מסכת מועד קטן דף כ״א עמוד א׳

אודייני מכתשת גדולה:

מכולם אמרו אפי' ישן ע"ג קרקע לא יצא עד שיכפה מטתו וישב עליה:

כעין ארצה כלומר שכפה מטתו וישב עליה ולעולם קריעה מעומד:

ואסור לקרות כדאמרינן לעיל (מועד קטן דף טו.) מדאמר רחמנא ליחזקאל האנק דום והא דאמר (סוכה דף כה.) אבל חייב בכל המצות האמורות בתורה חוץ מן התפילין התם שאר מצות בעלמא אבל הני אית בהו שמחה:

רבים צריכים ליה לדרשה:

סבר לאוקמי אמורא עליה תורגמן:

ושלישי בכלל מותר להניח תפילין דעיקר אבילות אינו אלא ב' ימים:

ואם באו פנים חדשות ביום ג' אפ"ה אינו חולץ תפילין אע"ג דאיכא למיחש דלמא אמרי [בשני] ימים הראשונים נמי הניח תפילין:

אלא מעתה ועמד ואמר ה"נ משמע ועמד ואמר היינו אפי' מיושב והא דאמרינן פרק מצות חליצה (יבמות דף קו.) בתי עמודי לכתחילה שמא צריך עמידה מדרבנן מיהו קשה דועמדו שני האנשים (דברים י״ט:י״ז) דבעינן עומד וי"ל דועמד ואמר ודאי משמע אפי' מיושב כמו ועמדו וקדשו (לעיל מועד קטן דף יח:) אבל ועמד לחוד לא משמע הכי:

דאי לא תימא הכי וישכב ארצה וכו' אע"ג דושכב ארצה כתיב נמי אצל הילד דבת שבע אע"ג דלא גבי מת כתיב אלא על בנו ושמא הואיל והנביא אמר לו מות ימות הרי הוא כמת ואע"פ שהתפלל עליו שיחיה וכענין זה אמר בירושלמי הקב"ה שהיה יודע שעתיד להיות מבול היה מתאבל על עולמו קודם המבול ובתוס' הרב הקשה כי הסוגיא משונה בתחילה אומר מלתא יתירתא עבד דאי לא תימא הכי והדר מקשה דלא יצא ידי חובתו ונ"ל דהכי פי' מלתא יתירתא וה"נ כפה מטתו ושכב ע"ג קרקע וא"כ עבד מלתא יתירתא דליכא למימר ושכב היינו כפיית המטה דהא לא יצא ידי חובתו מכפיית המטה א"ל כעין וליכא שום יתור וניחא ליה לשנויי הכי מלומר שהיה מלתא יתירתא ולהוכיח קריעה מכפיית המטה:

אלו דברים שאבל אסור בהן הכא לא חשיב דברים שמצווה עליהן כגון כפיית המטה ועטיפת הראש דלא חשיב אלא מילי דאסור בהן תפילין ושאילת שלום לא חשיב דאין זה כל ימי האבל כדאמר לקמן תכבוסת לא חשיב דהויא בכלל רחיצה אע"ג דלעיל (מועד קטן דף טו.) מייתי תרי קראי לרחיצה ולתכבוסת אבל הני דלא נוהגים כל השבוע לא לאפוקי מפי' הר"א שפירש שרבינו שמואל היה מתיר לאבל לעשות מלאכה אחר ג' ימים ומה שאין נוהגין עתה לעשות עטיפת הראש וכפיית המטה סמכינן אהא דאמרינן בירושלמי אכסנאי אינו חייב בכפיית המטה דלא לימרון חרש הוא פי' מכשף וכמו כן אנו בין הנכרים ויש בינינו עבדים ושפחות ועוד יש ליתן טעם בכפיית המטה לפי שמטות שלנו כך יכולין לשכב בנחת מצד זה כמו מצד זה ואין ניכרת הכפייה דיש להן ד' קונדיסים מלמעלה כעין רגלים וכדאמרינן לקמן דרגש אין צריך לכפותו ועוד יש ליתן טעם בעטיפת הראש שלא היה מביא כי אם לידי שחוק ענין עטיפת ישמעאלים:

ואסור לקרות בתורה בתשובת רבינו יצחק זקני כתב כי רבינו יעקב היה אוסר בימי אבלו באיוב ובקינות ובדברים הרעים שבירמיה מדלא תני ליה בשמעתין כמו ט' באב שילהי תענית (דף ל.) ובימי זקנותו חזר והתיר ובירושלמי אמר אבל שונה במקום שאינו רגיל משמע ששונה כמו בט' באב שאומר בפרק בתרא דתענית (שם) אבל קורא במקום שאינו רגיל וה"ק התם כל מצות הנוהגות באבל נוהגות בט' באב ואסור לקרות בתורה כו' אבל קורא במקום שאינו רגיל וקורא באיוב וקינות וכו' משמע לכאורה דאבל וט' באב שוין כדקאמר בירושלמי ומיהו אבל שונה במקום שאינו רגיל משמע דהא דוקא שרי ולא באיוב ובקינות ובירמיה ומה שהביא רבי יצחק ראיה לאסור מדקאמר לעיל (מועד קטן ד' טו.) אסור בדברי תורה שנאמר האנק דום ומשמע הכל אין נ"ל ראייה דלא קאמר אלא מדבר המשמחו כדאמר בתענית (ד' ל.) משום שנאמר פקודי ה' ישרים משמחי לב תדע דכולהו לאו דוקא דהא קאמר אסור בתפילין שנאמר פארך חבוש עליך ואינו אסור כל ימי אבלו:

משלישי ואילך ושלישי חשבינן [מקצתו] ככולו ומדרבנן דהא לא מייתי. קרא אלא לשני ימים דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה הר"א והאי ויתמו בתפילין וכן ואחריתה כיום מר טפי מכל שאר מילי דכל שעה שהוא מר נפש מתעולל בעפר ואין זה פאר כדפירש בקונטרס בכתובות (ד' ו:) ריב"א ובט' באב היה אומר ר' יצחק זקני דשרי כמו בשלישי דשרי:

חולץ ומניח אפילו מאה פעמים פי' חולץ בפנים חדשות ומניח כשילכו וכן כל שעה שילכו מאה פעמים ביום וטעמיה משום בין לר"א בין לרבי יהושע בפנים חדשות אסור לר"א להניח אסור ולרבי יהושע אפי' חולץ:

אמימר שכיב ליה בר ברא קרע עליה א"ל קרעתי מעומד קם קרע מעומד א"ל רב אשי ומנ"ל דבעינן קריעה מעומד א"ל דכתיב ויקם איוב ויקרע אי הכי בענין חליצה דכתיב ועמד ואמר לא חפצתי הכי נמי דמעומד.

והתניא בין עומד בין יושב בין מוטה חליצתה כשרה אלא מהכא ויקם המלך ויקרע את בגדיו ודלמא קריעה מעומד מלתא יתירתא הוא דעבד כמה דעבד בשכיבתו ארצה דלא הוה צריך דתניא ישן על גבי מטה על גבי כסא ע"ג אודייני גדולה מכולן אפילו על גבי קרקע לא יצא וא"ר יוחנן שלא (יצא) קיים כפיית המטה א"ל מאי וישכב ארצה לאו ארצה ממש הוא אלא כעין ארצה כדמפרש בירוש' ר' יוחנן אמר וישבו אתו לארץ אינו כתוב על הארץ אלא לארץ בדבר הסמוך לארץ מיכן שהיו ישינין על מטות כפויות וכיון שישן על מטה כפויה ניעור בלילה ונזכר שהוא אבל:

אלו דברים שאבל אסור בהן במלאכה ברחיצה וסיכה ובנעילת הסנדל ובתשמיש המטה ואסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה ובמדרש ובתלמוד בהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע. ומעשה ומת בנו של ר' יוסי בצפורי ובתו של ר' בבית שערים ויצאו ודרשו כל היום ואסיקנא ובלבד שלא יעמיד המתורגמן אלא יושב לו אחר בצידו של אבל ולוחש לו והוא משמיע לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים. גרסינן בפרק יש בכור לנחלה מת הבן ביום שלשים כיום שלפניו פי' כיום ל"א וחייב לתת ה' סלעים לכהן. ר' עקיבא אומר אם נתן לא יטול ואם לא נתן לא יתן. אמר רב אשי הכל מודים לענין אבלות דיום שלשים כיום שלפניו דמי וחשוב כיום שלפניו ובשלשים ואחד שמע והנה היא שמועה רחוקה ואינו נוהג אלא יום אחד בלבד כשמואל דאמר הלכה כדברי המיקל באבל:

ת"ר אבל שלשה ימים הראשונים אסור להניח תפילין משלישי ושלישי בכלל מניח ואם באו פנים חדשות אינו חולץ דברי רבי אליעזר ורבי יהושע אומר משני ושני בכלל מניח ואם באו פנים חדשות חולץ.

אמר עולא הלכתא כרבי אליעזר בחליצה שאם באו פנים חדשות משלישי ואילך אינו חולץ והלכתא כרבא דאמר כיון שהניח אינו חולץ כר' יהושע בהנחה שמיום שני מניח מ"ט דר' אלעזר דכתיב ויתמו ימי בכי אבל משה מיעוט ימי אבל שנים ור' יהושע אמר ואחריתה כיום מר יומא קמא בלבד:

בשלמא הכא כתיב ויקם ויקרע פירש לישנא דקרא קפדא משמע שהי' יושב וקם אבל התם מי כת' יעמוד ויאמר דמשמע על מי שהיא יושב שיעמוד ועמד ואמר קאמר לשון ספור בעלמא כדאמרי' בעלמא עומד ורואה הולך ומשקה והא דאמרינן הכא בחליצה בין עומד בין יושב בין מוטה נ"ל דהיינו כדיעבד וכדקתני סיפא חליצתה כשרה ואע"ג דעומד לכתחלה הוא אורחא דש"ס הוא דלא דייק וקתני כולהו בין לכתחלה בעי מעומד וכן תניא בספרי ועמד ואמר מלמד שאין אומרין דברים אלא מעומד וקשיא דהא משום דאמרינן דקריעה מעכבת מעומד בדיעבד והיינו דאמרינן דמלישנא דכתיב ועמד ואמר מסתיין למידק לכתחלה בלחוד והא דאקשי' בריש פרקין מצות חליצה מיהא מתנייתא לאמימר דאמר התם צריך למדחפיה לרגליה משום דמשמע לן דצריך לעכב קאמר כי יש כיוצא בו בש"ס וכן נראה דעת הגאונים ז"ל שכתבו בפסקיהן שאומר דברי' הללו בעמידה וכדאמרי' התם אמר לה בתי עמודי כלומר לחליצה וי"א דבחליצה אפי' לכתחילה יכולה להיות מיושב והיינו דפרכי' ממתני' לאמימ' התם אבל באמירה דברים כדי שישמעו יפה בעי' מעומד לכתחלה וכן ברקיקה כדי שיהא ניכר יפה וכן נר' דעת הרמב"ם ז"ל ולדבריו ברייתא דהכא משום קריאה ורקיקה נצרכה דכתיב בהו ועמד וקתני והיאך תנא דרך כלל על כל החליצה ופרטיה שאפילו היו כלם ביושב ואפילו קריאה דכתיבי ועמד כשירה בדיעבד מיהת ורבותא דמתנייתא כלה משום קריאה הוא ומינה הוא דפרכי' הכא ונכון הוא ובדוכתא כתבנו יותר מזה בס"ד:

וא"ר יוחנן שלא קיים כפיית המטה פירש כי אע"פ ששכב בארץ לא קיים מצות כפייה כיון שלא כפה אותה והיינו קושיין דעל כרחיה א"א שלא קיים דוד כפיי' המטה אלא ודאי שכפה מטתו שכב בארץ והיינו מלתא יתירה בירו' שיכפה מטתו וישכב עליה ופרקינן מאי ארצה כעין ארצה ועל מטה כפויה שכב ולא עבד מילתא יתירא ומן התימ' על הרמב"ם ז"ל שכתב שאינו ידי חובה אלא אם כן ישן על מטה כפויה ואע"פ שכפה אדרבה הכא משמע להדיא דמאן דעבוד הכי מילתא יתירא הוא דעביד וליכא למימר דמעיקרא משמע לן כי דוד ישב ע"ג קרקע ולא כפה מטתו כלל דא"כ היאך לא קיים דוד כפיית המטה ועוד היכי מייתי' לה לראיה דעביד מילתא יתירא אדרבה מילתא בצירת' הוא דעבד אלא ודאי כדאמרן ובירושלמי אמרו על ברייתא זו במקום דברי רבי יוחנן מפני שאמר איני כופה את מטתו אבל אם אמר כופה אני את מטתי שומעין לו כלומר שומעין לו לישן ע"ג כרים או ע"ג ספסלי ואין צריך לומר ע"ג קרקע דההיא פלוגתא יתירא וכן פוסק ר"י ז"ל וכן הרמב"ן ז"ל: ולא נהגו העולם בכפיית המטה. וי"א לפי שרוב ישראל דרים בקצת מקומות ואומ' שהם עושין מכשפות וכן נראה בירושלמי שאמר שם המתארח בפונדק פטור מכפיית המטה דילמא אמרי חרש היא ובפירושי' אמרו לפי שהמטות וקליטתן יוצאין וגבוהין אחר כפיה ואינו נראה כפייה ואין טעם בזה לשבח אלא שכבר נהגו:

אלו דברים שאבל אסור בהן ותנא ושייר והתם במס' שמחות תננהי לכולהי:

ואסור לקרות בתורה וכו' ותניא גבי ט' באב כי האי גונא והוסיף עליו התר לקרות באיוב וקורין בקינות ודברים הרעי' של ירמיה אבל לא קתני התר כשרבים צריכין לו ומספקא להו לרבנן וי"ל אם יש לתת את האמור של זה בזה שהרי יש דברים לט' באב חמיר טפי כגון רחיצה בצונן דאסור התם אפי' ידיו ובאבל מותר וכן חומר באבל מבט' באב עטיפה וכפיית המטה ויציאה מפתח ביתו ופוסק רבינו יצחק ז"ל ליתן את של זה בזה ובירושלמי נראה קצת דאבל שונ' במקום שאינו רגיל לשנות וי"א דאסור לקרות ולשנות אבל אם אחרים קוראין לפניו לצרכם יכולין התלמידים לקרות ולשנות לעצמן והוא שומע מעצמו וכן התירו לו לעשות הורא' לצורך שעה דכרבים צריכין לו דמי ואין צריך שינוי בזה ואם הוא כהן אינו עומד לקרות בתורה ואפילו בשבת וקוראין ישראל במקומו שזה כדברים שבצנעה היא וכ"ש במקום ת"ח. דהא רב קרא בכהני וכן כתב רבי' יצחק ן' גיאת ז"ל. וכן אין אומר מנחם אבלי' בברכה דבפרהסיא הוא כיון דאיכא מנחמי דאי בדליכא אפילו בחול אין האבל אומרו ואין לומר אלא בברכת אל אמת דיין אמת וכו' ונראי' דברים שמות' ג"כ לשנות באבל רבתי וכן בהלכו' אבלות כדי לידע מה יש להם לעשות:

ומג' ואילך וג' בכלל מותר פירש לאו למימרא דבעי' ג' אלא דמקצת היום ככלו ולרבי יהושע מקצת היום ככלו דהא ליתא כדמוכחי קראי דמייתי אלא דבעי ימים שלימים מעת לעת לר' אלעזר שניים ולרבי יהושע אחד ולכך נוטל רבי אלעזר מקצת ג' ורבי יהושע מקצת ב' כדי להשלים והתשלומי' האלו הן בתפלת שחרית:

ור' אלעזר מ"ט דכתיב ויתמו ימי בכי פי ומיעוט ימים שנים פירש ואע"ג דרישא דקרא ל' יום מייתי זה לשון מיותר הוא דאתי לדרש': אבל ובכי שני ימים ומינה נקטי' למניעת תפלין דבהכי מקרי אבל גמור ואידך מייתי ראיה מדכתיב כיום מר ותרוייהו אסמכתא בעלמא דהא לכ"ע ליכא מן התורה ואפילו באנינות אלא יום א' כדאיתא בפ' טבול יום והא דאמרי' ואידך עיקר מרירא חד יומא הוא ה"פ כי שם בא הנביא לקלל ולפיכך לא רצה לתפוש אלא עיקר המרירות שתהא אחריתה כמוהו:

והלכה כרבי יהושע בהנחה וכרבי אלעזר בחליצה ושיילי' אם פסק בחליצה כרבי אלעזר ליומו של רבי אלעזר דהיינו יום שלשים או אפילו ביום הנחה כרבי יהושע דהיינו שני ואמרי' לעולם בשלשה דאשכחן לעולא דאמר חולץ ומניח ולא סגיא לאוקמה אלא בשני אלמא בג' הוא דפסק בחליצה כרבי אלעזר:

ותניא נמי הכי פי' דתני לה בהדייא ביום שני:

אלו דברים שהאבל אסור לעשותם כל שבעה אסור במלאכה וכמו שלמדנוה מוהפכתי חגיכם מה חג וכו' וכבר ביארנו קצת דינין שבאיסור מלאכה בפרק שני וברחיצה שכל גופו אף בצונן אסור ובחמין אף פניו ידיו ורגליו אבל פניו ידיו ורגליו בצונן מותר ובסיכה שאף היא בכלל רחיצה וכבר יצאו לנו שניהם ממקרא של תקועית ובנעילת הסנדל כמו שלמדנוה מיחזקאל ובתשמי' המטה כמו שלמדנוה מבת שבע דכתי' וינחם את בת שבע אשתו ואח"כ ויבא אליה ואיסור הנחת תפילין ושאלת שלום לא הוזכרו כאן מפני שאין איסורן כל שבעה אבל איסור דברי תורה הוזכר כאן והוא שאסור לקרות בתורה בנביאים ובכתובים ולשנות במשנה במדרש ובהלכות ובאגדות ואם היו רבים צריכין לו אינו נמנע אלא שאינו רשאי להעמיד תורגמן כיצד הוא עושה לוחש לאחד מתלמידיו והתלמיד אומר לתורגמן והתורגמן משמיע לרבים ויראה לי שלא נאסרו דברי תורה לאבל אלא דרך לימוד וגירסא אבל לעיין בספרים המעוררים לבו של אדם לתשובה לא נאסר ולא עוד אלא שראוי לעשות כן ומכאן יראה שנהגו הכל בכך וביום ראשון מיהא ראוי להזהר מכל וכל ויש מי שאינו אוסר בדברי תורה כלל אלא יום ראשון מפני שהם מדמים דברי תורה לתפלין וכן ממה שאמרו למטה בענין תפלין מצוה שאני והרי אף תלמוד תורה מצוה אלא שמ"מ שטת ההלכה סתם נאמרה ואף באבל רבתי נמנית בכלל אותן שאסורות כל שבעה ונראה שהיא חמורה בזו משאר מצות משום דתורה שמחה היא אי נמי דבקריאת שמע שחרית וערבית קיים מצות והגית וכהן שהוא אבל והוא בבית הכנסת ואין שם כהן אלא הוא י"א שקורא אפי' תוך שבעה אם נזדמן שהוא בבית הכנסת שאף זה רבים צריכים לו הוא ומ"מ קצת גאוני ספרד כתבו בהלכותיהם שאין קרוי צורך רבים אלא להתלמד אבל קריאה בתורה אינו צורך רבים שהרי יכול למחול על כבודו וכל שכן במקום תלמיד חכם ובאבל רבתי אמרו תלמיד חכם שמת לו מת יושבין לפניו ונושאין ונותנין בהלכות אבלים ואם טעו משיבן בשפה רפה:

תפלין לא נאסר האבל בהנחתן אלא יום ראשון וממנה ואילך מותר בהנחתן ואין צריך לחלוץ אפי' באו לפניו פנים חדשות ינחמו שלא נודע להם אבלותו עד עתה והיה לנו לחוש שמא יחשבו שהוא באיסור הנחת תפילין עדין אין חוששין לכך שמן הסתם חוקרין הם על כך ומוצאים שהוא בשעת היתר:

בפרש"י בד"ה ואם באו כו' אמרי בשני ימים הראשונים כו' ובד"ה רבא אמר כו' חדשות הס"ד ואח"כ מ"ה והאמר רבא לעיל בכפיית כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה דאי לא תימא כו' ולהוכיח קריעה מכפיית כו' עכ"ל פירוש להוכיח דקריעה מלתא יתירה הוה מדהוה סגי ליה בכפיית המטה ועבד מלתא יתירתא ושכב נמי ע"ג קרקע ודו"ק:

בד"ה ואסור לקרות כו' שוין כדקאמר בירושלמי כו':

בד"ה משלישי ואילך ושלישי חשבינן מקצתו ככולו ומדרבנן דהא כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' ודלמא מילתא יתירתא עיין לקמן דף כו ע"א תד"ה משכם:

תוס' ד"ה אלו דברים וכו' ענין עטיפת ישמעאלים עי' לקמן דף כד ע"א תוס' ד"ה ושמואל לטעמיה: