מסכת ברכות דף ט׳ עמוד א׳

והאי דקרו ליה ליליא דקאמר יוצא בו ק"ש של לילה:

משום דאיכא דגנו וקרינא ביה ובשכבך:

ובלבד שלא יאמר השכיבנו הקורא ק"ש של לילה שחרית סמוך לעמוד השחר לא יאמר השכיבנו שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה:

דאשתכור וישנו ונרדמו עד לאחר עמוד השחר:

בשעת הדחק אבל שלא בשעת הדחק לא:

הכי קא אמרי ליה לרבן גמליאל ולא גרס אלא:

רבנן פליגי עילווך כלומר מי פליגי רבנן עליך דהא דאמרי עד חצות דוקא קאמרי דלא משמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה אלא כל זמן שדרך בני אדם להתעסק לילך ולשכב ומיהו בהא פליגי אדר' אליעזר דאלו רבי אליעזר סבירא ליה זמן עסק שכיבה אינו אלא עד האשמורה הראשונה ולרבנן עד חצות. ואת סבירא לך ובשכבך כל זמן שבני אדם שוכבים והיינו כל הלילה ויחיד ורבים הלכה כרבים:

או דילמא כוותך סבירא להו ומשמע להו ובשכבך כל זמן שכיבה והא דקאמרי עד חצות הרחקה הוא כדי לזרז ומיהו היכא דאתניס ולא קרא קודם חצות עדיין זמן חיובא הוא ומחייבי ונפקי ידי ק"ש בזמנו:

לעולם יממא הוא ואם תאמר ליתני שתי פעמים קודם הנץ החמה והוי רבותא טפי דאפילו קודם הנץ הוי זמן דקריאת שמע של שחרית. וי"ל כדפרישנא דהאי יממא לענין שאר מצות. אבל לענין ק"ש הואיל ואיכא אינשי דגנו לאו זמן קימה הוא. ותימא דקשיא דרבי עקיבא אדר' עקיבא דהכא קאמר אחר הנץ ולקמן (עמוד ב) קאמר משיכיר בין חמור לערוד דהיינו אפילו קודם. וי"ל דתרי תנאי אליבא דרבי עקיבא. אי נמי יש לומר יממא הוא אפילו גבי קרית שמע דהא זמן קימה הוא והא דלא נקט ב' פעמים קודם הנץ משום דבעי לאשמועינן שאינו יוצא בשל לילה אחר הנץ:

ובלבד שלא יאמר השכיבנו פירש בקונטרס אמילתא דר"ש בן יוחי דקורא קודם שיעלה עמוד השחר קאי. ונראה לי דאז ודאי זמן שכיבה הוא ומצי למימר השכיבנו. ועוד דהוה ליה למימר אמאי דסליק מיניה. ופי' השר מקוצי דקאי אקודם הנץ דסליק מיניה ולכך קאמר דלא מצי למימר השכיבנו דלאו זמן שכיבה הוא כיון שעלה כבר עמוד השחר אפילו קודם הנץ:

ר' אלעזר בן עזריה אומר נאמר כאן בלילה הזה וכו' וא"ת היכי מצי למימר רבי אלעזר בן עזריה עד חצות והכתיב לא תותירו ממנו עד בקר (שמות י״ב:י׳) דמשמע עד בקר מיהא מצי לאכלו. ויש לומר דמצי למימר דהכי קאמר לא תעשו דבר שיבא לידי נותר עד הבקר. שאם לא יהא נאכל עד חצות לא תוכל לאוכלו ולא לשורפו בלילה כדקא אמרינן ביום אתה שורפו ואי אתה שורפו בלילה ואם כן ישאר עד הבקר:

אמר רבי זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו פירש הרב רבי יצחק בן גיאת ז"ל: לא שלא יאמר כל אותה ברכה כלל, דהא בעינן שתים לאחריה, אלא שלא יאמר אותן המלות מפני שאינו זמן שכיבה, אלא מתחיל הברכה תקננו בעצה טובה מלפניך, והא דאמר רבי זירא אפשר לומר דלאו דוקא בקורא קודם הנץ החמה ממש קאמר, אלא כל שקורא לאחר שיעלה עמוד השחר דכיון דקימי אינשי תו ליכא למימר השכיבנו, ואפשר לומר דכל זמן דרובא גנו אמרינן, והראשון נראה עיקר.

ובני רבן גמליאל עד השתא לא שמעין להון וכו' אמר להו רבנן כוותי סבירא להו, והא דקאמרי עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. נראה לי מכאן דהא דאורי להו רבן גמליאל, אפילו רבנן מודו בה, דלא פליגי אלא בלכתחילה, שאילו נחלקו עליו בהא מ"מ, אינהו לא הוו עבדי כיחידאה, וכיון דאיפסקא הלכתא כרבן גמליאל אלמא אפילו לכתחילה יכול להתעכב מלקרות עד שעה הסמוכה לעליית השחר, ואפילו לרבנן נמי לאחר חצות הוא דאינו יכול להתעכב מדעת, אבל אם רצה להתעכב לקרות ולשנות ולהתעסק במלאכתו עד חצות רשאי. והא דתניא לעיל (ברכות ד, ב) חכמים עשו סייג לדבריהם, שלא יהא אדם בא מן השדה בערב ואומר אלך לביתי אוכל קימעא ואישן קימעא ואחר כך אתפלל וכו', אלא הולך לבית הכנסת אם רגיל לקרות קורא לשנות שונה וקורא קריאת שמע ומתפלל. דוקא אוכל וישן קאמר דלא, כדי שלא יבא לידי פשיעה ואפילו ר"ג מודה בדבר זה מפני שהן דברים שמביאין לידי פשיעה, וכיון שנכנס אדם בתוך זמן חובתו אינו רשאי לאכול ולישן עד שיקרא ויתפלל, ולא עוד אלא אפי' התחיל מפסיק לק"ש דאורייתא כדמשמע התם בפ"ק דשבת (ט, ב) וה"ה לכל השנויין שם בשבת, ככניסה למרחץ וישיבה לפני הַסָפר הא לשאר דברים לא, שלא מצינו שחייבו בשום מקום להתפלל תפלת הערב משעה שנכנס בתוך זמנו אלא שלא יתחיל במלאכות המביאות לידי פשיעה והוא הדין כאן. וכך נראה לי ממה שאמרו בירושלמי (שם) דגרסינן התם: רבי יוסי מפקד לחבריא אי בעיתון מתעסקא באורייתא תהוון קריין שמע קודם לחצות ומתעסקין, מלתא אמרה שהלכה כחכמים, אלמא אפילו לחכמים אינו צריך לקרות משהעריב אלא קודם לחצות, ומחצות עד עלות השחר לר"ג כעד חצות לרבנן, וכי היכי דלרבנן יכול להתעכב עד חצות, יכול להתעכב עד שיעלה עמוד השחר לר"ג. ועוד דמיהא דירושלמי גופה שמעינן לה דאי איתא דלר"ג אינו רשאי מחצות ולהלן, מאי קאמר זאת אומרת הלכה כחכמים דילמא כר"ג ובהא כו"ע מודו שצריך לקרות לכתחילה קודם חצות, כנ"ל. אלא שלא כתב כן הרב אלפסי ז"ל ושאר הגדולים ז"ל, ונראה מדבריהם שכיון שנכנס בתוך זמנו אינו רשאי להתעכב אלא צריך לקרות, כפשטה דההיא ברייתא דאדם בא מן השדה בערב וכו'. ומה שנראה לי כתבתי. ומכל מקום למה שכתבתי וכל שכן לדעת הראשונים ז"ל, הא דאמרינן בגמרא (ד, א) חכמים כמאן סבירא להו וכו' לעולם רבנן כרבן גמליאל סבירא להו והא דקתני עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כדתניא חכמים עשו סייג לדבריהם, וכמו שעשו סייג זה כך עשו סייג מחצות ולמטה, שאם אתה מתיר לו פעמים שהוא חושב שלא עלה עמוד השחר ועלה, ורבן גמליאל אע"פ שהוא עושה סייג באוכל ויושן, אינו עושה סייג לאחר חצות שאינו מצוי, כנ"ל.

ורמינהו הלל שבלילי פסחים ואכילת פסחים וקריאת שמע ערבית מצותן עד שיעלה עמוד השחר. ואוקימנא למתניתין כרבי אלעזר בן עזריה. ומדלא קתני בברייתא ולמה אמרו חכמים עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה כמו ששנינו במשנתינו, משמע דהא ברייתא אפילו מדרבנן קאמר, ומדאוקימנא בפלוגתא דרבי אלעזר בן עזריה ורבי עקיבא משמע דלרבי עקיבא דאכילת פסחים אפילו מדרבנן עד שיעלה עמוד השחר. וקשיא לי דאם כן בזבחים בפרק איזהו מקומן (זבחים נז, ב) דתנן הפסח אינו נאכל אלא בלילה [ואינו נאכל אלא עד חצות], ואוקימנא אפילו מדאורייתא, ורבי אלעזר בן עזריה היא. ואקשינן ודלמא מדרבנן היא, כלומר ואפילו לרבי עקיבא דאמר דמדאורייתא נאכל עד שיעלה עמוד השחר מודה הוא דמדרבנן מיהא אינו נאכל אלא עד חצות כדי להרחיק את האדם מן העבירה. ודחינן אם כן מאי אלא עד חצות, אלמא אפילו לרבי עקיבא אינו נאכל אלא עד חצות מדרבנן מיהא. ועוד קשיא לי עלה, דאם כן האי ברייתא כמאן תרמייה. ויש לי לומר דהוא הדין דהוה ליה לתרוצי התם דלר' עקיבא אפילו מדרבנן נאכל עד שיעלה עמוד השחר, דאי לא הא ברייתא כמאן תרמייה, אלא דעדיפא מינה תריץ לה התם דאפילו למאי דקא סלקא דעתך דמקשה דרבי עקיבא אסר מדרבנן, התם אי אפשר להעמיד אלא כר' אלעזר בן עזריה. חדא דדומיא דהנך קתני כלומר דומיא דאינו נאכל אלא בלילה ואינו נאכל אלא למנויו דכל הני דאורייתא נינהו, ואי נמי משום דקתני אינו נאכל אלא עד חצות ולא קתני נאכל עד חצות כדאיתא התם (זבחים שם). [עוד יש לומר דברייתא דקתני מצותה עד שיעלה עמוד השחר מדאורייתא קאמר, אבל מדרבנן אפילו לתנא דברייתא אינו נאכל אלא עד חצות, והלכך אפילו לר"ע אין אכילת פסחים מדרבנן אלא עד חצות. ותדע לך דאי ברייתא דוקא קתני דאפילו מדרבנן מצותה עד שיעלה עמוד השחר, אם כן מאי קא מקשה ליתני במשנתינו אכילת פסחים, והא אי אפשר למיתני אכילת פסחים בהדי אכילת קדשים קלים דמשנתינו, דאילו קדשים קלים דמשנתינו מדאורייתא עד שיעלה עמוד השחר ומדרבנן עד חצות, ואילו אכילת פסחים עד עמוד השחר אפילו מדרבנן. ועוד דאם כן מתניתין דלא קתני אכילת פסחים לכולי עלמא היא דאי אפשר לערבה עם משנתינו לא למר ולא למר, דאילו לרבי אלעזר בן עזריה קדשים קלים מדאורייתא עד עמוד השחר אלא דעד חצות הרחקה היא, ואילו אכילת פסחים אפילו מדאורייתא אינה אלא עד חצות, ולרבי עקיבא נמי אינה כמשנתינו, דאילו קדשים קלים דמשנתינו אינן נאכלין מדרבנן מיהא אלא עד חצות, ואילו פסחים אפילו מדרבנן עד שיעלה עמוד השחר, ואם כן מאי קאמר הא ראב"ע הא רבי עקיבא, דמשמע דמתניתין רבי אלעזר בן עזריה וברייתא רבי עקיבא, אדרבא מתניתין ככולי עלמא ולא היה לו לומר אלא ברייתא מני רבי עקיבא היא. וא"ת והא הקטר חלבים עד שיעלה עמוד השחר דקתני במשנתינו דוקא שלא עשו בהן רבנן הרחקה, ואם כן אפי' לכשתמצא לומר דברייתא דאכילת פסחים דוקא עד שיעלה עמוד השחר ואפילו דרבנן, ליערבה בהדי הקטר חלבים ומינה קא מקשה. לא היא, דאילו שנאה במשנתינו לא עם הקטר חלבים דלא מינה קא מערב לה אלא בהדי אכילת קדשים דבת מינה, ומעתה ההיא דאיזהו מקומן אתיא שפיר, וזה נ"ל יותר נכון. וחוזר אני בי, דודאי מדלא תנא ליה גבי הקטר חלבים דמצותן כל הלילה קא פריך, והראשון נראה לי עיקר]. וכיון דסתם תנא הכא ובזבחים כרבי אלעזר בן עזריה, משמע דהלכתא כוותיה, ואע"ג דסתם תנא סתמא כר"ע בפרק הקורא את המגילה (מגילה כ, ב), הכא חדא סתמא והתם תרתי ומיהו בפרק מצות חליצה (יבמות קא, ב) אמרינן מה לי חדא סתמא מה לי תרי סתמי, ואי לא אלימי תרי מחדא מספקא לן אי זה סתמא בתרייתא והלכך אזלינן לחומרא כראב"ע. ונפקא מינה לדידן לאכילת מצה לאחר חצות, וכדאמרינן בפרק ערבי פסחים (פסחים קכ, ב) אכל מצה לאחר חצות לרבי אלעזר בן עזריה לא יצא ידי חובתו, ועל כן צריך ליזהר ולאכול קודם חצות, וכן במצה של אפיקומן, ואפילו בקריאת הלל החמירו בתוספות שלא לקרות לאחר חצות, ואף על פי שאינו חמור יותר מק"ש לרבן גמליאל דפסקינן כוותיה.

אמר ר' אחא בר חנינא אריב"ל הל' כר"ש שאמר בשם רבי עקיבא א"ר זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו: יש מפרשים דכולה ברכה אינו צריך משום דגאולה מן המזיקין הוא וכיון דיממא הוא לא צריך, יש אומרים דהני תרתי דר' שמעון לא פליגא אהדדי מדלא רמינן להו בגמ' אהדדי ולישני ליה הא דידיה והא דרביה אלא ודאי לא פליגי ותרוייהו הילכתא נינהו דהא פסקינא להו בלישנא דגמ' אידך נמי אע"ג דפסקינא לה בלישנא דאיכא דמתני לה הא איכא רבי זירא דמפרש לה דלא לימא השכיבנו ש"מ דהלכתא היא, ואי קשיא לך היכי אפשר למיפק בחד זימנא בק"ש של יום ושל לילה יש להשיב דגלי לן קרא דלא תלה מילת' בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה וכיון דהאי שעתא תרוייהו איתנהו זמן שכיבה וזמן קימה עולה לכאן ולכאן, וכן מצינו לענין תפלה לקמן בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דאמרי התם דעבד כר' יהודה עבד ועבד כרבנן עבד, ושניהם מתפללים בשעה אחת זה יוצא בשל ערבית וזה יוצא בשל מנחה. אלא דאיכא למימר דהא לאו ראיה היא דהתם בתפלה שהיא מדרבנן הקלו בה אבל ממה נפשך מצינו שעה אחת שעולה לכאן ולכאן. אבל הכא קשיא טובא דהכא פסקינן כהני תרתי דר' שמעון בן יוחאי ולעיל פסקינן כרבן גמליאל ולקמן פסקינן כאחרים דאמרי דשעת ק"ש דשחרית משיראה חברו ברחוק ד' אמות ויכירהו ואביי אמר כותיקין דאמרי עם הנץ החמה כלומר סמוך לו כדי שתהא תפלה בהנץ החמה דזה היא זמנה כראוי דכתיב ייראוך עם שמש פירוש עם יציאתו ותו קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא דהכא קאמר דזמן ק"ש לאחר הנץ החמה ולקמן אמר משיכיר בין חמור לערוד. ויש לתרץ כל הני שמעתתא דר"ג ואחרים מיירי בזמן הראוי לק"ש לכתחלה ור"ג בשל לילה [ואחרים בשל יום] ולכתחלה משיראה את חברו ברחוק ד' אמות ויכירהו והני דר' שמעון בן יוחאי בדיעבד קמייתא בשל שחרית בדיעבד דאם קרא משעלה עמוד השחר יצא, [ותניינא בשל ערבית בדיעבד דאם קרא קודם הנ"ה יצא.] וא"ת כיון דרשב"י רבות' אתא לאשמעינן אמאי לא נקיט להו לתרוייהו משעלה עמוד השחר וזה יוצא בשל יום וזה בשל לילה, וי"ל דאי אמר הכי הו"ל תרוייהו בדיעבד ולא היה אחת מהם כראוי ולא בעי למנקטינהו תרוייהו בדיעבד ובקמייתא מאי דאתא לאשמעינן רבות' היא בדינא של שחרית אבל דר' עקיבא אכתי קשי' אמאי לא נקט להו תרוייהו בקודם הנץ החמה וזה יוצא בשל לילה וזה בשל יום משיכיר את חברו ברחוק ד' אמות, ויש לומר דמהאי טעמא לא נקט להו הכי משום דלא אתי ליה לישנא שפיר דלימא אחת קודם הנץ החמה ואחת משיכיר את חבירו ברחוק ד' אמות דמשמע תרי שיעורי דלאו בחד זימנא והא בחד זימנא הוא והשתא לא נחית לשיעורא דשחרית אלא לאשמועינן דשל ערבית דכיון דהוא קודם הנץ החמה נפיק בדיעבד וכיון דלא נחית לשיעורא דשחרית ובשחרית איכא כמה שיעורי ולדידיה לא אתי ליה לישנא שפיר ארווח ליה זימנא ונקט אחר הנץ החמה ואפשר נמי למימר דכיון דר"ש א"ל משמיה דר' עקיבא והוא תני לתרוייהו נקט לה בשטתא דידיה והוא אחת קודם הנץ ואחת לאחר הנץ כלישנ' דתני בדידיה אחת קודם עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר וחדא תנא משמיה דידיה וחד' משמיה דרביה אע"ג דלא פליגי ור' עקיבא אשמועינן רבותא בשל ערבית ורבי שמעון אשמועינן רבותא בשל שחרית, וא"ת והא אמרינן התם במסכת יומא הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין ואנשי משמר ודאי לאחר עלות השחר היו קורין ואפילו הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא, יש לומר דהתם לא יצא ידי חובתו כראוי קאמר כלומר לא יצא ידי מצוה מן המובחר דלכתחלה לית ליה למיקרי הכי, ודכותה ההיא דפסחים כל מי שלא אמר ג' דברים אלו בפסח לא יצא י"ח כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי, תדע שכך היא על כרחין שאין לנו לומר שלא היו אנשי משמר יוצאין לעולם ידי ק"ש דא"כ למה היו מברכין על ק"ש של יום בלילה אלא ודאי כדאמרן. וא"ת עוד והא תניא לקמן בפ' תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ומתפלל וכשיגיע זמן ק"ש קורא אלמא אפי' ביוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר אינו קורא דמדתני שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ודאי לאחר שיעלה עמוד השחר הוא, יש לומר דלכתחלה אין לו לקרות אלא בעונתה והא דמצלי ואפילו שלא בעונתה משום דתפלה מעומד עדיף לן כדאיתא לקמן. וההיא דאמרינן ביומא פ' אמר להם הממונה אף היא עשתה נברשת של זהב ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות נתזין ממנה ויודעין כל העם שהגיע זמן ק"ש דמשמע שאינו מתחיל עד אחר הנץ החמה, יש לומר דהתם סימן היה לצבור שא"א להם להתקבץ ולכוין השעה ועשו להם סימן מפורסם דמינכר לכולי עלמא והא נמי היה עדיף להו כדי שיהא תפלה בעונתה שהוא ביום ואלו היו מקדימין לקרוא ק"ש בעונתה וסומכין גאולה לתפלה היו מקדימין תפלה שלא בעונתה לפיכך היו עושים כן ואף זה נמי זמן ק"ש הוא והיו סומכין גאולה לתפלה ועוד שהיו מתפללין תפלה בעונתה: [פיסקא]

הקטר חלבי' וכו' ואילו אכילת פסחים לא קתני וכו' פירוש דקס"ד דמקשה דא"פ לכ"ע לכתחלה עד חצות דהא נמי צריך הרחקה וסייג כדי שלא יבא לידי פשיעה מתוך אכילה ושתיה ובדיעבד עד שיעלה עמוד השחר דאי הוה סבירא ליה דאפילו לכתחלה הוא עד שיעלה עמוד השחר א"כ מאי קא קשיא ליה מאי דלא תני אכילת פסחים בהדייהו דאינך הא לא הוי דומי' דאינך אחרי שלא אמרו חכמים בזה עד חצות כלל אלא ודאי כדאמרן אבל קצירת העומר לא קשיא ליה משום דלכתחלה כשר כל הלילה:

ועד מתי אתה שורף עד מועד צאתך מארץ מצרים פירוש דאע"פ דאין זמן אכילתו אלא עד חצות אין זמן שריפתו שיעשה נותר עד הבוקר והתם שורת הדין מותר לשרפו ומפני שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתין לו עד הערב:

לא נחלקו אלא בחפזון כלומר בשעת ואכלתם אותו בחפזון ר"א סבר שעת חפזון דמצרים דהיינו מכת בכורות דהוה בחצות ור"ע סבר חפזון דישראל דהיינו עד בקר שלא יצאו אלא ביום כדכתיב לעיני כל מצרים:

וכן באכילת הפסח ביארנו במשנה שעיקר מצותו עד שיעלה עמוד השחר אלא שחכמים עשו לו סייג עד חצות ודלא כר' אלעזר בן עזריה שאמר שאף מן התורה אינו נאכל אלא עד חצות ומכל מקום מה שנאמר בסוגיא זו מועד צאתך ממצרים אתה שורף ר"ל עמוד השחר פירושו שראוי לשרוף כלומר אתה מעמידו בתורת חיוב שריפה, ומכל מקום כבר ידעת שאין שורפים קדשים בי"ט, וקצת רבני צרפת כתבו שאף מצה אחרונה צריך לכתחלה שיאכלנה קודם חצות שהרי זכר לפסח היא אלא שבדיעבד עד שיעלה עמוד השחר:

בד"ה לעולם יממא כו' א"נ י"ל יממא הוא אפילו גבי כו' עכ"ל כהאי תירוצא ממש ה"מ נמי למימר בקושייתם דלעיל א"נ י"ל לילה הוא אפילו גבי ק"ש ודלא נקט ב' פעמים אחר שיעלה עמוד השחר לאשמועינן שאינו יוצא בשל יום קודם שיעלה עמוד השחר ויש ליישב דהאי תירוצא נראה להם דחוק אלא דהכא נראה להם יותר דחוק בתירוץ קמא למימר תרי תנאי אליבא דר"ע ודו"ק:

בד"ה ובלבד שלא כו' דלא מצי למימר השכיבנו דלאו זמן שכיבה כו' עכ"ל ר"ל דלאו זמן שכיבה לרובא דעלמא מיהו לענין ק"ש כיון דאיכא דגני ביה קרינא ביה ובשכבך וק"ל:

גמרא ועד השתא לא שמיע להו הא דר"ג כו' ה"ק ליה רבנן כו' א"ל רבנן כוותי סבירא להו כו' ק"ק כיון דמכח הך קושיא מוכח דהכי קא"ל ר"ג חכמים כוותי ס"ל כו' מאי קא מספקא ליה לתלמודא לעיל חכמים כמאן ס"ל אי כר"א כו' אי כר"ג ס"ל לימרו כר"ג דהא בהדיא משיב להם ר"ג דכוותיה ס"ל ודקאמרי עד חצות כדי להרחיק כו' וק"ל:

שם ראב"ע אומר כו' אמר ליה ר"ע והלא כו' בשלמא לראב"ע דאית ליה ג"ש כו' כל סוגיא זו נאמרה קצת בסיגנון אחר בפ' ע"פ (ק"כ:) ושם נפרש בעז"ה:

אמר ר' אחא בר חנינא אמר ר' יהושע בן לוי הלכה כר' שמעון שאמר בשם רבי עקיבא אמר ר' זירא ובלבד שלא יאמר השכיבנו – יש מפרשים דכולה ברכה אינו צריך משום דגאולה מן המזיקין הוא וכיון דיממא הוא לא צריך. יש אומרים דהני תרתי דר' שמעון לא פליגי אהדדי מדלא רמינן להו בגמרא אהדדי ולישני ליה הא דידיה והא דרביה אלא ודאי לא פליגי ותרוייהו הילכתא נינהו דהא פסקינא להו בלישנא דגמרא. ואידך נמי אף על גב דפסיקנא לה בלישנא דאיכא דמתני לה הא איכא רבי זירא דמפרש לה דלא לימא השכיבנו שמע מינה דהלכתא היא. ואי קשיא לך היכי אפשר למיפק בחד זימנא בקריאת שמע של יום ושל לילה. יש להשיב דגלי לן קרא דלא תלה מילתא בזמן לילה ויום אלא בשכיבה וקימה וכיון דהאי שעתא תרוייהו איתנהו זמן שכיבה וזמן קימה עולה לכאן ולכאן. וכן מצינו לענין תפלה לקמן בפלוגתא דר' יהודה ורבנן דאמרי התם דעבד כר' יהודה עבד ודעבד כרבנן עבד ושניהם מתפללים בשעה אחת זה יוצא בשל ערבית וזה יוצא בשל מנחה. אלא דאיכא למימר דהא לאו ראיה היא דהתם בתפלה שהיא מדרבנן הקלו בה אבל ממה נפשך מצינו שעה אחת שעולה לכאן ולכאן. אבל הכא קשיא טובא דהכא פסקינן כהני תרתי דר' שמעון בן יוחאי. ולעיל פסקינן כרבן גמליאל. ולקמן פסקינן כאחרים דאמרי דשעת קריאת שמע דשחרית משיראה חברו ברחוק ארבע אמות ויכירהו. ואביי אמר כותיקין דאמרי עם הנץ החמה כלומר סמוך לו כדי שתהא תפלה בהנץ החמה דזה היא זמנה כראוי דכתיב ייראוך עם שמש פירוש עם יציאתו. ותו קשיא דר' עקיבא אדר' עקיבא דהכא קאמר דזמן קריאת שמע לאחר הנץ החמה ולקמן אמר משיכיר בין חמור לערוד. ויש לתרץ כל הני שמעתתא דרבן גמליאל ואחרים מיירי בזמן הראוי לקריאת שמע לכתחילה ורבן גמליאל בשל לילה [ואחרים בשל יום] ולכתחילה משיראה את חברו ברחוק ארבע אמות ויכירהו. והני דר' שמעון בן יוחאי בדיעבד קמייתא בשל שחרית בדיעבד דאם קרא משעלה עמוד השחר יצא [ותניינא בשל ערבית בדיעבד דאם קרא קודם הנץ החמה יצא]. ואם תאמר כיון דרבי שמעון בן יוחאי רבותא אתא לאשמעינן אמאי לא נקיט להו לתרוייהו משעלה עמוד השחר וזה יוצא בשל יום וזה בשל לילה. ויש לומר דאי אמר הכי הוו להו תרוייהו בדיעבד ולא היה אחת מהם כראוי ולא בעי למנקטינהו תרוייהו בדיעבד. ובקמייתא מאי דאתא לאשמעינן רבותא היא בדינא של שחרית. אבל דר' עקיבא אכתי קשיא אמאי לא נקט להו תרוייהו בקודם הנץ החמה וזה יוצא בשל לילה וזה בשל יום משיכיר את חברו ברחוק ארבע אמות. וי"ל דמהאי טעמא לא נקט להו הכי משום דלא אתי ליה לישנא שפיר דלימא אחת קודם הנץ החמה ואחת משיכיר את חבירו ברחוק ארבע אמות דמשמע תרי שיעורי דלאו בחד זימנא והא בחד זימנא הוא. והשתא לא נחית לשיעורא דשחרית אלא לאשמועינן דשל ערבית דכיון דהוא קודם הנץ החמה נפיק בדיעבד. וכיון דלא נחית לשיעורא דשחרית ובשחרית איכא כמה שיעורי ולדידיה לא אתי ליה לישנא שפיר ארווח ליה זימנא ונקט אחר הנץ החמה. ואפשר נמי למימר דכיון דר' שמעון אמר לה משמיה דר' עקיבא והוא תני לתרוייהו נקט לה בשטתא דידיה והוא אחת קודם הנץ ואחת לאחר הנץ כלישנא דתני בדידיה אחת קודם עמוד השחר ואחת לאחר עמוד השחר וחדא תנא משמיה דידיה וחדא משמיה דרביה אף על גב דלא פליגי ור' עקיבא אשמועינן רבותא בשל ערבית ור' שמעון אשמועינן רבותא בשל שחרית. וא"ת והא אמרינן התם במסכת יומא הקורא עם אנשי משמר ועם אנשי מעמד לא יצא מפני שאנשי משמר מקדימין ואנשי מעמד מאחרין. ואנשי משמר ודאי לאחר עלות השחר היו קורין ואפילו הכי קתני שהקורא עמהם לא יצא. יש לומר דהתם לא יצא ידי חובתו כראוי קאמר כלומר לא יצא ידי מצוה מן המובחר דלכתחילה לית ליה למיקרי הכי. ודכותה ההיא דפסחים כל מי שלא אמר שלושה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו כלומר לא יצא ידי חובתו כראוי. תדע שכך היא על כרחין שאין לנו לומר שלא היו אנשי משמר יוצאין לעולם ידי קריאת שמע דאם כן למה היו מברכין על קריאת שמע של יום בלילה אלא ודאי כדאמרן. וא"ת עוד והא תניא לקמן בפרק תפלת השחר השכים לצאת לדרך מביאין לו שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה. ומתפלל וכשיגיע זמן קריאת שמע קורא אלמא אפילו ביוצא לדרך לאחר שיעלה עמוד השחר אינו קורא דמדתני שופר ותוקע לולב ומנענע מגלה וקורא בה ודאי לאחר שיעלה עמוד השחר הוא. יש לומר דלכתחלה אין לו לקרות אלא בעונתה. והא דמצלי ואפילו שלא בעונתה משום דתפלה מעומד עדיף לן כדאיתא לקמן. וההיא דאמרינן ביומא פרק אמר להם הממונה אף היא עשתה נברשת של זהב ובשעה שהחמה זורחת ניצוצות נתזין ממנה ויודעין כל העם שהגיע זמן קריאת שמע דמשמע שאינו מתחיל עד אחר הנץ החמה. יש לומר דהתם סימן היה לצבור שאי אפשר להם להתקבץ ולכוין השעה ועשו להם סימן מפורסם דמינכר לכולי עלמא. והא נמי היה עדיף להו כדי שיהא תפלה בעונתה שהוא ביום ואילו היו מקדימין לקרוא קריאת שמע בעונתה וסומכין גאולה לתפלה היו מקדימין תפלה שלא בעונתה לפיכך היו עושים כן דאף זה נמי זמן קריאת שמע הוא. והיו סומכין גאולה לתפלה ועוד שהיו מתפללין תפלה בעונתה:

[פיסקא] הקטר חלבים וכו' ואילו אכילת פסחים לא קתני וכו' פירוש דקא סלקא דעתא דמקשה דאכילת פסחים לכולי עלמא לכתחלה עד חצות דהא נמי צריך הרחקה וסייג כדי שלא יבא לידי פשיעה מתוך אכילה ושתיה ובדיעבד עד שיעלה עמוד השחר. דאי הוה סבירא ליה דאפילו לכתחלה הוא עד שיעלה עמוד השחר [אם כן מאי קא קשיא ליה מאי דלא תני אכילת פסחים בהדייהו דאינך הא לא הוי דומיא דאינך אחרי שלא אמרו חכמים בזה עד חצות כלל] אלא ודאי כדאמרן. אבל קצירת העומר לא קשיא ליה משום דלכתחלה כשר כל הלילה:

[פיסקא] הקטר חלבים וכו' ואילו אכילת פסחים לא קתני וכו' פירוש דקא סלקא דעתא דמקשה דאכילת פסחים לכולי עלמא לכתחלה עד חצות דהא נמי צריך הרחקה וסייג כדי שלא יבא לידי פשיעה מתוך אכילה ושתיה ובדיעבד עד שיעלה עמוד השחר. דאי הוה סבירא ליה דאפילו לכתחלה הוא עד שיעלה עמוד השחר [אם כן מאי קא קשיא ליה מאי דלא תני אכילת פסחים בהדייהו דאינך הא לא הוי דומיא דאינך אחרי שלא אמרו חכמים בזה עד חצות כלל] אלא ודאי כדאמרן. אבל קצירת העומר לא קשיא ליה משום דלכתחלה כשר כל הלילה:

ועד מתי אתה שורף עד מועד צאתך מארץ מצרים פירוש דאף על פי שאין זמן אכילתו אלא עד חצות אין זמן שריפתו שיעשה נותר עד הבוקר. והתם שורת הדין מותר לשרפו ומפני שאין שורפין קדשים ביום טוב ממתין לו עד הערב:

לא נחלקו אלא בחפזון כלומר בשעת ואכלתם אותו בחפזון. ר' אלעזר סבר שעת חפזון דמצרים דהיינו מכת בכורות דהוה בחצות. ור' עקיבא סבר חפזון דישראל דהיינו עד בקר שלא יצאו אלא ביום כדכתיב לעיני כל מצרים:

בגמרא אמר ר"א ב"ח אמר ריב"ל הלכה כר"ש שאמר משום ר"ע וכתבו הרא"ש והרשב"א ז"ל בחידושיהם דהא דאיפסיק הלכתא הכא כר"ע שאמר שאדם יוצא בשל לילה אף לאחר שיעלה ע"ה ע"כ היינו בדאניס דוקא דאלת"ה קשי' הלכתא אהלכתא דהא איפסיק הלכה בסמוך כר"ג דמתני' דקאמר אם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות משמע דלאחר ע"ה פטורין דלאו זמן קריאה הוא אלא ע"כ דהכא בדאניס משא"כ בבניו של ר"ג לאו אנוסין היו אלא מזידין שנמשך לבם אחר יינם ע"ש בדבריהם באריכות אמנם לענ"ד אף שאיני כדאי להכניס ראשי בין הרים גדולים מ"מ תורה היא וללמוד אני צריך שיש לי ללמד זכות על בניו של ר"ג ולא לשוינהו מזידין אלא שהיו עושין הכל כדין וכהלכה בא' משני דרכים. הדרך הא' לפי שיטת רש"י ז"ל במשנתינו דריש מכילתין שכתב רש"י שם להדי' דק"ש זו שאנו קורין בבה"כ מבע"י סמוך לתפלה אינה עיקר ק"ש אלא כדי לעמוד בתפלה מתוך ד"ת כדאית' בירושלמי ומסיק שם דהלכך חובה עלינו לחזור לקרותה משתחשך. וכן כתב הרשב"א עצמו ז"ל בחידושיו. וכתב שכן שיטת רב האי גאון ז"ל. וכבר העליתי בחידושי לעיל במשנה והוספתי נופך משלי דלפי שיטה זו מה שאנו אוכלין ושותין קודם ק"ש שעל המטה שהיא עיקר מצות ק"ש ולא חייש' לאונס שינה דמסקינן לעיל חייב מיתה היינו משום דליכא למיחש להכי שהרי אף אם יארע לו אונס שינה ולא יקרא ק"ש שעל המטה אפ"ה יוצא שפיר בדיעבד באותה ק"ש שקרא כבר בבה"כ דהוי מיהת זמן ק"ש למיעוטא דאינשי דגנו בהאי שעתא כדמוכח מהני תנאי דברייתא שמקדימין זמן ק"ש מבע"י אפילו לכתחילה ועיין בכ"ז בחידושינו באריכות. א"כ לפ"ז מצינו למימר בפשטות שבענין זה ממש הי' מעשה דבניו של ר"ג שלאחר שכבר קראו ק"ש והתפללו עם הציבור מבע"י נכנסו לבית המשתה ולא היו צריכין להפסיק כיון שהתחילו בהיתר ואיכא שהות טובא ולאחר שבאו ושאלו את ר"ג השיב להם שפיר שאם לא עלה עמוד השחר חייבים אתם לקרות מעיקר הדין ואין לכם לסמוך על אותו ק"ש שקראת' מבע"י שאין עיקר זמן ק"ש משא"כ השתא קודם ע"ה הוא זמן ק"ש ממש דלר"ג משעת צאת הכוכבים עד ע"ה הכל זמן א' הוא אפילו לכתחילה אבל אם כבר עלה ע"ה אין אתם חייבים לקרות כלל כיון דלאחר ע"ה לא הוי זמן ק"ש כלל אלא בדיעבד דאיכא אינשי דמיעוטא דגנו בהאי שעתא ואין אתם צריכין לכך שהרי כה"ג כבר יצאו י"ח בק"ש שקראו בבה"כ דהו' זמן ק"ש טפי מהאי שעתא דלאחר ע"ה תדע דלכמה תנאי דברייתא האי ק"ש דבה"כ הוי עיקר זמן אפי' לכתחילה אלא דאנן לא קי"ל הכי כן נ"ל נכון כפתור ופרח לפי שיטת רש"י והגאונים והרשב"א ז"ל בעצמו ובאמת יש לתמוה על הרשב"א שלא פי' כן כיון שכתב להדי' שגם בימי התנאים היו נוהגים כן. ובדרך אחרת נראה לי ליישב דבניו של ר"ג מן הדין היו פטורין מק"ש לפי ששושבינים של חתן היו והיינו שיטת רש"י וסייעתו בפ' הישן (סוכה דף כ"ה) להנך תנאי דמחייבי ליה לחתן ושושביניו בק"ש היינו משום דלית להו דהעוסק במצוה פטור מן המצוה א"כ משמע דלפי פסק הלכה דעוסק במצוה פטור מן המצוה חתן ושושביניו פטורים אפילו מן ק"ש ולפ"ז שפיר קאמר להו ר"ג אם לא עלה ע"ה חייבים אתם כיון שהוא עיקר זמן ק"ש והשתא לאו עוסקין במצוה נינהו משא"כ אם כבר עלה עמוד השחר אע"ג דאיכא אינשי דגנו בהאי שעתא מ"מ אין זה עיקר זמן ק"ש אלא כמו השלמה אפילו למ"ד דק"ש לאו בר תשלומין הוא היינו לאחר הנץ החמה משא"כ קודם הנץ התמה מצינן למימר דכ"ע מודו דשפיר הוי זמן השלמה וא"כ לא שייך הך השלמה אלא כשהיה חייב בה בעיקר זמן ק"ש משא"כ בבניו של ר"ג כיון שבכל הלילה שהיא עיקר זמן ק"ש היו פטורין משום דעוסקין במצוה הוו תו לא חייבי בתשלומין כדמשמע להדיא רפ"ק דחגיגה גבי חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני וק"ל:

שם בגמרא פיסקא מעשה שבאו בניו וכו' ועד השתא כו' וליכא למימר דאין ה"נ דלא שמיע להו דר"ג גופא כי אמרה אהך מעשה הוא דאמרה דא"כ כ"ש דקשה טפי מאי מספקא להו דאטו עד השתא לא שמיע להו הא דאמרו חכמים עד חצות ובהא קא משני שפיר דודאי שמיע להו אלא דמספקא להו בעיקר פלוגתייהו דר"ג וחכמים אי פליגי בעיקר דינא דאורייתא וממילא דהלכה כרבים כיון דלחכמים תו ליכא זמן ק"ש כלל או דילמא דרבנן כוותי' ס"ל לענין דינא דאורייתא ולא פליגי אלא לענין סייג והרחקה ובזה לא היו חוששין לפסוק כחכמים כיון דעיקר פלוגתייהו במלתא דרבנן הוא וכדאי הוא ר"ג לסמוך עליו והיינו דקא מהדר להו ר"ג רבנן כוותי ס"ל בעיקר הדין ולא פליגי עלי אלא בסייג והרחקה בעלמא וכ"ש דאתי שפיר למאי דפרישית לעיל דף ה' דעיקר סייג דחכמים גופא אינו אלא לענין איסור אכילה דאפי' היכא שהתחיל בהיתר אפ"ה צריך להפסיק קודם חצות משא"כ לענין עיקר ק"ש גופא חכמים נמי מודו דאין איסור לקרות אחר חצות וא"כ שפיר השיב להם ר"ג דחייבין לקרות א"ח כנ"ל נכון:

שם הקטר חלבי' כו' ואילו אכילת פסחים לא קתני ורמינהו כו' וי"ל דמאי קשיא כיון דקתני בהדיא כל מה שאמרו ע"ח ממילא דאכילת פסחים נמי בכלל דהא קתני בהדיא ס"פ איזהו מקומן דהפסח אינו נאכל אלא עד חצות. ומכ"ש דקשה טפי לפרש"י במשנתינו דבהקטר חלבים ואיברים לא אמרו בו חכמים ע"ח א"כ תו לית לן לרבויי' בהאי כללא דכל מה שאמרו חכמים אלא אכילת פסחים בלבד. ויש ליישב בדוחק דכיון דקתני במתני' כללא דבכל מקום ובתר הכי קתני פרטא דכל הנאכלים ליום א' משמע דתני והדר מפרש ואין בכלל אלא מה שבפרט ופסח ודאי לא הוה בכלל דכל הנאכלים ליום א' דהנך עיקר מצותן ביום זבחן משא"כ בפסח דאינו נאכל אלא בלילה. אלא דקשיא לי נמי לאידך גיסא דלשיטת הרמב"ם ז"ל דבהקטר חלבים נמי דוקא קתני ע"ח כדפרישית א"כ מאי מקשה הכא ורמינהו ומש"ה מוקי לה מתני' כראב"ע דווקא ולא כר"ע ואמאי הא כר"ע נמי מצי לאוקמי והא דלא קתני במתני' אכילת פסחים היינו משום דלא שייך בו הך סייג והרחקה דע"ח שכן נראה לפי האמת דהך ברייתא דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה עמוד השחר היינו דאפילו מדרבנן מצותן בכך דומיא דהלל וכן בק"ש למאי דקיי"ל כר"ג דלית ליה סייג ותדע שכן הוא מדלא קתני נמי בהך ברייתא הקטר חלבים וכל הנאכלים ליום אחד אלא ע"כ משום דמדרבנן מיהו אין מצותן אלא ע"ח ואין להקשות מ"ש פסח דלא עשו סייג כדי להרחיק מן העבירה דאיכא למימר דלר"ע כיון דעיקר מצותה מדאורייתא היינו מחצות ואילך עד הבוקר והיינו משעת חפזון דישראל מש"ה לא שייך לעשות סייג לעקור עיקר מצותה מן התורה. ועוד י"ל נמי טעמא אחרינא דשאני פסח כיון שאינו נאכל אלא למנויו ואינו נאכל ג"כ אלא על השובע מש"ה לא שייך לעשות סייג כדי שלא להביא קדשים לבית הפסול וא"כ הדרא קושי' לדוכתי' ומתוקמ' מתני' שפיר לכ"ע לשיטת הרמב"ם ז"ל לכך נראה לענ"ד דבלא"ה כל השקלא וטריא דמקשה הכא ורמינהו אמתני' דהכא ומוקי לה כראב"ע היינו לרווחא דמילתא דהא בלא"ה מצי להקשות בפשיטות הך ברייתא דקתני דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה אסתם מתני' דסוף פרק איזהו מקומן דקתני בהדיא הפסח אינו נאכל אלא עד חצות ומוקמי' לה התם כראב"ע דוקא דהיינו מדאורייתא מדקתני אלא ע"ח וכה"ג איכא סתמא אחרינא דקתני הפסח א"ח מטמא את הידים בס"פ מי שהי' טמא ומוקמינן לה נמי כראב"ע ומש"ה מייתי הש"ס הכא הך רומיא דברייתא וכל השקלא וטרי' כי היכי דנוקי מתני' נמי כראב"ע כי היכי דלא תיקשי סתמא אסתמא. ומיהו בגמרא שילהי פ' איזהו מקומן משמע דאפשר לומר דר"ע נמי אית ליה סייג ולפ"ז צ"ל דהא דמוקמי' הכא הך ברייתא דאכילת פסחים מצותן עד שיעלה ע"ה כר"ע היינו דמדינא דאורייתא קאמר ולא איירי מסייג והא דלא קתני נמי בהך ברייתא הקטר חלבים וכל הנאכלים ליום א' היינו משום דלא קחשיב אלא אותן דברים שמצותן בלילה ולא ביום משא"כ בהנך שמצותן נמי ביום זביחה כנ"ל ודו"ק:

מְלַמֵּד שֶׁהִתְחִלָּה לָהֶם גְּאֻלָּה מִבָּעֶרֶב נראה לי בס"ד טעם שעשה הקב"ה התחלה מן הלילה כדי שישראל משעבדין עצמן להשי"ת ביום ובלילה יען מכח יציאת מצרים קנה לישראל לעבדים, כמו שנאמר (ויקרא כה, נה) כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, ורמז בתיבת לי ר"ת לילות ימים.