מסכת מועד קטן דף י״ח עמוד ב׳

מטפחות הספרים של פשתן:

כלי פשתן דלא נפיש טירחא:

הני אין אבל שאר כלי פשתן לא:

אפילו דשאר מיני כלומר מטפחות דשאר מינין כגון דצמר אע"ג דנפיש טירחא שרי לכבס אבל שאר כלים דשאר מינין לא אבל כלי פשתן שרי לכבס:

משיכלי ספלים:

מתני' קדושי נשים שכתב בשטר הרי את מקודשת לי דאשה נקנית בשטר:

דייתיקי שטר צוואה:

פרוזבולין שכותב מלוה בשטר שאינו משמט ולא משמיט ליה שמיטה:

הספרים פירוש להסתפר ובמסתפר לכל אותם שהתירו חכמים וי"ג הספרים ומטפחת. הספגנין ובירושלמי קאמר עלה מטפחת הספרים [אין] מכבסין אותן במי רגלים מפני הכבוד ואין נראה לי להביא ראיה דאיירי בכתבי הקדש דאפילו דאיירי באומן המספר שייך כבוד המסתפרים שנותנין אותן בפניהם וכשמסתפרין אין כבוד להם במטונפין:

העולים מטומאה לטהרה במצורע איירי דהא מצורע אסור לכבס כדאמר לעיל (מועד קטן דף טו.) ומסופק אם נאמר כן בעולה מטומאת מת ונבילה שצריך לכבס בגדיו או אמרינן דוקא מצורע הואיל ואסור לכבס כל בגדיו שלו מיהו מה שפירש דבמצורע איירי קשיא לן אי אמרינן דמצורע אינו נוהג צרעתו ברגל א"כ מאי איריא עולים מטומאה לטהרה אפילו בימי צרעתו נמי מותר לכבס ברגל דלא מצי למימר לא מיבעיא קאמר כדלעיל (מועד קטן דף יד:) דאם כן לא שייך שמא ישהו קרבנותיהן דבשלמא גילוח הוא בשעת קרבן אבל כיבוס לא שייך לקרבן ויש לומר דכיבוס נמי שייך לקרבן:

מתקיף לה אביי מאן לימא לן ואע"ג דאביי גופיה שני לעיל מתני' אליבא דרבי יוחנן אינו סובר כן:

ואלו כותבין במועד נראה דכל הני הוו דבר האבד פן ימות הנותן או העדים או ב"ד או ילכו למדינת הים:

ואיגרות רשות בירושלמי מפרש פריסת שלום ויש מפרשים ציווי השלטון כמו אל תתודע לרשות (אבות פ"א מ"י):

הן הן דברים הנקנין באמירה בפ' הנושא (כתובות דף קב:) מפורש:

ומי אמר שמואל שמא יקדמנו אחר תימה לי אמאי לא משני הא בזוג שני הא בזוג ראשון כדמשני פרק שני דסנהדרין (דף כב.) ובפרק קמא דסוטה (דף ב. ושם):

אין כותבין שטרי חוב פירשו בתוספות הוא הדין שטר מכירה דהא בהדי אלו כותבין במועד לא חשיב שטר מכירה ולי נראה דהא דלא קתני משום דאין כותבין שטר מכירה אלא על הקרקע ואמרינן לעיל (מועד קטן דף יג.) אין מוכרין בתים אלא לצורך המועד ולצורך המועד פשיטא דשרי והוא הדין אם מכר קודם המועד ועתה רוצה לכתוב דשרי במועד דהא נמי דבר האבד רק אם היה לו אונס ולא יכול לכתוב קודם המועד:

והני מטפחות דתנינן במתני' דלאו כלי פשתן אלא צמר ושל שאר מינין זולתי.

אמר בר הדיא אנא חזיתי ים טבריא דמפקי לה משיכלי ומכבסי בהו מאני דכיתנא בחולי דמועדא.

א"ל אביי ומאן לימא לן דברצון חכמים עבוד דלמא שלא ברצון חכמים עביד: ירושלמי תני מטפחות ספרים אין מכבסין אותן במי רגלים מפני הכבוד אלא מכבסין אותן בנתר ובורית:

מתני' אלו כותבין [במועד] קדושי נשים גיטין ושוברין דיתיקאות מתנות פרוזבולין איגרות שום איגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין שטרי ברורין גזירות ב"ד איגרות רשות: ירושל' (שטרי חוב) [ושוברין] אומי לוגיאוס.

ואיגרות של רשות איגרות שאילת שלום. איגרות שום. שום היתומים. איגרות מזון מזונות אלמנה של (רשות כו') עד גזירות ב"ד. אלו גזרי דינין (ואיגרות של רשות זו שאילת שלום) קידושי נשים. אוקימנא שטרי פסיקתא. כמה אתה נותן לבנך. כמה אתה נותן לבתך כך וכך ועמדו וקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה: ירושלמי איגרות של רשות זו שאילת שלום.

אמר שמואל מותר ליארס בחולו של מועד שמא יקדמנו אחר איני והא איהו דאמר מ' יום קודם יצירת הולד בכל יום ב"ק יוצאת ומכרזת בת פלוני לפלוני כו'. ופרקינן שמא יקדמנו אחר בתפלה. תנא דבי מנשה מארסין במועד ואין כונסין ואין עושין סעודת אירוסין ולא מייבמין מפני ששמחה היא לו. אבל מחזיר גרושתו.

אמר רב מן התורה ומן הנביאים ומן הכתובים מה' אשה לאיש.

מן התורה שנאמר מה' יצא הדבר מן הנביאים שנאמר ואביו [ואמו] לא ידעו כי מה' היה הדבר. מן הכתובים דכתיב בית והון נחלת אבות ומה' אשה משכלת.

ומאן לימא לן דברצון חכמים עבוד וכו' אפשר דאביי דחוי בעלמא הוא דמדחו דמיהא ליכא למשמע מינה אבל בעיקר דינ' לא פלוג דהא תרתי מתני' אליבא דרבי יוחנן ואפשר דפליג וסבר דאיכא למעבד בפרהסיא כולי האי ובעובדין דחול לכתחלה דילמא אתו למשרי כל כבוס במועד ומי' אי עבוד לא מחינן בידי בהו כדאמרי' בעלמא הנח להם לישראל מוטב שיהו שוגגין ואל יהו מזידין אלא מההיא טעמא לא אתמר מעולם אלא כשעושין בשוגג ובתוספו' נסתפקו בדבר זה וברם מילתא פשי' היא שלא נאסר במועד מעולם אלא תגלחת וכיבוס בגדים אבל כבוס הראש ורחיצת מרחץ לא היה בנידה מעולם ולא נזכ' בשום מקום ואנו אין לנו אלא אמה שגזרו חכמים בלבד וזה פשוט:

אמר שמואל מותר ליארס אשה בחולו של מועד פירש ואע"ג דהוי כעין מקח וממכר שלא לצורך המועד כיון שאינו יכול לנשאה במועד אפילו הכי לא גזרו בה גזירה שמא יקדמנו אחר ברחמים ויהיה זה כדבר האבד ואי משום שאין מערבין שמחה בשמחה ליכא משו' אירוסי' בלבד כל זמן שאינו עושה סעודת אירוסין אבל נשואין אפילו בלא סעודה הויא שמחה והתורה אמרה בחגך ולא באשתך:

מאי לאו שטרי קדושין ממש שאין לו כסף לקדש בו ורוצה לקדש בשטר וכותבין אותו במועד כדי לקדש במועד דאו לא שרי לקדש במועד אמאי כותבין אותו במועד להניח לאחר המועד:

ומהדרי' מאי שטרי קדושין שטרי פסיקתא וכדרב גדל וכו' פירש שטרי פסיקתא וקרי להו שטרי קדושין לפי שאין נגמרים ואין מועילו' אלא א"כ יש עליהם קדושין כדאמר רב גדל עמדו והתקדשו הן הן הדברים הנקנין באמירה הא לא קדשו לא מהני כך פירש ה"ר יוסי זכרונו לברכה וכן נראה מפרש"י ז"ל דסייעתא דרב גדל משום הא דאיכא למימר דמשום הכי קרי להו תנא שטרי קדושין וא"כ שטרי פסיקתא דשרגן לכתוב במועד כגון שכבר שדרו וקדשו קודם המועד שאם לא כן הרי אין בהן כלום אם עדיין עתידין לקדש לאחר המועד דהא אמרינן שאסור לקדש במועד ואסיקנא דמותר לקדש אשה במועד וכן מהנה דמתני' כפשטה דמתני' שטרי קדושין ממש שרי למכתב וכ"ש שטריי פסיקתא:

שמא יקדמנו אחר ברחמים פירש שהזכו' מבטל הגזירה והכוכב שבשטת המולד:

אי חזיא לך לא אזלא מינך וק"ל והא איהו סבר שיכול לאחר להקדימו ברחמים. וי"ל דאין ה"נ אלא הכי בעי למימר דמשום הא מילתא בעלמא דקאמר לא רווח לה פירש צריך רחמים וזכיות אי נמי דמילתא בעלמא אמר לי' כי הכיר בחכמתו שאינה טובה לו והיינו דא"ל נמי לא אמרי לך לא תבעי רחמי עלה דמילתא כלומר להכי אמרי לך לא תבעי עלה רחמי שהייתי יודע ומכיר כי סופך להתחרט בה:

ולא אמרן אלא דלא הדר נבט פירש ולא אמרינן דכי פסיק ביני ביני שלא מחמת יראה דלא הוי קול אלא היכא דלא הדר ונתעור' בכח כדמעיקרא אבל הדר נבט כדמעיקרא ודאי בדקו במילתא וידיעא להו דקושטא הות. ורש"י ז"ל גורס ולא אמרן אלא דהדר נבט כלומר ולא אמרן דכי פסיק מחמת יראה קלא הוא וחיישי' ליה אלא דהדר נבט אבל לא הדר נבט כדמעיקרא לא חיישי' ליה והראשון יותר נכון. והיא גרסא נוסחי דוקני:

ולא אמרן אלא דלית ליה אויבים אבל אית ליה אויבי' מעיקרא לית לן בה. כך הגרסא בספרים ונקט ש"ס מעיקרא לאפוקי דאי בקלא קמא לא הוו אויבים ולבתר דפסק והדר נבט הוו אויבים לא חיישינן לאויבים ורש"י ז"ל לא גריס ליה דלעולם חיישי' לאויבים ואפי' לא פסק כלל וכיש היכא דפסק דחיישי' דילמא אויבים אנבוטוה:

כבוס זה שאנו מתירין במועד אף בפרהסיא מותר ואפי' על שפת הנהר וכמו שאמרו לדידי חזי לי ימה של טבריא דהוה מקפא משיכלי דמאני ואין ראיה מכאן להתיר ביתר מן הצריך שהם משל הרבה היו כל אחד לפי מה שצריך לו ויש מצריכים לעשות בצנעה ממה שאמרו בבריתא אע"פ שהתירו לספר לא יספר ברשות הרבים אבל מספר הוא בתוך ביתו בצנעא אע"פ שהתירו לכבס לא יוליך כליו לכובס אבל מכבס בצנעא בתוך ביתו ומ"מ יש לפרש בריתא זו באבל אבל במועד כל שהותר הותר אף בפרהסיא:

המשנה השניה אלו כותבין במועד קדושי נשים גיטין ושוברי דיאתיקי מתנה ופרוזבלין אגרות שום ואגרות מזון שטרי חליצה ומיאונין ושטרי בירורין וגזרות בית דין ואגרות של רשות אמר הר"ם שוברין שטרי המחילות והחלוקות הנופלים בין בני אדם שנושאין ונותנין זה עם זה דיאתיקי הוא מין ממיני המתנות וחלוק זאת המלה דא תהא למיקם ולהיות והיא מתנת שכיב מרע האחרונה שהוא סמך עליה בסוף ופרוזבל כבר נתברר דברו במסכת שביעית אגרות שום הם השומא שמשימין קרקע אדם ומורידין אותו לבעל חובו אגרות מזון הם שמוכרין ב"ד מן הקרקע למזון האשה והבנות וכותבין בזה מעשה בית דין שטרי בירורין כמו שאמרנו זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד כמו שיתבאר במסכת סנהדרין גזירות בית דין ענינו גזר דין ואגרות של רשות כתבות ששולחין בני אדם זה לזה ממקום למקום:

אמר המאירי אלו כותבין במועד וכו' כונת המשנה לבאר מה שהותר ממלאכת הכתיבה בחולו של מועד וטעם רובם מסרך מלאכת האבד קדושי נשים כגון שקדשה בשטר ושמא מתוך איחורו יקדמנו אחר ובכלל זה שטרי השדוכין והתנאים והכתובה והוא שהתירו בגמרא שטרי פסיקאתא גיטי נשים שמא מתוך שהייתו עמה מזדמן בן זוג לאחרת שנתנה בו עיניו שוברין שמא לא יפרענו בעל חובו ומתוך איחורו יפסיד ואפילו מאמינו מ"מ לא פלוג רבנן דייתיקי פי' מתנת שכיב מרע שמא ישכחו העדים את העדות מתנות ר"ל מתנת בריא מפני שעד שלא כתב ולא הגיע השטר לידו יכול לחזור בו פרוזבלין שמא לא ימצא אחר יום טוב בית דין הראוי לכך ותהא שביעית משמטת את חובותיו אגרות שום פי' שטר שומא שבית דין שמין נכסי לוה אחר שירדו לנכסיו ומוסרין אותו שטר למלוה וי"מ שטר אדרכתא על היורשים לגבות מנכסיהם מזון לאלמנה ושכל אלו הותרו מצורך המועד או שמא לא ימצא מזומן או שמא ישתדפו הנכסים שטרי חליצה ומיאונין שמא תזדמן בת זו לאחר שנתן עיניו בזו שטרי בירורין הוא ענין זה בורר לו אחד וזה בורר לו אחד ושניהם בוררין לו עוד אחר ושמא לא יזדמנו להם ראויים כל כך לאחר יום טוב גזרת בית דין להלקות ולנדות שמא ישתכח הדבר אם לא יעשה בשעת חמום וי"מ פסק הדין שבית דין גומרין:

אגרות של רשות פי' בתלמוד המערב שאלת שלום ושמא לא יזדמן לו שליח לשאול בשלומם או על עסקיהם או הודעת עסקיו באיזה ענין ויש גורסין של רשות בקמצות הרי"ש ומפרשים שאם הוא גזבר של מלך כותב הוצאותיו כדי שלא ישכח ויפסיד וכן בכל חשבון שצריך לו ודרך כלל אמרו בתוספתא כותב אדם חשבונותיו ומחשב את יציאותיו במועד שהרי הן דברים העשויין לישכח ומכאן יראה לי להתיר לכתוב סברותיו ופירושיו במועד שהרי אין לך שכחה מצויה בדבר יותר מאלו וכל שכן בדברים מחודשים שיש לחוש בהם שיאבדו באבדת היודעים שמותר לחברם ולכתבם ולהגיהם וכן כל כיוצא בזה ויש באין בהיתר אגרות שלום מפני שהם מעשה הדיוט ואין אדם מדקדק בכתיבתם וכן חשבונותיו ויציאותיו וכל אלו מותרין בלא שנוי שהשנוי בכתיבה פוגם כל הענין ונמצאת עשייתו אבדתו ועוד שהרי מטעם מלאכת האבד אנו באים בהיתרן וכל שאנו מתירין אותו מטעם מלאכת האבד אין צריך שנוי וכן מה שהוא מעשה הדיוט לא נאמר דין שנוי אלא במעשה אומן ושאינו אבד אלא שהוא לצורך המועד ומה שנהגו עכשו לכתוב בעגול או באלכסון שלא לצורך הוא:

זהו ביאור המשנה וכלה על הדרך שפירשנוה הלכה היא ודברים שנכנסו תחתיה בגמרא אלו הן:

מותר לקדש אשה בחולו של מועד ובלבד שלא יעשה סעודת ארוסין שלא לערב שמחה בשמחה ולא תתבטל שמחת המועד בשמחה זו אבל נישואין מיהא אסורין הן באלמנה הן בבתולה הן ביבמה:

לעולם יזהר אדם שלא יביא עצמו לידי חשד ולא יספיק לו היותו נקי מפעולות הרע מהשם לבד אלא שיהא נקי מה' ומישראל דרך אזהרה אמרו אין אדם [נחשד בדבר] אא"כ עשאו ואם לא עשאו כלו עשאו מקצתו ואם לא עשה מקצתו הרהר בלבו לעשותו ואם לא הרהר בלבו לעשות ראה אחרים שעשאוה ושמח כלומ' שנהנה גופו והתענג טבעו לשמועת אותן העברות ומה יעשה בעשייתן ומ"מ יצא מכלל זה כל שחושדין אותו מחמת קנאה או שנאה שאם לא כן לא הנחת בן לאברהם אבינו וכבר ידעת על אדון הנביאים שחשדוהו הסכלים מחמת קנאתם וכל שחושדין אותו ונתברר שאין בו ופסק הקול ראוי לו להתעורר על גוף החשד ולהתבונן שמצד עונש הגיע אליו כן ועל זה הצד אמרו יהא חלקי עם מי שחושדין אותו ואין בו:

המשנה השלישית אין כותבין שטר חוב במועד אם אינו מאמינו או שאין לו מה יאכל הרי זה יכתוב אין כותבין ספרים תפלין ומזוזות במועד אין מגיהין אפי' אות אחת אפי' בספר העזרה ר' יהודה אומר כותב הוא אדם תפלין ומזוזות לעצמו וטווה על ירכו תכלת לציציתו אמר הר"ם אין לו מה יאכל כותב ומוכר כדי פרנסתו והלכה כר' יהודה:

בפרש"י בד"ה שטרי ברורים כו' זה לזה הס"ד ואח"כ מ"ה גזרות כו' פסקי כו' כצ"ל:

תוס' בד"ה הספרים כו' וי"ג הספרים ומטפחת הסופגנין כו' עכ"ל אפשר לפי אותה גירסא יהיה פי' הספרים מלשון ספר תורה גם מלת הסופגנין אפשר מלשון חלת הסופגנין שמניחין אותן על המטפחת כו' וק"ל:

בד"ה אין כותבין כו' פי' בתוס' כו' ול"נ דהא לא קתני כו' עכ"ל כצ"ל:

גמ' מאן לימא לן דברצון חכמים עיין תשובת מהרי"ט ח"א סי' פג:

בְּכָל יוֹם וָיוֹם בַּת־קוֹל יוֹצֵאת וְאוֹמֶרֶת בַּת פְּלוֹנִי לִפְלוֹנִי. קשה אם כן איך אמרו רבותינו ז"ל (סנהדרין קז.) ראויה היתה בת שבע לדוד המלך ע"ה מששת ימי בראשית? ודוחק לומר ראויה היתה אבל לא נגזר בדיבור על זה, ועוד דוחק לחלק בין דוד המלך ע"ה לשאר בני אדם. ונראה לי בס"ד לומר דכל בני אדם שבאו לעולם הזה תחילת ביאתם נגזר נשואין שלהם מששת ימי בראשית אך אותם הבאים בגלגול שמעשיהם הסבו ביאתם נגזר קודם יצירת הולד בארבעים יום וטעמא דמסתבר הוא וכרוז זה הוא בעת ההזרעה שהוא ארבעים יום קודם ציור הולד. ברם מקשים למה בזכר מזכרת שמו ובבת מזכרת שם אביה ולא שמה? ונראה לי לתרץ תירוץ פשוט שההכרזה היא בעת ההזרעה ועל הרוב הזכר נזרע קודם הזרעת הנקבה דעל הרוב החתן גדול מן הכלה בשנים והגם דימצא להפך מיעוטא הוא ותופסת ההכרזה בהשואה אחת כפי הרוב ולכן בעת ההכרזה שעדיין לא נזרעה הנקבה לא נגזר לה עדיין שם למעלה כי השם של האדם נגזר למעלה כפי מה שהוא בעת הזרעתו. ועוד נראה לי בס"ד דרך הלצה כי האב שמוציא הוצאות רבות על ביתו בשביל פרנסתה ובשביל נדונייא שלה לכך תכבדנו בת קול בהכרזה זו לקרא הבת על שמו לייחסה אליו ולתלותה בו. ועוד נראה לי בס"ד איש מזריע תחלה יולדת נקבה (נידה לא.), נמצא האב היה סיבה ללידת הבת שהקדים להזריע ולכך תולה את הבת באביה אך הזכר הוא נעשה מחמת שהקדימה אמו להזריע ולכן בת קול לא תתלה הזכר באמו דלאו אורח ארעא שתעשה רמז להזרעת האשה ולכך מזכירתו בשמו. ובני ידידי כבוד הרב יעקב נר"ו פירש הא דאין בת קול מזכרת שם הבת דלאו אורח ארעא שתזכיר שם של נקבה ולכן זוכרת הבת על שם אביה מה שאין כן הזכר זוכרתו בשמו עד כאן דבריו נר"ו. אך מקשים העולם למה אינה אומרת פלוני לבת פלוני? ונראה לי בס"ד להורות שהיא צריכה לילך אצלו לדור עמו ולא להפך. ועוד נראה לי הזכר אחוז בימין שהוא חסד והנקבה בשמאל שהוא גבורה ולעולם ימינא לא אצטריך לשמאלא אבל שמאלא אצטריך לימינא שצריך לכלול השמאל בימין לכן תלה אותו בו. ועוד נראה לי קרוב לזה על פי מה שאמר רבינו האר"י ז"ל בריש שער מאמרי רשב"י דעל מצוות עשה שהזמן גרמא דנשים פטורות הם נשלמים מן המצות שעושה הזכר דכל אשה נשלמת מבעלה ולכך אומרת בת פלוני לפלוני ולא להפך.

שָׂדֶה פְּלוֹנִית לִפְלוֹנִי הגרסא כאן היא 'כך' וכנזכר בעין יעקב. ויש להקשות למה אין מיחסת הבת הקול השדה לבעלים שלה לומר שדה של פלוני לפלוני? ונראה לי בס"ד כי בשדה יזדמן גם כן שהיא של עובדי כוכבים ומזלות ולכן לא תרצה בת קול להזכיר שם עובדי כוכבים ומזלות ואפילו בשדה ישראל אומרת שָׂדֶה פְּלוֹנִית שקוראה אותה בכינוי וסימן המיוחד לה לשמה כדי להשוות לשון ההכרזה בכולם. ועוד נראה לי דיש שדה ממושכנת או חכורה לאחרים דנחשב זה כממכר והרי מצד אחד היא של בעליה ומצד אחד אין נחשבת שלו לכך לא תזכיר שם הבעלים. ולדרכינו צריך לומר מה שאמר בַּיִת פְּלוֹנִי אינו רוצה לומר בית של פלוני אלא פלוני קאי על הבית כמו ענין שָׂדֶה פְּלוֹנִית וחד טעמא אית להו. ברם בסוטה (סוטה ב.) שם הגירסא שָׂדֶה פְּלוֹנִי ואנחנו באים לפרש כאן לגרסא דידן בהאי מסכתא.

אוֹ אִיהוּ לֵימוּת מִקַּמָּהּ קשה יגרשנה ויתרפא? ויש לומר אולי היתה כתובתה מרובה. אי נמי קשה עליו הדבר לראות בעיניו שתנשא אשתו לאחר אף על פי שהוא אינו אוהב אותה.

מִן הַתּוֹרָה מִן הַנְּבִיאִים וּמִן הַכְּתוּבִים נראה לי בס"ד הוצרך לכל זה דודאי פסוק תורה חביב ליה אך אם זה בלחודיה הוה אמינא התם שאני דחזו שנענה במענה פיו בנס שנזדמנה לו רבקה שלא היה דרכה לצאת ואמרה לו גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב (בראשית כד, יט) לכן אמר מֵהֳ' יָצָא הַדָּבָר (בראשית כד, נ), אבל שאר זווגים דעלמא מנא ליה? לכך הביא פסוק מנביאים. ואי מזה בלחודיה הוה אמינא התם שאני דתלו טעמא כִּי מֵהֳ' הִיא כִּי תֹאֲנָה הוּא מְבַקֵּשׁ מִפְּלִשְׁתִּים שֶׁבָעֵת הַהִיא הָיוּ פְּלִשְׁתִּים מֹשְׁלִים בְּיִשְׂרָאֵל (שופטים יד, ד) ובשביל תואנה זו היה הזווג ההוא מאת ה' ומנא ליה לזווגים דעלמא? לכך הביא מן הכתובים דכתיב וּמֵהֳ' אִשָּׁה מַשְׂכָּלֶת (משלי יט, יד) דקאי על כל זווג דעלמא.

מְלַמֵּד שֶׁחֲשָׁדוּהוּ מֵאֵשֶׁת אִישׁ הכונה כמו שכתב הרי"ף ז"ל דחשדו שעבר על יחוד אשת איש באומרם שסמך על גודל צדקתו דגברא כוותיה אין לו לחוש לאיסור יחוד ועשה דין לעצמו ואלו החושדים כל אחד קנא לאשתו לעיני הרואין כדי להחזיק החשד. ונראה לרמוז תוך מַּ חֲנֶ ה (תהלים קו, טז) יש אותיות 'חן' שעולה מספרם 'ליחוד' [58] כלומר קנאו למשה בשביל היחוד הרמוז בתוך המחנה.