מסכת מועד קטן דף כ״ז עמוד ב׳

גמ' כליכה מטה של מתים:

על גבי נדות מתות הכלים שנשתמשו בהן בעודן בחיים שנטמאו בנגיעתן שהנדה מטמאה בנגיעתה אדם וכלים:

והיו נדות חיות מתביישות שעושין בהן מה שאין עושין לשאר מתות:

קשה לקרוביו בתכריכין טובים:

צרדא קנבוס:

בר זוזא הנקנה בזוז:

אין מועד לפני חכמים שיכולין להספידו:

על לב מטפח כנגד הלב:

בכליכה גרס בערוך בשני כפי"ן ואית דגרסי כליבה בבי"ת השניה כמו הללו חוזרין לכלובן (ביצה דף כד.) וכמו ככלוב מלא עוף (ירמיהו ה׳:כ״ז) אי נמי כמו מכליב (לעיל מועד קטן דף י.) ופירש הקונטרס כעין סולם והיינו כעין תפירות רחוקות זו מזו ומביא הא דאמרינן במדרש נטלו את הכרובים ונתנום בכליכה ואם כן צריך לגרוס בפיוט של חרבן בית המקדש בתשעה באב עמון ומואב הוציאו את הכרובים וכליכה היו בם מסובבים וגרס בב' כפי"ן לגירסת הערוך וכל זה שלא לבייש מי שאין לו וכן איתא במסכת בכורים (פ"ג מ"ז) בראשונה מי שהיה יודע לקרו' כו' ומאותה ההלכ' מביאין ראיה להא דאמר שמנה פסוקים שבתורה יחיד קורא אותם דלא בעי למימר שלא יקרא שליח צבור עמו כי בימיהם לא היה קורא שליח צבור עם הקורא ומה שרגילים עתה לקרות זהו מפני כבודו של קורא שלא לבייש מי שאינו יודע וכדאמר גבי בכורים בראשונה מי שהיה יודע לקרות קורא ומי שאינו יודע לקרות (אינו קורא) מקרין אותו נמנעו מלהביא בכורים התקינו שיהו מקרין את הכל (בכורים פ"ג מ"ז):

ונהג קלות ראש בעצמו שצוה כן בשעת פטירתו וי"מ לאחד מבני ביתו בחייו ולשון בעצמו משמע כפירוש ראשון:

אבל לא מטפחות פירוש סופק כפיו זו בזו וא"ת הא תנן פרק משילין (ביצה דף לו:) אין מטפחין ביו"ט ופי' בקונטרס בפרק המביא כדי יין (ביצה דף ל. בד"ה מרקדין) משום שיר או משום אבל ומאי איריא בי"ט ומשום שמא יתקן כלי שיר אפילו בחולו של מועד אסור משום צער וצ"ל דמשום שיר קתני ולא משום אבל:

טפוח ביד כדפרישית סופק כפיו זו על זו והכי משמע בהוריות בירושלמי כשתפס רבי יהודה את ריש לקיש שרי רבי יוחנן טפח בחדא ידיה [א"ל] ובחדא ידיה טפחין כו' ומספקין פירש בקונטרס בביצה (דף לו:) כף על ירך ואם כן ויספק את כפיו (במדבר כ״ד:י׳) על ירך הן שתי כפים על שתי ירכים וצ"ע:

ה"ג ר"ח לא יקלס במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה פירוש דיחף שרי טפי דנזהר היטב פן ינזק:

ה"ג ר"ח לכל אומרים להן שבו חוץ מאבל וחולה פירוש תלמידי חכמים שעומדין צריך לומר שבו אבל וחולה אפילו עמדו אין צריך לומר שבו דלא די שעמדו שאין צריכין לעמוד ואם כן פשיטא שישבו בלא רשות:

יום ראשון אסור לאכול משלו פירשתי למעלה אפילו אוכל כמה פעמים באותו יום דלא קתני סעודה ראשונה:

אסורין בעשיית מלאכה משמע דבתלמוד תורה שרי ולא אסור אלא חכם שמת דבית מדרשו בטל מיהו בשעת הוצאת מת אז מבטלין ת"ת כדאמרינן פ' שני דכתובות (דף יז: ושם) ובפ"ק דמגילה (דף ג:) מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה ומיהו היכא דאיכא חבורתא מספקא ליה ועוד האריך רבי יצחק בתשובה והביא ראיה מן הירושלמי:

ת"ר בראשונה היו מניחין מוגמר תחת מתים בחולי מעיים כו' וכך היו מטבילין את הכלים ע"ג הנשים שהיו מתות נדות וכו' וכך היו מטבילין הכלים ע"ג המתים כשהן זבין והיו בכל אלו החיים מתביישין התקינו שיהו עושין כן לכל.

בראשונה היתה הוצאת המת קשה לקרוביו שהיו מוציאין בתכריכין ממון רב והיתה קשה עליהן הוצאתם יותר ממיתתם עד שהיו מניחין ובורחין עד שבא ר"ג וניהג קלות בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן ונהגו כל העם לצאת בכלי פשתן כמותו. והאידנא נהוג עלמא אפילו בצררא בר זוזא. פי' בחלוק בר זוזא:

מתני' אין מניחין במועד את המטה ברחוב שלא להרגיל ההספד אמר רבה בר רב הונא אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים אלא מספידין בהן.

וה"מ בפניו אבל שלא בפניו לא ויום שמועה כבפניו דמי ומותר אפילו במועד.

אמר עולא הספד על לב שנאמר על שדים סופדים טיפוח ביד. קילוס ברגל שנאמר (יחזקאל ו׳:י״א) הכה בכפך ורקע ברגלך:

ת"ר [המקלס] לא יקלס לא במנעל ולא בסנדל מפני הסכנה.

א"ר יוחנן אבל כיון שנענע בראשו שוב אין המנחמין רשאין לישב אצלו.

ואמר ר"י הכל חייבין לעמוד לפני נשיא חוץ מאבל וחולה ואמר ר' יוחנן לכל אומר' להן שבו חוץ מאבל וחולה.

אמר רבה ב"ר הונא אין מועד בפני ת"ח כלומר שאם מת במועד סופדין ומקוננין עליו כדרכו וה"מ לפניו ויום שמוע כלפניו דמי ובי"ט אין סופדין כלל ואפי' בי"ט ב' שלא התירו כלום בזה אלא במועד ונרא' ג"כ דבחנוכ' ופורים כיון דימי שמחה והודאה או ימי הלל נינהו שאין לעשו' בהן הספד אלא ע"ד שעושין במועד אבל עושין בו הבראה והרמב"ם ז"ל השוה ר"ח לחנוכה ופורים ולענין צדוק הדין מחלוק' היא בין הראשוני' ז"ל והנכון יותר מה שכתבו תלמידי רש"י ז"ל משמו שאומר במועד צדוק הדין על המת בין בשעת יציאת נשמה בין בשעת קבורה ולאחר המטה שאין בזה חלול השם המועד כי אין זו קינה אלא הודאת וקבלת דין שמים ואומר קדיש דרבנן ובגנז חיי עלמא וכן לי"ט ב' אבל בי"ט ראשון אין אומר בו כלום וכן העל' הרמב"ן ז"ל ולענין אבלות דבר פשוט הוא לחנוכה ופורים אינן ברגלים כלל ועולין ואינן מפסיקין כי אפי' המקל יותר לא הפריז מדתו אלא בר"ה וי"כ שהם מועדים של תורה והוקשו כל המועדו' זה לזה הילכך אבל נוהג אבלותו בחנוכ' ופורי ואפי' בדברים שבפרהסיא ואפי' מיו' ב' ואילך ולא אמרי' בהא דאתי עשה דרבנן ודחי אבלות דרבנן דיחיד מכיון דלא (אתי) הוי מועד ולא י"ט ואע"ג דבפורים ימי משתה ושמחה לשמוח ולעשות סעודה לא דחו בזה אפילו אבלות דדבריה' שהרי בשביל אבלותן אין כבוד פורים מתחלל בזה ויכול לקרוא מגלה ולתת מתנות לאביונים ומשלוח מנות איש לרעהו ולעשות סעודה תדע דאלו בחנוכה דלכ"ע יש אבלות ובש"ס כי הדדי נקיט להו בחנוכה ופורים ולא הזכירו בש"ס בשניהם אלא לענין הספד וקינים שאמרו אין מועד בפני ת"ח וכ"ש חנוכה ופורים כלומר כ"ש חנוכה ופורים דקיל טפי שיש בו אבלו' שאינו עומד בפני ת"ח ואע"פ שעומד בשאר בני אדם שלא לקונן ולהספיד להם למת שלא בפניו שבזה ודאי מתחלל כבודם ואי ק"ל מאי דאמר בכתובו' במי שהיה טבחו טבוח ונוהג ז' ימי המשתה ואח"כ נוהג ז' ימי אבלות דאלמא לא חייל אבלות אבית המשתה שלו שהוא ברגל דידיה דאלמא אפי' רגל כי האי דרבנן דוחה אבלות כ"ש פורים שהוא רגל דרבים דרבנן דחוי למדחי אבלו' יחיד דרבנן דשאר ימים זו נראי' לכאור' ראיה גמורה ואינה כלום דהתם מלת' דלא אפשר שיהא אבלות במקום בית המשתה ושיהא החתן הולך אבל וחפוי ראש ואם אתה אומר שינהוג אבלו' עכ"פ אתה דוחה ליכנס לבי' המשת' אסור וכיון שהתחיל בתחלה במשתה שלו אינו רשאי כדאי באבלו' לדחותו דתרווייהו דרבנן נינהו: ואפי' לדעת הגאונים ז"ל שאומרים אבלות יום ראשון דאורייתא כשהוא יום המיתה וקבורה ב"ד התנו בכך בשב ואל תעשה שלא ינהוג אבלות כלל עד לאחר הרגל שלו כי אין אבלו' ראוי לנהוג עם בית המשתה וחלול שתיהן הוא אבל הכא גבי פורים וכ"ש חנוכה דליכא חלול כלל למצות הנוהגות בו דלא דחו בו כלום דכל מקום שאתה יכול לקיים שתיהן במקום עשה ולא תעשה אנו אומרים שיקיים שתיהן וה"ה בזה והוצרכתי לכתוב כל זה לפי שראיתי במקצת המפרשים ז"ל שכתבו שאין אבלות בפורים דאתי עשה דרבנן דרבים ודחי עשה דרבנן יחיד וגם אני בקטנותי הייתי מבעלי סברא זו ועכשיו חוזרני בה ונראה לי שהוא שבוש. והרמב"ם ז"ל כתב אין מספידין את המת בחנוכ' ופורים ולא בר"ת אבל נוהגין בהם כל דרכי אבלות וכן הסכים על ידו בעל ספר המצות ואח"כ מצאתי כן בנמקי הצרפתים ז"ל:

ת"ר אבל כיון שנענע בראשו שוב אין מנחמין רשאי לישב אצלו פי' הר"י ן' גיאת ז"ל לפי שהאבל אסור בנתינת שלום בזמן שפוטר את המנחמין שוחה לנגדם מעט כתלמיד היושב לפני רבו ליתן לו שלום וזו היא פטירתן ע"כ. ולמדנו מן הפי' הזה כי האבל מותר לשחות בתוך ז' כדרך ששוחין נותני שלום כיון שאינו נותן שלום ממש ואע"פ שיש לדחות דכבוד המנחמים שאני סברא הוא דלא למימר הכי דכי האי גונא שרי למעבד אפי' ליחידי:

מת בעיר כל בני העיר אסורים במלאכה ואסיקנא דמשמתי' על הא מלתא והיכא דאיכא חברותא כלהו שרו בר מחבורה שהמשמר' שלו וכל הדברים הללו בשאר מלאכות אבל תלמוד תורה אין מבטלין אלא להוצאתו בלבד אלא א"כ מת מצוה שאין לו מי שיטפל בו:

כל המקשה על מתו יותר מדאי על מת אחר הוא בוכה פי' שנראה כמי שנתאונן על הדיין וקור' תגר ולפי' פנקסו נפתחת לפניו והולך:

אמר רב הונא זה שעבר עבירה ושנה בה נראה לומר דרב הונא לא פליג אהני דלעיל דא"כ הוה לן למימר רב הונא אמר אלא דרשא אחריתי עביד דקרא נמי לקאמר להולך בשרירות לבו ושב על קיאו א"נ פירושי מפ' איזה הולך בלא בנים מי שעבר עבירה ושונה בה:

אבל ג' ימי' הראשוני' יראה כאלו חרב מונחת לו וכו' ובמדרש אמר מת א' מן המשפחה ידאגו כל המשפחה כל השנה:

בראשונה היו מניחין מוגמר תחת חולי מעין מתים והיו חולי מעיין חיים מתביישים על שם שרואין מה שיצטרכו לעשות עליהם במיתתן התקינו שיהיו מניחין את המוגמר תחת כל המתים:

בראשונה היו מטבילין את הכלים על גבי נדות מתות ר"ל על גבי הנשים שמתו נדות אפי' אותן שלא נגעו בהן אחר מיתתן והיו נדות חיות מתביישות שאפי' במיתתן תהא טומאתן נזכרת לכל התקינו שיהיו מטבילין על גב כל הנשים אף באותן שאינן מתות נדות ולמדת שאין הלכה כדברי האומ' שכל הנשים מתות נדות כמו שביארנו באחרון של נדה:

בראשונה היתה יציאתו של מת קשה לקרוביו ביותר עד שבא רבן גמליאל ונהג קלות ראש בעצמו וצוה להוציאו בכלי פשתן וכן מצינו כמה תקנות בתלמוד עשויות על דרך זה שלא לבייש את מי שאין לו:

המשנה השביעית אין מניחין את המטה ברחוב שלא להרגיל את ההספד ולא של נשים לעולם מפני הכבוד נשים במועד מענות אבל לא מטפחות ר' ישמעאל אומר הסמוכות למטה מטפחות ובראשי חדשים בחנוכה ובפורים מענות ומטפחות בזה ובזה לא מקוננות נקבר המת לא מענות ולא מטפחות איזהו הענוי שכולן עונות כאחת קינה שאחת מהן מדברת וכלן עונות אחריה שנא' ולמדנה בנותיכם נהי ואשה רעותה קינה אבל לעתיד לבא מהו אומר בלע המות לנצח ומחה ה' אלהים דמעה מעל כל פנים וגו' אמר הר"ם ולא של נשים לעולם ר"ל לא במועד ולא בחול ושל איש אסרו אותו במועד בלבד שלא להרגיל את ההספד במועד על הדרך שאמרנו בפרק ראשון ואין הלכה כר' שמעון:

אמר המאירי הכונה לבאר בה מה שהותר מכלל הספד במועד ומשנה זו במועד היא שנויה ואמר שאין מניחי' את המטה ברחוב במועד שלא להרגיל את ההספד ר"ל שלא להמשיכו ולא של נשים אף בחול שאין כבוד הצבור בכך ולא סוף דבר בחיה שהדבר מגונה יותר אלא אף בשאר נשים וכן פי' בגמ' נשים במועד מענות ר"ל שכלן מקוננת כאחת אבל לא מטפחות פי' טפוח בידים זו על זו ור' ישמעאל מתיר לטפח באותן הסמוכות למטה ואין הלכה כדבריו בראשי חדשים ובחנוכה ובפורים מענות ומטפחות אבל לא מקוננות ר"ל שתהא אחת מקוננת וחברותיה עונות אחריה ודוקא קודם קבורה אבל אם נקבר לא מענות ולא מטפחות אפי' בחנכה ובפורים איזהו עניי וכו' כמו שביארנו:

זהו ביאור המשנה ודברים שבאו עליה כך הם הספד הוא על הלב והטפוח ביד כמו שביארנו וקלוס הוא ברגל ועליו אמרו שאף בחול המקלס לא יקלס במנעל וסנדל מפני הסכנה:

ממה שביארנו במשנה בענין ענוי יצאה הוראה למקצת גאונים בענין צדוק הדין שמותר לאמרו במועד וכל שכן בראש חדש וחנוכה ופורים ודוקא כלם כאחד וכן המנהג וכבר נתפשט המנהג לאמרו ביחד אף בניסן ותשרי אבל ביו"ט אין אומרין אותו כלל אפי' ביו"ט שני והרבה גאונים כתבו לאמרו אף ביו"ט שני אבל ביו"ט ראשון הואיל ואין מתעסקים בקבורה לא:

תלמיד חכם אין מונעין הספדו מפני המועד וכל שכן מפני חנוכה ופורים ודוקא ביום מיתה וקבורה והוא הנקרא בסוגיא זו בפניו אבל שלא ביום מיתה וקבורה והוא הנקרא כאן שלא בפניו אין מספידין אותו בימים הללו ואנשי עיר הסמוכה לשם אע"פ שלא היה באותה העיר אלא שהוגד להם הואיל ויום מיתה וקבורה הוא מספידין לו במקומם והוא שאמרו כאן יום שמועה דהתם כלפניו דמי ר"ל הואיל והמקומות קרובים כל כך שאפשר לשמועה להגיע שם בו ביום אבל במקום רחוק לא וכל שאחר יומו אין מספידין אותו במועד וגדולי המחברים כתבו שאין מספידין אותו בימים הללו אלא קודם קבורה והם קורין לזה בפניו אבל לאחר קבורה לא וזה שאמרו כלפניו דמי פירושו שמתוך סמיכות המקום נתברר לו שלא נקבר עדין ואף הם כתבו שיום שמועה אף במקום רחוק מספידין אותו ולא יראה כן:

בד"ה בכליכה גרס כו' וגרס בשני כפי"ן לגירסת כו' ובד"ה אבל לא מטפחות כו' צער וצ"ל דמשום שיר קתני כו' וא"כ ויספוק את כפיו כו' כצ"ל:

גמ' מילתא דלרביה לא ס"ל אנן ניקום נעביד עיין בבא קמא דף יז ע"א תד"ה אלא שהניחו: