת ועלה ונפל ומת ומ"מ דוקא בגדול אבל קטן כל לדעת שלו כשלא לדעת הוא וכמו שספרו שם באחד שבטל מבית הספר ואירע לו אביו באזנו ר"ל להפחידו לשלם את גמולו ונתירא ואבד את עצמו בבור ואמרו שאין מונעין ממנו כל דבר וכן בגדול כל שאבודו מותר וכמו שאמרו בבראשית רבה אך את דמכם לנפשותיכם אדרוש יכול אפי' נרדף כשאול ר"ל שצוה לעבדו להרגו ת"ל אך ומתוך כך לא היה שאול בכלל מאבד עצמו לדעת ונענשו על שלא נספד כראוי ומ"מ כל שהוא בכלל מאבד עצמו לדעת אין קורעין עליו ולא חולצי' ולא מספידין אבל עומדין עליו בשורה ואומרין עליו ברכת אבלים ואם אבד עצמו מחמת יראה אין זה נקרא מאבד עצמו לדעת ומתאבלין עליו מכל וכל:

קרובים שאמרו להתאבל עליהם לא סוף דבר בזרע כשר אלא אף בזרע פסול כגון חלל או ממזר או נתין ודומיהם ומ"מ אין מתאבלין על ולד הבא מן השפחה והנכרית שאין לו צד אבות כלל ואין צריך לומר עבדים קרובים שנשתחררו או בני אומות העולם קרובים שנתגיירו שאין מתאבלין זה על זה:

לא יאמר לו לך לשלום כו' וכל היוצא מבהכ"נ לבית המדרש כו' ות"ח אין להם מנוחה כו' הכל מפורש בסוף מסכת ברכות:

כָּל הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמִבֵּית הַמִּדְרָשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת, זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה / יש להקשות אומרו זוֹכֶה לשון יתר? ונראה לי בס"ד על פי מה שאמר בגמרא דמציעא (בבא מציעא פה:) דאמר לו ההוא מרבנן לאליהו זכור לטוב אחוי לי רבנן כי סלקי למתיבתא דרקיע אמר לו בכולהו מצית לאסתכולי בהו לבר מגוהרקא דרבי חייא דלא תסתכל ביה מאי סמנייהו בכולהו אזלי מלאכי לבר מגוהרקא דרבי חייא דמנפשיה סליק ונחית, עיין שם. נמצא יש צדיק צריך לו סיוע כשיבא לקבל פני שכינה ויש שאין צריך לו סיוע. ובזה פירש רבינו מהר"ם אלשיך ז"ל וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹקִים (שמות יט, ג) בלי סיוע וכאן זוכה מעצמו ומקבל פני שכינה ואין צריך לו סיוע מאחרים. ועוד קרוב לזה יש לומר דאמרו בגמרא (סוכה מה:) במקבלי פני שכינה הא דעיילי בבר הא דעיילי בלא בר ולזה אמר זוכה ומקבל פני שכינה זוכה בלא בר. ונראה לי בס"ד פני שכינה הוא מילוי אותיות שכינה כי המלוי הוא פנימיות הפשוט ואם תמלא שְׁכִינָה כזה ש י " ן כ" ף י ו " ד נ ו " ן ה" א עולה המלוי מספר אוֹר [207] רמז לאור הכתוב בפסוק אוֹר זָרֻעַ לַצַּדִּיק (תהלים צז, יא). גם ש י " ן כ" ף המלוי הוא פְּנֵי, י ו " ד נ ו " ן ה" ה המלוי הודנו נמצא המלוי הוא 'פני הודנו' ודוק. ועוד נראה לי בס"ד אותיות העומדים לפני אותיות שְׁכִינָה הם 'תל כוס' והיינו שם אלקים מספר כוס [86] והוא גבורה אך הוא כלול מן חמשה שעולים מספר ת־ל [865×5=430] כנודע נמצא הכוס שהוא שם אלקים כלול מחמשה כוסות שהם ת־ל, לכן בשבת קודש מברכין בשלש סעודות על חמשה כוסות שנים בסעודת לילה קדוש וברכת המזון ושנים בסעודת שחרית ואחד בסעודה שלישית שאין בה קדוש אלא רק של ברכת המזון שעל ידי קדושת שבת יתמתקו ה' פעמים שם אלקים. וכן על ידי עסק התורה והתפלה יתמתקו חמשה אלקים ויהיו רחמים כי גם בתורה יש מספר חמשה שהם חמשה ספרים וכן בתפלה ביום הצום תגיע עד חמשה תפילות או ערבית ושחרית שתים לחש וחזרה ומנחה שתים לחש וחזרה הם חמשה. ולזה אמר כָּל הַיּוֹצֵא מִבֵּית הַכְּנֶסֶת לְבֵית הַמִּדְרָשׁ וּמִבֵּית הַמִּדְרָשׁ לְבֵית הַכְּנֶסֶת בשביל תורה ותפלה זוֹכֶה וּמְקַבֵּל פְּנֵי שְׁכִינָה רמז לאותיות 'תל כוס' שהוא רמז לחמשה שמות אלקים שיתמתקו ויהיו רחמים ויקבל גם מהם שפע טובה וברכה וחיים.